<h1>אלפי מנשה על התורה</h1>
ב"ה <big>הקדמה</big> <big>מבן</big> <big>המחבר</big> ישמחו החסידים ויגילו הלומדים במחברת הקודש אשר אנכי נותן לפניכם היום מכ"ק אאמ"ר הרב הגאון הגדול בו"ק חו"פ צדיק תמים מוה"ר מנשה זצ"ל אבד"ק ווערעצקי יע"א בן הרב הקדוש מו"ה ישכר בעריש זצ"ל מזידיטשוב ולמעלה בקידש דור דורים משפחה רמה ונשאה אשר לאורן משיאין משיאות מאור יקיר ברובואות הי ניהו הה"ק והנורא דומה למלאך אלקים מוהרי"א מזידיטשוב זצ"ל והתירה חזרה על אכסניא שלה ומצאה מנוח אצל מטע קודש מנטעו נאמנים אאמו"ר זצ"ל בעהמ"ח ובעודו צעיר לימים כבר יצא שמו וטבעו בעולם ע"י התמדתו ושקידתו בתורה לילות כימים בעומקו של הלכה, ולא שם לבו מעולם לשים דבר רק כל ישעו וכל חפצו להגות בתורת ד' ובהיותו סמיך על שלחן חותנו הוא זקני הגאון הקדוש בעל עטרת ישועה אבד"ק דזיקוב זצ"ל הוציא לאור ספר אלפי מנשה על חו"מ קולע אל השערה בפלפול וסברה ישרה ואחרי כן בישבו על כסא הוראה בק"ק רישא הוציא לאור ספר הנפלא תורת האשם ראוהו גדולים וחרדו לקראתו בי חשף זרוע עזו בחריצות ובקיאות הפלא ופלא בעניני טומאה וטהרה, הלכתא למשיחא שם יצבור חמרים חמרים ומחדש דברים בענינים זרים. מגלה עמוקות ממסתרים מפזז ומכרכר בעל עוז להאיר לארץ ולדרים – וכאשר תקע אהלו של תורה בעיר מונקאטש יע"א מקים מגורת אביו הקדוש זצ"ל הוציא לאור ספר מטה מנשה על המועדים, דברים ערבים ויקרים, מנופת צוף משרים כטעם יין על שמרים, והחיבור הנוכוחי אשר אני נותן לפניכם היום הוא מיוסד על גימטריאות, וחיבור מסורות, ומתובלל בחידושי הלכות, בסדר נכון טל כל סדר השבוע וכל הרואה ישתומם ויתפלא כמה רב חילי' בחשבון האותיות וצירופי גימטריאות ויעטרהו פאר בשם ושאר. במאני דכשר למקניא לאותה גבר, שתהא שפתותיו דובבת בקבר. <b>וכאשר</b> קמו ימי רעה זה כט"ו שנים שהי' נחלה במחלה אנושה וסבבוהו כמה מרדות ופגעי הזמן בכל זאת לא נחו ולא שקטו רעיוניו רק הגה תמיד ברוחו הקדוש חידושי תורה וכמעט בכל לילה בקומו ממטתו כתב חידושי תורה חדשים לבקרים וכמה פעמים צוה לעושי רצונו לכתוב על גליון רעיוני לילה די סליקי על משכבו וכאשר גבר עליו המחלה רוח הקודש התנוצצה בו כי הגיע קצו ופחד לנסוע מביתו כי נפשו אותה לנוח במנוחה נכונה אצל כנפי אביו הקדוש זצ"ל והקב"ה אשר רצון יראיו יעשה עשה עמו נס ופנא כי ביום ט"ו תמוז לעת ערב הובא לביתו [מוופרמצקו שהי' שם שבועות אחדים לשאיף רוח צח] ובבוקר השכם עש"ק ט"ז תמוז תרצ"ד יצאה נשמתו בטהרה השמועה עשתה לה כנפים וכל העיר ומקומות הקרובים באו לתת לו כבוד האחרון ולא הספידוהו כי כן הי' רצונו ואמר במסל"ת לאנשי ביתו כי בין הצדיקים של גזע ראפשיץ לא הי' המנהג להספיד וישר בעיניו ואינו רוצה שיספידו גם אותו ורוח ד' דבר בו כי הי' הוצאות ארונו בעש"ק אחר חצות היום בעת שע"פ הלכה אין להספיד. <b>והנה</b> החידושי הלכות חיבר בימי נעוריו ונפשו אותה להדפיסם ביחד לחבר את האהל להיות אחד והתחיל להעתיקם ולסדרם אמנם מחמת חולשת גופו לא זכה לגמרם. וע"כ הנני ממטי אפריון לנאמן ביתו ה"ה הר' המופלג חו"ב וכו' מו"ה שרגא פייבל גאדינגער נ"י אשר נטל עליו לעשות רצון צדיק ויגע וטרח ללקט הנפזרות והעתיק וסידר את החידושי הלכות בסדר נכון גם השתדל בכל הכתבי קודש ישלם ד' פעלו הטוב וזכות כ"ק אאמו"ר המחבר יגן עליו בישועה בכל ענינים. <b>ועתה</b> אתן שיר ושבח תהלה לאלקינו, אשר עד כה עזרני, להוציא תורת אמת, רב האיכות ספרי בראשית שמות, וכפי פרושת השמים, שיזכינו לגמור ולסיים גם שלשה ספרים, ויקרא במדבר דברים, ולהוציא לאור שאר החיבורים, ואחלה את אנ"ש וידידינו שיביאו ברכה לתוך ביתם ויקנו את הספר בכסף מלא וזכות אאמו"ר הגה"צ זצ"ל יגן על כל המסייעים ועד מהרה ירחמו עלינו מן השמים בבנין ציון וירושלים. <b>הרב</b> <b>מתתי'</b> <b>אייכנשטיין</b>
שבע"פ עיי"ש והנה כתב הב"ש בא"ע סי' קכ"ט בשמות אנשים ס"ק מ"ה רמז שצריך לכתוב הילל ביו"ד כי מש"ה לעיניו כ"ל ישרא"ל ס"ת הילל ביו"ד עיי"ש וזהו ההתקשרות בראשית ברא אלקים עם משה לעיני כל ישראל היינו בראשית ברא אלקים שהוא תורה שבע"פ וכדברי התיקונים הנ"ל זה הוא משה לעיני כל ישראל והוא היל"ל שהוא יסוד תורה שבע"פ. ולפי דברינו אלה עלו כהוגן דברי הב"ש הנ"ל שכתב אשר משה לעיני כל ישראל ס"ת היל"ל דלכאורה אינו מובן מה שייכות דהיל"ל להכא אולם לפי דברינו ניחא שפיר ומ"ש הב"ש אשר אל מול פני המנורה ג"כ ס"ת הילל עיין לקמן בפרשת בהעלותך מה שכתבנו שם השייכות דהילל להתם: <b>א"י</b> לחבר בראשית ברא אלקים עם לעיני כל ישראל דהנה ראשית הבריאה הי' שלא יהא מיתה בעולם וכל הנבראים יהיו חיים וקיימים לעולם רק אחר שחטא אדם וחוה נגזר מיתה על הנבראים וכאשר יבוא משיח לגאלינו אז שוב לא יהא מיתה בעולם כי והא בלע המות לנצח ועיין גם במד"ר פ' משפטים פרשה ל. דאיתא שם כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ משנים אלה תולדות השמים והארץ ואלה תולדות פרץ וטעם גדול יש להם למה אמר אלה תולדת השמים והארץ מלא מפני שברא הקב"ה את עולמו ולא הי' מלאך המות ובשביל כך הוא מלא וכיון שחטא אדם וחוה חסר הקב"ה כל תולדות שבמקרא וכיון שעמד פרץ נעשה תולדות שלו מלא שמשיחינו עומד הימנו ובימיו הקב"ה מבליע את המות שנאמר בלט המות לנצח לפיכך תולדות השמים והארץ ותולדות פרץ מלא וא"ו עיי"ש וזהו ההתקשרות בראשית ברא אלקים וגו' עם לעיני כל ישראל שזה רומז שראשית הבריאה הי' שלא יהא מיתה בעולם כי עיני כל ישראל גי' בלע המית לנצח. ומרומז בזה ג"כ שלעתיד לבוא כשיבוא משיח יהא בלט המות לנצח והוא עפמ"ש בספרים שבתיבת בראשית נרמזים השלשה גואלים והן תרין משיחין עם אליהו כי בראשית גי' מנחם כן עמיאל נחמיה בן חושיאל אליחו וזהו ההתקשרות בראשית עם לעיני כל ישראל שזה רומז כשיבואו הגואלים לגאלינו בב"א יהא בלע המות לנצח: <b>א"י</b> לחבר בראשית עם לעיני כל ישראל דהנה איתא בתיקונים תקונא תליתאי בראשי"ת תמן יראת מה אשתאר מאינון אתווין ש"ב ורזא דמלה שב ביראת ד' עיי"ש והנה אמרו ז"ל יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי וזהו ההתקשרות בראשית עם לעיני כל ישראל היינו בראשית שהוא שב ביראת ד' וכדברי התיקונים הנ"ל יהא לעיני כל ישראל והיינו בגלוי ובתיבות כל ישראל מרומז גם בסתר כי כל ר"ת כהן לוי וישראל כתיב בפירוש וכהן לוי ישראל גי' בסתר: <b>לקמן</b> בסוף פרשת ברכה תמצא עוד אופנים מה שכתבתי לחבר בראשית וגו' עם לעיני כל ישראל: <b>בראשית</b> ברא כתיב בראשית בב' רבתי. ונראה דהנה איתא בת"ז תקינא תלתין וחד בראשית ברא שתי ואינון תרי תורות אורייתא דבכתב ואורייתא דבע"פ עיי"ש וזהו דכתיב בראשית בב' רבתי כי אות רבתי מורה על כפילת האות וכמ"ש רבינו מהרצ"ה ז"ל בספרו בית ישראל טל האות נ' רבתי שבתיבת נצר שהני רבתי רומז על כפילת הנ' שיעלם נצר למספר שמן עיי"ש וא"כ הב' רבתי רומז על כפילת האות ב' ולפי"ז בראשית ברא עולה מספר אלף קיח והוא מספר תורת כתב פח: <b>א"י</b> מה דכתיב בראשית בב' רבתי דהנה איתא במד"ר בפרשת ויקהל פרשה מ"ח שבחכמה ובבינה ובדעת נברא העולם שנאמר ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו עיי"ש וזהו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וכתיב בראשית בב' רבתי כו ב' רבתי גי' חכמה בינה דעת: <b>ולפי</b> מ"ש הבטה"ט בכ"מ על אות רבתי גדולה ועל אות זעירא קטנה עיין בבעה"ט בפרשת חיי שכתב כן על אות כ' שבתיבת ולבכתה כ"ף קטנה ובפרשת שלח על אות יו"ד שבתיבת וגדל כתב יו"ד גדולה ובפרשת ואתחנן על אות ע' שבתיבת שמע כתב ע' גדולה ועל אות ד' שבתיבת אחד כתב ד' גדולה וכ"כ עוד בכמה מקומות עיי"ש בבעה"ט ועיין גם במאורי אור במערכת א' שכתב שם על א' זעירא שבתיבת ויקרא א' קטנה וכתב שם גימטריא על א' קטנה שעולה מספר סנד"ל עיי"ש וביאיר נתיב שם יש לומר כאן על הב' מבראשית שהוא ב' גדולה עפמ"ש הרבינו בחיי בפרשתינו ד"ה ויבדל אלקים בין האור וגו' שתכלית כוונת בריאת העולם הי' לימות המשיח עי"ש וכן הוא בגמרא סנהדרין דף צ"ח לא אברי עלמא אלא למשיח עיי"ש ועיין גם בספר בני יששכר במאמרי חדשי תמוז אב מאמר א' שכתב שבתיבת בראשית מרומז השלשה גואלים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ואליהו כי בראשית גי' נחמיה בן חושיאל [הוא משיח ב"י] מנחם בן עמיאל הוא משיח ב"ד] אליהו: ולדעתי יש לרמז עוד אשר בראשית ברא עולה בפ' משיח עם אליחו הנביא זכור לטוב והנה הגאולה העתידה תהי' בכח חמשים שערי בינה וכמו שהי' גאולת מצרים בכח חמשים שערי בינה
וכנודע. וזהו דכתיב בראשית בב' גדולה כי אותיות גדולות שבתורה הם בבינה וכנודע [עיין בלק"ת פרשת שמות דיה ותקרא שמו משה] וגם ב' ר"ת בינ"ה וב' גדול"ה גי' נ' והוא נ' שערי בינה רומז שבריאת העולם הי' לימות המשיח כשיפתחו הנ' שערי בינה ויבואו הגואלים לגאלינו בב"א: <b>בראשית</b> ברא אלקים בת"ז תקונא תשסרי איתא בראשית תמן ב"ת. ור"ל ריש תיבה וסוף תיבה הוא ב"ת ובתקונא שתין וחמשא איתא ברא אלקים ריש תיבין וסוף תיבין א"ב א"ס ועיי"ש מ"ש סודן של הדברים. ועוד לאלוה מילי דהנה איתא בגמרא שבת דף ל"א אמר רב יהודה לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנאמר והאלקים עשה שייראו מלפניו עיי"ש והנה ליראה צריך שיהא גם תורה כי אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה וצריך להיות שניהם תורה ויראה צמודים יחדיו וכן אמרו ז"ל ג"כ בראשית ברא אלקים בשביל התורה שנקראת ראשית. נמצא שבריאת העולם הי' בשביל היראה ובשביל התורה. וזהו הרמז בר"ת וס"ת בראשי"ת בר"א אלקי"ם ב"ת א"ב א"ם לרמז שבריאת העולם הי' רק בשביל יראת ד' ובשביל התורה כי יראה נקראת בת וכמ"ש בספר נועם אלימלך בפרשת ויצא וכ"כ ג"כ הבעל קצה"ח בהקדמתו לספרו שם שמעתתא בשם הזהר ותורה שבכתב נקראת אב ותורה שבע"פ נקראת אם וכדאיתא בזהר חדש בפרשת תשא כבד את אביך זו תורה שבכתב ואת אמך דא תורה שבע"פ עיי"ש. וגם לדרכינו אשר בת אב אם הרמוזים בר"ת וס"ח מבראשית ברא אלקים מורה על יראת ד' ועל תורה שבכתב ועל תורה שבע"פ ע"כ שאר האותיות מתיבות בראשית ברא אלקים והיינו מתיבת בראשי"ת אותיות ראש"ו ומתיבת בר"א אות ר' ומתיבת אלקי"ם אותיות לה"י והאלף מאותיות ראש"י בסוד אלף עולים מספר אלף תשנ"ה והוא מספר ירא"ת ד' תור"ה כת"ב פ"ה: <b>ולפי</b> דברינו נתיישב מה שקשה לפי מה דאיתא בש"ס מגלה שבעת שהעתיקו את התורה לתלמי המלך כתבו אלקים ברא בראשית ושינו מכפי מ"ש לפנינו בראשית ברא אלקים וקשה דלמה לא נכתב באמת כן גם לפנינו ועיין בכלי יקר בפרשתינו מ"ש בזה בשם המפורשים ומ"ש הוא בזה ועיין גם בושיע"ק עה"ת בפרשתינו מ"ש בזה ולפי דברינו הנ"ל ניחא אחרי שהפסיק מרמז ביה בת אב אם והוא יראה ותורה שבכתב ותורה שבע"פ וכנ"ל וא"כ שפיר צריך לכתוב בראשית ברא אלקים למען שיהא מרומז הנך שלשה כסדרן והיינו מקודם בת שהוא יראה כי צריכין להקדים היראה קודם להחכמה וכמו שאמרו ז"ל כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ואח"כ אב שהוא תורה שבכתב ואח"כ אם שהוא תורה שבע"פ כי תורה שבכתב הוא קודם לתורה שבע"פ משא"כ אי הי' נכתב אלקים ברא בראשית הרי הוי מרומז קודם תורה שבע"פ ואח"כ תורה שבכתב ואח"כ יראה וזה הוא שלא כסדרן: <b>א"י</b> בראשית ברא אלקים. דהנה איתא בת"ז תקינא עשרין וחד אורייתא דבע"פ אתקרי אלקים ובי' פתחא אורייתא בראשית ברא אלקים עיי"ש ונ"ל להוסיף על זה דבמלות בראשית ברא יש לרמז תורה שבע"פ כי בראשי"ת הוא אתווין רא"ש בי"ת וכמ"ש הבעה"ט וכן הוא ג"כ בת"ז תקונא תליתאה ותקונא תמינאה ועיי"ש מ"ש בזה. ולדרכינו לפי"ד התיקונים הנ"ל הכוונה הוא בזה לרמז על תורה שבע"פ כי ראש הוא התורה, וכדאיתא במד"ר פרשת במדבר פרשה ב' סי' ט' שהתורה נקראת ראש. בית הוא תורה שבע"פ כי בית הוא מלכות בסוד ביתו זו אשתו וכמ"ש בספרים ומלכות הוא פה ותורה שבע"פ קרינן לה וכדאיתא בתיקונים ועיין גם בזהר שמות דף ד' ע"א דאיתא שם כל דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב עיי"ש ותורה שבכתב יהיב שפע לתורה שבע"פ וכדאיתא בזהר חדש פרשת תשא ע"פ כבד את אביך ואת אמך עיי"ש וא"כ תורה שבע"פ איהו ביתא מתורה שבכתב גם בי"ת ריח ת"למוד י"רושלמי ב"בלי ובריא הוא אותיות בא"ר ובאר הוא תורה שבע"פ וכמ"ש בספר עבודת ישראל בפרשת חקת בשם האר"י ז"ל ומפרש הוא ז"ל כי באר הוא לשון ביאור הדבר והבנת הענין והוא תורה שבע"פ עיי"ש וכן מבואר בזהר פרשת ויצא דף קמ"ז ע"א עיי"ש אלקים תורה שבע"פ אתקרי אלקים וכדברי התיקונים הנ"ל: <b>א"י</b> בראשית ברא אלקים. דהנה כתב האר"י ז"ל בלק"ת שלא דיברה תורה באצילות רק בבריאה עיי"ש בריש הספר ושם לקמן ד,ה למה התחילה עיי"ש והנה ידוע שהמלאך אכתריאל הוא הראש מעולם הבריאה וזהו יש לרמז בראשית ברא ר"ת אכתריאל ראש בריאה וגם בר"א האלף בסוד אלף עולה אכתריאל י"ח ד' צבאית. <b>ורוח</b> אלקים מרחפת. איתא במד"ר כאן בפרשה זו ורוח אלקים מרחפת זהו רוחו של משיח ועיין מזה גם בזהר פרשת וישב דף קצ"ב ע"ב עיי"ש ויש לרמז ורוח אלקים מרחפת ס"ת חמת והוא
מספר מלך משיח. ויש לומר עוד דמה שדרשו רז"ל ורוח אלקים מרחפת זהו רוחי של משיח אין הכוונה רק על משיח בן דוד בלבד אלא הכוונה היא גם על משיח בן יוסף ויש לרמז לזה אשר רוח אלקים באות ם' דמנצפ"ך ועה"כ עילה מנחם בן עמיאל [הוא משיח ב"ד] נחמיה בן חושיאל [הוא משיח ב"י] גם רוח אלקים מרחפת ר"ת רא"ם ואם נחשוב הא' בסוד אחד ואלף וכנודע מספרים שחושבים א' למספר אחד ואלף כטעם איכה ירדוף אחד אלף ועיין גם בספר אמרי נועם, ח"ג במאמריו לפרשת שקלים סיד"ה ויש לרמז זאת בקרא וכו' שמביא בשם הספרים עוד טעם למה שחושבים אות א' למספר אחד ואלף עיי"ש] עולה מנחם משיח בן דיד נחמיה משיח בן יוסף: <b>וירא</b> אלקים את האור כי טוב. בספר בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ב' מביא בשם הרוקח שכתב שעל אות ט' של וירא אלקים את האור כי טוב יש ד' חגין להורות על ד"פ ט' שהם ל"ו רמז על ל"ו נרות של חנוכה והוא ז"ל הוסיף על זה דשארי האותיות של טו"ב שהם ו"ב בגי' ח' לרמז על ח' יומין דחנוכה ידליקו ל"ו נרות ועיי"ש מ"ש עוד בזה. ולדעתי נ"ל לרמז כאן חנוכה שלפי דברי הרוקח שהד' תגין על הט' מורים על ד"פ ט' שהם ל"ו לפי"ז או"ר כ"י טו"ב עולה מספר רפ"א והוא מספר חנוכים עם קצ"ב והוא קצ"ב שעות שיש בשמונת ימי חנוכה. ויש לומר עוד בזה דהנה כתבו בספרים שבחנוכה הוא המשכות פרנסה ורפואה עיין בספרי מטה מנשה במאמרי לחנוכה מ"ש שם אהא דאיתא בגמרא דנר חנוכה בשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו עיי"ש ולפי"ד הרוקח הנ"ל שהד' חנין על הט' מורים על דדש ט' שהם ל"ו לפי"ז אית האויר כ"י טו"ב עולה פרנס"ה רפוא"ה רומז שבחנוכה הוא המשכות פרנסה ורפואה. עיין בס' אמרי נועם ח"ג במאמריו לחנוכה שכתב אשר או"ר בא"ת ב"ש הוא תפ"ג והוא ר"ת ת"רין פילגי גופ"א והוא נ"ה שע"י אור המנורה נתקן נ"ה עיי"ש הוא לא כתב זאת ע"פ וירא אלקים את האיר כי טוב אלא שכתב זאת סתם על האור המנורה ולדעתי נראה אשר או"ר בא"ת ב"ש שהוא תפ"ג לפי"ז את האור כי טוב רומז על האור של נר חנוכה כי תפ"ג הוא מספר ניר חנוכיה עם הדלק"ה דקיי"ל הדלקה עושה מצוה וגם כ"י טו"ב עולה הויו' אה"י' והוא יחיד הראשון מן ג' יחודין דנר חנוכה עיון בסידור: <b>ועוד</b> יש לרמז בפסוק זה לפי"ד הרוקח הנ"ל שהד' תגין על הט' מורים על ד"פ ט' שהם ל"ו דהנה איתא בפסיקתא ומובא בילקוט ראובני וירא אלקים את האור כי טוב מלמד שצפה הקב"ה באורו של משיח וכו' וגנזו למשיח ולדורו וכו' עיי"ש ולפי"ד הרוקח הנ"ל שהד' תגין על הט' מורים על ד"פ ט' שהם ל"ו לפי"ז או"ר טו"ב עולה מספר רנ"א והוא מספר מנח"ם נחמו"ה. והם שמות התרין משיחין משיח בן דוד ומשיח בן יוסף וכל התיבות ויר"א אלקי"ם א"ת האו"ר כ"ו טו"ב עולים מספר תתק"ץ והוא מספר משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח בין יוסיף: <b>ועוד</b> יש לומר מה שיש ד' תגין על האות ט' מטוב המורה על ד' טותו"ן עפמ"ש המג"ע בפרשת וישב אופן ל"ו שבי"ז שנים יש ו' אלפים ור"ה ימים וסי' וירא אלקים את האו"ר כי טו"ב ר"ל הי"ז שנים שהוא מנין טו"ב יש בו ימים כמנין האו"ר שהוא נוטריקון ו' אלפים ר"ה שהם רומזים על ד' מלכיות ועל ששת אלפים שנה שהעולם קיים כי ר"ה הם ד' מלכיות שכן בב"ל מד"י יודן אדו"ם בגי' ר"ה כי אלו קיבל יוסף הצדיק בד' מכירות שנמכר לקבל ד' גליות שנמכרו ישראל לאומות והו' אלפים רומזים לו' אלפין שנין יום לשנה יום לשנה עיי"ש והנה בילקוט ראובני פרשת יתרו מביא בשם התמונה שאות של יסוד הוא ט' היא ספירה התשיעית וממנה גאולה לגליות ישראל עיי"ש וזהו מה שיש ד' תגין על הט' מטוב המורה על ד' טיתי"ן וכדברי הרוקח הנ"ל כי את האויר רומז על הו' אלפין שנין והארבע גליות וכדברי המג"ע הנ"ל וד' תגין על הט' המורה על ד' טיתי"ן רומז על הארבע גאולות מן הארבע גליות ע"י אות ט' וכמ"ש התמונה הנ"ל שמן אות ט' הוא גאולה לישראל מן הגליות. וגם טוב הוא יסוד וכנודע והגאולה שהיא מן האות ט' הוא אות של יסוד וכמ"ש התמונה הנ"ל: <b>אלה</b> תולדות השמים והארץ בהבראם. הנה אמרו ז"ל אל תקרי בהבראם אלא בה' בראם. ונראה דהנה הבאתי לעיל שבריאת שמים והארץ הי' בחכמה ובבינה ובדעת של התורה עיין בדברינו לעיל ד"ה בראשית הב' מבראשית הוא ב' רבתי עיי"ש והנה ידוע מהאר"י ז"ל שאות ה' יש לה ג' ציורין והם ד"ו ד"י ג' ווי"ן ואיתא במג"ע בפ' מסעי אשר ציור ד"ו סוד חכמה ד"ו סוד בינה ג' ווי"ן סוד דעת עיי"ש והנה ה' עצמה רומז על התורה ה' חומשי תורה וכמ"ש הבעה"ט בהרבה מקומות ומהם בפרשת שמות ובפרשת בא. נמצאת שאות ה' רומז
על חכמה בינה דעת של התורה וזהו בהבראם בה' בראם היינו שבראם ע"י חב"ד של התורה: <b>א"י</b> אלא תולדות השמים והארץ בהבראם וכתיב בהבראם בה' זטירא. ונ"ל דהנה כתב רש"י ז"ל ד"א בהבראם בה' בראם שנאמר ביה ד' צור עולמים בשתי אותיות הללו של השם יצר שני עולמות ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה' עכ"ל ועיין בפי' משכיל לדוד שכתב על דברי רש"י אלו וז"ל ולד"א נמי קשה דכי היכי דרמז כאן בריאת העוה"ז בה' אמאי לא רמז ג"כ בריאת עוה"ב שהי' ביו"ד שהרי בהך קרא נכתב הכל עליון ותחתון וכדכתיב אלה תולדות השמים והארץ ומסיים נמי ביום עשות וגו' ארץ ושמים עכ"ל והניח בקושיא עיי"ש ונ"ל דזהו מה דכתיב בהבראם בה' זעירא שרמז בזה גם על יו"ד דהנה הבאתי לעיל מהאר"י ז"ל שאות ה' יש לה ג' ציורים והם ד"ו ד"ו ג' ווי"ן והנה הציור דיו עולה מספר יו"ד והציו"ר ד"י עולה מספר י"ד והציור ג' ווי"ן עולה מספר י"ח נמצא שאות ה' בציור ד"ו היא הקטנה במספר שהוא מספר יו"ד. וזהו דכתיב בהבראם בה' זעירא לרמז על הציור הקטן של אות ה' שהוא ד"ו מספר יו"ד וא"כ נרמז בתיבת בהבראם בה' זעירא שניהם והיינו ה' ויו"ד ורמז על שני עולמות שנבראו בה' וביו"ד אחד בה' ואחד ביו"ד: <b>איברא</b> מלשון הגמרא מנחות דף כ"ח ומירושלמי חגיגה פ"ב ובמד"ר בפרשתינו מוכח דכל הפסוק אלה תולדות השמים והארץ מיירי רק בעוה"ז ולפי"ז קושית המשכיל לדוד מעיקרא ליתא ומה שאמרנו שה"ה זעירא רומז על הציור ד"ו של אות ה' העולה מספר עשרה לא נדחה לגמרי די"ל שרומז למה שאמרו ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם: <b>ואד</b> יעלה מן הארץ במסורה ואד ב' במסורה אחד חסר ואחד מלא ואד יעלה מן הארץ חסר ואיך נכון לצלעו כתיב מלא. ונראה עפ"י מה דמבואר בזהר שמפרש הפסוק ואד יעלה מן הארץ שזה יהי' בעת שיבא משה עם התרון משיחין דאז וא"ד יעלה מן הארץ א"ד מן אדני סליק לי' ו' ואתעביד בה אדון כל הארץ עיי"ש בזהר בדף כ"ה ע"ב ובדף כ"ו ריש ע"א. ויש להוסיף עוד לומר אשר ואד יעלה מן הארץ רומז על הגאולה הכי א"ד ר"ת אביון ד"ל יעלה מן הארץ והוא עדה"כ מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון וגו' וכה"א [הושע ב'] ונקבצו בני יהודה וגו' ועלו מן הארץ ומתרגמינן יסקון מן ערעא גלותהון, וע"כ וא"ד יעל"ה מ"ן האר"ץ ר"ת היו"ם והיום מורה על הגאולה כטעם מאמרם ז"ל אימת יבא מר א"ל היום היום אם בקולו תשמעון וגם מלת יום מורה על הגאולה וכמו שמפרש רש"י ז"ל בתהלים בפסוק לך יום אף לך לילה יום גאולתן של ישראל עי"ש וכן בש"ס בכמה דוכתי נאמר יום על הגאולה וכמ"ש המהרש"א בח"א בסנהדרין דף צ"ח ע"ב אהא שאמרו שם למה זה לכם עיי"ש. והנה ידוע שע"י שם הקדוש ודא"ו הנרמז ברית ויבר"ך דו"ד א"ת ה' תהי' הגאולה [כי ודא"ו גי' אהי"ה והוא בבינה והגאולה תהי' מבינה וכנודע] וכמו שרמזו בספרים אשר ויבר"ך דו"ד אית ד' ר"ת ודא"י והס"ת ויבר"ך דו"ד אית הוא כד"ת מספר משי"ח ב"ן דו"ד עיין בספר דבש לפי מערכת ו' סי' י"ג וזהו שמשלב המסורה ואיד נכון לצלעו ואיד מלא יו"ד כי ואי"ד מלא יו"ד הוא אותיות ודא"ו נכון לצלעו צל"ע גו' ק"ץ רומז שהשם ודא"י הוא נכון לקץ הגלות שעל ידו תהי' הגאולה ואז וא"ד יעלה מן הארץ א"ד מן אדני סליק לי' ו' ואתעביד בה אדון כל הארץ וכדברי הזהר הנ"ל או כדברינו הנ"ל דאז א"ד שהוא ר"ת אביו"ן ד"ל יעלה מן הארץ: <b>א"י</b> על דרך הנ"ל ובסגנון אחר. והוא לפי הנ"ל אשר ואד יעלה מן הארץ זה יהי' בעת הגאולה והנה זמן המוכן על הגאולה הוא חודש אביב וכמו שאמרו ז"ל בניסן נגאלו ובניסן. עתידין לגאול וזהו שמשלב המסורה ואיד נכון לצלעו ואי"ד מלא יו"ד כי אי"ד מלא יו"ד גו' אבי"ב נכון לצלעו צל"ע גי' ק"ץ רומז שהחודש. אביב הוא נכון על הגאולה ואז ואד יעלה מן הארץ וזה יהי' בעת הגאולה וכנ"ל: <b>בזעת</b> אפיך תאכל לחם. איתא במכילתא בפרשת בשלח ומובא גם בילקוט ראובני בפרשת בשלח וז"ל דורשי רשימות אמרו מכאן רמז להמן בזעת אפיך תאכל לחם עכ"ל והוא פלא. וי"ל כי אפי"ך תאכ"ל לח"ם ס"ת גי' מ"ן אמנם אכתי איני מובן איך שייך רמז של המן לכאן ונ"ל עפי"מ דאיתא במד"ר קהלת פרשה א' ס' כ"ח כגואל הראשון כך גואל האחרון וכו' מה גואל הראשון הוריד את המן כך גואל האחרון יוריד את המן שנאמר יהי פסת בר בארץ עיי"ש ולפי"ז אומר אני דמ"ש במכילתא הנ"ל מכאן רמז להמן בזעת אפיך תאכל לחם הכוונה היא דנרמז כאן המן שלעתיד שיורד הגואל האחרון וא"כ יתכן שפיר רמז זה לכאן דהנה מה דקאמר קוץ ודרדר תצמיח לך רמז לו על העכו"ם שהן כקוץ ודרדר לישראל תצמיח לך וכמ"ש הבטה"ט וגם וקרץ ודרד"ר גי' עשיו עמל"ק
שעמלק הוא מזרעו של עשו ואחיזת עשו ועמלק הי' מן הנחש וכנודע והיינו דבזה שאמר לו וקוץ ודרדר תצמיח לך רמז לו בזה על הגליות כי עשו ועמלק הם שורש הגליות וכנודע וקאמר ואכלת את עשב השדה ר"ל בגלות תאכל עשב השדה ובהא דקאמר בזעת אפיך תאכל לחם בזה רמז לו על המן דלעתיד ע"י גואל האחרון כי ביאת הגואל תליא במחיית עמלק וכדאיתא בזהר בפרשה זו דף כ"ה ע"ב וז"ל אבל פורקנא לאו איהי תליא אלא בעמלק עד דיתמחי עיי"ש. וזהו בזעת אפיך תאכל לחם זעית ר"ת תמחיה זכיר עמל"ק. אפי"ך ר"ת אויבי"ך ואבד"ו יתפרד"ו כ"ל פועליו און ואז יהי' ביאת הגואל בב"א גם אפי"ך האלף בסוד אלף עולה משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוס"ף אליה"ו הנבי"א כי אליהו הנביא יבא עם התרין משיחין אז תאכל לחם והוא המן וכדברי המכילתא הנ"ל ואיש מה שנרמז כאן אכילת המן: <b>וישע</b> ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. ויל"ד מה קאמר אל הבל ואל מנחתו. הלא הבל לא הביא מנחה רק קרבן בהמה וכמ"ש והבל גם הוא הביא מבכורות צאנו והל"ל וישע ד' אל הבל ואל קרבנו וכן דייקו רז"ל במד"ר פרשת קרח דכתיב שם ויחר למשה מאד ויאמר אל ד' אל תפן אל מנחתם והקשו שם במד"ר דמה קאמר מנחתם הלא הם הקריבו קטורת וקטורת אינו נקרא מנחה. ופירשו דקאי על התמידין שיש להם חלק בתמידי ציבור ועם התמיד מקריבין ג"כ מנחה עיי"ש במד"ר ומובא ג"כ ברש"י שם עיי"ש ובשפ"ח. וכאן ל"ש לומר כמ"ש המדרש התם גבי קרח ועיין גם בספורנו בפרשת שלח בפסוק והקריב המקריב קרבנו לד' מנחה סלת וגו' שכתב שעד העגל הי' הקרבן: ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים כענין בהבל ובנח ובאברהם עיי"ש וא"כ שפיר קשה כנ"ל. ונ"ל בזה בהקדם לבאר מה דקאמר לשון שעה דייקא ועיין בילקוט ראובני מה שהביא בשם הע"מ שכתב ע"פ וירא אלקים את כל אשר עש"ה רמז לשע"ה נהורין וז"ס אצל הבל ווש"ע אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעם ועיין עוד שם בילקוט ראובני לקמן מה שמביא בשם המג"ע שכתב יתרו הוא קין ומשה הבל צפריה גי' שע"ה נתנה למשה וזה אל הבל ואל מנחתו שע"ה עיי"ש ועיין גם בלק"ת פרשה זו ובטעמו המצית פרשת קדושים מ"ש בזה עיי"ש. ולדעתי נראה עפי"מ דאיתא באידרא פרשת נשא דף ק"ל ע"ב ת"ח מה בין חוטמא לחוטמא חוטמא דעתיק יומין חיין מכל סטרוי חוטמא דזעיר אפין כתיב עלה בעשן אפו ואש מפיו תאכל וכו' תאנא כד הוה רב המנונא סבי בעי לצלאה צלותי' אמר לבטל החוטם אני מתפלל לבעל החוטם אני מתחנן והיינו דכתיב ותהלתו אחטם לך האי קרא ועתיק יומין אמרו תנא אורכא דחוטמא תלת מאה וע"ה עלמין אתמליון מן ההוא חוטמא עיי"ש ועיין בספר א"נ בפרשת ויגש שמביא שם דברי האודרא הנ"ל ובשינוי לשון קצת ומפרש הוא בזה הפסוק ויגש אליו יהודה וגו' ויגש שהוא הגשה לתפלה ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כי א"זן גי' אחטים. עדה"כ הנ"ל ותהלתו אחטים לך ואל יחר אפך בעבדך היינו שאינו מתפלל אל חוטמא דזעיר כי שם יש חרון אף רק כי כמוך כפרעה עולה שע"ה היינו שמתפלל לחוטמא דעתיק אשר אורכו הוא שע"ה עולמות עיי"ש וכבר אמרתי בזה שז"ס מה שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים וכדאיתא במתני' ר"פ אין עומדין וצריך להבין אמאי שעה דוקא וכבר עמד בזה בספר בני יששכר מאמר ז' נחמתות מאמר ז' נחמה ג' ועיי"ש מ"ש בזה ולפי הנ"ל הכוונה. הוא שהי' מתפללים רק לחוטמא דעתיק אשר אורכו הוא שע"ה עולמות. וזהו ג"כ הסוד מה שקראו רז"ל לתפלה חיי שעה וכדאיתא בפ"ק דשבת רבא אשכחי' לר"ה דמאריך בצלותי' א"ל מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ועיין ברש"י שם מ"ש בזה ועיין גם בספר קה"י ערך שעה מ"ש טעם למה תפלה נקרא חיי שעה עיי"ש ולפי הנ"ל הטעם הוא כי התפלה הוא אל חוטמא דעתיק אשר אורכו הוא שע"ה עולמות לכך נקרא תפלה חיי שע"ה. והנה כתב האר"י ז"ל בלק"ת בפרשתינו בד"ה ועתה נבאר ענין קין והבל אשר קין הי' כולו גבורה ודינים קשים והבל הי' מעורב מחו"ג והי' בו ביסום יותר והוא רחמים יותר עיי"ש ולפי"ז רל אשר קין שהי' כולו גבורה ודינים קשים הוא הקריב קרבנו לחוטמא דזעיר שיש שם חרון אף והבל שהי' רחמים יותר הוא הקריב קרבנו לחוטמא דעתיק וזהו דקאמר כאן גבי קין והבל בלשון שעה וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ר"ל שהבל הקריב קרבנו לחוטמא דעתיק אשר אורכו הוא שע"ה עולמות ואל קין ואל מנחתו לא שעה ר"ל שקין לא הקריב לחוטמא דעתיק אשר אורכו הוא שע"ה עולמות. ומעתה יהא ניחא מה דקאמר כאן לשין מנחה אל הבל ואל מנחתו והוא עפ"י מה דאיתא במד"ר פרשת נשא למנחה כמד"ת ויהי כנוח עליהם הרוח ותנח עליהם הרוח ונחה עליו רוח ד' עיי"ש במד"ר פרשה י"ג סו' י"ט
ובפרשה י"ד סי' כ"ב עיי"ש הרי שדרשו ח"ל מנחה לשון נח וזהו דהאמר כאן לשון מנחה כי מנחה הוא לשון נח ונ"ח גי' אחט"ם עדה"כ הנ"ל ותהלתו אחטם לך ורמז בזה לחוטמא והיינו שקרבן הבל הי' לחוטמא דעתיק וקרבן קין הי' לחוטמא דזעיר. ושוב מצאתי בת"ז תיקון ס"ט [והוא בת"ז שלפני דפוס לבוב עם פי' כסא מלך דף קע"ה ע"ב] דאיתא שם דקרבנא דהבל אסתלק לאתר דעתיק יומין דאתמר בי' ועתיק יומין יתיב ואתקבל לי' ברעוא עיי"ש ולפי"ז הרי דברינו הנ"ל נכונים ואמתיים המה בס"ד: <b>זה</b> ספר תולדות אדם. יל"ד מה דקאמר זה ספר ולא קאמר אלה תולדות אדם וכמ"ש בשאר מקומות אלה תולדות ישמעאל אלה תולדות נח וכן כולם וכבר מדייק זאת הרמב"ן ז"ל ועיי"ש ברמב"ן מ"ש בזה. ולדעתי נראה עוד דהנה לא נברא אדם אלא כדי ללמוד תורה וכמו שאמרו ז"ל אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת וזה הוא הטעם שהמצוה הראשונה הוא מצות פרו ורבו והמצוה האחרונה הוא מצות כתיבת ס"ת וכתיב שם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בניי ונעוץ סופו בתחילתו לרמז שמה שנצטוו על פיו הוא רק בשביל ללמוד תורה שלכך הוא יצורת אדם ועיין גם במג"ע על ואתחנן אופן רמ"ז שכתב דמש"ה יצירת הולד הוא ארבעים יום כי עיקר היצירה הוא עבור תורה שבע"פ ובארבעים יום יש תתק"ס שעות כמנין מתניתי"ן שהוא תורה שבע"פ עיי"ש והנה לא די בלימוד תורה לבד רק צריך שהלימוד יבואו לידי מעשה לשמור ולעשות וגם לתורה צריך ג"כ יראת שמים וכמו שאמרו ז"ל אם אין יראה אין חכמה וכן אמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"א ע"פ והי' אמונת עתך וגו' דהפסוק זה קאי על לימוד תורה אמונת זה סדר זרעים עתיך זה סדר מועד וכו' וסיים יראת ד' הוא אוצרו אי איכא יראת ד' אין אי לא לא. וזה הוא נמי מה שיצירת הולד היא בארבעים יום שבארבעים יום יש תתק"ס שעות שזה רומז על לימוד תורה שבע"פ וכדברי המג"ע הנ"ל ובצירוף מ' למספר תתק"ס בהתכוללם יחד עולים ירא"ת שמיים. וז"ש זה ספר תולדת אדם כי מלת זה מורה על יראת שמים ועל שמירת המצות כטעם דכתיב סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם הרי דקאי תיבת זה על אלקים ירא ועל מצותיו שמור ע"כ מלת זה האמור כאן מורה על יראת שמים ועל שמירת המצות וספר מורה על התורה וכפשוטו ומורה דייקא על תורה שבע"פ כי ספר הוא מלכות וכמ"ש בספר קה"י ערך ספר בשם זהר שמות דף י"ז עיי"ש ומלכות הוא תורה שבע"פ וכנודע וזהו זה ספר תולדת אדם ר"ל שתולדת אדם הוא רק בשביל זה ובשביל ספר שהיא יראת שמים ושמירת המצות ולימוד תורה. ותורה שבע"פ דייקא שלכך נברא האדם: <b>איתא</b> בגמ' ע"ז דף ה' אמר ר"ל מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם וגו' וכי ספר הי' לו לאדה"ר מלמד שהראה לו הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור ופרנסיו כיון שהגיע לדורו של ר"ע שמח בתורתו ונתעצב במיתתו אמר ולי מה יקרו רעך אל ע"כ. והנה לכאורה. צריך להבין דהאיך נתיישב מה דכתיב ספר בזה דקאמר שהראה לו הקב"ה דור דור ודורשיו ואינך דמה לשון ספר שייך בזה. אך כפי הנראה כוונת הגמ' הוא דכיון שהראה לו גם את ר"ע ותורתו ע"כ שפיר כתיב ספר כי ספר הוא התורה. אולם אכתי צריך להבין מנ"ל זאת לדרוש מלת ספר על ר"ע ותורתו דייקא. ונ"ל דהנה מלת ספר מורה על תורה שבע"פ וכמו שכתבתי לעיל בדיבור הקדום והנה כתב המג"ע בפרשת קדושים ד"ה ובזוהר אשר ר"ע הוא כלל תורה. שבע"פ וע"י נתייסדה תורה שבע"פ עיי"ש וגם ר"ט הוא סוד המשנה וכמבואר בגמ' דקאמרינן דכולהו אליבא דר"ע וכ"כ בהדיא המג"ע בכמה דוכתי שר"ע הוא סוד המשנה וע"כ רב"י עקיב"א טולה משנ"ה. ומעתה א"ש מה שדרשו רז"ל מלת ספר על ר"ע ותורתו דייקא כיון דעל ר"ע ותורתו שייך לשון ספר <b>עוד</b> י"ל דהנה ידוע מאמר רז"ל בש"ס נדרים אשר חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר א' וידוע מהאר"י ז"ל אשר ר"ע השיג גם השער נ' ולכך שפיר דרשו רז"ל מה דכתיב זה ספר על ר"ע ותורתו דייקא כי ז"ה ספ"ר עולה מספר שנ"ב והוא ר"ת ינ' ישערו דבינה שהשיג ר"ע: <b>ומדי</b> דברי פה מר"ע נימא בו מילתא והוא דהנה ר"ע לפעמים נכתב בא' לבסוף ולפעמים בה' לבסוף וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן ע"ג ומצינו רמז לזה אשר מידי "אביר "יעקב אותיות "רבי עקיבא בא' וכמ"ש במג"ע שם אופן פ"ח או"ר זרו"ע לצדו"ק ולישר"ו ליב שמח"ה ס"ת "ר' עקיבא בה' וכמ"ש האר"י זיל בלק"ת בתהילים קפיטל צ"ז ועיין מזה גם במג"ע פרשת בלק ד"ה במדרוש רות עיי"ש ועיין במג"ע שם באופן ע"ג מ"ש טעם לזה מה שר"ע נכתב לפעמים בא' ולפעמים בה' ולדעתי נראה עוד דהנה ר"ע הוא שור המשנה
וכנ"ל והנה ידוע אשר משנה הוא ביצירה ומט"ט הוא ביצירה ומט"ט הוא מארי דמשנה וכמ"ש בכנפי יונה ח"ב סי' ע"ח עיי"ש ע"כ ר"ט נכתב לפעמים בא' ולפעמים בה' כי רבי עקיבא בא' עולה "משנה, וכנ"ל "ורבי "עקיבא בה' עולה "חניך "מט"ט ["חנוך מט"ט נחשב בספרים למספר שצ"ט כמספר מלאכי רחמים כי מט"ט הוא כולל כל מלאכי רחמים וכדאיתא בילקוט ראובני בפרשה זו בשם סודי רזיא וכ"כ במג"ע בכמה דוכתי]: <b>בבעה"ט</b> בפסוק ויתהלך חנוך את האלקים כתב וז"ל הנה בשמים עדי גי' חנוך וסהדי בגי' מיטטרון שלקח הקב"ה אחד מאותן של קודם המבול ואחד מאותן של אחר המבול דהיינו חנוך ופנחס והעלם לשמים שיעידו עליו עיי"ש והנה מ"ש וסהדי בגי' מיטטרון יש כאן ט"ס וצ"ל ושהדי בשי"ן וכמו שהוא באיוב ט"ז הנה בשמים עדי ושהדו במרומים וע"ז כתב הבעה"ט אשר עדי בגי' "חנוך "ושהדי גי' מיטטרון וכונתו לחשוב מיזט"ט עם הכולל שעולה מספר שכ"ה כמספר "ושהדי ואל תתמה על זה ממ"ש רש"י ז"ל בפרשת משפטים ע"פ הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' כי שמי בקרבו וכתב רש"י ז"ל שזה מטטרון ששמו כשם רבו מטטרון גו' שדי וכן הוא בגמרא דאין זה תימה כי לפעמים נקרא מיטטרון ביו"ד אחר המים וכנודע. אך מה דמתבאר בדברי הבעה"ט הנ"ל שחנוך לאו מט"ט הוא רק פנחס הוא מט"ט זה צ"ע אצלי דהלא כתב בתרגום יוב"ע כאן בפסוק ויתהלך חנוך וגו' שחנוך הוא מט"ט וכן כתבו כל בעלי המקובלים ואפי' לפמ"ש התוס' בחולין דף ס' ע"א ד"ה פסוק זה דמי שסובר שמט"ט הוא שר העולם לית לי' דחנוך זה מטיט עיי"ש מ"מ אכתי דברי הבעה"ט הנ"ל צ"ע בזה שמבואר בדבריו שפנחס הוא מטיט דהרי זה לא מצינו שפנחס הוא מט"ט רק פנחס הוא אליהו ואליהו מקרי סנדלפון וכנודע וצ"ע ועיין בילקוט ראובני בפרשת וישב שמביא בשם החס"ל שכתב הנה בשמים עדי זה מט"ט כי "עדי גי' "חנוך וסהדי במרומים זה אליהו עיי"ש וכ"כ במג"ע על ואתחנן אופן קי"א: <b>הנפילים</b> היו בארץ וגו' עיין ברמב"ן שמביא פרש"י ומ"ש הוא ז"ל לפרש ובסוף דבריו כתב וזיל אבל המדרש אשר לר"א הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והוזכר בגמרא במס' יומא הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל וכו' עיי"ש והנה בראשית השקפתי לא ידעתי אי' מוזכר זאת בגמרא יומא עד שמצאתי בחידושי הריטב"א יומא דף ס"ז ע"ב בהא דאיתא שם בגמרא תנא דבר"י עזאזל מכפר על מעשה עזא ועזאל ופירש"י מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני אלקים את בנות האדם וכו' וכתב ע"ז הריטב"א ז"ל דלזה רמז הרמב"ן ז"ל בפי' התורה שלו במ"ש הנפילים היו בארץ שאמר ז"ל שהענין ההוא מתפרש במס' יומא עכ"ד הריטב"א: <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>כתב</b> רש"י ז"ל בפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' לכם יהי' לאכלה השוו להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול בשר וכו' עיי"ש ונראה דדעת רש"י הוא כדעת התוס' בסנהדרין דף נ"ו ע"ב ד"ה אכל תאכל דלא נאסר לאדה"ר בשר לאכילה אלא להמית ולאכול אבל מתה מאלי' שריא. וכן הבין ג"כ הרא"ם דעת רש"י ז"ל עיי"ש בהרא"ם. ועיין במהרש"א בסנהדרין שם שהקשה על דברי התוס' הנ"ל דמה פריך בגמרא שם בדף נ"ט ע"ב אהא דאמרינן דלאדה"ר לא הותר לאכול בשר מהא דמלאכי השרת היו צולין לו בשר דלמא מתה מאלי' הוי ומתרץ כיון דמתה מאלי' הוא דבר טמא ועתידה התורה לאסור לא היו מתעסקין בו מלאכי השרת עיי"ש וכבר קדמו בכל זה הר"ן בחידושיו בסנהדרין דף נ"ט סוף ד"ה אדה"ר ועיין בפי' משכיל לדוד על פרש"י בחומש כאן שהקשה ג"כ קושיא זו ומתרץ ג"כ כן ולא זכר שכבר קדמו בזה הר"ן ומהרש"א: <b>ולפע"ד</b> נ"ל ליישב מה דלא מוקי שהיו מלאכי השרת צולין לו בשר ממתה מאלי' דהנה באמת לפי מה דיליף שם בדף נ"ט ע"ב הא דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר מדכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' לכם יהי' לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם מזה משמע דלא הותר לאדה"ר לאכול רק עשבים ופרי העץ וכל ירק עשב אבל חית הארץ לא ניתן לו לאכילה בשום ענין בין להרוג בידים ובין מתה מאלי' ועיין גם בפרש"י על המד"ר בפרשת נח סי' ל"ד דאיתא שם ג"כ במד"ר דאדה"ר לא הותר בבשר תאוה ופרש"י דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ובשר לא כתיב עיי"ש ולפי"ז ג"כ צ"ל דלא הותר לו שום בשר כלל אפי' מתה מאלי' אחרי דלא מוזכר כלל היתר בשר בהפסוק. אך מ"ש התוס' לחלק בין להמית ולאכול ובין מתה מאלי' זה הוא מכח קושיתם שם שהקשו שם אהא דיליף שם
דאבמה"ח אסור לב"נ מקרא דאכל תאכל הנאמר לאדה"ר דדרשינן אכל תאכל ולא אבמה"ח והקשו התוס' הלא לא הותר כלל לאדה"ר לאכול בשר ותירצו דמה דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר היינו להמית ולאכול אבל מתה מאלי' שריא ואתא לאפוקי אבמה"ח דאפי' נפל מאליו אסור עיי"ש ודעת התוס' הוא דאי מתה מאלי' ג"כ אסור לא הוי איצטריך קרא לאסור אבמה"ח אף דאבמה"ח נפל מאליו וכ"כ המהרש"א שם בדעת התוס' עיי"ש הרי דלית להו להתוס' שום הוכחה אחרת לזה דמתה מאלי' שריא רק מהא דדרשינן אכל תאכל ולא אבמה"ח ולמען שלא תקשה קושיתם הנ"ל הוכריחו לחלק כן בין להמית ולאכול ובין מתה מאלי' וא"כ הרי אי לא הוי דרשינן אכל תאכל ולא אבמה"ח באמת הוי אמרינן דמה דנאסר לאדה"ר בשר לאכילה זה הוא אפי' מתה מאלי' וכדמשמע מפשטא דקרא דהנה נתתי לכם את כל עשב וגו' דלא הותר לו רק עשבים ופרו העץ וכל ירק עשב אבל בע"ח לא ניתן לו לאכילה בשום ענין וכנ"ל והנה מה דיליף שם איסור אבמה"ח לב"נ מקרא דאכל תאכל הנאמר לאדה"ר זה הוא רק אליבא דתנא דברייתא שם דהוא סובר דאדה"ר נצטווה על אבמה"ח אבל ר' יהודה וריב"ב שם לא דרשי כלל הקרא דאכל תאכל הנאמר לאדה"ר לאסור אבמה"ח דר' יהודה קאמר שם דאדה"ר לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד וריב"ב אומר אף על ברכת השם ומבואר דר' יהודה וריר"ב ס"ל דעל אבמה"ח לא נצטווה אדה"ר ולא דרשי כלל אכל תאכל לאפוקי אבמה"ח ועיין גם בתוס' שם ד"ה לא נצטווה אלא על עכו"ם שכתבו וז"ל מה שנאסר לו בשר ועץ הדעת לא קא חשיב לפי שלא הי' נוהג לדורות ודוקא לאדה"ר קאמר אבל מודה ר"י דב"נ נצטוו אחר המבול דהא אמר בפרק גה"נ לר"י גבי אבמה"ח דאיסורו נוהג בב"נ עיי"ש בתוס' ומשמע בהדיא מדברי התוס' אלו שהבינו דר"י דקאמר דלא נצטווה אדה"ר אלא על ע"ז בלבד סובר דלא נצטווה אדה"ר כלל על אבמה"ח וממילא ה"נ לריב"ב דקאמר דנצטווה אדה"ר אף על ברכת השם ולא מזכיר גם אבמה"ח סובר ג"כ דעל אבמה"ח לא נצטווה אדה"ר כלל וא"כ לר"י ולריב"ב שוב צ"ל דלדידהו מה דנאסר לאדה"ר בשר לאכילה זה הוא אפי' במתה מאלי' וכדמשמע מפשטא דקרא דהנה נתתי לכם את כל עשב וגו' וכנ"ל דהרי לדידהו אין אנו מוכרחין לחלק ולומר דדוקא להמית ולאכול אסור אבל מתה מאלי' שריא ומעתה א"ש מה דלא משני דהא דמלאכו השרת היו  צולין לי בשר דמתה מאלי' הוי אחרי דבזה אכתי לא יהא נתיישב אליבא דר' יהודה וריב"ב דלדידהו אף במתה מאלי' הי' אסור לאדה"ר. ומה גם לפי מ"ש שם על גליון הגמרא דבאבות דר"נ איתא ריב"ב אומר וכו' והיו מלאכי השרת צולין לו בשר עיי"ש והרי לריב"ב לשיטתו ל"ש לתירוצא דמתה מאלי' הוי וכנ"ל ע"כ שפיר מוקי לה בבשר היורד מן השמים ונתיישב אליבא דכ"ע והבן. <b>ואמינא</b> עוד דגם רב ורב יהודה שהמה בעלי המימרא בגמרא שם בדף נ"ט ע"ב דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר ועליהם מקשה הגמרא מהא דמלאכי השרת הי' צולין לו בשר המה לא דרשי ג"כ הקרא דאכל תאכל הנאמר לאדה"ר לאסור אבמה"ח והמה סוברים ג"כ דאדה"ר לא נצטווה על אבמה"ח דהרי קאמר שם עוד רב יהודה בשם רב וכשבאו ב"נ הותר להם לאכול בשר יכול לא יהא אבמה"ח נוהג בו ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו עיי"ש הרי דרב יהודה ורב ילפי איסור אבמה"ח לב"נ מקרא דאך בשר בנפשי וגו' הנאמר לנח וא"כ בע"כ גם רב ורב יהודה לא דרשי אכל תאכל הנאמר לאדה"ר לענין אבמה"ח דאל"כ למאי איצטרכי למילף איסור אבמה"ח לב"נ מאך בשר בנפשו וגו' הנאמר לנח וא"כ גם לרב ורב יהודה בע"כ צ"ל דהם ס"ל דמה דנאסר לאדה"ר לאכול בשר הוא אפי' אם מתה מאלי' וכמש"ל אליבא דר' יהודה וריב"ב וא"כ לפי"ז הרי נתחזק יותר תירוצינו הנ"ל והוא כראי מוצק דמש"ה לא משני הש"ס דההוא דמלאכי השרת היו צולין לו בשר דמתה מאלי' הוי אחרי דהקושיא מהא דמלאכי השרת היו צולין לו בשר סובב הולך על רב ורב יהודה שהמה בעלי המימרא דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר והרי רב ורב יהודה דס"ל דאדה"ר לא נצטווה על אבמה"ח הרי לדידהו ליכא חילוק בין להמית ולאכול ובין מתה מאלי' ולא הותר לו לאדה"ר שום בשר כלל ואפי' במתה מאלי'. <b>ואין</b> לפקפק על דברינו הנ"ל ולומר דרב ורב יהודה צריכי למילף איסור אבמה"ח לב"נ מאך בשר בנפשו וגו' ולא סגי להו הא דילפינן מאכל תאכל הנאמר לאדה"ר לאיסור אבמה"ח אחרי דהוי מצינן למימר דדוקא אדה"ר דנאסר לו לאכול בשר ע"כ נאסר לו ג"כ אבמה"ח [אף דנפל מאליו הוא] אבל לב"נ דאישתרי להו לאכול בשר אישתרי להו ג"כ אבמה"ח הילכך צריכי למילף איסור אבמה"ח לב"נ מאך בשר בנפשו וגו' הנאמר לנח דז"א. דהרי שם בסוגיין בדף נ"ז ע"א פריך להתנא' דיליף איסור
אבמה"ח מאכל תאכל הנאמר לאדה"ר דמה עביד עם הקרא דאך בשר בנפשו וגו' ומשני דאתי למישרי שרצים עיי"ש ואי נימא כנ"ל דאף דילפינן מקרא דאכל תאכל הנאמר לאדה"ר דאבמה"ח אסור מ"מ איצטריך קרא דאך בשר בנפשו וגו' לאסור אבמה"ח לב"נ א"כ מה פריך אלא ודאי דמאן דיליף מאכל תאכל דאדה"ר נצטווה על אבמה"ח נשמע מזה גם לב"נ לאסור אבמה"ח. ושוב ראיתי במהרש"א בדף נ"ט שהביא בשם הרא"ם שכתב ג"כ כן דאעפ"י שאבמה"ח כבר נצטווה בו אדה"ר מאכל תאכל הוצרך להזהיר גם ב"נ דלא תימא בזמן שנאסר לו בשר נאסר לו גם אבמה"ח אבל השתא דהותר בשר הותר גם אבמה"ח והמהרש"א דחה דבריו מהסוגי' דבדף נ"ז הנ"ל דמבואר להדיא דמאן דיליף מאכל תאכל דאדה"ר נצטווה על אבמה"ח שוב לא איצטרך קרא אחרינא לאסור אבמה"ח לב"נ וכמו שכתבתי עיי"ש במהרש"א וא"כ שפיר נכונים דברינו הנ"ל שאמרנו דרב ורב יהודה שהמה ילפי איסור אבמה"ח לב"נ מאך בשר בנפשו וגו' בע"כ צ"ל דהם ס"ל דאדה"ר לא נצטווה על אבמה"ח ומה גם דהמהרש"א שם מביא בשם הירושלמי דאיתא להדיא דלרב לא נאסר לאדה"ר אבמה"ח כלל עיי"ש [לא ידעתי אי' נמצא כן בירושלמי וראיתי במת"כ על המד"ר פרשת בראשית סוף פרשה ט"ז שהוא מביא ג"כ כן בשם הירושלמי והוא כתב שכן הוא בירושלמי ט"ז פרק השוכר אולם בקשתי בירושלמי ע"ז ולא מצאתי א נאמנים המה המהרש"א והמת"כ שכן הוא בירושלמי וא"כ שפיר נתחזק תירוצינו הנ"ל לקושית הר"ן ומהרש"א וכדאמרן. <b>וראיתי</b> בפנים יפות עה"תת שהוא הקשה ג"כ כקושית הר"ן ומהרש"א הנ"ל על התוס' ועל דרך אחר וז"ל הנה לפמ"ש התוס' בסנהדרין שלא נאסר לאדם אלא נטילת נשמה מכל חי א"כ מה מקשה שהמלאכים היו צולין לו בשר הלא המלאכים לא הוזהרו על נטילת נשמה עכ"ק וקושיתו אינו מיושב בתירוץ הר"ן ומהרש"א הנ"ל שלא הי' המלאכים מטפלין בבשר נבלה דהא אם המלאכים שחטו ג"כ את הבעל חי כדי להאכיל את הבשר לאדם [או נחרו את הבע"ח דלב"נ בנחירה סגי הרי לאו נבלה הוא ולא הוי בזיון להמלאכים לטפול בו, ומ"ש הפנים יפות שם לתרץ מדלא אמר שהכינו לו בשר אלא צולין לו משמע שהי' לו בשר מוכן עיי"ש תירוץ זה הוא דוחק בעיני. אמנם בתירוצינו הנ"ל נתיישבה גם קושיא זו אחרי דלר' יהודה וריב"ב ורב ורב יסודם ליכא חילוק בין להמית ולאכול ובין מתה מאלי' ולא הותר לו לאדה"ר שום בשר כלל ואפי' אם מתה מאלי' וכמו שכתבנו א"כ הרי גם אם המלאכים היו שוחטין ג"כ הי' אסור לאדה"ר לאכול הבשר. <b>וראיתי</b> בספר חנוכת התורה מהגאון הרבי ד' העשיל ז"ל בסופו שהוא מקשה ג"כ קושית הר"ן ומהרש"א הנ"ל וכתב לתרץ דבשר המתה מאלי' לא הי' כ"א לאחר החטא של אדה"ר ושל כל בהמות חיות ועופות שאכלו ג"כ מעץ הדעת אבל קודם החטא לא הי' מיתה כלל בעולם אף בבהמות וחיות וכדאיתא בילקוט איוב רבנן אמרי כיון שאכלה חום מפרי האילן האכילה את הבהמות וחיות ועופות וכו' ומשמט משם דאילו לא אכלו בהמות וחיות ועופות מעץ הדעת היו חיים וקיימים לעולם וקודם החטא לא הי' גם בהם מותם והרי קתני הציץ בו הנחש וראם בכבודו ונתקנא בו וא"כ מפורש להדיא דבשעה שצלאו לו מלאכי השרת בשר הי' קודם החטא וכו' וא"כ באותו שעה שצלאו לו בשר לא הי' כלל מותם בבהמות וע"כ שהי' בשר שחיטה זת"ד עיי"ש ויש אתי להוסיף על דבריו ולהביא מה שראיתי מובא טעמא דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר כיון דקודם שחטא אדה"ר הכל לחיים עמדו ולא ברא הקב"ה בריותיו ע"מ שימותו ולאחר החטא שחטא אדה"ר דנגזרה גזרה על כל ברי' למות מ"מ לא הותר לו לאכול בשר כדי שלא יהא חוטא נשכר ומבואר מזה ג"כ להדיא דקודם החטא לא הי' מיתה כלל בשום נברא וא"כ קודם החטא לא הי' בשר ממתם מאלי'. ולפי"ז לא קשה נמי הקושיא הנ"ל על דרך שמקשה הפנים יפות הנ"ל אחרי דטעמא הוא מה דקודם החטא הי' אסור לאדה"ר לאכול בשר לפי שקודם החטא עמדו כל הנבראים לחיים ולא ברא הקב"ה את בריותיו ע"מ שימותו, א"כ גם המלאכים לא היו רשאים לשחוט או לנחור בע"ח וא"כ שפיר פריך הגמרא האיך קתני שהמלאכי השרת היו צולין לו בשר הלא אם אדה"ר הי' אסור לאכול בשר וכטעמא הנ"ל הרי גם המלאכים לא היו רשאים לשחוט ולנחור בע"ח. ושוב ראיתי בעין יעקב בסנהדרין בפי' עיון יעקב שמביא כתירוץ החנוכת התורה הנ"ל בשם אסיפת חכמים והוא מפקפק על זה ויש אתי להאריך בדבריו. אך אין רצוני להאריך ומה גם כי העיון יעקב שם כתב דברים שהמה משוללי הבנה עיי"ש.
<b>ואגב</b> ראיתי בעין יעקב שם בחידושי גאונים שמביא בשם ספר תורת העולה שכתב על <b>מ"ש</b> התוס' הנ"ל לתרץ קושיתם אהא דאמרינן דאדה"ר נצטווה על אבמה"ח אף שלאדה"ר לא הותר לאכול בשר מ"מ מוזהר על אבמה"ח כיון דמתה מאלי' שריא לי' וכש"כ אבמה"ח שנפל מאליו וכתב התורת העולה וז"ל ויותר נראה לפרש שנאסר בכל בשר אפי' לאחר שמתה הבהמה והא דנאסר באבמה"ח מיירי בבעל חי היורד מן השמים שאותו הי' מותר לאכול ובו הי' נאסר באבמה"ח עיי"ש ודבריו צ"ע בעיני דהלא בעל חי היורד מן השמים א"צ שחיטה וכדמשמע בסנהדרין שם בסוגיין בהא דר"ש בן חלפתא דנחיתו לי' מן השמים תרתי אטמתא ונסתפק אם הוא דבר טמא או דבר טהור עיי"ש ולענין שחיטה לא נסתפק משום דבודאי זה א"צ שחיטה כיון שיורד מן השמים ואינו בא מאב ואם וכ"כ בספר סדר הדורות גבי ר"ש בן חלפתא עיי"ש וכן ראיתי ג"כ בספר ש"ך על התורה. שבא לידי בשאלה על רגע חדא שכתב בפרשת בהעלותך שהשליו הראשון שירד עם המן הי' מן השמים ולא הי' צריך שחיטה כמו הני אטמתא דבפרק ארבע מיתות והשליו השני דכתיב בי' ויגז שלוים מן הים היו צריך שחיטה עיי"ש וכיון דא"צ שחיטה הרי ליכא איסור אבמה"ח וכמ"ש רש"י ותוס' בשבת גבי דגים וחגבים עיין ברש"י ותוס' בשבת סוף פרק ר"ע ובתוס' חולין דף ס"ו ע"א סוף ד"ה במאי קמפליגי עיי"ש וכ"כ העו"ז ביו"ד סי' י"ג סק"ג גבי בן פקועה עיי"ש ועיין גם בשל"ה בפרשת וישב שכתב שם דהנברא ע"י ספר יצירה א"צ שחיטה ומותר לאוכלו חי וכך עשו השבטים ויוסף לא ידע שהוא הנברא ע"י ס"י עיי"ש וא"כ דברי התורת העולה הנ"ל צ"ע ועיין לקמן בחידושינו בפרשת וישב מ"ש עוד בזה. <b>וטרם</b> אכלה לדבר לא אחדל מלהוציא המילין שנשארו בקולמסי מה שיש אתי להעיר בענין הנ"ל. הנה תני בברייתא בסנהדרין בסוגיין בדף נ"ו ז' מצות נצטוו ב"נ ואחד מהם אבר מן החי ויליף להו ר' יוחנן בגמרא שם כולהו מקרא דויצו ד' אלקים על האדם לאמר מכל העץ אכל תאכל ואבמה"ח יליף מאכל תאכל עיי"ש בגמרא. ובמד"ר בפרשת נח פרשה ל"ד איתא כל רמש אשר הוא חי אך בשר בנפשו וגו' ר' יוסי בר איבוא בשם ר' יוחנן אדה"ר שלא הותר לבשר תאוה לא הוזהר על אבמה"ח אבל ב"נ שהותרו לבשר תאוה הוזהרו על אבמה"ח עיי"ש וא"כ הרי ר' יוחנן סותר את עצמו. ואין לתרץ דמה דדרש ר' יוחנן בגמרא אכל תאכל ולא אבהה"ח דרש הכי רק אליבא דהתנא דברייתא אבל הוא לעצמו לא דרש אכל תאכל ולא אבמה"ח דזה דוחק גדול וגם קשה ממימרא דר' יוחנן במדיר הנ"ל על רש"י ותוס' שהבאתי לעיל בשם התוס' שכתבו דשפיר שייך אזהרה לאדה"ר על אבמה"ח אף שנאסר לו בשר' כיון דאבמה"ח נפל מאליו הוא ואינו בכלל האיסור בשר וכ"כ רש"י בסנהדרין דף נ"ז ד"ה ומשרו בשר עי"ש (ודע דמדברי רש"י שם נראה שאין דעתו לחלק כמו שחילקו התוס' בין להמית ולאכול ובין מתה מאלי' דבמתה מאלי' שריא לי' לאדה"ר לאכול אלא שדעתו היא לחלק בין מיתה ובין כשנפל ממנו אבר והוא עודנו חי אבל במתה מאלי' ג"כ הי' אסור לאדה"ר לאכול ועיין גם במהרש"א שם בדף נ"ט על דברי התוס' אכל תאכל שנראה שהבין ג"כ כך דעת רש"י ז"ל עייש"ה במהרש"א והוא לא כמו שנראה מפרש"י בחומש דס"ל ג"כ כדעת התוס' דבמתה מאלי' שריא לי' לאדה"ר וכמו שכתבתי לעיל בפתח דברינו והבאתי כן גם בשם הרא"ם שהבין כך דעת רש"י בחומש] והרי מדקאמר ר' יוחנן במד"ר הנ"ל דאדה"ר משום שלא הותר לבשר לא הוזהר על אבמה"ח משמע בהדיא דגם אבמה"ח אף שנפל מאליו הוא ג"כ בכלל איסור בשר ומש"ה קאמר דלא הוצרך להזהיר לאדה"ר על אבמה"ח כיון דבלא"ה האבמה"ח אסור לו מכח שנאסר לו בשר: דאי כדברי רש"י ותוס' דאבמה"ח שנפל מאליו אינו בכלל איסור בשר הרי אכתי הי"ל להזהירו על אבמה"ח אף שלא הותר לו בשר כיון דאבמה"ח אינו בכלל איסור בשר וצ"ע. ועיין בחי' הר"ן בסנהדרין דף נ"ו ד"ה אכל תאכל שהוא הקשה ג"כ קושית רש"י ותוס' הנ"ל דכיון דלאדה"ר לא הותר בשר הרי ל"ש בי' איסור אבמה"ח וכתב לתרץ דמה דדרשינן אכל תאכל ולא אבמה"ח אינו רק אסמכתא בעלמא ואבמה"ח איתסר לב"נ מקרא דאך את בשר בנפשו דמו לא תאכלו עיי"ש ולפי דבריו אין כאן סתירה כלל בדברי ר' יוחנן להדדי. <b>וראיתי</b> ביפה תואר הנדפס עם המד"ר במד"ר שם שכתב לפרש הא דאמר ר' יוחנן אדה"ר שלא הותר לבשר תאוה וז"ל לבשר תאוה פי' לשחוט ולאכול בשר אם יתאוה לבשר אבל בהמה שמתה מאלי' או אם הקריב קרבן שלמים למ"ד שלמים הקריבו ב"נ הותר הבשר גם לאדם עכ"ל והנה פי' זה הוא עפ"י שיטת התוס' הנ"ל דמתה מאלי' שריא לי' לאדה"ר ובמחכהד"ג לא כיוון יפה
בפירוש זה אחרי דממה דקאמר ר' יוחנן דמסש"ס לא הוזהר אדה"ר על אבמה"ח משום שלא הותר לבשר תאוה מזה מוכח להדיא דס"ל לר' יוחנן דאפי' אבמה"ח שנפל מאליו הוא ג"כ בכלל איסור בשר וכמו שכתבתי לעיל בסמוך וא"כ כש"כ היא דס"ל לר' יוחנן דמתה מאלי' שהיא בכלל איסור בשר ולא כשיטת התוס' דהא מתה מאלי' גרע טפי מאבמה"ח שנפל מאליו וכמבואר להדיא בתוס' שם וא"כ הרי א"א כלל לפרש מה דקאמר ר"י אדה"ר שלא הותר לבשר תאוה דכוונתו הוא רק לשחוט ולאכול אבל מתה מאלי' היתר הבשר לאדם אלא כוונתו שלא הותר לבשר תאוה היינו אפי' כשמתה מאלי' והבן. מיהו מיש עוד היפ"ת הנ"ל או אם הקריב קרבן שלמים הותר הבשר גם לאדם פי' זה ניתן להאמור דשפיר יש לפרש כן כי זה הוא כמו דאיתא בש"ס חולין דף ט"ז ע"ב שנאסר לישראל במדבר בשר תאוה ופרש"י שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים עיי"ש וה"נ הכא מדקאמר ר' יוחנן בשר תאוה דוקא בקל יש לפרש דכוונתו הוא בשר תאוה בלא הקרבה אבל כשהקריב שלמים הותר הבשר גם לאדם. והן אמת דגם בפירוש זה הכא במימרא דר"י יש לפקפק דהנה איתא בש"ס חולין דף ע"ד דאבר ובשר המדולדלין בבהמה וחיי ועוף ושחטן הן אסורין ואין בהם אלא מצות פרוש בלבד ונחלקו הפוסקים בפירושא דאין בהן אלא מצות פרוש בלבד רש"י ותוס' ושאר מפורשים פירשו דאין בהן אלא מצות פרוש היינו מדרבנן ומדאורייתא מותר באכילה עיי"ש והרמב"ם בפ"ה מהלכות מ"א ה"ו כתב דאסור  ואין לוקין עליו עי"ש ומשמע דדעתו היא דאסור מה"ת משום אבמה"ח וכן כתב בהדיא ההימ שם הלכה י"א בדעת הרמב"ם שם וכ"כ ג"כ כל האחרונים בדעת הרמב"ם עיין בכו"פ סי' ס"ב ובפרמ"ג בסי' ס"ב בש"ד אות ט' עיי"ש. וא"כ לדעת הרמב"ם א"א לפרש הא דאמר ר' יוחנן במד"ר הנ"ל. דאדה"ר לא הותר לבשר תאוה כפי' היפ"ת לשחוט ולאכול אבל כשהקריב שלמים הותר הבשר גם לאדם דא"כ אמאי קאמר ר' יוחנן דכיון דלא הותר אדה"ר לבשר תאוה לא הוזהר על אבמה"ח הרי אכתי שייך אזהרת אבמה"ח גם באדה"ר והיינו בקרבן שלמים כשהי' בו אבר המדולדל ושחט הבהמה לשם שלמים דמותר לאכול הבשר והו"א דגם האבר המדולדל מותר לאכול קמ"ל קרא דאסור לאכול וכן ראיתי ג"כ בכו"פ סי' כ"ז שכתב לתרץ דעת הרמב"ם שפסק דנח נצטווה על אבמה"ח ולא אדם משום דהי' קשיא לי' הך ברייתא דאכל תאכל זו אבמה"ח הלא לא הותר לאדה"ר בשר וצ"ל דברייתא זו סוברת כמ"ד דשלמים הקריבו ב"נ א"כ שפיר שייך אזהרת אבמה"ח באבר המדולדל לדעת הרמב"ם שהוא אסור מה"ת אבל הרמב"ם שפוסק בהלכות א"מ שעולות סי' א"כ ל"ל דאדם נצטווה לכך כתב דנח נצטווה עיי"ש בכו"פ. אולם י"ל דמר' יוחנן במדיר הנ"ל יש ראי' לדעת רש"י ותוס' ושאר מפרשים דאבר המדולדל אינו אסור רק מדרבנן ומדאורייתא שרי ושפיר יש לפרש כפי' היפ"ת הנ"ל דמה דקאמר ר' יוחנן שלא הותר אדה"ר לבשר תאוה היינו רק לשחוט ולאכול אבל כששחט שלמים הותר הבשר. גם לאדם ול"ש אזהרת אבמה"ח על אבר המדולדל בקרבן שלמים אחרי דאבר המדולדל אינו אסור רק  מדרבנן והבן. <big>נח</big> <b>אלה</b> תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו הנה פירשו בספרים נח איש צדיק שלא פגם באות ברית קודש שלא הוציא זרע לבטלה. כי אין אדם מיקרי צדיק אלא אם לא פגם באות ברית קודש ועיין גם בספר נועם מגדים שמפרש בזה אלה תולדות נח ר"ל רק אלה הם תולדותיו ולא הוליד לבהלה וזהו איש צדיק תמים ע"ש המילה עיי"ש בנ"מ ולדעתי נ"ל דזהו דנקוד תיבת צדיק בטעם תביר כי תבי"ר הוא אותיות בריית רמז שנח הי' צדיק בברית שלא פגם באות ברית קודש. והנה ידוע שע"י פגם הברות פוגם בדעת הקדוש והוא בחי' כתר וזה הי' חטא דור המבול וז"ש רז"ל שנער זה בבל שננערו שם מתי מבול כי שנעיר גי, כת"ר עיין מזה בס' קה"י אות ש"נ ונח שהי' צדיק תמים ששמר הברית קודש הרי לא פגם בבחי' כתר וזהו צדיק תמים הי' בדרתיו דרתי"ו עולה כת"ר. והנה כתבו בספרים שלא זה בלבד שלא פגם נח בבחי' צדיק אלא שהעלה גם הניה"ק שנפלו בין הקליפות ונ"ל לרמז לזה דהנה איתא בספר כנפי יונה ח"א פרק פ"ז שהפוגם באות ברית קודש פוגם בשמות העולים מספר פ"ד וצריך להעלותם ולתקנם ע"כ יתענה פ"ד ימים עיי"ש והנה בא"נ עה"ת
בפרשת שמות ובא"נ על מועדים ח"ג במאמריו עיו"כ מביא בשם הספרים הקדושים דע"י פגם הברית נופלים חיו אותיות התורה בין הקליפות ועיקר העלאות ניצוצות הוא להעלות אותיות התורה וע"י תורה ותפלה מעלין אותן עיי"ש ויש לרמז אשר נ"ח אי"ש צדי"ק תמי"ם הי"ה בדרתו"ו האלף מתיבת אי"ש בסוד אחד ואלף (וכנודע מהספרים שחושבים אות א' למספר אחד ואלף כטעם איכה ירדוף אחד אלף ועיין גם בספר' א"נ ח"ג במאמריו לפרשת שקלים סוד ה' ויש לרמז זאת בקרא שמביא בשם הספרים עוד טעם למה שחושבים אות א' למספר אחד ואלף עיי"ש] עולה ב' אלפים תש"ה והוא מספר תור"ה תפל"ה עם מספר כל הכ"ב אותיות התורה מן א' עד ת' העולים אלף תצ"ה ומספר השמות העולים פ"ד רומז שנח הי' צדיק תמים והעלה הנ"ק ואותיות התורה מבין הקליפות ותיקן הב' שמות הנ"ל ע"י תורה ותפלה: <b>נח</b> איש צדיק תמים הי' בדרתיו את האלקים התהלך נח. הנה א"א לאדם שיהא צדיק כ"א כשלומד תורה שבע"פ כי בלי לימוד תורה שבע"פ הרי איני יודע מה מותר לו ומה אסור לו וגם להשמר מפגם באות ברית קודש שהשומר אות ברית קודש מיקרי צדיק א"א בלי לימוד תשבע"פ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות איסורי ביאה שאין לך דבר בכל התורה שהוא קשה לרוב העולם לפרוש כמו עריות וביאות אסורות וכתב שם כמה גדרים וסייגים שצריך אדם לעשות לעצמו כדי להנצל ואחר כל הגדרים וסייגים כתב שם וז"ל גדולה יתירה אמרו מכל זאת יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה עיי"ש ועיין בס' נועם מגדים בפתיחות הספר שמביא דברי הרמב"ם אלו וכתב שלא הי' די לו להרמב"ם במה שכתב יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה רק הוסיף לומר וירחיב דעתו בחכמה וכוונתו שצריך ללמוד בעיון רב כי הלומד בלי עיון הגם שטוב הוא להעביר מחשבות רעות עכ"ז אינו כמו המעמק ומעוון בעיון רב ועמוק בתורה ובהלכותי' ודיני' כי אז צריך לפשוט עצמו מכל וכל מעסק העולם ואז נמלט ונושע מכל הרהור עיי"ש בנועם. מגדים ולפי דבריו הרי מ"ש הרמב"ם ז"ל שיפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וכו' כוונתו שיפנה עצמי לתורה שבע"פ שהרי כתב בכוונת הרמב"ם שצריך להעמיק בעיון רב בהלכותי' ודיני' והלכות ודינים הוא תורה שבע"פ וגם תשבע"פ א"א להבין על בוריו כ"א ע"י עיון רב וכנודע והנה שם אלקים הוא תורה שבע"פ וכדאיתא בתיקונים תיקון כ"א אורייתא דבע"פ אתקרי אלקים ובי' פתחת אורייתא בראשית ברא אלקים וכן היא ג"כ בזוהר תרומה דף קס"א ע"ב ובזוהר ואתחנן דף רס"ד ע"פ אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים תורה שבכתב דא הוא דכתיב ד' תורה שבע"פ דא הוא דכתיב האלקים עיי"ש והנה רש"י ז"ל בריש פ' בחקותי כתב אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה ועיין בס' דברי דוד שם מבטל טו"ז שכתב שרש"י ז"ל יליף זאת מלשון תלכו שפירושו עמל ויגיעה והוא בתורה שבע"פ כי לימוד תורה שבע"פ צריך עמל ויגיעה עיי"ש בדברי דוד דיה אם בחקותי תלכו ובד"ה ואם לא תשמעו עיי"ש [עיין גם בב"ח ובטו"ז באו"ח סי' מ"ז מ"ש שם בנוסח הברכה לעסוק בדברי תורה לעסוק דוקא הכוונה היא על תורה שבע"פ כו התורה שבע"פ צריך לעסוק ולעמול בה עיי"ש] וז"ש אח האלקים התהלך נח היינו שמפרש בזה הא דקאמר נח איש צדיק תמים הי' דהאיך הי' צדיק תמים כי למד תורה שבע"פ וזה מרומז בתיבת את האלקים <b>התהלך</b> נח כי א"ת הוא אותיות א' ת' והאות א' הוא לימוד ועדה"כ ואאלפך חכמה וכ"כ בכלי יקר בפ' ויקרא על הא' זעירא שבתיבת ויקרא והאות ת' ר"ת ת"ורה והאלקים הייני תשבע"פ כי אלקים הוא תורה שבע"פ וכנ"ל מהתיקונים והזהר והתהלך היינו שעמל בתורה שבע"פ כי הליכה היינו עמל ויגיעה וכנ"ל. וע"כ הר"ת ה"אלקים היתהלך נ"ח עולה ס' והוא ס' מסכתות. ועיין בבעה"ט שכתב האלקים התהל"ן ניח ס"ת חכם וזהו שנאמר ולוקח נפשות חכם עיי"ש ולדרכינו מה שנרמז חכם בס"ח האלקים התהלך נח זה רומז לדברינו דמה דקאמר את האלקים התהלך נח היינו שלמד תורה. <b>הנה</b> הפסוק אלה תולדות נח וגו' הוא פסוק ט' וגם הוא בפרק ו' והרי לכאורה הי' צריך להיות פסיק א' כיון שהוא התחלת הפרשה. וי"ל עפ"י מה שהבאתי לעיל בשם הספרים שפירשו אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היינו שלא פגם בברית קודש שהיא בחי' יסוד והנה כתב בספר קה"י ערך ט' בשם ע"ה שאות ט' היא בחי' יסוד הנקרא טוב וכ"כ בילקוט ראובני בפרשת יתרו בשם ספר התמונה שאות של יסוד הוא ט' היא ספירה התשיעית עיי"ש והנה כתב במג"ע בפרשתינו שמי שפוגם ח"ו בברית קודש פוגם בשם י"ה וזהו שבמבול גברו המים חמס עשרה אמה ששם של י"ה עשה
משפט בדור המבול וזה בחזקי' שחטא בברית שלא נשא אשה וכו' וכשקיבל על עצמו לתקן שם י"ה הוסיפו לו ט"ו שנים וז"ש חזקיה חז"ק ו"ה עיי"ש ומגיע וזהו שהפסוק אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הו' הוא פסוק ט' וגם הוא בפרק ו' כי מה שהוא פסוק ט' רומז שהי' צדיק שלא פגם בבחי' יסוד כי ט' הוא בחי' יסוד וכנ"ל ומה שהוא פסוק ט' בפרק ו' רומז שהי' צדיק שלא פגם בשם י"ה כי  ט' עם ו' גי' י"ה. <b>והנני</b> השאיתם את הארץ פירש"י ז"ל את הארץ עם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו. וצריך לדעת מנ"ל זאת אשר ג' טפחים דיוקא נמוחו ולא יותר וכבר. העיר בזה המהרש"ל ומובא בש"ח וכתב משום דג"ט עומק נקרא ארץ ומכאן ואילך נקרא אדמה וכאן כתיב את הארץ עיי"ש ולדעתי נ"ל בדרך רמז אשר אר"ץ גי' ג"פ טפ"ח ולכך כתב רש"י ז"ל את הארץ עם הארץ ג'  טפחים דייקא. <b>צהר</b> תעשה לתיבה עיין בס' א"נ שכתב דידוע אשר נח מרמז על שבת וזהו יש לרמז צהר תעשה לתיבה כי צה"ר עם תיב"ה עולה שב"ת עכ"ד ולדעתי י"ל עוד דהנה כתב ברבינו בחיי בפ' תצוה שהאבן שתלה נח בתיבה כמ"ש צהר תעשה לתיבה הי' ברקת ע"ש שנוצצת כברק ומאירה כנר עיי"ש ולפי דרכו של הא"נ הנ"ל י"ל דלכך הי' ברקת דייקא כי ברק"ת עולה שב"ת: <b>א"י</b> צהר תעשה לתיבה כתב רש"י ז"ל י"א חלון וי"א אבן טוב. ונ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים חיים: דהנה בספר דברי שמואל מהגה"ק רבי ר' שמעלקא ז"ל מפרש הפסוק עשה לך תיבת עצי גפר וגו' וכפרת אותה מבית ומבחוץ בכפר שהשי"ת מלמד אותנו לשוב על חטאת נעורים עיי"ש בדבריו ונ"ל לרמז לפי דבריו דהנה בנין התיבה רומז על ברית הלשון וכמ"ש שם מספר הנ"ל ובס' עבודת ישראל בשם הצדיק הקדוש ר"כ בער ז"ל כי התיבה היתה שלש מאות אמה אורך הוא הש' וחמשים אמה רחבה הוא הנ' ושלשים אמה קומתה הוא הל' והוא צירוף לש"ן ונ"ל דשיעור בנין התיבה רומז על ברות הלשון וכדברי הצדיקים הקדושים הנ"ל והתיבה גופה רומזת על ברית הממור כי התיבה היתה מעצי גפר ועץ הוא צדיק יסוד עולם וכמ"ש ברע"מ בפרשת פנחס דף רל"ו ע"א גם פצ"י ר"ת צידוק י"סוד ע'ולם גפ"ר גי', אביר יסו"ד הוא ברית המעור בחי' צי"ע וזהו עשה לך תיבת עצי גפר עשה הוא לשון תיקון והיינו שתתקן את ברית הלשון וברית המעור המרומזים בהתיבה והיונו בשיעור התיבה ובמה שהיתה נעשית מעצי גפר וכאמור. והנה ידוע שע"י תורה ותפלה מתקנין אה השני בריתין אלו וזהו צהר תעשה לתיבה ר"ל עם צהר תתקן לתיבה שרומזה על ברית הלשון וברית המעור וכנ"ל ותעשה פירושו תיקון ומהו צהר י"א חלון ר"ל תפלה וכמ"ש בתיקונים תיקון וא"ו משגיח מן החלונות ע"ד חלו נא עיי"ש וי"א אבן טוב ר"ל תורה כי התורה קרוי' אבן וכדאיתא במד"ר שיר השירים פרשה וא"ו שנאמר ואתנה לכם את לוחות האבן וגם טוב הוא התורה וכמו שאמרו ז"ל בש"ס ברכות דף ה' אין טוב אלא תורה שנאמר לקח טוב נתתי לכם. גם יש לרמז לדרכינו צהר תעשה לתבה אשר צה"ר עם תב"ה גי' לשו"ן מעו"ר כי כוונת הקרא הוא לרמז לנו לתקן את השני ברותין וכנ"ל. <b>ומכל</b> החי מכל בשר וגו' תביא אל התיבה להחית אתך. במסורה להחית ב' חסרים להחית אתך להחית עם רב. ונראה דהנה חטא דור המבול הי' שהשחיתו דרכם על הארץ שפגמו בבחי' יסוד והנה כתב האר"י ז"ל בלק"ת ביחזקאל אשר קין שהוא הבכור של אדה"ר נולד מתערובות טפח קרי והי' קין מחויב לתקן והוא אדרבה הוסיף לחטוא שכל דור המבול כולם בני קין והיו משחיתים דרכם על הארץ וקלקלו כל מה שעבר והביא עליהם המבול מדה כנגד מדה עיי"ש והנה ידוע דמה שציוה הקב"ה לנח להכניס הבע"ח אל התיבה הוא כדי לברר ולתקן הניצוצות שנתפזרו ונתגלגלו בבע"ח וזהו מכל החי מכל בשר וגוי תביא אל התיבה להחית אתך ר"ל להחיות את הניצוצות הקדושים שבבע"ח לבררם ולתקנם ולתת להם חיות דקדושה וע"כ כתיב חסר ו' כי זה מורה על הניצוצות שנתפזרו ונתגלגלו בבע"ח ע"י פגם אות ברית כי אות ו' הוא בחי' יסוד וכנודע וכ"כ במג"ע בפרשת וישב ד"ה ויחלום יוסף וז"ל שלא יכלו דברו לשלם חסר ו' לפי שחשבו שפגם במדתו מאחר שלא הי' קיים במאמרו אינו נאמן בבריתו עיי"ש וה"נ הכא חסר ו' מורה על פגם אות ברית קודש בחי' צי"ע וזהו שמשלב המסורה הפסוק להחית עם רב כי מ"ם ר"ב עולה קי"ן במילואו קו"ף יו"ד נו"ן ועולה נמי וקי"ן הי"ה עב"ד אדמ"ה וכמ"ש בקרא וקין הי' עבד אדמה. <b>הבעה"ט</b> כתב להחיות אתך זכר ונקבה יהיו מהעוף למינהו רמז לו שהעוף ישכון
אצלו וזש"ה וישלח את היונה מאתו מלמד שהיתה שכונה אצלו עכ"ל. וכוונתו עפי"מ דאיתא בש"ס סנהדרין דף ק"ח ט"ב וישלח את היונה מאתו מכאן שדירתן של עופות טהורים אצל הצדיקים עיי"ש. <b>עוד</b> נ"ל לפרש כוונת הבעה"ט הנ"ל על דרך אחר. דהנה כתיב הכא מכל החי ומכל בשר תביא אל התיבה להחיות אתך ודרשו רז"ל מכל החי היינו שדין ורוחין יביא ג"כ אל התיבה עיין במד"ר וברש"י ז"ל והנה זה הוא דבר קשה מאד לפני אדם לדור ביחד עם שדין קן הלא מורא יעלה על ראשו שלא יזיקו אותו. אולם איתא בגמ' ברכות דף ה' ע"א ואר"י כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואין רשף אלא מזיקין כו' עיי"ש וכתב המהרשיא בח"א שם דמה דקאמר ואין עוף אלא תורם שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו אסיפא דהאי קרא סמך דכתיב כנשר יעוף בשמים דקאי על התורה וקאמר דבני רשף שהם המזיקין העוף שהוא התורה שנמשלה לעוף שמטופף בשמים מגביהם ומסלקם מן האדם עיי"ש ומבואר מדברי המהרש"א אלו שעוף בנקודת חולם הוא התורה גם מבואר מדברי הגמ' והמהרש"א הנ"ל דע"י התורה מזיקין בדילין הימנו. ואף דפתח בק"ש כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו וסיים בתורה ודבר זה צ"ע והאריכו בזה המפורשים ויש שרוצים לומר דרק ע"י ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו אבל ע"י התורה אין מזיקין בדילין הימנו אמנם לפע"ד יש להוכיח מהגמ' שם לעיל דגם ע"י התורה מזיקין בדילין הימנו דאיתא שם לעיל אמר ריב"ל אעפ"י שקרא אדם ק"ש בבהכ"נ מצותו לקרותו על מטתו וכו' ואמר ר"נ אם ת"ח הוא אין צריך ועיין בתוס' שם בריש הפרק שכתבו דק"ש סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין וכדאמר אם ת"ח הוא א"צ עיי"ש. ועיין גם בהרבינו יונה שכתב ואם ת"ח הוא א"צ לפי שהתורה משמרתו עיי"ש הרי בהדיא דגם ע"י התורה מזיקין בדילין הימנו ועיין גם בהפלאה על מס' כתובות דף ע"ז ע"ב שהוא מביא שם כל העוסק בתורה מזיקין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ועיי"ש מ"ש הטעם כו שמות המזיקין עולים מספר רש"ף וכשעוסקים בתורה שהוא בגי' תרי"א והוא שם א"ל נוסף על מספר רש"ף והשם א"ל מצילו מן המזיקין עיי"ש. ומעתה זהו כוונת הבעה"ט מכל החי ומכל בשר וגו' מהעוף למינהו רמז לו שהעוף ישכון אצלו ר"ל העוף שהוא התורה שנמשלה. לעוף ישכון אצלו כי נח למד תורה וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן בפסוק מכל הבהמה הטהורה ולכך יוכל להביא עמו אל התיבה מגל החי ואפי' שדין ורוחין ולא יעלה שום מורא על ראשו שלא יזיקו אותו כי ע"י התורה מזיקין בדילין הימנו. <b>עוד</b> י"ל בכוונת הבעה"ט הנ"ל דהנה בשטת שהי' המבול טל הארץ הרי הי' התגברות הגבורות על העולם אבל לנח הבטיח הקב"ה שימשוך עליו חסד וזהו שרמז לו שהעוף ישכון אצלו כי עו"ף עם נ"ח גי' חס"ד א"ל כ"ל היו"ם. וזהו נמי מה דכתיב ויעבר אלקים רוח על הארץ וישוכו המים, כי רו"ח עולם ג"כ חס"ד א"ל כ"ל היו"ם. <b>במסורה</b> וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב. הלוך ד' דין ואידך והמים היו הלוך וחסור ואידך הלוך ונסוע הנגבה ואידך הלוך וגדל: ונראה דהנה ידוע שע"י לימוד התורה מתקנין פגם אות ברית קודש בחי' צ"ט וע"י שם חב"ו היוצא מפסוק חיל בלע ויקיאנו וע"י שם בי"ט היוצא מפסוק כי בי חשק ואפלטהו מעלין את הנ"ק מבין הקליפות וכבלעו כך פלטו ומחזירין אותן למקום הקדושה וזהו כוונת המסורה והמים הי' הלוך וחסר היינו שנחסר ונפגם בחי' צייט כי מים עולה צ' והיא בחי' צו"ט העצה לזה הלוך ונסוט הנגבה רומז על לימוד התורה וע"ד שאמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים הלוך וגדל רומז על שמות חב"ו בי"ט כי גד"ל עולם חב"ו בי"ט ועי"ז וישיבו המים מעל הארץ הלוך ושוב היינו שישיבו הנ"ק למקום הקדושה. וגם לפמ"ש המג"ט בפרשת וירא ומובא גם בספר קה"י ערך ממרט שעל מט"ט מוטל להוציא טיפין קרי האבודון בסטרא עיי"ש וזהו הלוך ושוב כי ושו"ב גי' מט"ט גם ושו"ב גי' שד"י וזה ידוע מהתיקונים שבתיקון אות ברית קודש שורה שם שד"י <b>ולא</b> מצאה היונה מנוח לכף רגלה, עיין בבאר מים חיים שמדייק דאמאי קאמר לכף הלא הי' די לומר רק לרגלה ולדעתו גם מלת רגלה הוא ג"כ לכאורה מיותר דהי' די לומר ולא מצאה היונה מנוח. ונראה דהנה איתא בתיקונים תקונא חד ועשרין ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה בגלותא. והנה הד' גליות נקראים הרים וכדאיתא במד"ר בפ' בא פרשה ט"ו אין הרים אלא מלכיות עיי"ש והנה גלות אדום הוא עיקר כי הוא כלול מכל הגליות וכנודע והנה איתא בלק"ת מהאר"ו דל בט' תצא שגלות אדום הוא אדום וישמעאל והם שנים כנגד הרגלים וארוכים
הם עיי"ש וזהו דקאמר ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה וקאמר דייקא לכף רגלה כי הכוונה הוא ולא מצאם היונה מנוח לכף רגלה היינו בגלותא וכדברי התיקונים הנ"ל לכן קאמר לכף רגלה כי כ"ף באות ח' דמנצפין עולה ד"פ ה"ר והוא הארבע גליות ורגלה רומז על גלות אדום וישמעאל שהוא כנגד הרגלים וגלות אדום וישמעאל הוא עיקר שהוא כלול מכל הגליות. וגם יש לרמוז עוד לסייד האר"י ז"ל הנ"ל שגלות אדום הוא אדום וישמעאל דהנה השר של אדום הוא סמא"ל וכנודע והשר של ישמעאל הוא רה"ב וכמ"ש בלקוטי שישנים ממהר"ש מאוסטטרפאלי בריש הספר ד"ה איתא במדרש וכו' בשם האר"י ז"ל ועיין גם במג"ע בפרשת וירא שכתב וז"ל סי' ישמעאל רב"ה קשת בהיפך אתווין רה"ב ועיין ג"כ בדן ידין על הקרניים מאמר ד' אות ה' שכתב ג"כ שהשר של אדום הוא סמא"ל והשר של ישמעאל הוא רה"ב עיי"ש וזהו דקאמר לכף רגלה כי כ"ף רגליה גימ' סמא"ל רה"ב והם שרים של אדום וישמעאל ועיקר הוא גלות אדום וישמעאל שהוא כולל כל הארבע גליות. <b>ותבא</b> אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפי'. הנה בס' א"נ בליקוטים סי' נ"א כתב אהא שאומרים בזמירות של ש"ק יונה מצאה בו מנוח שלא מצא לא במדרש ולא בגמרא שהיונה. מצאה מנוח בשבת ועיי"ש מ"ש בזה ומו"ח ז"ל בהג"ה שם כתב שכנים הדברים עפ"י חשבון לפי"ד הרמב"ן והרבינו בחיי שהי' אז כל החדשים מלאים ובאחד לחדש עשירי שנראו ראשי ההרים הי' באחד בתמוז ומקץ ארבעים יום שפתח נח חלון התיבה הי' עשרה באב ואחר שלשה שבועות הלכה היונה מאתו ולא השיבה אליו שנמצא לפי דבריהם שהיום ששלח נח את היונה ולא השיבה אליו הי' יום ש"ק עיי"ש בדבריו מה שעשה חשבון בזה ויש אתי להאריך בדבריו אך אין רצוני להאריך בזה ומה גם דלפי"ד רש"י לא יתכונו דבריו וכמ"ש שם בעצמו. ולדעתי נראה עפי"מ דאיתא בזהר בפרשת חיי ובפרשת וישב ע"פ ויברך את הגמלים וגו' לעת ערב מאי לעת ערב דא ערב שבת עיי"ש ולפי"ז י"ל גם כאן מה דכתיב ותבוא אליו היונה לעת ערב דא ערב שבת וגם בכאן יש להוסיף עוד בדרך רמז אשר והנ"ה עליה זי"ת טר"ף בפי"ה גי' ער"ב שב"ת והיינו שהכתוב מרמז בזה דקאמר לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה אשר לעת ערב היינו לעת ערב של ערב שבת. הנה אח"כ כתיב וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד וא"כ כיון שביאת היונה אליו בפעם שני' לעת ערב הי' לעת ערב של ערב שבת והמתין נח שבעת ימים ולאחר שבעת ימים שלח אותם פעם שלישית הרי זה הי' לעת ערב של ערב שבת ואז הלכה היונה ולא השיבה אליו וא"כ הרי שפיר מבואר שהיונה מצאה מנוח בשבת וא"ש דברי הפייטן. <b>במסורה</b> והנה עלה זית טרף בפיה טרף ב' דין ואידך טרף וירפאנו. ונראה לפרש שייכת המסורה עפמ"ש בזהר פרשת שלח דף קס"ה ריש ע"א עלה זית טרף בפיה דא מלכא משיחא וכו' עיי"ש וזהו שייכת הפסוק טרף וירפאנו להכא כי התם הפירוש הוא טרף ששברינו וירפאנו שיגאלנו עיי"ש בהושע סי' ו' ובילקוט שמעוני שם. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל טל דרך הנ"ל ובסגנון אחר. הנה הבעה"ט זיל מפרש המסורה הנ"ל עלה זית טרף בפיה טרף וירפאנו מה התם לשון שבירה אף ה"נ שהיא שברתו מן האילן ולא מצאה אותו צף על המים ובזה הכיר כי קלו המים עיי"ש ולדרכינו נראה לפי"ד הבעה"ט דכוונת המסורה הוא לפרש טרף דהכא היינו שבירה דהנה איתא בזהר חדש בפרשת בראשית אשר מן גלות זה נצא בזכות לימוד התורה עיי"ש והנה על"ה זו"ת עולה מספר תקכ"ב והנה כששוברין מספר תקכ"ב לשנים החצי הוא רס"א והוא ר"ת ס' ריבוא איותיות. והוא התורה שיש בה ס' רבוא אותיות וכנודע וזהו כוונת המסורה ותבוא אליו היונה לעת ערב רומז על ישראל שהן בגלות כי היונה היא ישראל שנמשלו ליונה וכמאמרם ז"ל ולעת ערב היינו בגלות כי גלות דומה ללילה והנה עלה זית טרף בפיה היינו שבירת על"ה זי"ת שהוא רס"א והוא ס' ריבוא א"ותיות התורה וכנ"ל וזהו בפיה דייקא כי לימוד התורה הוא בפה ומביא המסירה לכאן הפסוק טרף וורפאנו ומרמז בזה שבזכות לימוד התורה יתרפא שברינו ונצא מן הגלות. <b>וגם</b> לפי פירש"י ז"ל שמפרש טרף דהכא שחטף ולא שהוא לשון שבירה ג"כ יש לפרש כוונת המסורה הנ"ל על דרך הנ"ל רק באופן אחר דהנה כבר כתבתי כמה פעמים בחיבור זה דמה דע"י עסק התורה תהי' הגאולה זה הוא דוקא ע"י לימוד התורה שבע"פ ומשניות דוקא וכן איתא בהדיא במד"ר פרשת צו אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות והנה כתב הרא"ה ז"ל בהקדמתו לספרו החינוך וז"ל והוא עשוי [ר"ל המשניות כי הוא קאי
שם בזה על התלמוד] לששה סדרים ויש בו ס' מסכתות לפי חלוק הענינים סימנם ששים המה מלכות. ותקכ"ב פרקים עכ"ל ועיין גם בזהר בראשית בהשמטות דף רנ"ג דאיתא שם ע"פ כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה ששים ושש שהם כנגד ששים מסכתות וששה סדרים עיי"ש וזהו ותבוא אליו היונה לעת ערב רומז על כנסת ישראל בגלותא וכנ"ל בדיבור הקדום. והנה עלה זית טרף בפיה רומז על התורה ועל משניות דוקא כי ויהנה ע"לה ז"ית ר"ת עוז ועוז היא התורה שהיא מעוזן של ישראל וכדאיתא בגמ' זבחים דף קט"ז ע"א וברש"י שם ד"ה עוז עיי"ש. ותיבת והנ"ה עולה מספר ס"ו והוא הששים מסכתות וששה סדרים. ותיבות על"ה זי"ת עולה מספר תקכ"ב והוא מנין הפרקים שבהן וזהו בפיה דייקא כי משניות הוא תשבע"פ וזהו שמשלב המסורה ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה עם טרף וירפאנו שזה רומז שע"י לימוד משניות יתרפא שברינו ונצא מן הגלות וכנ"ל. <b>ודע</b> דמ"ש הרא"ה הנ"ל שיש תקכ"ב פרקים במשניות דבר זה צ"ע אצלי שהרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים כתב שיש תקכ"ג פרקים בכל המסכתות ובהגהות הגרי"ב שבש"ס דפוס ווילנא בסוף מס' בכורים מביא בשם הסמ"ג שכתב שיש תקכ"ד פרקים ונתן סימן כמנין ע"ל קדשיך וכתב שם הגרי"ב דמה שהרמב"ם כתב רק תקכ"ג פרקים. והסמ"ג כתב תקכ"ד זה הוא משום שדעת הרמב"ם הוא שפרק ד' ממס' בכורים אינו מן המשניות רק ברייתא הוא ודעת הסמ"ג היא שגם פרק ד' ממס' בכורים הוא מהמשניות עיי"ש וא"כ מ"ש הרא"ה הנ"ל שהפרקים שבמשניות הן רק תקכ"ב צ"ט. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל דהנה הגאולה תליא במחיית עמלק וכדאיתא בזהר בראשית דף כ"ה ע"ב וז"ל אבל פורקנא לאו איהי תליא אלא בעמלק עד דיתמחו עיי"ש וזהו שמשלב המסורה ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה עם טרף וירפאנו כי והנ"ה על"ה ז"ית טר"ף בפי"ה עולה מח"ה אמחיה אית זכ"ר פמל"ק [עיין בכנפי יונה ח"ב סי' נ"א שחושב שם מחה אמחה את זכר עמלק למספר תתקע"ד עיי"ש] ומרמז המסורה כשימחה זכר עמלק אז יתרפא שברונו ונצא מן הגלות <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל כי והנ"ה על"ה זי"ת טריף בפו"ה. עולה סו"ר מר"ע ועש"ה טו"ב וזהו שייכת המסורה והנה עלה זית טרף בפיה טרף וירפאנו שזה רומז להסר מרע ולעשות טוב ויתרפא שברינו. <b>ויחל</b> נח איש האדמה ויטע כרם. הנה איתא בתיקונים סוף תיקון כ"א קרבנא קדמאה הוא צלותא דשחרית והוא לקבל ארו' וקרבנא תנינא הוא צלותא דמנחה והוא לקבל שור וקרבנא תליתאה דערבית קרבנא דעופין אתמר בהון שתי תורים או שני בני יונה וגו' דאי זכו נשרא דיעקב נחית לקבלה לון קרבנא רביעאה אדם האי איהו דמקבל קרבנא לקבל דאדם דאיהו מחשבה דקריב ומיחד כולא עיי"ש עיין תיקון שתין ותשע ד"ה אדהכי הא ר' שמעון כו' שכתב מה איהו אדם מחשבה חשב מ"ה עיי"ש] ועיי"ש עוד שכתב דאריה שור נשר הוא בחי' מוח לב ריאה והוא בחי' יחוד ברכה קדושה דעל מוחא שריא ברכה ועל לבא שריא קדושה ועל ריאה שריא יחוד ומחשבה כלולא מכולהו עיי"ש וזה יש לרמז כאן ויחל נח ויחל הוא לשון תפלה מלשון ויחל משה ויח"ל נ"ח גי' יב"ק ויב"ק ר"ת ייחוד בירכה קידושה וכנודע אי"ש ר"ת אירי' י'ונה שיור האדמה הוא אדם כי אדמ"ה הוא אותיות האדים וכמ"ש הבעה"ט בפרשת בראשית ע"פ ויברא אלקים את האדם ווט"ע כר"ם גי' מחשב"ה. <big>חידושי</big><b> </b><big>הלכות</big> <b>בספר</b> א"נ עה"ת כאן בפרשה מביא בשם המפורשים שהקשו איך הקריב נח קרבנות הלא דרשינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא הותר לנח אכילת בשר עד שהקריב קרבן וכתב הוא ז"ל דלפי דעת הירושלמי במס' מגילה פ"א דהאי כירק עשב נתתי לכם את כל נאמר לו קודם הקרבה דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכמ"ש המפורשים בירושלמי שם א"כ לק"מ אך קשיא טל דברי הזהר נח דף ס"ח אשר נח חטא דקרבנא דאיקריב לבתר הי' לו להקריב קודם המבול על זה קשה ממשקה ישראל דעדיין לא הותר הבשר והניח בצ"ע. <b>ועלה</b> בדעתי ליישב הקושיא על הזהר דהנה בזבחים דף קט"ז פליגי תנאי אי ב"נ שלמים קרבו או עולות קרבו ח"א שלמים קרבו וח"א עולית קרבו עיי"ש [זה כ"ע מודים שקרבו עולות וכדכתיב גבי נח ויעל עולות במזבח אלא דהפלוגתא הוא אי עולות בלבד קרבו או גם שלמים קרבו כן משמע בגמרא שם וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא בפירושו על המד"ר פרשת בראשית פרשה כ"ב עיי"ש והנה כתב היפ"ת
במד"ר בפרשה זו פרשה ל"ד בהא דאיתא במד"ר שאדם הראשון לא הותר לבשר תאוה וכתב היפ"ת דאם הקריב קרבן שלמים למ"ד שלמים הקריבו ב"נ היתר הבשר גם לאדם עיי"ש וכ"כ ג"כ בכו"פ סי' כ"ז דאם ב"נ הקריבו שלמים הוצרכו לאכול את הבשר כדי שלא יבא לידי נותר ואכל אדה"ר את הבשר בקרבן שלמים עיי"ש וא"כ הרי בקרבן שלמים הוי ממשקה ישראל כיון דמותר לאכול הבשר והנה איתא בגמרא זבחים שם דהפלוגתא אי ב"נ קרבו שלמים או רק עולות קרבו תליא בהפלוגתא אי יתרו קודם מ"ת הי' אי אחר מ"ת הי' דהא כתיב גבי יתרו ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים וא"כ למ"ד יתרו קודם מית הי' הרי דב"נ קרבו עולות וגם שלמים ולמ"ד יתרו לאחר מ"ת בא לא קרבו ב"נ רק עולות עיי"ש והנה דעת הזהר היא כמ"ד שיתרו קודם ע"ח בא וכמבואר בזהר ריש פ' יתרו דף ס"ז וכ"כ ג"כ בנצוצי אורה על הזהר שם עיי"ש וא"כ הרי ס"ל להזהר דב"נ קרבו גם שלמים וא"כ לק"מ על הזהר די"ל דמ"ש הזהר אשר נח חטא דקרבנא דאיקרוב לבתר הו' לו להקריב קודם המבול כוונתו הוא שהי' לו להקריב קרבן שלמים וקרבן שלמים שפיר הוי ממשקה ישראל וכנ"ל וא"ש. <b>אפס</b> שוב מצאתי בזהר פרשת לך דף פ"ט ע"ב דאיתא שם ודל עד לא חטא אדם מה כתיב ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' וכתיב לכם יהי' לאכלה ולא יתור וכו' ולבתר אתא נח וחמא דהא גופא אתבני מאתרא דיצה"ר אקריב קרבן כמה דאקריב אדם מה כתיב וירח ד' את ריח הניחוח וגו' וכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו אמר קב"ה מכאן והלאה הואיל וגופא אשתאיב מההוא יצה"ר יתענג גופא כמה דאתחזי לי' ויכול בשר וכו' עיי"ש. ומוכח דדעת הזהר אינו כדעת הירושלמי שמביא הא"נ דהאי כירק עשב נאמר לו קודם הקרבה ואין מוקדם ומאוחר בתורה רק דעת הזהר היא דרק אחר שהקריב נח קרבן נאמר לו היתר הבשר וא"כ אף לולא דברי הזהר שבפרשת נח שהי"ל לנח להקריב קרבנא קודם המבול ג"כ קשה קושית המפורשים איך הקריב נח קרבן אחר המבול קודם שנאמר לו היתר הבשר הלא לא הוי ממשקה ישראל ופלא בעיני על הא"נ שלא זכר דברי הזהר שבפרשת לך הנ"ל וע"ז לא שייך תירוצינו הנ"ל שהרי מפורש בפסוק שהקריב נח עולות וכמ"ש ויבן נח מזבח וגו' ויעל עולות במזבח והדרא קושיא לדוכתי' הא לא הוי ממשקה ישראל [ואולי יש לומר דגם בעולה חשיב ממשקה ישראל כיון דקרבן שלמים מותר לאכול הבשר וכנ"ל א"כ הקרבן שהקריב עולה הי' יכול להקריבו שלמים ולאכול הבשר. אבל אכתי יוקשה דהא נח הקריב גם עופות וכמ"ש ומכל העוף הטהור וגו' והרי אין העוף בא שלמים וא"כ עולות העוף לא הוי ממשקה ישראל]. <b>אמנם</b> נלע"ד דקושית המפורשים מעיקרא ליתא דמה דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל זה הוא דוקא לאחר מ"ת אבל בבני נח לא שייך ממשקה ישראל וכן מצינו עוד כמה דברים בענין הקרבנות שהקרובו ב"נ מה שלאחר מ"ת הי' אסור להקריב וכדאיתא בש"ס זבחים דף קט"ו ע"ב עד שלא הוקם המשכן הכל כשרין להקריב בהמה חי' ועוף ובע"מ ויליף לה מנח דכתיב ויבן נח מזבח לד' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור עיי"ש בגמרא ולאחר מ"ת הי' אסור להקריב חיות ואווזין וכיוצא וכן בע"מ הי' אסור להקריב וא"כ ה"נ בענין ממשקה ישראל הוא דוקא לאחר מ"ת אבל ב"נ היו מותרין להקריב אף דלא הותר לישראל וראי' לזה מהא דאיתא בש"ס זבחים דף קט"ז ע"א מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח ת"ל מכל החי מכל בשר אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ודלמא למעוטי טרפה ההוא מלהחיות זרע נפקא ופרש"י שנאסר לבני נח להקריב לגבוה שחיין ראשי אברין ול"ל לאזהורי עלייהו אי לאו משום הקרבה שהקריב מהן בצאתו מן התיבה עיי"ש וקשה ל"ל קרא למעט טריפה הלא טריפה בלא"ה א"י להקריב משום דאינו ממשקה ישראל וכדאיתא להדיא בש"ס מנחות דף ו' ע"א דטריפה נתמעט מן ממשקה ישראל עיי"ש ועיי"ש בתוס' ד"ה כתב רחמנא דגם טריפה שהיתה לה שעת הכושר נתמעט מן ממשקה ישראל וכן מבואר ג"כ בש"ס פסחים דף מ"ח בהא דאמרינן שם דמוקצה לא הוי ממשקה ישראל וכן מהא דאיתא בירושלמי סוכה סוף פ"ד דמה דתני במתני' שם דמים ויין מגולין פסולים ע"ג מזבח דזה הוא משום משקה ישראל עיי"ש והרי מוקצה ומים ויין מגולין הי' להם שעת הכושר. ועוד דהלא איתא בש"ס מנחות שם דהיכא שהיתה לה שעת הכושר נתמעט מכל אשר יעבור תחת השבט והיכא דהקדושה ולבסוף נטרפה נתמעט מדכתיב מן הבקר עיי"ש בגמרא וא"כ ל"ל קרא גבי נח למעט טריפה הלא אי נערפה במעי אמו שלא היתה לה שעת הכושר הרי נתמעט מן ממשקה ישראל ואי היתה לה שעת הכושר הרי נתמעט מכל אשר יעבור תחת השבט
וממן הבקר אע"כ דכל הנך קראי לא נאמר רק אלאחר מ"ת ע"כ אצטריך קרא גבי נח למעט טריפה. ולפי"ז הרי דקודם מ"ת ל"ש משקה ישראל. וליתא כלל לקושית המפורשים הנ"ל על אדה"ר והבל ונח האיך הקריבו קרבנות. <b>וטרם</b> אכלה לדבר בענין זה לא אחדול מלהוציא המילון שנשארו בקולמסו והוא מה שיש אתי להעיר בדברי הלק"ח מהאר"י ז"ל בפרשת בראשית בדרוש להר"ם נגארא דאיתא שם טעמא למה לאדה"ר הי' אסור לאכול בשר ולנח הותר לאכול בשר כי כוונת האכילה היא לברור ולתקן ע"י האכילה וע"י קריאת שמות שקרא אדה"ר לכל הבהמות נתקנו ולכן נאסר לאדה"ר לאכול בשר כי כבר היו מתוקנים ולא הותר לו לאכול רק צומח ודומם שלא נתקנו עדיין ולא נבררו כדי שיתוקנו ע"י אכילתו ואח"כ במבול חזרו ונתקלקלו כי השחית כל בשר דרכו על הארץ דאפי' בהמה וחי' נזדקקו לשאינן מינן לכן משם ואילך הותר אכילת בשר לנח ולבניו לתקנם עיי"ש ויש להעיר דהנה בגמרא סנהדרין דף נ"ט איתא להדיא דגם דגים הי' אסור לאדה"ר לאכול ומה דכתיב ורדו בדגת הים לאו לאכילה הוא אלא למלאכה עיי"ש והנה איתא בגמרא שם דף ק"ח מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים וכתב הרי"ף שבעין יעקב והבאר שבע שהטעם הוא משום שהדגים לא השחיתו דרכם לכן לא לקו הדגים עיי"ש והנה התוס' בחולין דף ס"ו ע"ב דיה כל מסתפקים אי אדה"ר קרא שמות לדגים דלא משמע בקרא שקרא שמות רק לבהמות ולחיות ולעופות אבל לא לדגים עיי"ש בתוס' וא"כ לפי טעמא דהלק"ח הנ"ל קשיא ממ"נ אי לא קרא אדה"ר שמות לדגים וא"כ לא נתקנו אמאי הי' אסור אדה"ר לאכול דגים ואי קרא אדה"ר שמות גם לדגים ונתקנו לכן הי' אסור אדה"ר לאכול דגים אמאי הותר לנח לאכול דגים הלא הדגים לא קלקלו בדור המבול. אך במד"ר פרשה ל"ב איתא מכל אשר בחרבה מתו פרט לדגים וי"א שאף הן היו בכלל מאוספין אלא שברחו לים הגדול לאקיונוס עיי"ש ולפי הי"א הרי גם הדגים השחיתו דרכם ונתחייבו כלי' אלא שניצולו שברחו לים הגדול וכ"כ המפורשים ניחא ולק"מ על טעמא דהלק"ת הנ"ל דהא שפיר י"ל שקרא אדה"ר שמות גם לדגים ונתקנו ומש"ה הי' אסור לו לאכול גם דגים ולנח הותר לאכול דגים כיון שקלקלו בדור המבול וצריכין תיקון אבל לפי"ד הת"ק הנ"ל דקאמר פרט לדגים וכן הוא בגמרא סנהדרין הנ"ל צ"ע וכנ"ל. <big>לך</big> <b>לך</b> לך מארצך וגו' ופירש"י להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים. ונ"ל בזה דהנה בספר מים יחזקאל עה"ת מבעל שו"ת כנסת יחזקאל מביא כאן מ"ש רש"י ז"ל לעיל סוף פ' נח וכן איתא ג"כ במדרש למה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאת אברהם שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברהם כיבוד אביו שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת שהרשעים בחייהם קרואים מתים. והקשה הוא ז"ל אמאי הי' אברהם פטור מכיבוד אב משים רשעות הלא אמרינן בגמ' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום מלמד שעשה תרח תשובה ועיי"ש מ"ש אשר בכדי שלא תקשה קושיא זו כתב במדרש ואגדלה שמך בתורה דכיון שעלה אברהם לגדולת תורה ותרח עשה תשובה הי' אסור לראות פני אביו וכמ"ש בש"ע יו"ד בשם מהר"ם מרויטענבורג שמיום שעלה לגדולה לא ראה את פני אביו מטעם שאביו הי' מחויב לעמוד מפניו וזה אין כבוד לאביו עיי"ש במים יחזקאל. והנה רש"י ז"ל אינו מביא כלל דברי המדרש הנ"ל ואגדלה שמך בתורה אלא רש"י ז"ל על ואגדלה שמך מביא פירושים אחרים וא"כ לפי הפירושים האחרים שמביא רש"י זיל הרי שוב הדרא קושית המים יחזקאל הנ"ל לדוכתי' ע"כ נלע"ד אשר בכדי שלא תקשה הקושיא הנ"ל כתב רש"י ז"ל ואעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים והוא עפמ"ש בשו"ת המיוחסת להרמב"ן סי' רע"ב ומובא בב"י ובש"ע יו"ד סי' רל"ט אם נשבע לדור במקום שנשא אשה אעפ"י שע"י כך מתבטל מכיבוד אב ואם לא הוו נשבע לבטל את המצוה כיון שלא הי' נותנים לו את האשה עד שישבע כן ונדחית כיבוד אב ואם מפני' עיי"ש בב"י שמביא כן בשם תשובת המיוחסת ועיי"ש בתשובה שכתב טעמא כיון דמצות פרו ורבו גדולה ממצות כיבוד אב ואם ע"כ נדחית מצות כיבוד או"א מפני מצות פ"ו עיי"ש וזה שפירש"י ושם אמשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים והיינו דמאחר שפירש"י לך לך להנאתך ולטובתך א"כ תקשה איך הי' מותר לו לילך מבית אביו בשביל הנאתו וטובתו ולהניח את אביו ולא וקיים מצות כיבוד או"א הלא תרח עשה תשובה והי'
אברהם מחויב בכבודו לכך כתב רש"י ז"ל ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתם זוכה לבנים ושם תזכה לבנים ע"כ הי' מיתר לו לילך מבית אביו ולהניח את אביו ולא יקיים מצות כיבוד אב כיון דמצות פרו ורבו גדולה ממצות כיבוד אב ונדחית מצות כיבוד אב מפני מצית פרו ורבו, <b>אל</b> הארץ אשר אראך. הנה הבעה"ט מביא מסורה אל הארץ אשר אראך אראך בי דין ואידך בזכרו' גבי גליות וכתב הבמה"ט מלמד שהראה הקב"ה לאברהם הגליות עיי"ש ואפשר לומר שהראה לו אז גם הגאולה שלימה שיהי' ע"י משיח דהנה איתא בסנהדרין דף צ"ח ע"ב מה שמו של משוח דבי ר' שילא אמרו שילה שמו דבי ר' ינאי אמרו ינון שמו דבי ר' חנינה אמרו חנינה שמו וי"א מנחם שמו ועיין במהרש"א בח"א שם שכתב דכולהו שמות תוארים, וכולהו איתנייהו בי' שילה ע"ש יובל שי למורא ינון ע"ש שררה ומלכות וכו' עיי"ש ואנכי כתבתי במק"א שכל השמות הנ"ל מרומזים בשם משיח כי משי"ח ריח מ"נחם שילה י"נון ח"נינה וכן ראיתי אח"כ בס' קול אליהו והוא לקוטי מאמרים מהגר"א מווילנא שהוא ז"ל כתב ג"כ כן וזהו דקאמר אל הארץ אשר אראך שהראה לו הגליות וכדברי הבעה"ט הנ"ל הראה לו ג"כ את הגאולה שלימה שיהי' ע"י משיח כי אשיר ארא"ך עולה כל ד' שמות הנ"ל מנח"ם שיל"ה ינו"ן חנינ"ה בכתכוללים יחד וזהו נמי מה שפירש"י לך לך להנאתך ולטובתך כי ל"ך ל"ך להנאת"ך ולטובת"ך בהתכוללם יחד עולה מספר משי"ח מנחם שיל"ה ונו"ן חנינ"ה וזה הוא הנאה והטובה מן הגליות שיבא משיח ויהא התיקון השלם. <b>אי</b> אשר אראך עפמ"ש בספר א"נ על המועדים ח"ב במאמריו לסוכות בשם הצדיקים, אשר יו"ט שני של גליות גדול במעלה יותר מיו"ט ראשין והוא שטשיעי דמלכא כביכול ומרמז הוא ז"ל בזה אשר בראשי"ת בר"א אלקי"ם עולה יו"ם טו"ב שנ"ו ש"ל גלות אשר תיכף בראשית הבריאה הי' גלוי לפניו הארבע גליות כמו שדרשו רז"ל בפסוק והארץ היתה תהו ובהו ועלה אז לפניו התענוג של יו"ט שני של גליות עיו"ש וי"ל דכאשר קאמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך שהראה לו הגליות וכמ"ש הבעה"ט עיי"ש הראה לו ג"כ היו"ט שני של גליות שמזה יהי' לו תענוג וזהו אשר אראך כי אש"ר ארא"ך באית ך' דמנצפ"ך עולם יו"ם טו"ב שנ"ו ש"ל גלו"ת עם הכולל, <b>במדרש</b> תנחומא לך לך וגו' ילמדונו רבינו מהו <b>שיקבל</b> עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך וכו'. וצריך להבין מה שייכת ענין מלכות שמים לכאן. ונראה עפ"מ דאיתא בת"כ בפ' בהר ע"פ אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים מכאן אמרו כל ב"י היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים וכל היוצא לחו"ל כאלו עובד עכו"ם עכ"ל [בש"ס כתובות דף ק"ו דרשו פסוק זה דכל הדר בא"י דומה כמו שיש לו אלוה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה ודברים אלו ודברי הת"כ הנ"ל דא ודא אחת הוא] והנה מה שאמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך הרי ציוה לו שילך לארץ ישראל והיושב בא"י מקבל עליו עול מלכות שמים וכדברי הת"כ הנ"ל וזהו ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם כי הר"ת ע"ד מ"קום ש"כם הם ר"ת עול מ"לכות ש"מים והיינו שעבר אברהם בארץ וקיבל עליו עמ"ש ולפי"ז מובן שפיר שייכת דברי המדר"ת הנ"ל לכאן. <b>והיה</b> ברכה. ראיתי בכתבי. קודש מכ"ק מרן אבי הה"ק זצ"ל שמדייק דאמאי קאמר והיה ברכה ולא קאמר ותהי' ברכה וכמ"ש ברוך תהי' וגו'. ונ"ל בזה דהנה רש"י ז"ל מפרש והיה ברכה הברכות נתונות בידך וכו' אתה תברך את אשר תחפוץ. והנה כ"ק מרן אבי הה"ק זצ"ל בפירושו על הטעמים זרקא סגול כתב בפרשת בראשית ע"פ ויברך אותם אלקים שהם מנוקדים בטעמים זרקא סגול שהם משתמשים לשמחה כי אפי' אדם המברך את חבירו איתא בזהר במדבר קי"ז ב' דבעי לברכא לי' בעינא טבא וברחימא וק"ו כשהשי"ת בירך אותם בודאי הי' בשמחה ובעינא טבא עכ"ד. ויוצא מדבריו אשר שמחה כולל הכל עינא טבא ורחימא וכשאדם מברך את חבירו בשמחה ממילא הוא מברך בעינא טבא וברחימא, וזהו דכתיב והיה ברכה דייקא והיה כי רמז בזה שיברך בשמחה כי אין והי' אלא לשון שמחה וכמאמרם ז"ל. ואף שחכז"ל קאמרו כן על והיה אין והיה אלא לשון שמחה וכאן כתיב והיה אולם אין חילוק בין והיה ובין והיה וגם והים הוא לשון שמחה דהנה  מה שאמרו' ז"ל אין והי' אלא לשון שמחה כתב המהרש"א בח"א במהדורא בתרא בש"ס דפוס ווילנא ביב דף פ"ח הטעם עפי"מ דאיתא במדרש איכה אשר וה הוא לשון שמחה ולכן בכ"מ שנאמר והיה הוא לשון שמחה מפני שהאותיות ו"ה הם תחלת התיבה עיי"ש [הא דאיתא במד"ר אשר וה הוא לשו
שמחה ג"כ אינו מובן ועיין מה שכתבתי בזה בספרי מטה מנשה במאמרי לשמ"ע ולש"ת] ועיין גם בס' עבודת ישראל בפ' ויצא שהוא ז"ל כתב וז"ל בכ"מ שנאמר והי' מורה על שמחה וטעם לזה קבלנו מהרב הגאון החסיד מו"ה לוי יצחק ז"ל כי צירוף והי"ה שם ו"ה על ו"ה דהיינו שמתרומם יחוד כנסת ישראל עם דודה לכתר ועטרה והבן עכ"ל ועיין גם בא"נ בפ' בראשית שהוא מבוא שם כדברי הגאון הקדוש מבארדיטשוב ז"ל הנ"ל בשם הספרים אין והיה אלא לשון שמחה כי והי"ה הוא צירוף אותיות ו"ה למעלה מן ו"ה בבחי' אשת חיל עטרת בעלה עיי"ש. ולפי"ז הרי אין חילוק בין והיה ובין והיה וגם והיה הוא לשון שמחה. <b>א"י</b> מה דכתיב והיה ברכה דייקא והיה דהנה עיקר הברכות מה שצריך אדם להתברך הם חיים בנים ומזונות וכנודע וזה מרומז בתיבת ברכה כי ברכה במילואו כזה בי"ת רי"ש כ"ף ה"י עולה מספר אלף ל"ז והוא מספר בני"ם אריך ימו"ם עושיר וכבו"ד וזהו והיה ברכה ר"ל שיהא בידך לברך בשלשה דברים הנ"ל, ודייקא והיה ולא ותהי' ברכה כי והויה הוא אותיות הויי' ואיתא בת"ז סוף תקונא עסרין ותרין אשר מן שם הוי' נמשך חיי בני מזוני חיי מן י"ה בני מן ו' מזוני מן ה' עיי"ש. <b>ויעבר</b> אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה. עיין ברש"י ז"ל שכתב דאלון מורה ומה דקראו אלון מורה שהראהו הר עבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה ונראה בזה דהנה הבטה"ט לעיל בריש הפרשה בפסוק לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך מביא מסורה אראך ב' דין ואידך בזכרי' גבי גליות וכתב הבטה"ט מלמד שהראהו הקב"ה לאברהם הגליות עיי"ש והנה איתא בזהר חדש סוף פ' נח ויאבק איש עמו דין הוא ס"מ רבא דאדום ובעי דיתיוהב יעקב תחות שעבודא דאדום ומשום זכותא רברבא דהוה ביעקב לא אתייהב בידי' וכו' מיד ויגע בכף ירכו אלין אינון בנוהי נפקי ורכי' וכו' ואתייהבא רשותא לס"מ לאשתעבדא בנוהי דיעקב תחות ידו אדום כל זימנא דיעברון על אורייתא עכ"ל ומורם מדברי הזהר אלו שגלות אדם נצמח מההתאבקות השר של עשו עם יעקב ובאם ישראל יקיימו את התורה יצאו מן גלותא דאדום. וזהו ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם מקוים שכ"ם גי' ויאב"ק אי"ש טמאו רומז על גלות אדום שנצמח מן התאבקות השר של עשו עם יעקב הוא שכם גריזים והר והיינו שעבר אברהם אבינו ע"ה כל הגליות עד גלות אדום שהוא הגלות האחרון עד אלון מורה הראהו ששם יקבלו ישראל שבועת התורה לקיים את התורה וכשיקיימו את התורה יצאו מן הגלות האחרון. <b>אמרי</b> נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך ופרש"י יתנו לי מתנות. ונראה דהנה ידוע מדברי הזהר חדש בפרשת בראשית שהגאולה האחרונה תהי' בזכות עסק התורה וכן הוא ג"כ בזהר בכמה דוכתי וזהו אמרי נא אחותי את נא רומז על גלות אדום כי נ"א גי' אדו"ם אחותי את הוא התורה ופדה"כ אמור לחכמה אחותי את (וכן משלב ג"כ המסורה אמרי נא אחותי את עם אמור לחכמה אחותי את] ור"ל ללמוד תורה בגלות אדום. למען ייטב לי בעבורך למעין גי' ק"ץ והוא קץ הגאולה וגם הר"ח ל"מען י"יטב ל"י ב"עבורך עולה מספר ט"ב והגאולה תהי' ע"ו שם ע"ב וכדאיתא בתיקונים תקונא עסרין ותרין וז"ל ושמא דע"ב איהו ויכל"ו בי' אשתלם רזא דפרקנא ועלי' אתמר ללב"ו גליתי וכו' [גם ל"מען י"יטב ל"י ב"עבורך ר"ת ללב"י] וכמה דנפקין ממצרים ברזא דע"ב שמהן כך ופקין בהון כד יתפרקון בבתרייתא עיי"ש וכן הוא ג"כ במד"ר בפרשתינו עי"ש וזהו דקאמר ייטב לי כי מזה שבני ישראל הם בגלותא יש לאבותינו הקדושים צער וכמ"ש רש"י ז"ל בפרשת חקת ע"פ וירעו לנו מצרים ולאבותינו מכאן שהאבות מצטערים בקבר כשפרענות באה על ישראל. וזהו שפרש"י ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות רומז על התרין משיחין וכמ"ש בספר קה"י ערך שדות ע"פ ולקחת מתנות באדם אשר מתנוית ר"ת ת"רין מ"שיחון ת"כונות נ"צח ו"הוד עיי"ש ואני מוסיף נופך שמתנות הוא שני מתנות כי מיעוט רבים שנים וב"פ מחנ"ה עולה משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח בין יוס"ף. <b>וד'</b> אמר אל אברם וגו' שא עיניך וראה וגו' צפונה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. כתב הבטה"ט צפונה ונגבה וקדמה וימה וליעקב אמר ימה וקדמה וצפונה ונגבה לאברהם התחיל להראות זכות הקרבנות שנשחטים בצפון וליעקב הראה שבזכותו יעברו הים עיי"ש. ולדעתי י"ל עוד מה שהתחיל כאן לאברהם צפונה עפ"י מ"ש הבעה"ט בפרשת וארא לפרש המסורה ונתתי אותה לכם מורשה משה מורשה קהלת יעקב שבזכות התורה ירשו את הארץ עיי"ש והנה כאן שאמר הקב"ה לאברהם, כי את כל הארץ
אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם לכן התחיל צפונה שרמז לו בזה שבזכות התורה יתן לנו את הארץ כי צפונה הוא התורה וכדאיתא במד"ר בפרשת דברים ע"פ רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה אין צפונה אלא תורה שנאמר יצפון לישרים תושי' עיי"ש. <b>וראיתי</b> בכתבי קודש מכ"ק מרן אבי הה"ק זצ"ל שכתב כאן שידוע אשר ד' רוחות העולם רומזים על שמו ית' עיון בסידור על המשנה ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' והנה כפי מה שנאמר כאן צפונה ונגבה וקדמה וימה הצירוף הוא מחודש אב ורומז כאן הכתוב הגם שבחודש אב נחרב הבית ואנחנו בגלות עכ"ז השי"ת יחזיר אותנו לא"י ויבנה את ביתו וזהו את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם דייק ע"ד עול"ה ורמז השי"ת דבר זה לאברהם אבינו כי הוא בירור גליות וכנודע עכ"ד והנני מוסיף ע"ז אשר ל"ך אתנניה ולזרע"ך ע"ד עול"ם עה"כ עולה משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוסף אליה"ו הנבי"א והיינו שרמז לו כשיבואו הגואלים לגאלינו אז יתן לנו את הארץ עד עולם. <b>והנה</b> מ"ש כ"ק מרן אבי זצ"ל שכפי מה שנאמר כאן צפונה ונגבה וקדמה וימה זה הוא הצירוף מחודש אב וציין לעיין בסידור על המשנה ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' כוונתו כי מבואר שם בסידור אשר יו"ד הוא מזרח ה' צפון ו' דרום ה' אחרונה מערב [וכן הוא בפרע"ח בשער ר"ח חנוכה ופורים פ"ג עיי"ש] לכן כפי מה שנאמר כאן צפונה ונגבה וקדמה וימה הרי הוא צירוף קוי"ק וזה הוא הצירוף מחודש אב כי הצירוף מחודש אב הוא קוי"ק היוצא מר"ת ה"סכת ו"שמע י"שראל ה"יום. אולם בלק"ת פ' בראשית איתא יו"ד דרום ה' צפון ו' מזרח ה' מערב עיי"ש וכ"כ ג"כ בפרדס שער כ"א פרק ח' עיי"ש ולפי"ז כפי מה שנאמר כאן צפונה ונגבה וקדמה וימה הרי הוא צירוף קיו"ק ואין זה הצירוף מחודש אב אלא זה הוא הצירוף מחודש שבט היוצא מר"ת ה"מר י"מירנו ו"הו' ה"וא. אך לפי מה שאמרנו למעלה אשר צפונה הוא התורה והתחיל כאן צפונה לרמז שבזכות התורה יתן לנו את הארץ יתכן נמי מה דקאמר כסדר כזה צפונה ונגבה וקדמה וימה שהוא הצירוף מחודש שבט דהנה מה שבזכות התורה יתן לנו את הארץ זה הוא רק בזכות תורה שבע"פ כי תורה שבע"פ היא עיקר וכנודע וגם כבר כתבתי במק"א דמה דאיתא בזהר חדש פ' בראשית ומובא ג"כ באוה"ח פ' תצוה שע"י פסק התורה תהי' הגאולה שלימה זה הוא ע"י עסק התורה שבע"פ דוקא וכן איתא ג"כ במד"ר בפרשת צו דאין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות וזה מרומז ג"כ במה שהתחיל צפונה שהוא התורה וכמש"ל בשם המדרש דברים שאין צפון אלא תורה זה הוא תורה שבע"פ דוקא כי תורה שבע"פ הוא צפון ונסתר בתוך תורה שבכתב וז"ש כסדר הזה צפונה ונגבה וקדמה וימה והוא הצירוף מחודש שבט זה רומז ג"כ על תורה שבע"פ כי בחודש שבט התחיל מרע"ה לבאר את התורה וכדכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש הואיל משה באר את התורה הזאת ואיתא בזהר פרשת ויצא הואיל משה באר את התורה הזאת הוא תורה שבע"פ שביאר את התורה שבכתב ע"י תורה שבע"פ עיי"ש ועיין גם בספרי מטה מנשה במאמרי לר"ח שבט מה שהבאתי שם בשם המג"ע ומה שכתבתי שם שבתיבות המר ימרנו והי' הוא שמשם יוצא הצירוף הוי' מחודש שבט שם מרומז תורה שבע"פ עיי"ש בדברינו. <b>ויקחו</b> את לוט ואת רכושו בן אחי אברם. כתב האר"י ז"ל בלק"ת אשר רבא האמורא נמשך נשמתו משורש דנעמי העמונית בת לוט וז"ס ואת כל ר"כושו ב"ן א"חי ר"ת רב"א וכו' וז"ס בן אחי אברם כי אותיות רב"א הוא באברים ובזה תבין שנתרץ הקושיא בזה דהיל"ל ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת כל רכושו אך הוצרך לומר כן מפני הר"ת לרמז כי רבא עצמו הוא בן אחי אברם עכ"ד ועיין בשל"ה בפרשת ויצא שמביא שם דברי האר"י ז"ל אלו בלשון אחר וז"ל ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם ויש תימא בזה הפסוק וכי הרכוש בן אחי אברם וכך הול"ל ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו אלא התורה כתבה כן ר"כושו ב"ן א"חי להשכילינו הראשי תיבות שהוא רב"א והענין דכל הסכנות שסיכן אברהם א"ע לרדוף אחר הארבע מלכיות להציל את לוט כתב הזהר שזה הוא משום שצפה ברוה"ק שעתיד לצאת ממנו מלכות בית דוד ומשיח ואז יהי' שמי' רב"א דהוא זיוויג ב' שמות  הוי"י אדנ"י הו"י' אלקי"ם העולים רב"א וכמ"ש האר"י ז"ל בכוונת אמן יהא שמי' רבא] ועשה אברהם זאת בשביל שמי' רב"א עכ"ל. ולדעתי נ"ל לרמז בפסוק שלפנינו עפי"ד הזהר הנ"ל על דרך שכתב האר"י
ז"ל בלק"ח הנ"ל ובסגנון אחר והוא אשר ר"כושו בין א"חי ר"ת רב"א והוא מספר בין עמיא"ל והוא משיח בן דוד מנחם בן עמיאל וכ"כ במנ"ט בפ' חקת ע"פ באר חפרוה שרים לרמז כן במלת בא"ר עיי"ש גם רב"א ר"ת ב"ן ר"וח א"מתיך והוא משיח בן דוד שבא מן רות המואביה שהוא מזרעו של לוט וכ"כ בספר קה"י ערך בא"ר לרמז כן במלת בא"ר עיי"ש וז"ס בן אחי אברם כי אברים ר"ת מ"שיח ב"ן ר"וח "מתיך רומז כדברי הזהר הנ"ל שמה שרדף אברהם להציל את לוט זה הוא בשביל משיח שיצא ממנו, <b>ויבא</b> הפליט ויגד לאברם. איתא בפדר"א ומובא בבעה"ט ובדעת זקנים מבעלי התוס' ויבא הפליט זה מיכאל עיי"ש וצריך להבין מדוע דייקא מיכאל בא להגיד לאברם שנשבה לוט ורש"י ז"ל כתב אשר הפליט זה עוג וכתב טעם כי עוג הי' מתכוון שיהרג אברהם וישא את שרה והפדר"א שכתב שהפליט זה מיכאל לא כתב שום טעם וא"כ צריך לדעת טעם לזה מה שמיכאל דייקא בא להגיד זאת לאברהם ועיין בא"נ מ"ש בזה. ולדעתי בפשיטות י"ל מדוע דייקא מיכאל כי מיכאל הוא מלאכו של אברהם וכמ"ש המג"ע בפרשת בלק ועוד בכמה דוכתי. ועוד י"ל עפמש"ל בפסוק שלפני זה ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם בשם האר"י ז"ל שכתב אשר ר"כושו ב"ן א"חי ר"ק רב"א. כי רבא האמורא נמשך נשמתו משורש נעמי העמונית בת לוט ועיין גם במג"ע בסוף פרשת נח שמביא שם דברי האר"י ז"ל אלו וכתב שם שהענין הוא שבזו המלחמה מתעסק אאע"ה להוציא נצוצות של תורה שבע"פ שזכו ישראל בימי אביי ורבא כשהיו בבבל ובהריגת ד' מלכים נתכווין לקבל תורה שבע"פ עיי"ש ועיין גם במג"ע בפרשתינו ד"ה אמר ג' לשונות עיי"ש ולפי"ז מובן שפיר מה שמיכאל דייקא בא להגיד לאברהם שנשבה לוט כי מיכאל הוא שר התורה וכמ"ש בפי' עיון יעקב על העין ועקב בפ"ק דחגיגה בהא שאמרו ז"ל אינו דומה למי ששונה פרקו מאה פעמים וכו' עיי"ש וכ"כ ג"כ במנ"ט על ואתחנן אופן נ"ז ועוד בכמה דוכתי. <b>וירק</b> את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות הנה איתא בגמ' נדרים דף ל"ב וירק את חניכיו רב אמר שהוריקן בתורה ושמואל אמר שהוריקן בזהב שמנה עשר ושלש מאות אר"א ב"א אליעזר כנגד כולם איכא דאמרי אליעזר הוא דחושבני' הכי הוי ופירש"י שהוריקן בתורה שלימדם תורה כאדם שמרוק מכלי לתוך כלי כך הוא לומדן תורה עכ"ל ועיין גם בפי' הרא"ש שם שכתב שהוריקן בתורה זרזן בזכות התורה ובשבילה נצחו במלחמה עיי"ש והנה מה דקאמר רב שהוריקן בתורה צריך להבין מנ"ל זאת שהוריקן בתורה דנהי דמלת וירק יש לפרש דהכוונה היא כאדם שמריק מכלי לתוך כלי וכפירש"י אבל אכתי מנא ידעינן דכוונת הכתוב היא שלימדן תורה דהרי אינו מוזכר תורה כלל בפסוק זה ובשלמא הא דאמר שמואל שהוריקן בזהב זה ניחא שפיר כיון דזה נשמע שפיר ממלת וירק כיון דוירק הוא לשון ציהוב שנאמר בירקרק חרוץ והיינו זהב וכמ"ש רש"י והר"ן שם אבל הא דקאמר רב שהוריקן בתורם צ"ט מנ"ל זאת ונ"ל שרב דרש גם תיבת את אשר אית רומז על התורה שהם אותיות מן א' עד ח' גם אית ר"ת א"לף ת"ורה והיינו לימוד תורה כי אלף הוא לשון לימוד כמו ואאלפך חכמה והכי דרש וירק את חניכיו היינו שהוריקן אית והיינו בתורה גם הר"ת ו"ירק א"ת חיניכיו י"לודי ב"יתו גי' כ"ז והוא כ"ז אותיות התורה וא"כ שפיר מרומז בקרא שהוריקן בתורה וא"ש. <b>והנה</b> גם במימרא דשמואל דקאמר שהוריקן בזהב נימא בה מילתא די"ל דמה דקאמר שהוריקן בזהב כוונתו הוא ג"כ לרמז בזה שהוריקן בתורה ולא פליג על רב דהנה לימוד תורה שבע"פ הוא עיקר וכנודע וגם מה דבזכות התורה מנצחין במלחמה וכמ"ש הרא"ש הנ"ל במימרא דרב זה הוא בזכות תורה שבע"פ דוקא ויש רמז לזה מקרא דכתיב וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים ומפרש במד"ר פי' בראשית ס' כ"א ובפ' פקודי ס' נ"א וחרב פיפיות זו התורה עיי"ש וזה רומז דוקא על תורה שבע"פ כי פיפיות היינו פי פיות ופ"י הוא פה ופיו"ת גי' מלכו"ת ואיתא בתיקונים פה מלכות ותורה שבע"פ קרינן לה. הרי מרומז בקרא אשר דוקא עם תורה שבע"פ עושין נקמה בגוים. והנה כבר כתבתי במק"א אשר כסף הוא תורה שבכתב כי כסף הוא חסד ותורה שבכתב הוא מסטרא דחסד וזהב הוא תורה שבע"פ כי זהב הוא דין ותורה שבע"פ הוא מסטרא דדינא וז"ס לי הכסף ולי הזהב אמר ד' צבאות היינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וזהו דקאמר שמואל שהוריקן בזהב שבא בזה להוסיף טל דברי רב דקאמר שהוריקן בתורה וע"ז קאמר שמואל שהוריקן בזהב ורמז בזה שהוריקן בתורה שבע"פ שהיא מסטרא דדינא בחי' זהב כי תורה שבע"פ
הוא עיקר וגם בזכות תורה שבע"פ מנצחין במלחמה וכנ"ל. ויש לרמז זאת ג"כ בפסוק שלפנינו וירק את חניכיו ילידי ביתו א"ת הוא אותיות התורה שהן מן א' עד ת' וגם א"ת ר"ת א"לף ת"ורה וכנ"ל ילידי ביתו רומז על תורה שבע"פ כי ביתו הוא מלכות בסוד ביתו זו אשתו וכמ"ש בספרים ומלכות הוא פה ותורה שבע"פ קרינן לה וכדאיתא בתיקונים ועיין גם בזהר שמות דף ד' ע"א דאיתא שם כל דמקבל מאחרא איהו ביתא מההיא דיהיב עיי"ש והרי תורה שבע"פ מקבל שפע מתורה שבכתב וכדאיתא בזהר חדש פרשת תשא ע"פ כבד את אביך ואת אמך עיי"ש וא"כ תורה שבע"פ היא ביתא דתשב"כ גם בי"ת ריח ת"למוד י"רושלמי ב"בלי וא"כ ילידי ביתו רומז על תורה שבע"פ. <b>והנה</b> לפי האמור שהוריקן בתורה שבע"פ יש להוסיף לרמז עוד בפסוק שלפנינו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות דהנה חנוך מע"ט הוא יסוד תורה שבע"פ עיין מה שכתבתי בזה לעיל בפרשת בראשית והנה ידוע מהבכ"ע שכתב שסוד מיט"ט ביו"ד הוא במספר שי"ח כמספר אליעז"ר רק שנתחבר לו ו' ונעשה מספר עב"ד אברה"ם ע"ייש וזהו וירק את חניכיו דייקא חניכיו כי חניכיו רומז על תנו"ך, כי חניכיו הוא מלשון חנוך שמנה עשר ושלש מאות הוא שי"ח וכאשר נצרף למספר שי"ח האות ו' הנטפל לתיבת שלש דכתיב ושלש בו' עולה מספר שכ"ד כמספר מיט"ט ביו"ד והוא יסוד תורה שבע"פ וכנ"ל וזהו שאמרו ז"ל בגמ' נדרים הנ"ל אשר שמנה עשר ושלש מאות הוא אליעזר כי אליעזר עבד אברהם הוא בסוד מיט"ט ביו"ד וכדברי הברכ"ט הנ"ל ובמספר שמנה עשר ושלש מאות עם ו' הנטפל לתיבת שלש דכתיב ושלש בו' עולה מיט"ט ביו"ד וכנ"ל והבן. <b>וברוך</b> אל עליון אשר מגן צריך בידך. הנה הבאתי לעיל מה דאיתא בגמ' וירק את חניכיו ילידי ביתו שהוריקן בתורה ובזכות התורה נצחו במלחמה והנה אורייתא דבכתב הם כ"ד ספרים וכנודע ואורייתא דבע"פ הם ששה סדרי משנה וס"ג מסכתות לדעת הסמ"ג שחושב השלשה בבות לשלשה מסכתות ועיין גם בזהר בראשית בהשמטות דף רנ"ג ע"א שחושב ג"כ מנין הסדרי משנה בפ"ע ומנין המסכתות בפ"ט דאיתא שם ע"ש כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה ששים ושש שהם כנגד ששים מסכתות וששה סדרי משנה עיי"ש הרי שהזהר חושב מנין הששה סדרי משנה בפ"ע ומנין המסכתות בפ"ע ומ,ש הזהר רק ששים מסכתות והלא אף לדעת הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים שחושב כל השלשה בבות לחדא מסכת הרי יש עכ"פ ס"א מסכתות וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש כבר כתבתי בזה במק"א. והנה כ"ד ו' ס"ג עולים מספר צ"ג כמנין מג"ן וז"ש אשר מג"ן צריך בידך היינו בזכות מנין שהוא תורה שבכתב ותורה שבע"פ נמסרו השונאים בידך. <b>במסורה</b> מובא בבעה"ט הרמותי ידי אל ד' הרמות' ב' דין ואידך הרמותי קולי. הנה בילקוט ראובני פ' ראה רמז תתצ"ב איתא הרמותי ידי אל ד' אין הרמה אלא תרומה כד"א והרמותם ממנו תרומת די עיי"ש והנה איתא בש"ס סנהדרין דף צ' ע"ב אין נותנים תרומה לכהן ע"ה שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזיקו בתורת ד' כל המחזיק בתורת ד' יש לו מנות ושאינו מחזיק בתורת ד' אין לו מנות עיי"ש והנה איתא במד"ר פ' ויצא פרשה ע"ב שע"י הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולן יששכר יושב ועוסק בתורה וזבולן יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר והתורה רבה בישראל עכ"ל ונ"ל לפרש הלשון והתורה רבה בישראל עפי"מ דאיתא ביו"ד סי' רמ"ו דמי שא"א לו ללמוד מפני שא"י ללמוד כלל או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאלו לומד בעצמו עיי"ש במחבר וברמ"א שם ס"א. וזהו כוונת המדרש במה שמסיים והתורה רבה בישראל היינו כיון שזבולן מאכיל ליששכר שעוסק בתורה חשיב כאלו גם זבולן עוסק בתורה הרי התורה רבה בישראל שנתרבה התורה דהוי כאלו שניהם עוסקים בתורה. וזהו כוונת המסורה הנ"ל הרמותי ידי היינו שהרמותי תרומה וכדברי הילקוט הנ"ל אין הרמה אלא תרומה וגם יד"י גי' כ"ד והוא כיד מתנות כהונה והיינו שהרמותו כיד מתנות כהונה. אל ד' היינו שנתתי אותם לכהן חבר המחזיק בתורת ד'. עי"ז הרמותי קולי קול"י גי' ב"פ חכמ"ה רומז על ריבוי החכמה והיינו שהתורה רבה בישראל והיינו שהכהן המקבל לומד תורה וגם הנותן חשיב כאלו לומד תורה וזהו נמי הרמותו קולי דייקא היינו שהנותן אומר שחשיב כאלו הרמותי קולו והוא קול תורה <b>ויאמר</b> אברם אד' ד' מה תתן לי וגו' קאמר אד' ד' בניקוד אלקים ועיין בלק"ת שכתב האר"י ז"ל בהא דקאמר לקמן אד' ד' במה אדע
כי אירשנה דקאמר אד' ד' בניקוד אלקים דהטעם הוא כי לעיל אמר הקב"ה לך ולזרעך אתן את כל הארץ הזאת והוא ארץ החיים ג"ע ואברהם ביקש אות על זה לכן הזכיר שמות אלו כי אד' הוי' אלקי"ם גי' ג"ן עד"ן עיי"ש. והנה צריך להבין בהא דקאמר כאן אד' ד' מה תתן לו וקאמר ג"כ אד' ד' בניקוד אלקים והכא לכאורה ל"ש טעמא דהאר"י ז"ל הנ"ל. ונ"ל דטעמא דהאר"י ז"ל הנ"ל שייך גם הכא אך על דרך אחר והוא עפמ"ש בילקוט ראובני בשם גליא רזיא ע"פ והנה דבר ד' אליו לאמר לא יחשך זה כ"א אשר יצא ממעיך הוא ירשך שא"ל הקב"ה אשר יצא ממעו"ך קפ"ב כחשבון יעק"ב שיעקב הוא אב השבטים הוא ירשך עיי"ש (נראה שר"ל ממעי"ך עם האותיות והכולל עולה קפ"ו והוא כחשבון יעק"ב עם האותיות) וי"ל שגם אברהם ביקש על יעקב שיתן לו את יעקב ועיין גם בספר א"נ בפרשת חיי בד"ה ואברהם זקן וגו' שכתב ג"כ שעיקר תפלתו של אברהם על בנים הי' על יעקב עיי"ש וז"ש מה תתן לי מה רומז על יעקב כי יעקב הוא בחי' שם מ"ה וכמ"ש בא"נ בפ' ויחי ד"ה א"י לפי מה דאיתא כו' והנה כתב בלק"ת בפ' תולדות על מה שאמרו ז"ל כשנכנס יעקב ליצחק אביו נכנס עמו ריח ג"ע כי יעקב וג"ע מספרן שוה כי ג"ן עד"ן עם האותיות גי' יעק"ב עיי"ש ומעתה שפיר גם הכא כשביקש אברהם על זרע קאמר ג"כ אד' ד' בניקוד אלקים כי בקשתו הי' עיקר על יעקב ואד' הוי' אלקים עולה ג"ע וג"ע רומז על יעקב לפי"ד הלק"ת בפ' תולדות הנ"ל. <b>ויקח</b> לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך. י"ל דהנה מה שאמר קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש וגו' הראה לו בזה הארבע מלכיות וכדאיתא במד"ר כאן בפרשה זו עגלה משולשת זה בבל ועז משולשת זה מדי ואיל משולש זה יון ותור וגוזל זה אדום עיי"ש והנה כתב האר"י ז"ל בלק"ת בפ' שמות ע"פ אהיה אשר אהיה שהוא אהי"ה פעמים אהי"ה ועולה אמ"ת והוא חותמו של הקב"ה ועיי"ש מ"ש שם הענין בזה. ולדעתי נראה כי רז"ל פירשו ומובא גם ברש"י שם אהיה אשר אהיה אהיה עמהם בגלות זה ואהיה עמהם בשעבוד שאר מלכיות וזהו אהיה אשר אהיה שהוא אהי"ה פעמים אהי"ה העולה אמ"ת כי אמת רומז על הגאולה וכמ"ש בזהר ויקהל דף רי"ז ריש ע"א דמש"ה מוזכר בעזרת ד' פעמים אמת כנגד ארבע גאולות מארבע גליות עיי"ש וגם אמ"ת ר"ת א"לף מ"אתן ת"שעין וכמ"ש בתיקונים  בהקדמה והוא זמן הגאולה הנאמרה בדניאל והיינו דבזה שאמר הקב"ה למשה אהיה אשר אהיה שרמז לו הגליות וכדברי רבותינו ז"ל הנ"ל רמז לו גם על הגאולה בזה שאמר אהיה אשר אהיה שהוא אהי"ה פעמים אהי"ה העולה אמ"ת ואמת רומז על הגאולה וכנ"ל, והנה ידוע אשר אותיות אמ"ת הוא ראש תוך סוף מהאותיות א"ב וכ"כ רש"י בשבת דף נ"ה דמש"ה חותמו של הקב"ה אמת כו הוא אמצעי לאותיות וראשון ואחרון על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא עיי"ש וכן הוא ג"כ במד"ר בפ' וישלח פרשה פ"א סי' ב' ובפ' דברים פרשה א' סי' ז'. וזה כאשר אמר הקב"ה לאברהם קחה לי עגלה משולשת וגו' שהראה לו בזה הארבע גליות וכדברי המד"ר נ"ל ויקח לו את כל אלה היינו שלקח לו א"ת שהוא אותיות א' ת' שהוא הראש והסוף מאותיות א"ב וגם ויק"ח ל"ו א"ת כ"ל אל"ה גי' רא"ש סו"ף ויבתר אתם בתו"ך ר"ל שבתר אותם עם התוך והאמצעי מהאותיות והוא אות מ' וגם את"ם הוא צירוף או"ת מ' והיינו שנתן האות מ' בין האלף ובין התי"ו ונעשה צירוף אמ"ת וגם את"ם הוא אותיות אמ"ת והוא מספר אהי"ה פעמים אהי"ה שהוא סוד אהיה אשר אהיה והוא ג"כ סוד הגאולה וכנ"ל והיינו מאחר שהראה הקב"ה לאברהם הגליות בזה שאמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו' וכדברי המד"ר הנ"ל הראה לו ג"כ שיהי' עמהם בגליות וגם הראה לו הגאולה בזה שלקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך וכנ"ל. א"י ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך. הנה הבאתי בסמוך בשם המדרש דבזה שאמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו' הראה לו הארבע מלכיות וכתב במדרש אגדה דמש"ה בתר אותם כדי להכחישם והנה כתב בספר א"נ בפ' ואתחנן שעיקר התגברות ישראל על אוה"ע הוא ע"י מצות תפילין של ראש כמ"ש וראו כל עמי הארץ וגו' וע"י תפילין של יד וכמו שדרשו חכמז"ל וטרף זרוע אף קדקד ומפרש בזה מ"ש בפיוט נדיבי עמים ינחמו בכפלים היינו שעיקר נחמתינו להתגבר עצמינו לא בכח ולא בחיל רק בכפלים והוא תפילין הנדרש בכפלים לטוטפות טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים וזהו נחמ"ו נחמ"ו עמ"י ואמ"ר עולה תפילי"ן עיי"ש בא"נ. והנה כתב במג"ע בפ' קדושים ע"פ ונקדשתי בתוך בני ישראל שזה הוא סוד התפילין כי יש בתפילין ת"ג תיבות וגם יש בהן ד' בתים ח' ראשים של שיני"ן וי"ב תפירות והם כ"ג וכשתצטרף ת"ג עם כ"ג עולה תו"ך וז"ש ונקדשתי בתוך תו"ך דייקא והביא ג"כ
ומ"ש בפדר"א ואין העיט אלא בן דוד נראה שרש"י ז"ל גורס אין העיט אלא דוד כי בן דוד הוא משית, וא"כ אתי שפיר ריש דברי רש"י הנ"ל מ"ש וורד העיט רמז שיבא דוד בן ישי כו'. אך סיום דברי רש"י הנ"ל שכתב עד שיבא מלך המשיח זה אינו מוזכר כלל בפדר"א הנ"ל ונ"ל שזה הוסיף רש"י ז"ל מדי מדילי' ויצא לו כן לפי"ד הפדר"א הנ"ל דהנה מ"ש בפדר"א שלא ימשול בהן העיט עד שבא הערב צריך להבין מהיכן הוציא כן מהפסוק וצ"ל דדרש הסמוכין דכתב וישב אותם אברם ואח"כ כתיב ויהי השמש לבוא וזה מורה שהפריחן עד שבא השמש ולמטרה זו כיוון רש"י ז"ל בזה שכתב עד שיבא מלך המשיח וזה הוסיף רש"י ז"ל מדילי' לדרוש מה שסמוך ויהי השמש לבוא על ביאת משיח כי כן דרשו רז"ל במד"ר בפ' משפטים פרשה ל"א הפסוק עד בא השמש עד שיבא משיחנו עיי"ש כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל לפי"ד הפרקי דר"א הנ"ל: <b>א"י</b> <b>וירד</b> העיט על הפגרים וישב אתם אברם, הנה איתא במד"ר וירד העיט על הפגרים א"ר אסי נסב אברהם מכושה והוי מכיש להון ולא היו מכתשין אעפ"כ וישב אתם אברם בתשובה ועיין במח"ב שמפרש מכושה מקל והעיט רומז על הצרות והגליות כד"א העיט צבוע נחלתי לי והפגרים רומז על ישראל שהם ביניהם כפגרים מתים ואעפ"כ וישב לשון תשובה שבזכות התשובה יגאלו עיי"ש. ולדעתי נראה עוד בזה לרמז במה דקאמר וישב אתם אברם עפי"מ דאיתא בגמ' שבת דף קי"ח ובירושלמי תענית פ"ק ובמד"ר פ' ויקרא פרשה ג' דבזכות שבת תהי' הגאולה וזהו וירד העיט על הפגרים והוא הצרות והגליות על ישראל וכדברי המת"כ הנ"ל וישב אתם אברם רומז שבזכות שבת מנשבין ומפריחין הצרות והגלוות כי ויש"ב את"ם הם אותיות יו"ם שב"ת ואות א' הנוסף הוא כי א' הוא אחד והוא סוד שבה וכדאיתא בזהר רזא דשבת איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד וכן איתא ג"כ במד"ר בראשית פ' י"א ס"ט ששבת הוא יחידה ואין לה בן זוג. <b>וגם</b> את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. כתב רש"י ז"ל וגם לרבות ד' מלכיות שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל, ונ"ל דזהו וגם את ה"גוו ר"ל ה' גוי והיינו חמשה גוי והם גוי של מצרים וארבעה גוי מארבעה מלכיות גם וג"ם א"ת הג"וי עם הכולל עולה תע"ה ונרמז בזה כל החמשה גליות וכמ"ש המג"ע בפ' וישב ע"פ וימצאהו איש תעה בשדה שבמלת תע"ה נרמז כל בגליות ה' שנה של מצרים ע' של בבל ה' הוא גלות אדום כי לא הי' ראוי להיות רק אלף שנה והוא אלף החמישי ובתחלת אלף הששי הי' ראוי לבוא משיח רק בעונותינו יצאו מה שיצאו עיי"ש וכדבריו כתבו ג"כ רבותינו בעלי התוס' בפ' וישב שם וכ"כ הבעה"ט בפ' וישלח ע"פ ואחר עד עתה. <b>א"י</b> וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי עפ"י מה דאיתא בת"ז בהקדמה י"ד פרקין דיד ימין וי"ד פרקין דיד שמאל ואינון כח דאתמר עלייהו ועתה יגדל נא כח ד' והכי סליק אי"ה או"ה כ"ח דרמיזין בכסא כבוד מראשון מיד דאסתלקו וילכו בלא כח לפני רודף עיי"ש ועיין בכסא מלך שם פירושו. ויצא מזה אשר אי"ה או"ה הוא הכח להכות את הרשעים. וזהו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי הר"ת ו"גם א"ת ה"גוו הם או"ה והר"ת א"שר י"עבודו ד"ן א"נכי גי' אי"ה ובזה ניחא נמי מה דקאמר דן ולא קאמר אדון או אשפוט וכבר מדייק כן בספר מים יחזקאל עה"ת ולדרכינו לכך קאמר דן דייקא כדי שיהא מרומז בהראשי תיבות כנ"ל. <b>ואחרי</b> כן יצאו ברכוש גדול. כתב רש"י ז"ל בממון גדול כמו שנאמר וינצלו את מצרים, ונ"ל לרמז אשר ואחר"ו כ"ן וצא"ו ברכו"ש גדו"ל עולה וינצל"ו א"ת מצריים [בתורה כתיב ברכש חסר ו' אולם יש אם למקרא או נחשב תיבת ואחר"ו בלא ו' הנטפל ונוכל לחשוב תיבת ברכש בלא ו' וכמ"ש בתורה]. <b>חידושי</b><b> </b><b>הלכות</b> <b>בפסוק</b> ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וגו' כתב רש"י ז"ל לשבת אברם וגו' מגיד שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל עכ"ד ועיין ברמב"ן בפרשתינו מ"ש על דברי רש"י אלו עיי"ש וכבר האריכו בהאי ענינא הראשונים והאחרונים וגם אנכי הארכתי בזה במק"א בתשובה ואין להאריך כאן בענין שכבר דשו בו רבים אך באתי פה לפרש דברי הסמ"ג שהביא הצדה לדרך כאן שכתב וז"ל ותניא בגמרא אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין פי' שיש לתלות שמה שלא הוליד זהו בעון חו"ל אבל רש"י פירש בפירוש החומש שמה שחו"ל אינו עולה לו מן המנין זהו דוקא באברהם לפי
שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול אלא בא"י משמע דשהה עשר שנים אף בחו"ל יוציא וכן פסק רבינו משה ורב אלפס וכו', אמנם אני ראיתי בירושלמי דהבע"י ר"א בשם ר"ל מקץ עשר שנים וגו' צא מהם שנים שעשה בחו"ל ותנא כי חלה הוא או שחלתה היא או שהלך לו למדינת הים אינן עולין עכ"ל הסמ"ג וכתב עליו הצד"ל דמפשטא דלישנא אמנם אני ראיתי וכו' משמע דפליג ורוצה להביא ראי' דלא כרש"י ורמב"ם ורי"ף וכדפירש בהדיא דבריו הה"ג מהר"א שטיין ולא כמ"ש הרא"ם זיל איך שהוא פסק כרי"ף ורמב"ם וקשה הלא גם בגמרא שלנו איתא ברייתא זו הנזכרת בירושלמי וכתבוהו הרי"ף וגם הרמב"ם וכן כל הפוסקים ואין שום חידוש בירושלמי יותר מבגמרא דילן רק שהלך למדה"י לסחורה עיי"ש בצד"ל ועיין בביאור המהרש"ל על הסמ"ג שעמד ג"כ בזה וכתב לתרץ דהסמ"ג מדיוק מהא דקאמר בירושלמי הלך לו למדה"י עיי"ש בדבריו ועיין גם בח"צ סי' מ"א מ"ש הוא לתרץ דברי הסמ"ג האיך מוכח בירושלמי דשנית חו"ל אינן עולין אפי' לשאר אינשי ולאו דוקא לאברהם לחוד עיי"ש בדבריו וגם אנכי הארכתי במק"א בתשובה לבאר האיך מוכח בירושלמי דשנות חו"ל אינן עולין אפי' לשאר אינשי. <b>וכעת</b> אביא אומר מן החדש לפרש דברי הסמ"ג הנ"ל על דרך אחר דנ"ל דמ"ש הסמ"ג אמנם אני ראיתי בירושלמי וכו' אין כוונתו להביא מהירושלמי ראי' לדבריו ודלא כרש"י והרי"ף והרמב"ם וכמו שהבין הה"ג מהר"א שטיין ואחריו נמשכו המהרש"ל והצד"ל והח"צ אלא כוונתו דמהירושלמי נראה דלא כדבריו ודלא כרש"י והרי"ף והרמב"ם דהנה הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם ביבמות בשמעתין מביאים בשם הר"א אב"ד שכתב דהא דאמרינן אין ישיבת חו"ל עולה מן המנין ה"מ באדם הרגיל לישב בארץ ויצא לחו"ל וחזר לארץ דזמן ישיבתו בחו"ל אין עולה לו והא דאברהם הכי הוי שנדבר עמו בארץ בברית בין הבתרים וחזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם וכשחזר שנית לארץ הי' בן שבעים וחמש שנים כדכתיב ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן ומאותו זמן עד שנשא הגר עשר שנים דכתיב ואברם בן שמנים ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל עכ"ד והנה דברי הר"א אב"ד אינם לא כהסמ"ג ולא כרש"י ורי"ף ורמב"ם דהא הסמ"ג וכן רש"י והרי"ף והרמב"ם אינם מחלקים בין אם לא דר בא"י ובין אם דר בא"י ויצא לחו"ל וחזר לא"י וא"כ להסמ"ג דקאמר דגם בשאר אינשי אין שנות חו"ל עולה מן בידנו לומר שגם הסמ"ג הבין כוונת הירושלמי שהוא כדברי הר"א אב"ד ונכונים דברינו הנ"ל במה שכתבנו המנין ולאו דוקא באברהם הרי כוונתו אפי' הדר מעולם בחו"ל ולא הי' כלל בא"ו ג"כ אין שנות חו"ל עולה לו מן המנין וכן לרש"י והרהף והרמב"ם דס"ל דדוקא באברהם לחוד שנות חו"ל לא טלה לו מן המנין אבל בשאר אינשי שנות חו"ל פולה מן המנין הרי כוונתם אפי' כשדר בא"י ויצא לחול וחזר לא"י שנות חו"ל עולה מן המנין וא"כ דברי הר"א אב"ד אינם לא כהסמ"ג ולא כרש"י והרי"ף והרמב"ם. <b>והנה</b> הרשב"א שם כתב על דברי הר"א אב"ד הנ"ל וז"ל וכדבריו נראה בירושלמי דגרסינו התם צא מהם שנים שעשה בחו"ל ותנא כן חלה הוא או חלתה היא או שהלך לו למדינת הים אינן עולין עכ"ד הרשב"א. ויש לומר דגם הסמ"ג הבין כוונת הירושלמי כהרשב"א דכוונת הירושלמי הוא כדברי הריא אב"ד דמאברהם אנו למידין לכל אדם דאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין אך זה הוא דוקא כשדר בא"י ויצא לחו"ל, וחזר לא"י וכמו שהי' באברהם. ולפי"ז הכי הוא כוונת הסמ"ג דמתחלה כתב לפרש הברייתא דמייתי לה בגמרא דידן דתני מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין היינו דאנו למידין מאברהם גם לשאר אינשי דאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין והיינו אפי' כשדר מעולם בחו"ל ולא הי' דר כלל בא"י ואח"כ מביא פרש"י בחומש דמשמע מפירושו דדוקא לאברהם לחוד לא עלה לו ישיבת חו"ל מן המנין אבל לשאר אינשי ישיבת חו"ל עולה מן המנין וכן הוא דעת הרי"ף והרמבים והיינו אפי' באדם שדר בא"י ויצא מא"י לחו"ל וחזר לא"י. ג"כ השנים שהי' בחו"ל עולה לו מן המנין וע"ז כתב אמנם אני ראיתי בירושלמי וכו' וכוונתו דבירושלמי נראה דבכל אדם מי שדר בא"י ויצא לחו"ל וחזר לא"י אין שנות חו"ל עולין לו מן המנין, והדר מעולם בחו"ל ולא דר כלל בא"י שנות חו"ל עולין לו מן המנין וכדברי הריא אב"ד הנ"ל והוא דלא כדבריו ולא כרש"י והרי"ף והרמב"ם וכנ"ל והבן. <b>הנה</b> דברי הרשב"א הנ"ל הם סתומים ומכוסים שלא ביאר האיך נראה בירושלמי הנ"ל כדברי הר"א אב"ד והגם שלענינינו פה אין אנו מוכרחין לפרש דברי הרשב"א האיך נראה בירושלמי כדברי הר"א אב"ד כי יהי' איך שיהי' כוונת הרשב"א בזה אבל הא עכ"פ הרי זה כתב הרשב"א בפירוש דבירושלמי נראה כדברי הר"א אב"ד וא"כ שפיר יש
לפרש דברי הסמ"ג וכנ"ל אך בכל זאת לא אמנע מלהגיד ג"כ מה שנ"ל בכוונת הרשב"א והוא שהרשב"א מדייק כן מהא דאיתא בירושלמי או שהלך למדינת הים דהכוונה הוא שהלך מארץ ישראל למדה"י שהוא חו"ל ומיירי נמי שהלך למדה"י עם אשתו ושמשו מטותיהם וכמו בחלה הוא או חלתה היא דאינו עולה מן המנין הוא אפי' כששמשו מטותיהן בשעת חליין וכמ"ש הרא"ש ביבמות בסוגיין עיי"ש ומה שאינו עולה מן המנין הוא משום שהלך מא"י לחו"ל דמדינת הים הוא חו"ל ובכה"ג אין שנות חו"ל עולין מן המנין. [וכ"כ ג"כ המהרש"ל על הסמ"ג שם דהסמ"ג מפרש או שהלך לו למדה"י איירי שהלך עם אשתו ושמשי מטותיהם אלא שהוא כתב שם כן לפי שיטתו שנמשך אחרי דברי מהר"א שטיין ועיי"ש במהרש"ל אבל הרשב"א הנ"ל הבין כוונת הירושלמי דמש"ה הלך למדה"י אין עולה לו מן המנין לפי שיצא מא"י לחו"ל וכדאמרן] וא"כ הרי דעת הירושלמי הוא כדעת הר"א אב"ד כן נ"ל בכוונת הרשב"א <b>ובדרך</b> אגב ארשום מה שראיתי בשו"ת ושב הכהן סי' נ"ד שהקשה לפי מה דמשמע מהכתובים וכ"כ בהדיא הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם ביבמות דגבי אברהם התחילו העשר שנים מזמן חזירתו מחרן לא"י פטם שנית וקשה דאמאי לא חשב בכלל העשר שנים גם הזמן שישב בא"י בפעם ראשון שיצא מחרן לא"י וחזר לחרן ואח"כ חזר מחרן לא"י פעם שנית וכדאיתא בסדר עולם וכיון שמצינו שלא חשב אברהם מה שישב בא"י בפעם ראשון ולא לסיב להגר עד מקץ עשר שנים לשבתו בא"י בפעם שנית א"כ נילוף מיני' אם חלה בתוך הזמן דמונה עשר שנים משעה שהבריא והשנים הראשונים קודם שחלה אינם עולים למנין ואפשר יש לומר שלא שהה רק זמן מועט ועדיין לא נתיישב היטב וצע"ג עכ"ד עיי"ש. והנה מ"ש דאפשר שלא שהה רק זמן מועט מלבד דזה דוחק וגם הוא בעצמו כתב שעדיין לא נתיישב היטב בזה בלעדי זה כבר רשום אצלי מ"ש בסדר הדורות [כעת אין אתי הסה"ד לעיין בו] בעם ספר הישר שכתב שאברהם יצא בפעם ראשון מחרן לא"י בהיותו בן נ"ה שנים ובשנת ט"ו לשבתו בארץ שב חרנה וישב שם חמש שנים ואח"כ חזר לא"י עי"ש ולפי"ז הרי קושית הושה"כ הנ"ל תקשה יותר דאמאי לא נסיב אברהם את הגר אחר עשר שנים לישיבתו בא"י עוד בפעם הראשון. אולם שוב ראיתי דהקושיא מעיקרא ליתא והוא עפמ"ש הקרבן נתנאל ביבמות בסוגיין לפרש מ"ש הרא"ש שם כשצוה הקב"ה לאברהם, ואמר לו לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך נתעצל ולא הלך וכתב הק"נ שההתעצלות הי' שלא הלך בתחלה עם שרה אשתו ונפשות ביתו רק עם לוט לבד ואח"כ חזר עם לוט ובהליכה פעם שגית לא"י הלך עם שרה ועם לוט והוכיח כן מן הקרא עיי"ש וא"כ כיון דבפעם הראשון לא הלך אברהם לא"י עם שרה א"כ לק"מ הקושיא הנ"ל. <b>ויר</b><b>א</b> וירא אליו ד' באלני ממרא וגו' ובמד"ר וירא אליו ד' וגו' כתיב ותתן לי מגן ישעך וגו'. הנה כתב במג"ע כאן וירא איליו ד' ב"אלנו מימרא ר"ת הראה לו ד' מלכיות א"דום י"ון ב"בל מ"די ונתעסק אברהם בגאולה האחרונה שראה דינא תקיפא והנה שלשה אנשים הן שלשה גואלים נרמזים בר"ת ש"לשה א"נשים נ"צבים ש"ריה א,ליהו נ"חמיה שהוא משיח בן יוסף והראו לו המלאכים כן ת"עשה כ"אשר ד"ברת ר"ת כד"ת גי' משי"ח ב"ן דו"ד עי"ש ועיין גם במד"ר שדרשו רז"ל ג"כ לפי דרכם שם והוא ושב פתח האהל כחם היום לכשיבא אותו היום שכתוב בו כי הנה היום בא בוער כתנור והוא יום הגאולה עיי"ש. ולדעתי יש לרמז על דרך זה ובסגנון אחר דהנה במג"ע פ' ויקרא אופן ס"ח מביא בשם רעיא מהימנא פ' תצא שבצורת א' נרמזים הגואלים של ישראל בזה האופן לא יסיר שבט מיהודה זה משיח בן דוד שהוא י' עלאה שבצורת א' מסיטרא דימינא ומחוקק מבין רגליו זה משיח בן יוסף שהוא צורת י' תתאה שבאות א' עד כי יבא שיל"ה זה משה שהוא באמצע ו' של א' נמצא שבצורת א' נרמזים ג' גואלים עכ"ד ויוצא מדבריו אשר שבט מחוקק שילה הן ג' גואלים משיח ב"ד ומשיח ב"י ומשם והם נרמזים באות א' וגם יוצא מדבריו אשר גם משה רבינו ע"ה יבא עם התרין משיחין לגאול את ישראל וכן איתא ג"כ בזהר פ' תצא דף רע"ח ע"א וז"ל רעיא מהימנא וכו' אנת הדרת לקב"ה ושכינתי' לאחרי' עילא ותתא ובינך יתפרקון ישראל ויחזרו לאחרייהו ולית חילא למשיחין למפרק לישראל בר מינך עיי"ש ועיין עוד שם בעמוד ב' מ"ש שם ובגלותא בתראה תרין משיחין ישלח עמך עיי"ש ועיין
גם בכסא מלך תקונא עסרין ותרין ותקונא עשרין וחמשא מש"ש טעמים למה יצטרכו משיחין למרע"ה עיי"ש [ועיין עוד שם בכ"מ תקונא עסרין ושית ותקונא שבע ותלתין] וזהו יש לרמז והוא ישב פתח האהל פתח האהל ר"ל בהתחלה של אותיות א"הל והוא אות א' [כן מפרש ג"כ בספר אוהב ישראל בלקוטים מה דאיתא במדרש ששים המה מלכות אלו ששים מסכתות ושמנים פילגשים אלו פתחיהן דהכוונה הוא פתחיהן היינו התחלות האותיות מששה סדרי משנה שעולים מספר שמנים] והיינו שישב ועסק בגאולה האחרונה וביקש על השלשה גואלים הנרמזים בצורת אות א' וכדברי הרע"מ הנ"ל וזה כחם היום והוא חום השמש וכמאמרם ז"ל הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה גם השמש מיקרי יום וכמ"ש רש"י ז"ל בע"ז דף ד' ריש ע"א ד"ה היום בא והבעה"ט פי' דברים ע"פ היום הזה אחל תת פחדך עיי"ש וכ"כ הרמב"ם בפהמ"ש והרע"ב במס' תמיד פ"ד משנה א' עיי"ש ושמ"ש ר"ת ש"בט מ"חוקק ש"ילה והוא משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ומשה וכדברי הרע"מ הנ"ל. וירא והנה שלשה אנשים הן התרון משיחין ומשה והן מרומזים בתיבות שלש"ה אנשי"ם נצבי"ם עלי"ו בו הנך תיבות עולים משי"ח ב"ן דוי"ד [ביו"ד כי לע"ל יהי' דויד מלא יו"ד וכנודע וכן בדה"י כתיב דויד מלא יו"ד] משי"ח ב"ן ווס"ף מש"ה כי מש"ה נחשב בספרים למספר שמ"ד כמספר ד"פ אלקי"ם וכנודע, וזהו מה דכתיב ב"פ וירא, וירא והנה שלשה אנשים וירא וירץ לקראתם כי ב"פ ויר"א עולה משי"ח ב"ן דוי"ד ועיקר הגואל יהי' משיח ב"ד וכנודע והנה גאולה העתידה תהי' ע"י שם ע"ב וכדאיתא בתיקונים תקונא עסרין ותרין וז"ל ושמא דע"ב איהו ויכל"ו בי' אשתלם רזא דפורקנא ועלי' אתמר ללב"ו גליתי' וכו' וכמה דנפקי ממצרים ברזא דע"ב שמהן כך יפקון בהון כד יתפרקון בבתרייתא ועיין בכ"מ שם אות ד' ולעיל שם בדף הקדום באות ה' מ"ש לפרש עיי"ש וכן איתא ג"כ במד"ר פ' לך פרשה מ"ד וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגם לרבות ארבע מלכיות אשר יעבודו דן אנכי ר"א בשם ר"י ב"ז אמר בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ושאם יעשו תשובה גואלן בע"ב אותיות וכו' ר' אבין אמר בשמו גואלן ששמו של הקב"ה ע"ב אותיות ועיין במת"כ שם שמפרש בע"ב אותיות ע"ב שמות היוצאים מויסע ויבא ויט וגם שם של ד' מתגלגל בצירופו שבעים ושתים ועיין באורח חיים הלכות ר"ה עכ"ל כן הוא בטור שם סי' תקפ"ב עיי"ש ובב"י שם עיי"ש והנה בשם ע"ב יש רי"ו אותיות וכנודע, וזהו וירא אליו ד' באלני ממרא ויר"א ר"ת רי"ו א"ותיות אלנ"י ממר"א עולם מספר שע"ב והוא ר"ת ש"ם ע"ב, ד' ודייקא ד' כי גם שם של ד' מתגלגל בצירופו מספר ע"ב וכנ"ל, ונרמז בזה כאשר ישב אאע"ה ועסק בגאולה האחרונה נתגלה אליו הקב"ה בשם ע"ב כי ע"י שם ע"ב תהי' הגאולה, וזהו שייכות הפסוק ותתן לי מגן ישעך וגו' לכאן שמביא המד"ר כי פסוק זה הוא על סוד שם ע"ב וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן קע"ט עיי"ש. <b>או</b> יתכן מה שרמזנו אשר וירא אליו ד' באלני ממרא הוא שם ע"ב וגם מה שהביא המד"ר לכאן הפסוק ותתן לי מגן ישעך וגו' שהוא על סוד שם ע"ב וכנ"ל עפמ"ש בספרים שא"א אחר שנימול בא לגודל מדת ענוה וזהו והוא ישב פתח האהל היינו שהי' בעיניו שעדיין הוא בפתח ולא נכנס לפנים בקודש עיין בספרים, והנה כתב במג"ע על ואתחנן שם שבכל השלשה פסוקים ויסע ויבא ויט שמשם יוצא שם ע"ב אין בהם אות ג' וכתב הטעם כי אות ג' ר"ת ג"אוה וכתב שם עוד שהשם ס"ג משם ע"ב הוא עניו כי ס"ג בהיפך אתווין הוא ג"ס זה מורה הגדולה של הקב"ה שהוא ג"ס בהשם שהוא אנ"ו ומפרש בזה הפסוק ותתן לי מגן ישעך וגו' וענותך תרבני כי ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדנו הוא על סוד ג' פסוקים של ויסע ויבא ויט ושם אנו מוצאין ענוה שלו ז"ש וענותך תרבני עיי"ש במג"ע וזהו מה שרמזנו אשר וירא אליו ד' באלנו ממרא הוא שם ע"ב כי אברהם אבינו בא אז לגודל מדת ענוה ע"כ נתגלה אליו הקב"ה בשם ע"ב שהוא מורה על ענוה וכנ"ל וזהו שייכת הפסוק ותתן לי מגן ישעך וגו' לכאן שמביא המדרש כי פסוק זה מורה על שם ע"ב ועל ענוה וכדברי המג"ע הנ"ל. <b>א"י</b> וירא אליו ד' באלנו ממרא וגו', הנה ידו שע"י לימוד התורה ממתיקין את הדינים. והנה הדינים הם מה' אותיות מנצפ"ך כפולים העולים פ"ר וכנודע. וגם יש י"פ אלקי"ם שהם מקור הדינים וכנודע מהאר"י ז"ל בפסיק קוצותיו תלתלים וגו' אשר תלתלי"ם הוא י"פ אלקי"ם עם חמשים אותיות שבהם שהם דינים וגבורות כשערות שחורות וכ"כ במג"ע בכמה מקומות ומהם בפ' וארא ובפ' קרח ובפ' חקת אשר י"פ אלקי"ם הם כל כחות הדינים עיי"ש וי"ל
שאאע"ה ישב באהל של תורה להמתיק את הדינים והגבורות ע"י התורה, וזהו והוא ישב פתח האהל היינו יושב באהל של תורה כי סתם אהל הוא אהל של תורה וכמו ויעקב איש תם יושב אהלים ופירשו רז"ל באהלים של תורה גם והוא יש"ב פתיח האה"ל עולה ששו"ם רבו"א רומז על התורה כי ששים רבוא אותיות יש בתורה גם פתח האהל ר"ל בהתחלה של אותיות אה"ל והוא אות א' וכמו שכתבנו לעיל בדיבור הקדום ואות א' רומז על לימוד התורה ועדה"כ ואאלפך חכמה וכ"כ בכלי יקר פ' ויקרא על הא' זעירא שבתיבת ויקרא עיי"ש וגם והו"א יש"ב פת"ח האה"ל כשנכללו בסוד הכולל עולה י"פ אלקי"ם והם כל כחות הדינים: כחם היום רומז ג"כ על התגברות הדינים כי החום בא מצד הגבורות וכמ"ש בספר קה"י ערך חום בשם הזהר גם כחם היום הוא החמימות של השמש וכמאמרם ז"ל שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכו' גם השמש מיקרי יום וכמ"ש רש"י בע"ז דף ד' פ"א ד"ה היום בא והבעה"ט בפ' דברים ע"פ היום הזה אחל תת פחדך עיי"ש והשמש הוא מסטרא דגבורה וכמ"ש כצאת השמש בגבורתו וכ"כ במג"ע על ואתחנן אופן קע"ד גם היו"ם היינו ה"פ יום וה"פ יום עולה פ"ר והוא הפ"ר דינים ואאע"ה ישב באהל של תורה להמתיקן ע"י התורה וזהו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו ויש בזה דעות חלוקות בגמ' איתא שהן מיכאל גבריאל רפאל ובזהר איתא שהן אברהם יצחק יעקב ובמג"ע איתא שהן שריה אליהו נחמיה ונרמזים בר"ת ש"לשה א"נשים נ"צבים ולדרכינו אפשר לומר כי ע' פנים לתורה עפ"מ דאיתא בש"ס חולין דף צ"ב ע"פ ובגפן שלשה שריגים אלו שלשה שרי עכו"ם המלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור ופירשיז"ל שרי עכו"ם מלאכים ה"נ י"ל ששלשה אנשים שראה אאע"ה הן שלשה שרי עכו"ם אלו המלמדים זכות על ישראל בכל דו"ד מאחר שישב אאע"ה באהל של תורה להמתיק את הדינים מעל ישראל ולהמשיך עליהם רחמים וכנ"ל ע"כ הראה לו הקב"ה שלשה שרי עכו"ם אלו להראות לו אשר גם מסטרא דשמאלא אומרים להיטב עם ישראל וע"כ נדמו לו המלאכים בדמות ערביים וכמאמרם ז"ל דכיון שהם היו הג' שרי עכו"ם הנ"ל ע"כ נדמו לו בדמות ערביים. וזהו שהאכיל אאע"ה להג' מלאכים ג' לשונות בחרדל וכמאמרם ז"ל בש"ס ב"מ דף פיו ע"ב כי ג"פ לשו"ן עם חרד"ל עולה מספר אלף ת' והוא מספר ה"פ פ"ר הבאים מה' אותיות מנצפ"ך וכל אחד הוא כלול מן האמשם אותיות וכן כתב במג"ע בפ' פנחס ע"פ השיב את חמתי אשר א"ת הוא אלף ת' ה' גבורות מנצפ"ך לפי שכל אחד כלול מחושבן עיי"ש וכן הוא בכוונת ברכת אתה גבור עיי"ש וזהו ג"כ מה שפירש"י ז"ל בב"מ שם אהא שאמרו שהאכיל אאע"ה להמלאכים ג' לשונות בחרדל וכתב רש"י ז"ל מעדן מלכים ושרים הוא עיי"ש כי מלך ושר היא דין וכנודע גם מעד"ן מלכי"ם ושרי"ם. עולה י"פ אלקי"ם והאכיל אאע"ה להמלאכים ג' לשונות בחרדל הרומזים על הדינים וכנ"ל רמז בזה לכלות את הדינים. והנה הילקוט ראובני בפ' בראשית מביא בשם סודי רזיא אשר מט"ט הוא כולל כל מלאכי רחמים שכן חנו"ך מט"ט עם הכולל גי' מלאכ"ו רחמי"ם וע"כ נקרא מט"ט שליח צבור כי צבו"ר גי' רחמי"ם עיי"ש. וזהו וירא אליו ד' באלני ממרא ודייקא שם הוי' כי שם הוי' הוא רחמים גמורים וכנודע ו'ד' עם אלנ"י ממר"א גי' חנו"ך מע"ט וחנו"ך מט"ט גי' מלאכיו רחמי"ם והוא שליח צבו"ר העולה רחמי"ם וכנ"ל והיינו שרמז לו הקב"ה מה על התבטלות הדינים והמשכות הרחמים <b>בזהר</b> ריש פרשה זו מתחיל ר' חייא פתח הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצינו. וי"ל לדרכינו הנ"ל שייכת פסוק זה לכאן דהנה כתבנו בסמוך לפרש והוא ישב פתח האהל שאאע"ה ישב באהל של תורה ונ"ל כעת שישב באהל של תורה שלמד תורה שבע"פ כי לפי מה שכתבנו שאאע"ה רצה לבטל את הדינים ע"י לימוד התורה שע"י לימוד התורה ממתיקין את הדינים ונ"ל דמה שממתיקין את הדינים ע"י לימוד התורה עיקר הוא ע"י לימוד תורה שבע"פ כי תורה שבע"פ הוא מסטרא דגבורה וכמ"ש בזהר פנחס דף רנ"ז ובתיקונים תיקון כ"א עיי"ש וכיון שהתורה שבע"פ הוא מסטרא דגבורה ע"כ בלימוד תורה שבע"פ ממתיקין את הדינין והגבורות ושוב ראיתי בספר מאור ושמש בפ' בלק ובהיכל הברכה מש"ב הה"ק מקאמארנא זצ"ל בפ' וישב ע"פ ויאמר מה הערבון שכתבו ג"כ כן שעיקר המתקת הדינים הוא ע"י תורה שבע"פ עיי"ש ולפי"ז מה שכתבנו שאאע"ה ישב באהל של תורה לבטל את הדינים ע"י לימוד התורה צ"ל שישב באהל של תורה ולמד תורה שבע"פ וזהו יש לרמז והוא ישב פתח האהל פ"תח ה"אהל ר"ת פ"ה והיינו תורה שבע"פ. וגם לפי מה דנודע אשר מט"ט הוא יסוד תורה שבע"פ כי משנה הוא ביצירה ומע"ט הוא ביצירה ומט"ט הוא מארי דמשנה וכמ"ש
בכנפי יונה ח"ב סי' ע"ח ועיין גם במג"ע בפ' שמות שכתב אשר מט"ט נקרא בעל חביות שהוא כלול כל הפרקים שבששה סדרי משנה שיש פרקים כמנין מפת"ח ברזא דמט"ט כי כל גנזי מפתחי דמרא בידי' והוא חשבון בע"ל חביו"ת עיי"ש וזהו הו"א [בלא ו' השימוש] יש"ב גי' מיטטרו"ן ביו"ד כי מטיט נחשב לפעמים ביו"ד וכנודע ועיין גם במג"ע שכתב אשר עב"ד אברה"ם גי' מט"ט וכוונתו מיט"ט בתוספות יו"ד. פת"ח האה"ל גי' מפת"ח ואות א' הנוסף רומז על לימוד התורה ועדה"כ ואאלפך חכמה וכמו שכתבתי לעיל. גם יש"ב פת"ח האה"ל עה"כ גי' מט"ט בלא יו"ד עם מפת"ח. וז"ש ואקחה פת לחם כי פ"ת לח"ם הוא אותיות מפת"ח ואות ל' הנוסף רומז על לימוד וכמ"ש בא"נ על מועדים ח"ג במאמריו לחג השבועות על הקרבת שתי לחם בעצרת שאות ל' ממלת לחם רומז על לימוד התורה עיי"ש וכ"כ ג"כ במת"כ במד"ר בראשית סוף פרשה כ"ב אשר מ"זמור ש"יר ל"יום ה"שבת ר"ת מש"ה עם אות ל' ואות ל' רומז שלמד תורה לישראל עיי"ש וכ"כ עוד בספרים רבים שאות ל' רומז על לימוד ולפי"ז יתכן נמי מה שרמזנו לעיל אשר ד" עם אלנ"י ממר"א גי' חנו"ך מט"ט ולדרכינו כאן יתכן רמז זה כי אברהם ישב באהל של תורה ולמד תורה שבע"פ ע"כ נתגלה אליו הקב"ה עם המלאך מט"ט כי מט"ט הוא מארי דמשנה והוא כלול כל שית סדרי משנה וכנ"ל. וזהו מה דפתח בזהר כאן בפסוק הנצנים נראו בארץ וגו' כי הנצנים נראו בארץ הם ד' שרי תורה והם נרמזים בתיבת זמי"ר וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן נ"ז וגם בזהר חדש פ' לך כתב שהנצנים נראו בארץ הן הת"ח העוסקים בתורה לשמה עיי"ש וקול התור הוא תורה שבע"פ וכמ"ש בזהר פ' ויקרא דף ד' ע"ב עיי"ש וגם בזהר חדש פ' לך שם כתב אשר קול התור נשמע בארצינו זה מט"ט הבא לאסוף נשמתן של צדיקים לזמר ליוצרם בכל לילה ולילה עיי"ש ולדרכינו קול התור נשמע בארצינו הוא מט"ט שהוא יסוד תורה שבע"פ והוא מארי דמשנה. <b>ודע</b> דמ"ש המג"ע הנ"ל שיש פרקים בששה סדרי משנה כמנין מפת"ח צ"ע אצלי שהרי הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים כתב שיש פרקים תקכ"ג בכל המסכתות ובהגהות הגרי"ב בש"ס דפוס ווילנא סוף מס' בכורים מביא בשם הסמ"ג שכתב שכל הפרקים הם תקכ"ד ונתן סימן כמנין ע"ל קדש"ך וכתב שם הגרי"ב דמה שהרמב"ם חשיב רק תקכ"ג פרקים והסמ"ג חשיב תקכ"ד פרקים זה הוא משום שדעת הרמב"ם היא שפרק ד' ממס' בכורים אינו מהמשניות רק ברייתא הוא ודעת הסמ"ג הוא שגם פרק ד' ממס' בכורים הוא מהמשניות עי"ש. וא"כ מ"ש המג"ע שיש פרקים כמנין מפת"ח והוא מספר תקכ"ח צ"ע וגם במג"ע על ואתחנן אופן רל"ו כתב בנו בהגהה שם שיש תקכ"ד פרקים בכל המסכתות כמנין ע"ל קדש"ך עיו"ש והוא כדברי הסמ"ג. אך לפי דעת הסמ"ג שגם הפרק ד' ממס' בכורים הוא מהמשניות וא"כ מנין הפרקים הם תקכ"ד יש לרמז ג"כ דברינו הנ"ל שאברהם ישב באהל של תורה ולמד תורה שבע"פ ועל אופן אחר קצת והוא אשר פת"ח אה"ל גי' תקכ"ד. ושוב מצאתי בספר בנ"י במאמר בין המצרים שהקשה ג"כ על מ"ש המג"ע הנ"ל שיש פרקים כמנין מפת"ח הלא אינם רק תקכ"ג וכתב שכבר עמד בזה הגאון מהרי"ב בהגהותיו על הש"ס והוא ז"ל מתרץ שם להחזיק דעת המג"ע עיי"ש ושוב שפיר יש מקום להרמז שרמזנו לעיל לפי"ד המג"ע הנ"ל. <b>והוא</b> ישב פתח האהל כחם היום. הנה המג"ע על ואתחנן אופן רל"ה כתב שסוד שלשה אנשים נצבים שראה אברהם הוא שבא לתקן חטא אדה"ר שפגם בשלשה עולמות וז"ס והו"א עומ"ד עליה"ם ס"ת אד"ם עיי"ש ועיי"ש עוד באופן קמ"ו שכתב שהקלקול בג' עולמות הי' ע"י ג' עבירות והם ע"ז ג"ע ש"ד ואח"כ נתקן ע"י ג' אבות אברהם תיקון ע"ז יצחק תיקן ש"ד יעקב תיקן ג"ע עיי"ש. והנם באופן קנ"ג מביא בשם הזהר והתיקונים שאדה"ר חטא בשלשה טיפין דאיזדריקו במוחא עלאה ובאופן קנ"ד כתב אשר ג' אבות תקנו ג' טפות אלו בי"ב שעות היום כל אחד תיקן טיפה אחת בד' שעות היום. ואברהם תיקן טיפה קדמאה לכן נקרא אב המון כי א"ב המו"ן גי' טיפ"ה וכנגדו תמיד של שחר קרב בד' שעות עיי"ש והנה מבואר בתיקונים שהפגם הי' באות א' שאדה"ר גרם דאסתליק יו"ד עלאה מן א' כי התלת טיפין הם היו"ד עלאה שבאות א' קוצא דלעילא וקוצא דלתתא וקוץ אמצעי עיין מזה בתקונים סוף תקונא תשסרי ובתקונא שתין ותשע ד"ה ועוד ותוסף ללדת ובד"ה ויהי מקץ ימים ויבא קין עיי"ש היטב בת"ז ובכ"מ שם ועיין גם במג"ע בפ' נח שכתב שם וז"ל ידוע חטא אדה"ר הי' בסוד אלף עיי"ש. והנה לפי"ד המג"ע אופן רל"ה שהבאתי למעלה בפתח דברינו שאברהם בא אז לתקן חטא אדה"ר שפגם בשלשה עולמות ע"י חטא
ע"ז ג"ט ש"ד וז"ס שלשה אנשים נצבים שראה אברהם. לדעתי י"ל עוד שאברהם בא אז לתקן גם מה שחטא אדה"ר בשלשה טיפין דאיזדרוקו במוחא עלאה ופגם באות א' והשלשה אנשים נצבים שראה אברהם הם כנגד השלשה טיפין וזהו יש לרמז בפסיק שלפנינו והוא ישב פתח האהל כחם היום. וש"ב [בתורה כתיב ישב חסר ו' ועיין ברש"י ז"ל מ"ש בזה] גו' ג"פ טופ"ה פתח האהל ר"ל התחלה של אותיות אה"ל והוא אות א' וכמש"ל בדיבורים הקודמים לדרכינו שם והפגם של אדה"ר הי' באות א' כח"ם היו"ם יש בהן אות י' שהוא השלשה טיפין שהם ג' קוצין שביו"ד וכדברי התיקונים הנ"ל ושאר אותיות הם אותיות מו"ח חכמ"ה [הח' משתמשת לשתי תיבות וכן מצינו כמה פעמים בספרים שאות אחת משתמשת לשתי תיבות וכן הוא בזהר ומובא בלק"ת סוף דניאל ובמג"ע פ' ויחי שכ' אשר דניאל הוא אותיות אל אדני] והוא סוד מוחא עלאה וכ"כ המג"ע באופן קנ"ג שם שחכמה הוא סוד מוחא עלאה עי"יש וזהו מ"ש הרבינו בחיי כחם היום ארבע שעות מן היום הו' שהוא עת האוכל והי' ממתין על האורחים עיו"ש [בג' ברכות דף כ"ז מפרשינן כחם היום בשש שעות וכן הוא במד"ר כאן בפ' זו] ולדרכינו רזא דארבע שעות הוא כי אברהם תיקן הטיפה בד' שעות היום שכנגדו תמיד של שחר, קרב בדי שעות וכמ"ש המג"ע הנ"ל ולכן ישב אברהם בפתח האהל כחם היום ארבע שעות דייקא: <b>עיין</b> בבעה"ט שכתב נמולו אתו וסמיך לי' והוא ישב פתח האהל כחם היום זה שאז"ל שאברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח למי שנימול ליכנס לשם עיי"ש והנה מ"ש יושב פתח האהל כחם היום היינו שיושב על פתח גיהנם יש לרמז לזה אשר האה"ל כח"ם גי' גיהנ"ם עה"כ ומ"ש שאינו מניח למי שנימול ליכנס לשם מדסמיך לי' נמולו אתו יש לרמז זאת גם בפסוק שלפנינו והוא ישב פתח האהל כי פ"תח ה"אהל ר"ת גי' מול"ה גם מלת והוא נקוד בטעם תביר ותבי"ר אותיות ברי"ת רומז דלמי שנימול והוא מבני בריתו אינו מניח ליכנס לגיהנם. <b>וירא</b> והנה שלשה אנשים נצבים עליו, איתא בזוה"ק ששלשה אנשים המה אברהם יצחק יעקב ולהבין זאת הנה כתבנו לעיל אשר וירא אליו ד' באלנו ממרא רומז על שם ע"ב שנתגלה אליו הקב"ה בשם ע"ב וגם כתבנו דזה הוא שייכת הפסוק ותתן לי מגן ישעך וגו' שהביא המדרש כי פסוק זה הוא  על סוד שם ע"ב וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן קע"ט. ולפי"ז מובן מ"ש הזהר ששלשה אנשים הן אברהם יצחק יעקב כי השלשה פסוקים ויסע ויבא ויט שמשם יוצא שם ע"ב הם נגד ג' אבות ויסע כנגד אברהם ויבא כנגד יצחק ויט כנגד יעקב וכמ"ש במג"ע שם וכן הוא בזהר פ' בהעלותך דף ק"נ וקנ"א. ועוד אפשר לומר דהנה איתא בספר יצירה כף זכות כף חובה לשון חק מכריע. וי"ל עפי"מ שאמרו ז"ל בש"ס ברכות דף ט"ז דאהלים של תורה מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. והנה חק רומז על התורה וכטעם אלה העדות והחקים וג לפמ"ש בספר קה"י ערך קיח אשר ק"ח הוא סיד אותיות התורה כי יש כ"ז אותיות התורה וכל אחד כלול מן ד' אותיות הוי' וכמ"ש בפרע"ח וד"ס כ"ז גו' ק"ח עיי"ש וק"ח הוא אותיות ח"ק גם לשון ח"ק גי' ב"ס מאויר והוא השני תורות תשב"כ ותשבע"פ וכמ"ש הרבינו בחיי בפ' בראשית ע"ה את שני מאורות הגדולים וגו' עיי"ש וכן הוא בת"ז תיקון מ"ד עיי"ש ובהגהות דרך אמת שם וזהו כוונת הספר יצירה כף זכות כף חובה לשון חק מכריע היינו לשון ח"ק שהוא לימוד התורה מכריע מכף חובה לכף זכות. והנם כתבנו לעיל לפרש והוא ישב פתח האהל שאאע"ה ישב באהל של תורה וי"ל שאאע"ה ישב באהל של תורה ורצה להכריע מכף חובה לכף זכות ע"י לימוד התורה וזה דכתיב ב"פ וירא. וירא והנה שלשה אנשים וירא וירץ לקראתם כי ב"פ וור"א עולה זכו"ת עה"כ ולקראתים מפת"ח האה"ל ס"ת מח"ל והוא ר"ת ל"שון ח"ק מיכריע. וזהו שהאכילן ג' לשונות וכמאמרם ז"ל ודייקא לשונות לרמז על לשון המכריע וגם ג"פ לשו"ן בהתכוללם יחד עולה זכו"ת לשו"ן מכרי"ע. והנה איתא בספר יצירה שם שלש אמות אמ"ש סודן כף זכות כף חובה לשון חק מכריע ושלש אמות אמ"ש הם א"ויר מיים א"ש עיי"ש בס"י והנה ידוע שאויר מים אש הם ג' מדות של אברהם יצחק יעקב אברהם מדתו חסד סוד המים יצחק מדתו גבורה סוד האש יעקב קו אמצעי מדת רחמים סוד אויר גם שלש אמות אמ"ש הן ג"ר חב"ד וכנודע וחב"ד הן אברהם יצחק יעקב וכדאיתא בזהר שמות דף י"ד סוף ע"ב וזהו שכתב סה"ק הנ"ל ששלשה אנשים שראה אז אאע"ה המה אברהם יצחק יעקב כי הם שלש אמות אמ"ש שסודן כף זכות כף חובה לשון חק מכריע. <b>יקח</b> נא מעט מים. הנה בזוה"ק כתב דשלשה אנשים נצבים שראה אאע"ה המה אברהם
יצחק יעקב והנה כתב בזוה"ק בסתרי תורה ר"פ ויצא ששלשה דברים שהעולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח תורה דא יעקב עבודה דא יצחק גמ"ח דא אברהם עיי"ש ולפי"ז י"ל כאשר ראה אאע"ה השלשה אנשים והמה אברהם יצחק יעקב אמר יקח נא מעט מים נגד שלשה עמודים שלהם תורה ועבודה וג"ח כי נא הוא עבודה כי אין נא אלא לשון בקשה והוא תפלה ותפלה מיקרי עבודה וכמ"ש התוס' ברכות דף ל"א ריש ע"א וגם אמרו ז"ל עבודה שבלב זו תפלה ועיון גם בזהר משפטים דף קט"ו ע"ב שכתב שש שנים יעבוד אין עבודה אלא תפלה ועיין גם בפדר"א פרק מ"ז דאיתא שם כן להדיא על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח מה הוא העבודה זו תפלה עיי"ש מעט הוא גמ"ח וכמ"ש בתדב"א חלק ב' פרק א' אין מעט אלא צדקה שנאמר טוב מעט בצדקה והוא גמ"ח מעשה צדקה [עיין בש"ס ע"ז דף ה' דאיתא שם אשריכם ישראל בזמן שהם עסוקין בתורה ובגמ"ח יצרן מסור בידם וכו' שנאמר אשריכם זרעו על כל מים ואין זריעה אלא צדקה וכו' ואין מים אלא תורה עיי"ש הרי שרבותינו ז"ל קראו לצדקה גמ"ח ועיין גם בתוס' שם דף י"ז ע"ב ד"ה ובגמ"ח שכתבו שם דמי שרגיל בצדקה עוסק הוא גם בגמ"ח עיי"ש] מים הוא תורה וכמאמרם ז"ל אין מים אלא תורה. במסורה וקח נא מעט מים וקח ג' דין ואידך ברזל מעפר יקח ואידך גם שבי גבור וקח. ונראה עפ"מ שהבאתי לעיל בשם המג"ט שכתב אשר וירא א"ליו ד"' ב"אלני מ"מרא ר"ת ארבע גליות א"דום י"ון ב"בל מ"די ונתעסק אברהם בגאולה האחרונה שראה דינא תקיפא ושלשה אנשים הן שלשה גואלים נרמזים בר"ת ש"לשה א"נשים ניצבים ש"ריה א"ליהו נ"חמיה שהוא משיח בן יוסף השיבו לו המלאכים כן ת"עשה כ"אשר ד"ברת ר"ת כד"ת שהוא בגי' משי"ח בן דו"ד עיי"ש במג"ע וכן דרשו ג"כ במד"ר לפי דרכם שם והוא ישב פתח האהל כחם היום לכשיבא אותו היום שכתוב בו הנה היום בוער כתנור והוא יום הגאולה. והנה איתא בש"ס ב"ב דף ח' ע"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם דע"י לימוד התורה יהי' קיבוץ גליות ועיין גם בזהר חדש בראשית דאיתא שם דגאולה האחרונה תהי' ע"י עסק התורה עיי"ש ועיין גם בספר קה"י ערך לילית אות ד' שכתב שם דמה שאמרו ז"ל בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו וגם מה שאמרו ז"ל ע"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם דע"י לימוד התורה יהי' הגאולה הענין הוא כי גלות אדום הוא בחי' נוקבא דקליפה בחי' לילית וע"י התורה אנו מכניעים קליפה זו ויהי' הגאולה עיי"ש מהו והוא ישב פתח האהל היינו שישב באהל של תורה וכמש"ל וז"ש ואקחה פת לחם ותיקן בזה ת"פ מחנות של לילית וכמ"ש הילקוט ראובני בפ' זו בשם המג"ע עיי"ש ולדרכינו הענין כי בתיקון קליפה זו יהי' הגאולה וז"ש אחר תעבורו כי זה רומז להעביר גלות אדום והוא עפמ"ש המג"ע בפ' וישב ד"ה ויחלום יוסף עוד חלום אחר אשר חלום הראשון מורה על ג' גליות הראשונות וחלום השני על גלותא בתראה עשו וז"ש ויחלום עוד חלום אחר ר"ל על עשו שהוא איש אחר אשר עליו קאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר עכ"ד ולפי"ז ה"כ כאן דקאמר אחר תעבורו מורה על גלותא דאדום להעביר גלות אדום כי עשו והוא אדום נקרא אחר וכדברי המג"ע הנ"ל. גם נ"ל עוד מדוע גלות אדום נקרא אחר עפמ"ש במג"ע פ' ויחי אשר עשו נקרא רב החובל שהוא רבן של כל מלאכי חבלה עיי"ש ולדעתי נראה עוד טעם מדוע נקרא עשו רב החובל כי רב החובל הוא שר המלחים מנהיגו הספינה וכמ"ש רש"י יונה א' ע"פ ויקרא אליו רב החובל עיי"ש והנה כבר כתבתי במק"א אשר ספינ"ה גי' בב"ל מד"י וו"ן אדו"ם וזה הוא שנקרא עשו שהו אדום רב החובל היינו ראש ממנהיגי הספינה והיינו ממנהיגי הארבע גליות וכנודע אשר גלות אדום הוא הראש מהארבע גליות. וז"ש אחר אחר תעבורו כן אח"ר ר"ת א"דום ר"ב חוב"ל והיינו שתעבורו גלות אדום ויהי' הגאולה וז"ש כי על כן עברתם וגו' ע"ל כ"ן גי' יוס"ף דו"ד והם התרין משיחין שיבואו לגאול את ישראל וזהו פי' המסורה וקח נא מעט מים נא עולה א"דום מעט מים הוא התורה וכמאמר ז"ל אין מים אלא תורה ור"ל שבגלות אדום ילמדו תורה ויהי' הגאולה וזהו דקאמר ורחצו רגליכם דייקא רגליכם כי גלות אדום הוא כנגד הרגלים וכמ"ש בלק"ת פ' שמות עיי"ש ועי"ז גם שבי גבור יקח ג"ם שב"י גבו"ר עולה משי"ח ב"ן יוס"ף והיינו שיבא משי בן יוסף ועיקר עבודתו של אאע"ה הי' על ב"י וכמבואר בדברי המג"ע שם ועיין גם בספר קה"י בהשמטות ערך משיח שכתב שעיקר העלי' צריך להיות למשיח בן יוסף שהוא סוד הוד שבו עיקר הגלות בסוד דו"ה הו"ד ואחוזתו בי"ד הו סוד כנ"צ דמנצפ"ך שהוא סוד הזרוע ויד ואצבעות
[ן' הוא הזרוע כ' הוא כף הוד צ' הוא אצבעות עיין מזה שם בקה"י ערך נצח והוד] וכ"ז נקרא יד וז"ש ובנ"י יוצאים ביד רמה היינו כאשר יתרומם בחי' יד אז יהי' יציאת ישראל עיי"ש בקה"י ואז ברזל מעפר יקח והוא כמ"ש הבעה"ט ברזל מעפר יקח פי' ברזל חרב של פרעניות יקח מישראל שנמשלו לעפר עי"ש בבעה"ט והוא חרב מלכות וגם מלכות אדום נמשלה לברזל בדניאל וכן איתא ג"כ במד"ר פ' תרומה פרשה ל"ה סו' ה'. <b>והשענו</b> תחת העץ ופירש"י תחת העץ תחת האילן, הנה כתב המג"ע אשר השענו תחת העץ תחת עץ החיים רגלוכ"ם והשענ"ו תח"ת ס"ת מו"ת שרצה להעביר מות מן העולם עיי"ש ולדעתי י"ל עפמ"ש המג"ע שם שאברהם נתעסק אז בגאולה האחרונה שראה דינא תקיפא וראה שלשה אנשים נצבים הן שלשה גואלים שרי' אליהו נחמיה שהוא משיח בן יוסף והשיבו לו המלאכים כן ת"עשה כ"אשר ד"ברת ר"ת כד"ת גי' משי"ח ב"ן ד"וד עיי"ש מה שהאריך עוד בענין זה והנה איתא בש"ס סוכה פרק החליל משיח ב"ד שעתיד לגלות במהרה א"ל הקב"ה מה אתה מבקש ואני נותן לך וכו' כיון שרואה למשיח ב"י שנהרג אומר לפניו רבש"ע איני מבקש ממך אלא חיים א"ל הקב"ה כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים שאל ממך נתת לו עכ"ד הגמרא ועיין במהרש"א שמפרש כשראה שנהרג משיח ב"י במלחמות גוג ומגוג אמר איני מבקש אלא חיים שלא אהרוג כמותו וא"ל הקב"ה כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים וגו' עכ"ל ובקצת ספרים ומכללם הא"נ בפ' ויצא ובפ' חקת פירשו כוונת הגמ' אשר משיח ב"ד וכן דוד ביקשו חיים על משיח ב"י שלא יהרג עיי"ש וכן ראיתי ג"כ בלקוטי הש"ס מהאר"י ז"ל ד"ה מס' בכורות הנה בשאלת סבא דבי אתונא שכתב וז"ל וז"ס משיח בן אפרים שימות כי הוא מנשמה זו עד שהתפלל עליו דוד בעצמו בסיד חיים שאל ממך נתת לו עכ"ל הרי שגם האר"י ז"ל הבין כוונת הגמרא הנ"ל כמ"ש הספרים הנ"ל. ולפי"ז י"ל דזהו הרמוז רגליכ"ם והשענ"ו תח"ת ס"ת מו"ת ותחת העץ הוא תחת עץ החיים שרצה אאע"ה להעביר מות היינו שראה אז אאע"ה שמשיח ב"י עתיד ליהרג ורצה להעביר המות היינו מן משיח ב"ד וכפי פי' המהרש"א הנ"ל שלא יהרג משיח ב"ד כמו משיח ב"י או שרצה להעביר המות מן משיח ב"י שלא יהרג וכפי פי' האר"י ז"ל והספרים הנ"ל וזהו שפירשו ז"ל תחת העץ תחת האילן כי איל"ן ר"ת נת"ת ל"ו א"ורך י"מום והוא כמ"ש חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים" <b>א"י</b> והשענו תחת העץ. הנה איתא במדרש רבה פרשת נשא פרשה י"ד והשענו תחת העץ שעשה להם סוכה, [בספרי מטה מנשה במאמרי ליום א' דסוכות כתבתי דז"ש רש"י ז"ל תחת העץ תחת האילן כי אילין גי' סוכ"ה] והנה צריך להבין היכן מרומז כאן סוכה ונ"ל דהנה כתב הרוקח בהלכות סוכה ע"פ חג הסכות תעשה לך שהטפחים של שיעור הכשר סוכה הם תצ"א כמנין הסכות עיי"ש [עיין מ"ש בזה בספרי מטה מנשה במאמרי ליום ה' דסכות] והנה כתב המג"ע על ואתחנן אופן רל"ב שסוד סוכה נרמזת באות ה' דקיי"ל שצורת הסוכה הוא שתי מחיצות ושלישית אפי' טפח והוא צורת אות ה' עיי"ש והנה שמות הסוכה מששה קצוות עולים מספר תתקי"ד וכדאיתא בפרע"ח עיי"ש והנה תצ"א שהוא הטפחים של שיעור הכשר סוכה וה' שהוא צורת הסוכה ותתקו"ד שהוא שמות הסוכה עולים מספר אלף ת"ו והוא מספר והשעניו תח"ת הע"ץ ושפיר קאמרו במדרש והשענו תחת העץ שעשה להם סוכה. <b>ואקחה</b> פת לחם וגו' כי על כן עברתם על עבדכם. הנה כתבתי לעיל אשר ואקחה פת לחם רומז על תורה שבע"פ והוא משניות וכעת נ"ל לומר אשר ואקחה פת לחם רומז על ב' תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ כי פ"ת גי' תלמו"ד והוא תורה שבע"פ גם פ"ת ר"ת ת"ורה פ"ה ולחם הוא תורה שבכתב וכדאיתא ברע"מ בפרשת עקב דף רע"א ע"ב ע"פ לכו לחמי בלחמי עיי"ש וז"ש כי על עברתם על עבדכם כי ע"ל כ"ן עברת"ם ע"ל עבדכ"ם עולה תור"ה כת"ב פ"ה. <b>ויאמר</b> מהרי שלש סאים קמח סלת וגו'. הנה צריך להבין מדוע קאמר דוקא סאים אמאי לא קאמר שלש קבים וגם יש להתבונן דאמאי קאמר קמח סלת דוקא. ונראה עפמ"ש המג"ע והבאתיו לעיל שהר"ת א"ליו ד"י ב"אלנו מ"מרא הם ר"ת הארבע גליות א"דום ו"ון ב"בל מ"די ונתעסק אברהם בגאולה האחרונה והנה המג"ע שם כתב אשר וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו הם שלשה גואלים ומרומזים בר"ת ש"לשה א"נשים נ"צבים ש"ריה א"ליהו נ"חמוה והוא משיח ב"י ואנכי כתבתי לעיל שהשלשה אנשים המה משיח ב"ד ומשיח ב"י ומשה כי משה יבא עם התרין משיחין וכדאיתא בזהר והמה מרומזים בתיבות שלשה אנשים נצבים עליו עיין לעיל בדברינו. וכעת נ"ל לומר שהשלשה אנשים המה תרין משיחין
ואליהו הנביא כי גם אליהו הנביא יבא עם התרין משיחין וכמ"ש הנה אנכי שילח לכם את אליהו הנביא לפני ביא יום ד' הגדול והנורא. וכן אנו אומרים בבהמ"ז הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בש"ט וכו' והמה מרומזים בתיבות שלשה אנשים כי אנשי"ם האלף בסיד אלף עולה משי"ח ב"ן דוי"ד [ביו"ד כי לע"ל יהי' דויד' מלא יו"ד וכנודע] משי"ח ב"ן יוסיף אליה"ו הנבי"א זכו"ר לטו"ב והם שלשה. וז"ש מהרי שלש סאים קמח סלת דייקא שלשה סאים ודייקא קמח סלת כי ג"פ סא"ה עם קמ"ח סלית עולה ב"פ משויח עם אליהו הנבי"א. <b>א"י</b> מה דקאמר סאים דייקא כי אמרו ז"ל אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח וצריך להיות שניהם קמח ותורה צמודים יחד לכן ציוה אברהם אבינו ליקח סאים, קמח דוקא כי רמז בזה שיהא קמח ותורה צמודים יחד כי סאים רומז על התורה כי סאי"ם. עולה מספר קו"א ואיתא בס' כנפי יונה ח"ג סי' ע"ז ח"ל אי"ק מקור האותיות כולל את התירה כולה עכ"ד ונראה דכוונתו הוא כי הכ"ב אותיות התורה הן יחידית עשירית מאות וזכי אי"ק יחידית עשירות מאות] וגם בשלשה סאים יש ע"ב לוגין וע"ב לו"ג עולה ג"כ מספר קי"א. <b>עיין</b> במנ"ע דיה ואל הבקר רץ שכתב אשר שליש סאי"ם גי' מש"ח בין אפרו"ם עוו"ש ווש להוסיף על דבריו שהר"ח ש"לש ס"אים ק"מח ס"לת גי' נחמו"ה בין חושיא"ל והוא שמו של משיח בן אפרים. <b>ותבט</b> אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. עיין בכלי יקר לעיל בפסוק אל תבט אחריך שכתב שאשתו של לוט נצטערה על איבוד ממונה והביטה מה שיהי' אחרי מות בעלה וזשה"כ מאחריו כי אמרה שבעלה לא ישאיר אחריו מאומה ולא יהי' לה מקום לגבות כתובתה ע"כ נענשה עיי"ש ויש לרמז לדבריו אשר מאחריו ו"תהי נ"ציב מ"לח ר"ת. מ"מון. <b>בפסיק</b> ונחי' מאבינו זרע. ובמסורה ונחי' ג' בכאן ב' ואידך ונחיה סוס ופרד. ונראה עפי"מ דאיתא במד"ר ונחיה מאבינו זרע בן אין כתיב כאן אלא ונחיה מאבינו זרע אותו זרע שהוא בא ממקום אחר ואיזה זה מלך המשיח עיי"ש וזהו יש לרמז מאבינ"ו זר"ע גי' דו"ד ב"ן יש"ו וזהו שמשלב המסירה הפסיק ונחיה סוס ופרד כי סו"ס ופר"ד כשנכללו יחד עולה זי"ת ודוד נקרא זית וכמבואר בזהר פ' שלח דף קס"ה ריש ע"א וכ"כ בהדיא המקדש מלך שם עיי"ש גם זי"ת גי' אד"ם דו"ד משי"ח וכמ"ש בילקוט ראובני בפ' נח וכ"כ במג"ט בכמה דוכתו. <b>ויטע</b> אשל בבאר שבע הנה ראיתי בספר קול אליהו הנדפס מחדש והוא לקוטי מאמרים מהגר"א מווילנא שכתב על מה שאמרו ז"ל ויטע אשל בבאר שבע אשר אש"ל ר"ת א"כילה ש"תו'. ל"וו' דהענין הוא שכוונת אאע"ה הי' בזה לתקן מה שעוותו הראשונים דהיינו אדם הראשון באכילה. נח בשתי' אנשי סדום בלוו' עכ"ד עיי"ש והנה עיקר חסר מן הספר דהיכן מרומז שרצה לתקן בזה מה שעוותו אדה"ר ונח ואנשי סדום ונ"ל שזה מרומז במה שנטע האשל בבאר שבע דייקא כי בא"ר שב"ע עולה אד"ם נ"ח אנש"ו סדו"ם בהתכוללם יחד [בתורה כתיב סדם חסר ו' וכן מה שמצינו בקרא דכתיב אנשי סדום כתיב ג"כ חסר ו' אולם יש אם למקרא]: <b>וירא</b> את המקום מרחוק איתא במדרש פליאה ומובא בספר דמשק אליעזר כאן בפרשה זו וירא את המקום מרחוק יעקב ראה עכ"ל והמדרש הזה הוא משולל הבנה בתרתי חדא איך נרמז בכאן שראה את יעקב ואידך מה שייכת דיעקב להכא. ונראה לפרש שנרמז הכא ועקב עפמ"ש ברבינו בחיי בפרשת תולדות אשר יעקב עם די אותיות גי' קו"ף ואמר ר"ע קו"ף זה הקב"ה עיי"ש וזהו שכתב המדרש וירא את המקום מרחוק יעקב ראה כי מקו"ם גי' קו"ף והוא יעקב. או י"ל עפמ"ש בהקדמת הזהר דף ה' סוף ע"ב ע"פ שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק דא יעקב עיי"ש וזהו שכתב המדרש וירא את המקום מרחוק יעקב ראה כי רחוק דא יעקב. ושיוכת דיעקב להכא הוא עפמ"ש הילקוט ראובני בפרשה זו בשם העשרה מאמרות שבשעת העקידה שותף אברהם את יעקב ואת בניו עמו ויבק"ע אותיות יעק"ב עיו"ש וא"ש דברי המדרש הנ"ל <b>בהר</b> ד' יראה כתב הבעה"ט בהר ד' ג' במסורה בתנ"ך בתורה בהר ד' וראם בנביאים לבא בהר ד' בכתובים מי יעלה בהר ד' כנגד שלש רגלים שעולין להר ד' ברגל עיי"ש ופלא מדוע לא רמז ג"כ אשר בה"ר ד' גי' רג"ל וכתיב ג"פ בהר ד' הוא ג"פ רג"ל. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>ויאמר</b> הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. בספר אור צבי עה"ת מביא קושיא היות דמשמעות הפסוק הוא שיצחק לא ראה את הסכין, גם בפיוט מפורש נדנו נתן פן ובעיתו וכו' (כן הוא בסליחות
ליום ה' של עשרת) וא"כ מהיכן החליט יצחק שאברהם רוצה להקריב שה לעולה ששאל עליו דלמא בדעת אברהם להביא קרבן עצים. וכתב לתרץ דהא נפקא לן שמביאים קרבן עצים מדכתיב בפ' מנחה בי תקריב קרבן ואמרו חכמז"ל קרבן להביא עצים, ובסוף זבחים אמרו אין מנחה ואין עופות בבמה מ"ט זבח ולא מנחה זבח ולא עופות ולפ"ז גם קרבן עצים לא הקריבו בבמה דלא עדיף ממנחה גופא גם מלשון זבח דממעטינן מנחה ועופות יש למעט ג"כ קרבן עצים וא"כ לא היה יצחק מסופק כלל שיביא אברהם קרבן עצים כי אינו נקרב בבמה עכת"ד והנה מה שהביא מש"ס סוף זבחים שאמרו אין מנחה בבמה לאו כ"ע ק"ל הכי אלא יש שם בזה פלוגתא דתנאי ואיכא מ"ד דיש מנחה בבמה וה"ה דיש עופות בבמה וא"כ אכתי קשה הקושיא הנ"ל למ"ד יש מנחה בבמה דלדידי' גם קרבן עצים נקרב בבמה. והנה במנחות דף כ' ע"ב ודף קיו איתא קרבן מלמד שמתנדבים עצים וכמה שני גזירין וכו' רבי אומר עצים קרבן מנחה הם וטעונין מלח וטעונין הגשה אמר רבא ולדברי רבי עצים טעונין קמיצה אמר ר"פ ולדברי רבי עצים צריכין עצים ע"כ ושם מבואר דלרבי קרבן עצים הוא קרבן גמור ול"בנן לאו קרבן גמור הוא אלא דחשיב כמו קרבן וכ"כ התוס' שם בד"ה מלמד והרשב"א בחידושיו עיי"ש, ונראה דלרבי קרבן עצים הוא קרבן בפ"ע כמו מנחה ולרבנן קרבן עצים לאו קרבן בפ"ע הוא אלא שמתנדב עצים לעצי המערכה וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בריש פרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות ודל מתנדב אדם כו' או עצים למערכה מפני שהם כקרבן שנאמר ולקרבן העצים עיי"ש דהרמב"ם פוסק כרבנן דקרבן עצים לאו קרבן גמור הוא ולא הוי כמנחה, וכמבואר ברמב"ם בהלכות איסורי מזבח פ"ה הי"א עיי"ש ובלח"מ שם ובמשנה למלך שם ט"ו ה"ג הלכך כתב הרמב"ם הנ"ל דקרבן עצים הוא עצים למערכה, והוא אליבא דרבנן דלרבי קרבן עצים לאו עצים למערכה הוא אלא קרבן גמור כמנחה דהא לרבי קרבן עצים צריך מלח וקמיצה ועצי המערכה א"צ מלח וקמיצה (במניח סוף מצוה רפ"ה האריך שם בענין קרבן עצים דפליגי בהו רבי ורבנן וכתב שם דפלוגתתם הוא רק במנדב עצים לקרבן למזבח אבל לא במנדב לעצי המערכה דמה ענין עצי המערכה לקרבן עצים דלכ"ע עצים למערכה אינו בכלל קרבן עיי"ש ופלא בעיני איך הי' בהעלם עיניו דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל), וא"כ אליבא דרבנן ליתא כלל לקושית הא"ל הנ"ל אפילו למ"ד יש מנחה בבמה וממילא דשייך גם קרבן עצים בבמה אחרי דאליבא דרבנן קרבן עצים הוא עצים למערכה לשרוף עליהם קרבנות כדאיתא בהדיא בפי' הרבינו גרשון במנחות דף קיו עיי"ש וא"כ שפיר שאל יצחק איה השה לעולה אלא קושיתו הוא אליבא דרבי ולרבי באמת לא תירץ כלום דאיהו ס"ל יש מנחה בבמה כדהוכיח בספר דעת קדושים על דרשות מבעל שו"ת ושב הכהן (ומה שיש לפלפל בדבריו עיין בקונטרס שבט מנשה סי' ה') דרבי ס"ל יש מנחה בבמה עי"ש וא"כ ממילא דגם קרבן עצים נקרב בבמה וא"כ הדקל"ד מהיכן ידע יצחק שאברהם רוצה להקריב שה דלמא הי' בדעתו להביא קרבן עצים. <b>ובלאו</b> הכי ליתא כלל לתירץ האור צבי הנ"ל דבמנחות שם איתא א"ר ששת למ"ד יש מנחה בבמה יש עופות בבמה למ"ד אין מנחה בבמה אין עופות בבמה ובדף קט"ו ע"ב תניא עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות ועבודה בבכורות והכל כשרין להקריב בהמה חי' ועוף וכו' מה"מ אמר ר"ה דאמר קרא ויבן נח מזבח לד' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור וכו' עיי"ש ולפ"ד רב ששת הנ"ל דמיד אין מנחה בבמה אין עופות בבמה האיך הקריבו עופות על הבמות קודם שהוקם המשכן ובע"כ צ"ל דמה דממעטינן מנחה ועופות בבמה המיעוט הוא רק על הבמות שלאחר מתן תורה אבל על הבמות שהקריבו בני נח שפיר היו מותרין להקריב מנחה ועופות דכן מצינו חילוק בין במות ב"נ לשאר במות לענין בעלי מומין דבש"ס בכורות י"ד ע"ב הזובח בהמת בעלת מום בבמת יחיד וכו' עובר בלא תעשה ובבמות ב"נ מותרין להקריב בעלי מומין כש"ס זבחים קמ"ו ע"ב עיי"ש ועיין גם בתוס' חולין כ"ב ד"ה והביא שכתבו לחלק כן וא"כ כיון דאיכא חילוק בין במות ב"נ לשאר במות דב"נ הי' מותרין להקריב הבמות שלהם עופות לכ"ט ממילא הי' מותרין להקריב ג"כ מנחה וא"כ גם קרבן עצים הי' יכולין להקריב והדקל"ד. <b>ונ"ל</b> לתרץ באופן אחר שיהא מתורץ גם לרבי ומקודם צריך אני לבאר דבר אחד דהנה איתא בברייתא מנחות שם קרבן מלמד שמתנדבים עצים וכמה שני גזירין ופירש"י שני בקעיות גדולות, רבי אומר עצים קרבן מנחה הם וטעונין מלת וכו' והנה רבי לא קאמר ב' גזירין ונראה לכאורה דרבי לא בעי ב' גזירין ול"ב שיעור כלל והטעם דדוקא לרבנן דקרבן הוא לעצי המערכה, וכמש"ל בעו ב'
גזירין דאפילו כשמוסיפין עצים על המערכה אין מוסיפין פחות משני גזירין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ מנחות פי"ג במשנה האומר הרי עלי עצים עיי"ש אבל לרבי דאמר עצים קרבן מנחם הם הו' נראה לכאורה ד"א בעי שיעור כלל. אולם יש להוכיח דגם רבי בעי ב' גזירין מתוספתא דשקלים פרק ג' האומר הרי עלי עצים מביא שני גזירי עצים וכו' ואם אמר הרי עלי שני גזירי עצים אלו למזבח כהן מקבלו הימנו וכו' דברי רבי ע"כ הרי דגם לרבי אפי' היכא דקרבן עצים הם קרבן מנחה בפ"ע בעי ג"כ שיעור דשני גזירין [ועיין שם בפי' חסדי דוד ובפי' מנחת בכורים ובתוס' מנחות דף כ' ד"ה מלמד] דאל"כ למה נקיט רבי בבבא זו שני גזירי עצים וכן משמע מדברי רש"י ז"ל במנחות דף כ' ע"ב דיה לדברו רבי שכתב וז"ל והמנדב שני גזירין יביא עצים אחרים להסיקן ע"כ הרי שרש"י ז"ל נקיט גם אליבא דרבי לשון המתנדב שני גזירין (איברא שבפירש רבינו גרשון מנחות דף ק"ו איתא שרבי לא בעי שיעור דשני גזירין ובקונטרס שבט מנשה האריך בזה ליישב גם לפי שיטתו עיי"ש). <b>ואם</b> כנים אנחנו בזה יהא מיושב קושית האור צבי בטוב טעם גם אליבא דרבי דהנה רבי דס"ל דעצים קרבן מנחה הם ס"ל דעצים צריכין עצים וכדאמר ר"פ במנחות שם ועיין ברש"י מנחות קל"ו ומעילה ו"ט ובתוס' שם ד"ה האומר שכתבו וזיל וצריך עצים לעשות מערכה ולהקטירם בם עיי"ש ואיתא במדיר פרשה זו בשכר ב' בקועות שבקע אברהם עצי עולה זכה להבקע הים לפני בני ישראל ומפרש בידי משה שם וז"ל ב' בקיעות פ' בשכר שבקע העץ לשני בקיעות פי' שמעץ אחד נעשה שנים זכה לבקיעת הים שנחלק הים לשנים עכ"ל ומבואר מזה שהעצים שלקח אברהם עמו לא היו רק שני בקעיות עצים והנה הרמב"ן עה"ת בפסוק ויבקע עצי עולה כתב דאולי לא ימצא שם במקום ההוא עצים או שהי' אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת כדין תורה לקח מביתו עצים טובים לעולה עיי"ש ומעתה לפ"ז שפיר לא הי' יצחק מסופק כלל שאברהם רוצה להקריב קרבן עצים דא"כ אמאי לא לקח עמו רק שני בקעיות הלא קרבן עצים צריכים להיות שני בקעיות וכנ"ל וצריכים עצים אחרים להקטירם עליהם ושמא לא ימצא במקום ההוא עצים כלל או שמא לא ימצא שם עצים שלא יהא בהם חולטת וכדברי הרמב"ן הנ"ל אלא ודאי בדעת אברהם הוא להקריב קרבן אחר וסגי לי' בשני בקעיות עצים לשרוף עליהם הקרבן ושפיר שאל יצחק איה השה לעולה והבן. <b>פרשת</b> <b>חיי</b> <b>ויהיו</b> חיי שרה וגו'. הנה אמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"א. ע"ב לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו והנה איתא בזוה"ק אשר שרה רומז על גוף האדם. וזהו ויהו"ו חי"י שר"ה עולה עש"ר ועשר הוא יראה וכמ"ש בספר עבודת ישראל בפ' ראה בשם זוה"ק עיי"ש מ"אה ע"שרים ש"בע ר"ת שמ"ע והוא ר"ת עי"ול מ"לכות ש"מים וכל זה רומז שחיות גוף האדם המכונה בשם שרה הוא בשביל היראה וקבלת טול מלכות שמים. <b>א"י</b> ויהיו חיי שרה וגו' ובמד"ר הה"ד יודע ד' ימי תמימים. דהנה בילקוט ראובני כאן מביא בשם נפתולי ובחיי וז"ל לעולם יתנהג אדם במדת ענוה דכתיב גבי שרה מאה שנה ושבע שנים הרי לגבי מנין גדול שהוא מאה כתיב שנה ואצל שבע שהוא מנין קטן כתיב שנים עכ"ל וכן דרשו ג"כ בזהר פ' שלח דף קס"ח ע"א מכאן דכתיב ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר עיי"ש ולפי דבריהם שנרמז כאן. בשנות שרה שיתנהג אדם במדת ענוה ע"כ שפיר מביא המדרש לכאן הפסוק יודע ד' ימי תמימים כי תמימים היינו המתנהגים בענוה דמי שהוא עניו מיקרי תמים כי מאן דיהיר בעל מום הוא וכמאמרם ז"ל בש"ס מגילה דף כ"ט וכן מפרש רש"י ז"ל בש"ס ע"ז דף ו' ריש ע"א בהא דאיתא שם אהא דכתיב גבי נח נח איש צדיק תמים ודלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו הוה ופירש"י ז"ל תמים בדרכיו ענו ושפל רוח. עיי"ש, ויש להוסיף עוד לרמז בזה דהנה ידוע שהצער והיסורים הבאים על האדם הוא מחמת שליטת הדינים ר"ל ומקור הדינים הם מאותיות מנצפ"ך כפולים ומהם מתפשטים כל הדינים והגבורות וכמ"ש בפרע"ח בשער העמידה בכוונת ברכת אתה גבור והנה ידוע מספרים הקדושים דמי שהוא ענו הוא מבטל ממנו את הדינים והגבורות שאין בהם כח לשלוט בו כלל והוא חי חיי נחת וזהו ויהיו חיי שרה היינו מה שחיי האדם הם בצער כי אין ויהי אלא לשון צער וכמאמרם ז"ל [ואף דכאן כתיב ויהיו ולא ויהי אולם אין חילוק בין ויהיו לויהי וגם ויהיו הוא לשון צער, ועיין גם באוה"ח בפ' פנחס ע"פ ויהיו בני פרץ שכתב שם אמר לשון צער וכו' עיי"ש]
ושרה נקרא גוף האדם וכדאיתא בזהר כאן בפ' זו גם ווהי"ו חי"ו שר"ה עולה מספר תק"ע והוא מספר ב"פ מנצפ"ך עם העשרה אותיות ושם תוקיף הדינים כן חושב ג"כ האר"י ז"ל ב"פ מנצפ"ך עם היו"ד אותיות כמנין תק"ע עיין בפרע"ח בכוונת ברכת תק"ע בשופר] זה הוא מחמת מאה שנה היינו מחמת מדת גאות דמאן דאיהו רב איהו זעיר הנרמז במלות מאה שנה וכנ"ל וע"כ הוא גורם השראת הדינים ר"ל וחי חיי צער ר"ל וכן אמרו זיל בש"ס עירובין דף י"ג כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו משא"כ ע"י מדת ענוה שנתבטלו הדינים יחי' האדם חיי נחת כי מאן דאיהו זעיר איהו רב וכן אמרו ז"ל שם כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וזהו שהביא המדרש הה"ד יודע ד' ימי תמימים כי תמימים היינו המתנהגים במדת ענוה וכנ"ל ויודע הוא לשון חיבור כמו והאדם ידע את חוה אשתו ושם הוי' הוא שם הרחמים גמורים וכנודע וזהו יודע ד' ימי תמימים היינו שהשם הוי' שהוא רחמים גמורים מתחבר עם הענוים כל ימיהם ויחיו חיי נחת ולא בצער וזה הוא השייכות של פסוק זה לכאן. <b>הנה</b> מו"ח ז"ל בספרו עטרת ישועה כתב לרמז כאן התרון משיחין אשר ויהי"ו חייו שר"ה מא"ה עם עוד פ"א חי"י וכמ"ש שני חיי שרה עולים מספר דו"ד מליך ישרא"ל סוד משיח בן דוד ושני חיי היינו ב"פ חי"י עם שר"י ביו"ד כמו שנקראת מקודם עולה משי"ח בין יוס"ף וע"כ פרש"י כולן שוין לטובה היינו שיתבטל משפט ההריגה שהי' נחרץ על משיח בן יוסף ותרין משיחין יהיו שוין לטובה ולחיים עיי"ש בדבריו. ונ"ל להוסיף על זה אשר שירה מ"אה ש"נה ר"ת שמ"ש וכמ"ש הבעה"ט ושמש הוא משיח וכדאיתא במד"ר בפרשת משפטים ע"פ עד בא השמש תשיבנו לו עיי"ש וגם שמש רומז על תרין משיחין עפמ"ש המג"ע בפרשת וישב שמשיח בן דוד נקרא שלום ומשיח בן יוסף נקרא שלוה עיי"ש וא"כ שמש רומז על תרין משיחין כי שמ"ש ר"ת מ"שיחון ש"לום ש"לוה. וזהו שהביא המדרש הה"ד יודע ד' ימי תמימים כי תמימים היינו משיחין וכמ"ש בנוסח הרחמן שאומרים על ברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו הולך תמים גם יודיע ד"י ימ"י תמימי"ם עולה ב"פ משי"ח גם יודיע "י ימ"ו תמימי"ם עם הכולל עולה שלו"ם שלו"ה והן תרין משיחין וכנ"ל. <b>עוד</b> כתב מו"ח ז"ל שם אשר ויהיו חיי שרה רומז על תיקון בחי' יסוד וזהו שהביא המדרש הה"ד יודע ד' ימי תמימים כי תיקון בחי' יסוד נקרא בשם תמים כמ"ש אצל אאע"ה התהלך לפני ויהא תמים גם יודיע עולה צ' בחי' צי"ע גם יודיע די' ומ"ו תמימו"ם עולה תשי"ו כי ע"י תיקון בחי' יסוד מתקן תשי"ו עצמות ומתקן טומאת קר"ו העולה במילואו תשי"ו כנודע עייי"ש ונ"ל להוסיף על זה אשר שירה מיאה שינה ר"ת שמ"ש וכמ"ש הבעה"ט ואות ברית קודש מיקרי שמש וכדאיתא בזהר פרשת שמות דף ג' ע"ב ובפרשת פנחס דף רי"ז ע"א. וגם ידוע מהתיקונים שע"י שמירת אות ברית קודש וכן ע"י תיקון אות ברית קודש שורה שם שד"י ושם הוי' ולזאת יש לרמז שהר"ת ו"יהיו ח"יי ש"רה עולה שד"י והס"ת ויהו"ו חייו שריה מא"ה הם אותיות הו"י' וגם נרמז כאן סוד העלאות ני"ק כי ידוע שע"י שמות חב"ו בי"ט מעלין את הני"ק שנפלו בין הקליפות ע"י פגם בבחי' יסוד וזהו ויהיו חיי שרה כי ויהי"ו גי' חב"ו בי"ט. ומה שהביא המדרש לכאן הפסוק יודע ד' ימי תמימים מלבד מ"ש מו"ח השייכות פסוק זה לכאן להענין הנ"ל כי פסוק זה רומז על בחי' צי"ע וכנ"ל יש להוסיף עוד שהריח ויודע די' ו"מו ת"מימים עולה צדי"ק יסו"ד עול"ם והס"ת יוד"ע די' ימיו עולה מיל"ה. <b>ויבא</b> אברהם לספד לשרה ולבכתה. כתיב ולבכתה בכ' זעירא ועיין בבעה"ט שכתב דמש"ה כתיב כ' זעירא שלא בכה רק מעט לפי שזקנה היתה עיי"ש אמנם אכתי אין זה טעם מספיק דהלא שורש המלה הוא בכה וא"כ למה כתיב דייקא הכ' זעירא שהוא אות שני מן שורש המלה אמאי לא כתיב הב' זעירא שהוא אות ראשון מן מלת בכה, ולדעתי נ"ל דהנה בודאי לא בכה אברהם על שרה אלא בעבור שהיתה צדיקת והנה כתב בספר כלי יקר אהא דכתיב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים דמש"ה כתיב במספר גדול שנה מאה שנה ועשרים שנה ובמספר קטן שנים שבע שנים לפי שהחסידים אעפ"י שכל ימיהם שלימים מ"ע יותר הם קונים שלימות בשנים האחרונים הקרובים לשערי מות מבימים הקודמים הן מצד שזקני ת"ח מוסיפין חכמה הן מצד שאז הולכים ומתקרבים יותר אל האור הנצחי ע"כ כל השנים הקודמים הן נחשבים לשנה בערך השנים האחרונים עיי"ש ולפי"ז י"ל דהבכי' שבכה אאע"ה על מיתת שרה בעבור שהיתה צדקת הי' עיקר הבכי' רק על השבע שנים האחרונים שאז קנתה שלימות והיתה צדקת גדולה יותר מן המאה ועשרים שנה הקודמים ע"כ כתיב דווקא
מכ' זעירא במלת ולבכותה כי שורש המלה הוא בכה וכאשר נכתב בכ' זעירא הרי הוא כאלו נחסר האות כ' וכנודע דבכ"מ שנכתב אות זעירא הוי כאלו לא נכתב כלל וכ"כ במג"ש ובספר א"נ בפ' ויקרא על א' זעירא דויקרא עיי"ש וא"כ הרי נשאר ממלת בכ"ה רק אותיות ב' ה' והם עולים מספר ז' ונרמז בזה שעיקר הבכי' הי' רק על ז' שנים האחרונים שאז קנתה שלימות יותר מן השנים הקודמים. <b>א"י</b> דמש"ה כתיב כ' זעירא ודיוקא הכ' כי אות כ' רומז על חיים וכטעם שכתב בספר יצירה המליך אות כ' בחיים וכו' ולכך כאן שהי' בחי' מיתה כתיב כ' זעירא שהוא כאלו נחסר הכ'. <b>ויקם</b> אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת. ראיתי בכתבי קודש מכ"ק מרן אבי הה"ק זצ"ל שמביא בשם רבינו שכתב בספרו בית ישראל ע"פ זה אשר ויקם אברהם רומז לחסד השי"ת וישתחו רומז על התפשטות החסד למטה לעם הארץ רומז לבני ישראל כמ"ש רש"י בויקרא עם שבשבילם נברא הארץ לבני חת רומז לבני ישראל השומרים שבת כי אלפים אמה לכל צד הם ח' אלפים וזהו ח"ת ח' ת"חום זת"ד רבינו וכתב מרן אבי ז"ל על זה וז"ל והנני מוסיף מעט על דברי רבינו הנ"ל שאמר לעם הארץ פירושו עם שבשבילם נברא הארץ לבני חת רומז על שומרי שבת ע"כ רמזנו אשר ד' תיבות הללו לעם הארץ לבני חת מספרם מספר המכוון תתקל"ו י"ג פעם הוי' ב"ה וב"ש במילוי יודי"ן הם י"ג מכילין דרחמים ומרמז בזה אשר בזכות מקיימי התורה ושומרי שבת נמשך החסד ממקור הרחמים עכיד. והנה מ"ש רבינו אשר לבני חת רומז על שומרי שבת כי ח"ת הוא ח' אלפים והוא תחום שבת יש לומר עוד שלבני חת רומז על שומרי שבת כי לבנ"י ח"ת עולה ב"פ נ"ר והוא נרות של שבת שמדליקין ב' נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור וכמ"ש בטור או"ח סי' רע"ג וגם קייי"ל להלכה דבהדלקת הנר הוי קבלת שבת. וגם יש אתי לומר אשר לעם הארץ לבני חת רומז על בני ישראל שמדליקין נר חנוכה כי האותיות נ' ח' שבתיבות לבניו ת"ח ר"ת ניר ח"נוכה ושאר אותיות שבתיבות לבנ"י תיח והם אותיות ל'ב'י'ת' עולים מספר חנוך מט"ט עם מ"ד וחנוכה הוא בבחי' חנו"ך מט"ט וכנודע מהספרים הקדושים ומ"ד הנוסף הוא כנגד ל"ו נרות וח' שמשים שהם מ"ד וגם רומז למ"ש המקובלים שבנרות חנוכה צריך למדוד מ"ד דרה"ם להינצל מהריגת דה, והנה מ"ש כ"ק מרן אבי זצ"ל אשר לע"ם האר"ץ לבנ"י ח"ת עולים מספר תתקל"ו י"ג פעם הוי' ב"ה וב"ש במילוי יודי"ן והם י"ג מכילין דרחמים וכנ"ל זה יתכן נמי גבי נר חנוכה כי בהדלקת נר חנוכה מכוונין לי"ג מכילין דרחמים וכנודע. והנה לפי דברינו אשר לבני חת רומז על הדלקת נר שבת ונר חנוכה י"ל עוד בזה דהנה איתא בגמ' שבת דף כ"ג אמר רב הונא הרגיל בנר הו"ל בנים תלמידי חכמים וכתב רש"י ז"ל בד"ה בנים ת"ח דכתיב כי נר מצוה, ותורה אור ע"י נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה עיי"ש וזהו לבני חת תיבת לבנ"י רומז על בנים ותיבת חית ר"ת ת"למידי ח"כמים ורומז שע"י נר שבת ונר חנוכה הו"ל בנים תלמידי חכמים. <b>ואגב</b> ארשום מה שבקולמסי אהא דאמר ר"ה הרגיל בנר הו"ל בנים תלמידי חכמים. הנה המהרש"א בח"א בשבת שם כתב דבכל אינך כתב לשון הזהיר הזהיר במזוזה בטלית בקידוש היום משום דבכל הנך האיש מוזהר עליהן ביותר משא"כ בנר דעיקר המצוה באשה לא קאמר גבי איש רק הרגיל דהיינו מרגיל את אשתו להיות רגילה בכך עיי"ש ולדעתי י"ל עוד דהנה מה שהדלקת נר בשבת חובה זה הוא רק נר אחד אלא שנכון הוא להדליק ב' נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור וכמ"ש הטור באו"ח סי' רס"ג והכלבו והביאו הב"י שם וי"ל דמה דקאמר הרגיל בנר הו"ל בנים ת"ח כוונתו הוא ע"י הדלקת ב' נרות דוקא א"כ לא יכול לומר לשון הזהיר כמו במזוזה ובטלית כיון דהדלקת ב' נרות אינו חובה וחובה הוא רק נר אחד לכן קאמר הרגיל בנר שרמז בזה על הדלקת ב' נרות כי הרגי"ל בנ"ר עולם ב"פ נ"ר. אולם מדברי רש"י ז"ל הנ"ל מבואר דמה דקאמר בנר לא קאי על נר שבת בלבד אלא דקאי גם על נר חנוכה, וגבי נר חנוכה ליש לא טעמא דהמהרש"א ולא הטעם שלו הנ"ל מ"ש לשון הרגיל ובספרי מטה מנשה כתבתי דגם לענין נ"ח ניחא מה דקאמר לשון הרגיל בנר כי ידוע שהעמדת המנורה למעלה מג' טפחים הוא כנגד נה"י וזהו מה דקאמרו הרגיל בנר דייקא הרגיל כי רגי"ל גי' נצ"ח הו"ד יסו"ד והוא סוד ניח וכעת נ"ל עוד כי רגי"ל בנ"ר גימ' שמנ"ה ימי"ם והוא שמנת ומי חנוכה אולם הרי אכתי לכל אחד מהתירוצים הנ"ל לא ניחא לשון הרגיל רק בנר שבת בלבד או בנר חנוכה בלבד. <b>אולם</b> הטור באו"ח בהלכות שבת סי' רס"ג כתב וז"ל ויהא זהיר לעשות נר יפה דאמר ר"ה הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה הו"ל בנים
תלמידי חכמים עכ"ל והנה הטור הוסיף על דברי ר"ה לעשות הנר יפה וזה הוא משום שהי' קשה לי' הקושי' הנ"ל דאמאי קאמר גבי נר לשין הרגיל ולא קאמר הזהיר הלא הדלקת נר שבת חובה לכן מפרש דהכוונה הוא לעשות הנר יפה וזה הוא רק מצוה לעשות יפה ואינו חובה ולפי"ז ניחא לשון הרגיל בין בנר שבת ובין בנר חנוכה וכ"כ ג"כ הב"ח שם עיי"ש. והנה לפי מה שמפרש הטור הרגיל בנר היינו לעשות נר יפה לפי"ז מה דקאמר ר"ה דהו"ל בנים תלמידי חכמים מלבד מה שפירש"י ז"ל משום שע"י נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה יש לומר עוד בדרך רמז כי נ"ר יפ"ה גימ' מש"ה והת"ח נקרא משה וכדאיתא בש"ס חולין דף צ"ג ע"א אמר רב ספרא משה מי אמר רחמנא וכו' אמר רבא משה מי אמר רחמנא וכו' ופירש"י משה ת"ח וכן מצינו עוד שאמרו זה לזה משה שפיר קאמרת <b>ויאמר</b> אברהם אל עבדו זקן ביתו ובמסורה זקן ב' דין ואידך זקן אהרן. ונראה עפמ"ש לקמן אשר עבדו זקן ביתו הוא מט"ט והוא יסוד תורה שבע"פ וכמו שכתבתי בפ' בראשית וזהו זקן ביתו כי זק"ן באות ן' דמנצפ"ך עולה משנווית עה"כ וביתו הוא מלכות ומלכות הוא פה ותורה שבע"פ קרינן לה עיין בדברינו לקמן. וזהו שהביא המסורה לכאן זקן אהרן כי כתיב בפרשת שמות הוא יהי' לך לפה וקאי שם על אהרן ואיתא ברע"מ בפרשת צו דף כ"ז סוף ע"ב וז"ל כגוונא דאיתמר באהרן הוא יהי' לך לפה הכי נמי ברי' יהי' לך לפה דאיהו אורייתא דבע"פ עיי"ש ומבואר מזה דמה שאמר על אהרן הוא יהי' לך לפה היינו תורה שבע"פ שאהרן הוא יסוד תורה שבע"פ וגם אנכי כתבתי במק"א שהר"ח משמות הששה סדרי משנה שהן זמ"ן נק"ט ז"רעים "ועד נ"שים נ"זיקין ק"דשים ט"הרות עולים מספר אהר"ן ושפיר משלב המסורה עבדו זקן ביתו עם זקן אהרן: <b>הוא</b> ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני. איתא בזוה"ק בדף קל"א ע"ב הוא ישלח מלאכו ודאי דא מלאך הברית בגין דיתנטיר האי ברית ולא יסתאב בין אינון עמין וכתב בספר נזה"ק שזה הוא אליהו וכמ"ש ז"ל כל הנושא אשה שאינה הוגנת אליהו כפתו והקב"ה רצעו ופי' המהרש"א מפני שאליהו הוא פנחס הוא מלאך הברית לנקום ולקנא בדבר ערום הפוגם בריתו באשה שאינה הוגנת עיי"ש בנזה"ק פרשה נ"ט סי' י"ד וסי' ט"ז ולזה יש לרמז ה"וא שלח מלאכו ל"פניך ו"לקחת א"שה ר"ת אלוה"ו  ובאמצע הוא תיבת מלאכו שהוא המלאך המיוחד לזה רומז כדברי הזוה"ק הנ"ל אשר ישלח מלאכו דא מלאך הברית. ועיין גם ברבינו בחיי בפסוק ויהי הוא טרם כלה לדבר שכתב שמן העת שהוברר לאליעזר שהמלאך עמו להצליח דרכו נקרא בפ' איש כי עד עתה קראו עבד והתחיל לומר והאיש משתאה לה כלומר מתעכב ושוהם בשבילה כי הי' מתכווין ומתבונן בענין המלאך שהובטיח עליו מתוך שהי' רואה הצלחת המעשים עיי"ש ברבינו בחיי ולפי דבריו שמ"ש והאיש משתאה לה שהי' מתכווין ומתבונן בענין המלאך וכו' ולפי"ד הזהר הנ"ל שהמלאך הוא מלאך הברית יש לרמז בפסוק והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ד' שס"ל מחרי"ש נדמ"ת ההצלי"ח גי' מלא"ך הברי"ת <b>הנה</b> כתבנו בסמוך לפי דרכו של הזהר הנ"ל לרמז אשר ה"וא י"שלח מלאכו ל"פנוך ולקחת א"שה ר"ח אליה"ו ובאמצע הוא תיבת מלאכו. ויש אתי לומר עוד ענין אחר מה שרמז אברהם בזה על אליהו והוא דהנה כתב המג"ע על ואתחנן אופן רמ"ו שיצחק הוא סוד תורה שבכתב ורבקה היא סוד תורה שבע"פ ע"כ הוצרך יצחק להמתין מ' שנה עד שנשא את רבקה כמו שהמתינו ישראל במדבר מ' שנה ולסוף מ' שנה הואיל משה באר את התורה הזאת שהוא תורה שבע"פ עיי"ש וכן הביא הילקוט ראובני בריש פ' תולדות בשם הציוני עיי"ש והנם מט"ט ואליה"ו המה יסודי תורה שבע"פ עיין לעיל בריש פ' בראשית שהארכתי בזה. ולכך שלח אברהם דייקא את אליעזר בשליחות זה לזווג את רבקה ליצחק כי אליעזר הוא מט"ט וכמ"ש בילקוט ראובני ערך אדם והדורות בשם גליא רזיא שחנוך שהוא מע"ט נתגלגל באליעזר עבד אברהם וביוסף ועתיד להתגלגל במשיח בן אפרים עיי"ש וכ"כ במג"ט בכמה דוכתי שאליעזר הוא מט"ט וכתב גם רמז לזה אשר עב"ד אברה"ם גו' מוט"ט ביו"ד עיי"ש במג"ט. וע"כ שלח אברהם בשליחות זה דיוקא את אליעזר שהוא מניה כיון שרבקה הוא סוד תורה שבע"פ ומט"ט הוא וסוד תורה שבע"פ וזהו נמי מאי דכתיב ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וגו' וקאמר זקן ביתו דייקא וזה הוא מלבד מה דעבדו זקן ביתו רומז על מט"ט כי מט"ט נקרא עבדו זקן ביתו וכמ"ש בדן ידין על ספר קרנים מאמר א' וכן הוא ג"כ ברע"מ בפ' פנחס דף רפ"ו ע"א בלעדי זה לדרכינו רמז בזה ג"כ דכיון שהוא יסוד תורה שבע"פ ע"כ שלח דייקא אותו בשליחות זה כי זקן ביתו רומז על
תורה שבע"פ כי זק"ן בית"ו עולה מספר תקע"ה והוא מספר הראשי אותיות וסופו אותיות מששה סדרי משנה עיין מזה לקמן בדברינו ע"פ ויקח האיש וגו' עשרה זהב משקלם גם זק"ן באות ו' דמנצפ"ך עולה משניו"ת עה"כ ביתו הוא תורה שבע"פ וכמ"ש במק"א כי בית הוא מלכות בסוד ביתו זו אשתו ומלכות הוא פה ותורה שבע"פ קרינן לה גם בית ר"ת ת"למוד ב"בלי י"רושליו. אולם רצה אברהם אשר גם אליהו יהא בשליחות זה לזווג את רבקה שהיא סוד תורה שבע"פ ליצחק כי גם אליהו הוא וסיד תורה שבע"פ לכך קאמר ההוא וישלח מלאכו לפניך ו"לקחת א"שה שהר"ת הוא אליה"ו ובאמצע הוא תיבת מלאכו והוא מלאך אליהו ורמז בזה אשר גם אליהו יהא בשליחות זה. וגם במה דקאמר מלת מלאכו רמז בזה ג"כ דלכך יהא גם אליהו בשליחות זה משום שגם אליהו הוא יסוד תורה שבע"פ וזה נרמז במלת מלאכו דהנה כתיב ואהי' אצלי אמון [משלי ח'] וזה קאי על התורה שהתורה אמרה כן והנה אמון רומז על התורה שבע"פ וכמ"ש בפי' מעשה אורג על הפייט של יום א' דשבועות אשר אמו"ן גי' צ"ז והוא סוד ס"א מסכתות של משנה ול"ו מסכתות שעליהן גמרא עיי"ש וזהו דקאמר מלאכו כי מלאכיו גי' צ"ז והוא אמו"ן שהוא סוד תורה שבע"פ ס"א מסכתות של משנה ול"ו מסכתות שעליהן גמרא. <b>ויקח</b> העבד עשרה גמלים וגו' וכל טוב אדניו בידו. במסורה וכל טוב תרין דין ואידך וכל טוב דמשק. ונראה עפימ"ש הרמב"ן כאן לפרש וכל טוב אדניו בידו וז"ל והנכון בעוני כי טעם הפסוק הזה כטעם הכתיב בחזאל וילך חזאל לקראתו ויקח מנחה בידו וכל טיב דמשק משא ארבעים גמל אף כאן אמר כי לקח כל טוב אדוניו בידו משא עשרה גמלים והענין כי כל הטוב והמעולה במינים ההם פירות ומגדנות מכל הנמצא בדמשק או בבית אדוניו לקחו משא הגמלים עיי"ש ברמב"ן וזה שמשלב המסורה הך דוכל טוב אדוניו בידו עם וכל טוב דמשק לומר שפירוש אחד הוא להם הכא כמו התם וכמו שמפרש הרמב"ן הנ"ל. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל ע"ד הנ"ל ובסגנון אחר והוא עפמ"ש בכלי יקר לפרש וכל טוב אדוניו בידו שקאי על מה שמצינו שלקח בידו נזם זהב בקע משקלו ושני צמודים וקראו כל טוב אדוניו לפי שאברהם עשה מהן סימן על השקלים ועל עשרת הדברות שבשני הליחות ואין טוב אלא תורה ע"כ קראם כל טוב אדוניו כי זהו הטובה אמיתות עיי"ש והנה כפי' הכלי יקר ה"ל הכא כן איתא במד"ר שיר השירים פרשה ד' סי' י"ח ע"פ וילך חזאל ויקח מנחה בידו וכל טוב דמשק משא ארבעים גמל אמר ר"י וכי וכל טוב דמשק משא ארבעים גמל הי' אלא ללמדך שהי' בידו אבן טובה ומרגליות שהי' ראוי ליתן בדמיהם כל טוב דמשק עיי"ש וזהו שמשלב המסורה הך דוכל טוב אדוניו בידו עם וכל טוב דמשק לומר דהך וכל טוב אדוניו בידו פירושו כפי' הכלי יקר הנ"ל דמה שלקח נזם זהב בקע משקלו ושני צמודים זה נקרא כל טוב אדוניו וכמו התם וכל טוב דמשק דהכוונה הוא שלקח אבן טובה ומרגליות שהי', ראוי ליתן בדמיהם כל טוב דמשק וכדברי המד"ר הנ"ל. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל עפמ"ש הכלי יקר שהבאתי בסמוך דוכל טוב אדוניו בידו קאי על מה שלקח בידו נזם זהב בקע משקלו ושני צמודים עשרה זהב משקלם שהן כנגד ב' לוחות ועשרת הדברות וכפירש"י וזה הוא טוב אדוניו. והנה הענין מה שאברהם מסר לו סימן על השני לוחות והיו"ד דברות לדעתי הוא לפמ"ש המג"ש על ואתחנן אופן רמ"ו שיצחק הוא סוד תורה שבכתב ורבקה היא סוד תורה שבע"פ עיי"ש וכן הביא הילקוט ראובני ריש פ' תולדות בשם הציוני עיי"ש ולכך כאשר שלח אברהם את אליעזר לזווג את יצחק עם בת זוויגו והוא סוד תורה שבכתב עם סוד תורה שבע"פ מסר בידו שני צמודים עשרה זהב משקלם הרומז על תורה שבכתב שהיא דרגא דיצחק. והנה כתב בספר קה"י ערך מקדש בשם ס' כד הקמח אשר מקדש נקרא תנ"ך עיי"ש וזהו שהוסיף המסורה על וכל טוב אדוניו בידו הפסוק דוכל טוב דמשק כי דמש"ק הוא אותיות מקד"ש והוא תנ"ך וכוונת המסורה הוא לרמז דלאו דוקא סוד שני לוחות ויו"ד דברות לבד מסר אברהם לאליעזר אלא מסר לו סוד כל אורייתא דבכתב דרגא דיצחק תורה נביאים כתובים. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל בדרך אפשר עפמ"ש המג"ע בפ' תרומה ע"פ ועשה לי מקדש ושכנתי בתוכם לא אמר בתוכו רק על זיווג איש ואשה קאי שכינה ביניהם כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם קדושה דש ועשו לו מקדש ושכנתי בתוכם עיי"ש והנה כשהלך אליעזר לזווג את הזיווג הקדוש יצחק עם רבקה גם השכינה כביכול הלכה להיות עם הזיווג וכמ"ש ועשו לו מקדש ושכנתי בתוכם וכדברי המג"ע הנ"ל וזהו שמשלב המסורה הפסוק וכל טוב
דמשק כי דמש"ק הוא אותיות מקד"ש והוא בסוד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. <b>והיה</b> הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו' אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. ובמסורה ובה ג' דין ואידך ובה יחסו עניי עמו ובה אבן וקרה ועיין בבעה"ט שמפרש ובה אדע כי עשית חסד עם אדני אם ובה יחסו עניי עמו אם תהי' צדקת וגומלת חסדים ובה אבן יקרה שנתן לה כלי כסף וזהב ואבן יקרה עיי"ש ולפי פירושו ובה אבן יקרה שנתן לה כלי כסף וכו' אין לו שייכת כלל להא דאמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדני רק הוא ענין בפ"ע ולדעתי נראה לפרש המסורה באופן אחר שיהא גם ובה אבן יקרה מקושר עם ובה אדע כי עשית חסד עם אדני והיינו ובה אדע כי עשית חסד עם אדני אם ובה אבן יקרה. עפמ"ש המג"ע בפ' ויצא אשר הכ"ד אלף תלמודי ר"ע שהם סוד תורה שבע"פ הם סוד כ"ד של רבקה ואליעזר אמר והי' הנערה אשר אומר אלי' הטי נא כד"ך הוא הנערה אשר הוכח ד' עכ"ד. עיי"ש ודבריו סתומין דמה ענין זל"ז ונ"ל דכוונתו הוא בזה לפמ"ש במג"ע ואתחנן אופן רמ"ו והבאתיו לעיל שיצחק הוא סוד תורה שבכתב ורבקה היא סוד תורה שבע"פ וכן הבאתי לעיל בשם הציוני שכ"כ וזה הוא כוונת המג"ע בפ' ויצא הנ"ל אליעזר אמר והי' הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך והוא הכ"ד אלף תלמודי ר"ע שהם סוד תורה שבע"פ הוא הנערה אשר הוכיח ד' והיינו אם הנערה תהי' סוד תורה שבע"פ הוא הנערה אשר הוכיח ד' שראוי' הוא ליצחק כי יצחק הוא סוד תורה שבכתב ובת זוגו צריכה להיות סוד תורה שבע"פ ליחד סוד תורה שבכתב עם סוד תורה שבע"פ ועל מ"ש המג"ע הנ"ל אשר כד"ך הוא תורה שבע"פ כיון דכד"ך הוא הכ"ד אלף תלמודי ר"ע שהם סוד תורה שבע"פ נ"ל להוסיף עוד בזה אשר כד"ך היא תורה שבע"פ כי כד"ך באות ך' דמנצפ"ך עולה תקכ"ד כמנין תלמו"ד בבל"י וכמנין הפרקים שבששה סדרי משנה שהן תקכ"ד פרקים וזהו כאשר ראה אליעזר את רבקה אמר לה הגמאיני נא מעט מים מכדך היינו שאמר לה להקשותו עם תורה שבע"פ כי מים הוא תורה וכמאמרם ז"ל אין מים אלא תורה מכד"ך הוא תורה שבע"פ דייקא וכנ"ל. נמצא שהסימן שעשה אליעזר לעצמו בזה שאמר והי' הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו' אותה הוכחת לעבדך ליצחק סימן זה עשה על שני דברים אחד שתהי' גומלת חסדים וכפי' הפשוט וכן פי' רש"י ז"ל ואידך שתהי' סוד תורה שבע"פ וכנ"ל ואם יהי' בה ב' דברים אלו ראוי' היא ליצחק. ומעתה זהו כוונת המסורה ובה אדע כי עשית חסד עם אדני אם ובה יחסו עניי עמי היינו אם תהי' צדקת וגומלת חסדים וכמו שמפרש הבעה"ט הנ"ל גם אם ובה אבן יקרה היינו אם תהי' סוד תורה שבע"פ כי אבן יקרה הוא התורה כי התורה נמשלה לאבן יקרה וכמ"ש המהרש"א בח"א בחולין דף קל"ג עיי"ש וגם אבן יקרה יש לכנותו דייקא על תורה שבע"פ עפ"מ שאמרו ז"ל בש"ס ב"ב דף קמ"ה מסיט אבנים ועצב בהן אלו בעלי משנה. <b>ויקח</b> האיש וגו' ושני צמודים על ידי' עשרה זהב משקלם פרש"י ז"ל ושני צמודים רמז לשני לוחות ועשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהן. ולכאורה זה תמוה דהלא מאחר שבהשני צמודים רמז לשני לוחות א"כ למה רמז עוד בעשרה זהב משקלם לעשרת הדברות שבהן הלא עשרת הדברות הן בכלל השני לוחות כיון דבשני לוחות הי' העשרת הדברות. אך פירש"י ז"ל בודאי היא תורת אמת ואין להשיב עליו אפס לדעתי י"ל עוד דשני צמודים רמז לשני לוחות וכפירש"י והן ג"כ העשרת הדברות שהיו בהשני לוחות ועשרה זהב רמז לכל כ"ד ספרי אורייתא כי עשרה הוא י' וי' זה"ב עולה מספר כ"ד והוא כ"ד ספרי אורייתא. ועוד י"ל אשר עשרה זהב רמז לתורה שבע"פ כי ראשי אותיות וסופי אותיות מששה סדרי משנה עולים מספר תקע"ה והוא סדר זרעים מתחיל במ' מ"אמתי ומסיים בש' המקד"ש [הוא סיום פרק ג' ממס' בכורים כי פ"ד אינו ממשניות רק ברייתא הוא וכמ"ש בשו"ת נוב"י מהדו"ת חאע"ז סי' א' ובהגהות הגרי"ב בש"ס דפוס ווילנא סוף פ"ג דבכורים עיי"ש] וסדר מועד מתחיל ביו"ד ו"ציאת ומסיים בנ' מציפי"ן וסדר נשים מתחיל בח' ח"מש ומסיים ביו"ד ותורת"ו וסדר נזיקין מתחיל בא' א"רבעה ומסיים בצ' האר"ץ וסדר קדשים מתחיל בכ' כ"ל ומסיים בה' תבונ"ה וסדר טהרות מתחיל בא' א"בות ומסיים במ' בשלו"ם וכל אלו אותיות עולים מספר תקע"ה וזהו עשרה זהב משקלם כי עשר"ה עולה מספר תקע"ה כמנין ראשי אותיות וסופי אותיות מששה סדרי משנה וכנ"ל רומז לתורה שבע"פ. וזהו נמי זהב דייקא כי נ"ל אשר כסף וזהב הם סוד ב' תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ והוא עפמ"ש בזהר פנחס דף רנ"ז ע"א דאורייתא דבכתב מסטרא דחסד ואורייתא דבע"פ מסטרא 
דגבורה עיי"ש וזה ידוע אשר כסף הוא חסד וזהב הוא גבורה ע"כ כסף הוא סוד תורה שבכתב וזהב הוא סוד תורה שבע"פ וז"ס לי הכסף ולי הזהב נאם ד' צבאות היינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ וזהו שהיו השני צמודים עשרה זהב משקלם זהב דייקא כיון דזהב הוא סוד תורה שבע"פ <b>ויצחק</b> בא מבוא באר לחי ראי הנה בספר עבודת ישראל מפרש באר לחי ראי באר נקרא המלכות שהוא תורה שבע"פ ביאור התורה שבכתב עיין עיד שם בפ' חקת שמביא שם בשם האר"י ז"ל שכתב שבאר הוא תשבע"פ והוא ז"ל מפרש כי באר הוא מלשון ביאור עיי"ש] לחי הוא חי עולמים תורה שבכתב שיצחק בא מבית מדרשו של שם וכדאי' בתרגום יוב"ע ובתרגום ירושלמי עיי"ש בעבודת ישראל ולדעתי נ"ל דזהו נמי מה דקאמר מבוא כי מבו"א ר"ת מ"אמתי ב"ראשית וזוהי א"נכי, והן התחלות העשרת הדברות וחמשה חומשי תורה ומקרא ומשניות נביאים וכתובים חדא הוא וכן מבואר בדברי הרבינו אפרים המובא בספר נחל קדומים בפ' ברכה שכתב ריש התורה מתחיל בב' ומסיים בל' וריש המקרא מתחיל בו' ומסיים בל' והוא בלו"ל עיי"ש והרי הסיום ממקרא ל' הוא רק סיום של כתובים ולא של נביאים ובע"כ שדעתו הוא ג"כ שנביאים. וכתובים חדא הוא] וזהו מבוא באר לחי רואי היינו מבו"א שנרמז בזה התחלות העשרת הדברות וחמשה חומשי תורה ומקרא ומשניות וכנ"ל באר לחי ראי הן תשב"כ ותשבע"פ וכדברי העבודת ישראל הנ"ל. והנה ידוע שע"י לימוד התירה ממשיכין רחמים וחסדים וזהו ויצחק בא ר"ל החסד בא כי ויצח"ק גי' חס"ד א"ל כ"ל היו"ם מביא באר לחי ראי היינו מלימוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ. <b>א"י</b> ע"ד הנ"ל ובסגנון אחר דהנה איתא בזהר חדש פ' בראשית שהגאולה העתידה תהי' בזכות לימוד התורה עיי"ש והנה גאולה העתידה מכונה בשם יצחק וכמ"ש בספר א"נ בפ' תולדות ע"פ וישב יצחק בגרר כי על ידו תהי' הגאולה שיאמר פלגא עלי ופלגא עלך עיי"ש [כן הוא בגמרא שבת דף פ"ט ע"ב] וגם בספרים רמזו לזה אשר נחמ"ו נחמ"ו גי' יצח"ק שהנחמה תהי' ע"י יצח"ק וזהו ויצחק היינו הגאולה העתידה המכונה בשם יצחק גם ויצח"ק רומז על משיח כי ויצח"ק גי' רו"ח ומשיח נקרא רוח וכמ"ש התוס' בע"ז דף ה' ע"א ד"ה כי רוח עיי"ש בא מבוא באר לחי ראו היינו בזכות לימוד התורה שבכתב יחידה שבע"פ <b>ויצא</b> יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. הנה יל"ד דאמאי קאמר כאן לפנות ערב ואמאי לא קאמר לעת ערב וכמאמר הכתוב מקודם לעת ערב לעת צאת השאבת וגם מה דקאמר וירא והנה גמלים באים אינו מובן מה משמיענו בזה וכבר עמד בזה בספר נועם מגדים ועיי"ש מ"ש בזה ולדעתי נ"ל עפמ"ש המג"ע בפ' לך לפרש מה שאמרו ז"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בהם לפי שג' אבות תקנו ג' עמודים אברהם גמ"ח יצחק עבודה יעקב תורה ובזמן הגלות חסרים תורה ועבודה אבל גמ"ח קיים לעולם וזהו בך חותמין ולא בהם עיי"ש ולדעתי הענין הוא לפי דרכו עפי"מ שאמרו ז"ל אין ישראל נגאלין אלא בזכות צדקה וכן הוא ברמב"ם הלכות מתנות עניים פרק יו"ד ובטור יו"ד סו' רמ"ז והנה כתבו התוס' בע"ז דף י"ז ע"ב, דיה ובג"ח דמי שרגיל בצדקה עוסק גם בגמ"ח עיי"ש וזהו בך חותמין היינו בעיקבתא דמשיחא יהי' עיקר העמוד של אברהם שהוא גמ"ח וצדקה שבזכות מצוה זו תהי' הגאולה. והנה גאולה העתידה תהי' ע"י יצחק וכנ"ל בדיבור הקודם. ומעתה הכי ביאור הכתוב ויצא יצחק לשוח בשדה היינו שיצא יצחק להתפלל על גלות אדום כי שדה הוא אדום וכדאיתא במד"ר פ' תולדות אשר וצא השדה הוא אדום שנאמר ארצה שעיר שדה אדום עיי"ש לפנות ערב ר"ל לפנות ולהסיר הגלות כי ערב הוא הגלות וכנודע ולכך קאמר לפנות ערב דייקא לפנות ולא לעת ערב וכן איתא ג"כ במדר"ת פ' תצא ע"ס והי' לפנות ערב ירחץ במים והי' לפנות ערב של מלכיות עיי"ש וישא עיניו וירא והנה גמלים באים היינו שראה שבזכות גמילת חסדים יבואו הגואלים כי גמלים הוא לשון גמילת חסדים וכן מפרש ג"כ בכלי יקר מ"ש וגם גמליך אשקה אשר גמליך לשון גמילת חסד וכן דרשו רז"ל את הגמל זו בבל שנאמר את גמולך שגמלת לנו עיי"ש בכלי יקר. באים רומז על תרין משיחין עפי"מ דמפרש בתיקונים תקונא שתיתאה הפסוק מי יתננו במדבר מלון אורחים דאינון ב' משיחין דמתמן קא עברין כד אתאן למפרק לישראל עיי"ש וע"כ באים רומז על תרין משיחין כי באי"ם ר"ת ו"תננו ב"מדבר מ"לון א"ורחים גם והניה גמלי"ם באי"ם האלף מתיבת באי"ם בסוד אלף עולה אלף רמ"א. והוא מספר מנח"ם משי"ח ב"ן דו"ד נחמי"ה משי"ח ב"ן יוס"ף. <b>ויקח</b> את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה. הנה הבאתי לעיל בשם המג"ט והציוני שכתבו
שיצחק הוא סיד תורה שבכתב ורבקה היא סוד תורה שבע"פ ע"כ הוצרך יצחק להמתין מ' שנה עד שנשא את רבקה כמו שהמתינו ישראל במדבר מ' שנה מן קבלת תורה שבכתב ולסוף מ' שנה הואיל משה באר את התורה הזאת שהוא תורה שבע"פ. והנה קבלת התורה שבכתב הי' בחודש סיון וקבלת התורה שבע"פ שמשה רבינו ע"ה ביאר הי' בחודש שבט וכמ"ש ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש וגו' הואיל משה באר את התורה הזאת. ולפי"ז יש לרמז בהפסוק שלפנינו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה [יהיינו שנתחברו סודי תורה שבכתב ותורה שבע"פ] הזמן קבלת התורה שבכתב והזמן קבלת התורה שבע"פ והם חודש סיון וחודש שבט והוא שהס"ת רבק"ה ותה"ו ל"ו לאש"ה הם אותיות ה' י' ו. ה' והוא הצירוף הוי' של חודש שבט היוצא מפסוק ה"מר י"מירנו ויהי' ה"וא והס"ת ותה"י ל"ו לאש"ה וואהב"ה הם אותיות י' ו' ה' ה' והוא הצירוף של חודש סיון היוצא מפסוק וידותיו ו"לצלע ה"משכן ה"שנית וגם האותיות הסמוכין להצירופי אותיות הוי' שבתיבות רבק"ה ותה"י ל"ו לאשים ויאהב"ה הם אותיות ק' ה' ל' ש' ב' והם. עולים מספר תל"ז והוא מספר סיו"ן שב"ט. <b>וינחם</b> יצחק אחרי אמו ובמסורה ומובא בבעה"ט וינחם ב' דין ואידך וינחם כרוב חסדיו. ונראה עפמ"ש בספר א"נ בלקוטים וינחם יצחק אחרי אמו עיקר נחמתו הי' שראה ברוה"ק שיהי' לו בן ממנה ששמו ישראל ע"כ הרמז וינח"ם יצח"ק אחר"ו. עולה ישרא"ל. ויעקב נולד כשהי' יצחק בן ששים שנה וכמ"ש ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם וזהו כוונת המסורה וינחם יצחק אחרי אמו היינו שנחמתו הי' שראה ברוה"ק שיהי' לו בן ממנה והוא יעקב וכדברי הא"נ הנ"ל וינחם כרוב חסדיו היינו כרוב אות הגדול במספר מן תיבת חסדיו והוא אות ס' העולה ששים שבהיותו בן ס' שנה נולד יעקב. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל דהנה מלת חסדיו הכתיב הוא חסדו בלא יו"ד ונ"ל לפי הכתיב חסדו בלא יו"ד עפמ"ש בספר א"נ בפרשת תולדות ע"פ ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וז"ל הנה יצח"ק הוא בחי' גבורה והוא מספר ר"ח ובצירוף אליו מספר ארבעים אז נעשה רח"ם מספר אברהים שורש החסד וזה הי' ע"י רבקה שהיתה גומלת חסדים נמתק גבורות יצחק ונעשה בחי' אברהם עיי"ש. והנה חסדיו עולה מספר ע"ח וכשחולקין מספר ע"ח לשני חלקים למיעוט ולרוב חלק הרוב הוא מספר מ' נמצא שהרוב ממספר חסדיו הוא מ' וזהו כוונת המסורה ויקח את רבקה ותהי לו לאשה וינחם יצחק וינחם כרוב חסדו היינו כמו התם יינחם כרוב חסדו פירושו חזרה שחזר מן רוגז וכמ"ש התרגום שם ותב מן רוגזי' כן הכא וינחם יצחק פירושו שחזר יצחק מבחינתו בחי' גבורה ונעשה בחי' רחם וזה הוא משום שהי' יצחק כרוב חסדו היינו כרוב ממספר חסדיו שהוא מ' ובהצטרף אל יצח"ק מספר מ' נעשה מספר רח"ם וזה הי' בעת שלקח את רבקה לו לאשה שהי' בן ארבעים שנה דע"י רבקה שהיתה גומלת חסדים נמתק גבורות יצחק ונעשה בחי' רח"ם וכנ"ל כתב הבעה"ט על פני כל אחיו נפל וסמיך לי' ואלה תולדות יצחק לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק עכ"ד ואינו מובן דהיכן מרומז בן דוד בואלה תולדות יצחק. ואפשר לומר דכוונתו כי באות לי שבתיבת ואלה יש דגוש וזה ידוע שאות שיש בו דגוש הוי כאלו נכפל האות וא"כ הוי כאלו כתיב כאן ואלה בב' למדו"ן וא"כ אלים [בלי אות ו' הנטפל] עולה מספר ס"ו והוא מספר ב"ן דו"ד. ולדעתי יש לומר עוד שבתיבת ואלה מרומז השלשה גואלים והם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו כי ואליה האלף בסוד אחד ואלף [וכנודע מהספרים שחושבים אות א' למספר אחד ואלף כטעם איכה ירדוף אחד אלף ועיין גם בספר א"נ ח"ג במאמריו לפרשת שקלים סוד"ה ויש לרמז זאת בקרא וכו' שהביא בשם הספרים עוד טעם למה שחושבים אות א' למספר אחד ואלף עיי"ש] עולה מספר אלף מ"ב והוא מספר משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן  יוס"ף אליה"ו וזהו על פני כל אחיו נפל וסמיך לי' ואלה תולדות יצחק לומר כשיפול ישמעאל אז יצמח משיח ב"ד ומשיח בן יוסף ואליהו שהמה מתולדות יצחק. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>הנה</b> בבעלי התוס' עה"ת בפרשתינו ובפי' ריב"א עה"ת בפרשתינו הקשו האיך נשא אברהם את הגר הלא קיים אברהם כל התורה כולה וכתיב לא יבא מצרי בקהל ד' והגר היתה מצרית ותירצו אברהם גר הי' וקהל גרים לא איקרי קהל עיי"ש עיי"ש והנה עדיין קשה לר' והודה דס"ל דקהל גרים איקרי קהל
וראיתי במקנה סוף מסי קידושין שהוא הקשה גכ קושיא זו משמי' דנפשי' ותירץ ג"כ כן וכתב ג"כ דאכתי קשה לר"י דס"ל דקהל גרים איקרי קהל וכתב דלפמ"ש הרמב"ם דאין איסור במצרי אלא ע"י קידושין י"ל דס"ל לר"י כמ"ד דפלגשים בלא קידושין עיי"ש. אולם תירוץ זה ליתא דהא מבואר בהדיא בירושלמי כתובות פרק אעפ"י הלכה ב' דס"ל לר' יהודה דפלגשים הם בקידושין דאיתא שם איזה אשה ואיזה פלגש ר"מ אומר אשה יש לה כתובה פלגש אין לה כתובה ר' יהודה אומר אחת זו ואחת זו יש לה כתובה אשה יש לה כתובה ותנאי כתיבה פלגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה עיי"ש הרי דלא מחלקו ר"מ ור"י בין אשה לפלגש רק בכתובה ותנאי כתובה ומשמע דאבל לענין קידושין סבירא להו דליכא חילוק בין אשה לפלגש וגם פלגש היא בקידושין וכ"כ ג"כ הבעל ק"ע בשירי קרבן שם עיי"ש. באמת הבעל פ"מ במראה הפנים שם כתב דר"מ ור"י בירושלמי הנ"ל סוברים ג"כ דפלגש היא בלא קידושין וכדאמרינן בגמרא דידן בסנהדרין דף כ"א נשים בכתובה וקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין עיי"ש אולם זה תמוה דא"כ האיך קאמר ר"י דפלגש יש לה כתובה. הלא אם הוא בלא קידושין בודאי דאין לה כתובה ג"כ ועיין גם במזרחי בפרשתינו שמביא ג"כ פלוגתא דר"מ ור"י שבירושלמי הנ"ל וכתב ג"כ דאין סברא לומר לר' יהודה שהיא בלא קידושין עיי"ש בטעמו. ועיון גם בפנ"י כתובות דף ניו מ"ש שם בפלוגתיוהו דר"מ ור"י שם בהפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה דאזדו לטעמייהו לפי פלוגתתם בירושלמי הנ"ל דלר"מ דפלגש אין לה כתובה א"כ בפוחת לה לא סמכה דעתה שנשאה לשם אישות אלא כפלגש דאין לה כתובה והו"ל בעילת זנות ור"י לטעמי'. דאפי' פלגש יש לה כתובה א"כ ל"ש כאן ענין בעילת זנות עיי"ש ובע"כ שהוא הבין ג"כ דר"מ ור"י מחלקים בין נשים לפלגשים רק בכתובה ותנאי כתיבה אבל בקידושין שניהם שוים וגם פלגש היא בקידושין דאל"כ הרי ל"ש כלל לומר דלר"מ לא סמכה דעתה שנשאה לשם אישות אלא כפלגש דאין לה כתובה דהרי קידשה אותה ובע"כ דלשם אישות נשאה ולא לפלגש דהא פלגש הוא בלא קידושין א"ו שהפניו הבין ג"כ שר"מ ור"י מחלקים בין נשים לפלגשים רק בכתובה ותנאי כתובה אבל בקידושין שניהם שוים. ומעתה לפי"ז מאחר דר' יהודה סובר דפלגש היא בקידושין א"כ ליתא לתירוץ המקנה הנ"ל. ולא אכחד שיש אחי לקיים תירוץ המקנה הנ"ל דהנה רש"י בפרשתינו כתב נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה וכדאמרינן בסנהדרין דף כ"א בנשים ופלגשים דדוד וכתב עליו הרמב"ן שאין הדבר כן כי לא תקרא פלגש אלא כשהיא בלא קידושין כי הכתובה מד"ס והגרסא בסנהדרין פלגש בלא כתובה וקידושין עכ"ד ועיין במזרחי שכתב שרש"י גורס בסנהדרין נשים בכתובה ופלגשים בלא כתובה ומה שהקשה הרמב"ן שכתובה הוא מד"ס אין זה קושיא די"ל דההיא דסנהדרין אתיא כרשב"ג דאמר דכתובה דאורייתא היא עיי"ש והנה כמו שהקשה הרמב"ן על רש"י כמו כן קשה ג"כ לר' יהודא בירושלמי הנ"ל דס"ל דגם פלגש היא בקידושין וכמ"ש המזרחי הנ"ל אלא דהחילוק בין אשה לפלגש הוא בתנאי כתובה דאשה יש לה כתובה ותנאי כתובה ופלגש אין לה תנאי כתובה וקשה הלא תנאי כתובה הוא רק מדרבנן ובשלמא לר"מ לק"מ קושית הרמב"ן הנ"ל אחרי דר"מ סובר דכתובה דאורייתא וכדאמרינן בש"ס דידן בכתובות דף נ"ו ע"ב וא"כ לק"מ וכמ"ש המזרחי הנ"ל לתרץ דברי רש"י ז"ל אבל ר' יהודה שהוא סובר דכתובה דרבנן וכדאמרינן בש"ם דידן בכתובות שם ומה גם דתנאי כתובה כ"ע מודים שהיא מדרבנן וכדאיתא בירושלמי כתובות בפרק נערה סוף הלכה י"א עיי"ש וא"כ לדידי' שפיר קשה קושית הרמב"ן הנ"ל ופלא בעיני על הרא"ם שלא העיר בזה. ולחומר הנושא בע"כ צ"ל דהנה מה שהקשה הרמב"ן על רש"י דלא יתכן לומר דפלגש היא ג"כ בקידושין והחילוק בין אשה לפלגש הוא רק בכתובה כיון דכתובה הוא מדרבנן כוונתו בזה הוא על פלגשים דקרא דכיון דכתובה היא מדרבנן א"כ א"א לומר בנשים ופלגשים דקרא דהחילוק ביניהם הוא רק בכתובה אע"כ דהחילוק ביניהם הוא בקידושין דאפה היא בקידושין ופלגש היא בלא קידושין. וע"ז מתרץ המזרחי דההיא דסנהדרין דאיתא שם לפי גרסת רש"י ז"ל נשים בכתובה ופלגשים בלא כתובה אתיא כרשב"ג דאמר דכתובה דאורייתא וא"כ שפיר גם בנשים ופלגשים דקרא איכא למימר דהחילוק ביניהם הוא רק בכתובה ולא בקידושין ושניהם הם בקידושין ולפי"ז י"ל דמה דפליגו ר"מ ור"י בירושלמי הנ"ל איזה אשה ואיזה פלגש איירי בפלגש בימיהם לאחר שתקנו חכמים לנשים כתובה ותנאי כתובה ובזה הוא דקאמר ר' יהודה דאשה יש לה כתובה ותנאי כתובה ופלגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה אבל בפלגש דקרא לא איירי כלל ר"מ ור"י בפלוגתייהו אלא דר"מ דס"ל דכתובה דאורייתא שפיר מצי לסבור
דגם פלגשים דבקרא הי' בקידושין ורק כתובה לא הי' להם אבל ר' יהודה דהוא סובר דכתובה דרבנן וכש"כ תנאי כתובה דהוא מדרבנן לכ"ע הוא סובר דפלגשים דקרא הי' בלא קידושין [עיין לקמן בחידושינו בפרשת בהעלותך מ"ש עוד בענין זה ע"ד התוס' יומא דף ס"ו ד"ה פלוני] וא"כ לפי"ז א"ש מ"ש המקנה הנ"ל בפלגש דאברהם דלפמ"ש הרמב"ם דאין איסור במצרי אלא ע"י קידושין לק"מ לר"י די"ל דר' יהודה ס"ל כמ"ד פלגשים בלא קידושין דהא לפי דברינו הרי הדבר מוכרח דר' יהודה ס"ל דפלגשים דקרא הי' בלא קידושין וכנ"ל. <b>אולם</b> אף אם כנים אנחנו בזה מ"מ לא מצאתי מרגוע לנפשי בתירוץ המקנה הנ"ל כי בלא"ה לא עלה ארוכה בתירוצו הנ"ל והוא עפמ"ש בדורש לציון בדרוש י"ג דר' יהודה דס"ל בסנהדרין דף נ"ג דאין קידושין תופסין בחייבי לאווין לדידי' אין מקום כלל לדעת הרמב"ם דאין איסור מצרי אלא ע"י קידושין שהרי לא משכחת לה קידושין כלל וא"כ ודאי על הבעילה קפיד קרא עיי"ש ולפי"ז הרי לר' יהודה אף אם נימא שאברהם לקח את הגר המצרית בלא קידושין כיון דפלגשים דקרא הי' בלא קידושין ג"כ קשה הקושיא הנ"ל האיך הי' מותר לו לאברהם לישא אותה. [ובדרך אגב ארשום דלפי"ד הדורש לציון הנ"ל דלר' יהודה דס"ל דאין קידושין תופסין בח"ל אין מקום לדעת הרמב"ם דאין איסור מצרי אלא ע"י קידושין ומתרץ שם בזה מה דקשה לפי דעת הרמב"ם הנ"ל מה מקשה ר' יוחנן ביבמות דף ע"ח לר' יהודה מצרי שני במה יטהר דמאי קושיא הלא יטהר שישא פלגש בלא קידושין עיי"ש לפי"ז ליתא נמי למ"ש המקנה בק"א סי' כ"ו סעיף א' דלהרמב"ם לפי שיטתו דאין איסור מצרי אלא ע"י קידושין בע"כ דפלגש אסור להדיוט והוכיח זאת מכח קושיא זו דמה מקשה ר' יוחנן לר' יהודה מצרי שני במה יטהר הלא יוכל ליטהר ע"י פלגש בלא קדושין אע"כ דפלגש אסיר להדיוט עיי"ש במקנה ולפ"ד הדורש לציון הנ"ל אין זה מוכרע והבן] ויש אתי עוד אריכות דברים בזה אך אין רצוני להאריך כי בעיקר הקושיא הנ"ל של בעלי התוס' והריב"א דהאיך נשא אברהם להגר כתבו בעלי התוס' שם תירוץ אחר לקושיא זו וגם הריב"א שם כתב עוד תירוץ אחר לקושיא זו עיי"ש ונתיישב שפיר אליבא דכ"ע. <b>ומענין</b> לענין באותו ענין אעתיק כאן סנסן אחד מחידושי בענין זה. איתא בסנהדרין דף כ"א מאי נשים ומאי פילגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועיין בראב"ד פ"א מהלכות אישות שכתב שיש ספרים שכתוב בהם פלגשים בלא קידושין עייש ומדבריו למדנו שרוב ספרים כתוב בהם פלגשים בקידושין ובלא כתובה [ראיתי ברדב"ז ח"ד סי' רכ"ה שמביא הגרסא כמו שהוא בגמרא שלפנינו פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין וכתב שם על זה וז"ל אבל בהראב"ד ז"ל כתב ויש ספרים שכתוב בהם פלגשים בקידושין ובלא כתובה. אף מדבריו למדנו שרוב ספרים הוא כגרסא שלנו עכ"ל הרדב"ז אולם בהראב"ד שלפני איתא להיפך וי"ס שכתוב בהם פלגשים בלא קידושין והוא כגרסא בגמרא שלפנינו וא"כ מדבריו למדנו שרוב ספרים כתוב בהם פלגשים בקידושין בלא כתובה ולא כמו שהוא בגמרא שלפנינו] ועיין בטו"ז באע"ז סי' כ"ו שהקשה על הגרסא פלגשים בקידושין בלא כתובה הא קיי"ל כל הפוחת לבתולה פחות ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילתו בעילת זנות וא"כ הוי פלגש עליו באיסור כיון שהוא עמה בקידושין והאיך נהג בה אברהם אבינו עכ"ל עיי"ש. <b>ומתחלה</b> עלה בדעתי לומר דהנה במתני' בכתובות ר"פ אעפ"י תנינן ר"מ אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות וקאמרינן בגמרא בדף נ"ו ע"ב כל הפוחת אפי' בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לה לית לך אלא מנה לא סמכה דעתם והו"ל בעילתו בעילת זנות ועיין בתוס' שם דף נ"א ע"א ד"ה מני ר"מ שהביאו שם פלוגתת הריב"ן והר"י בזה דהריב"ן פירש דבכל מקום דאית לה ואין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה תקנו חכמים שיהא בעילתו ב"ז אבל אם הי' תנאו קיים כיון דלית לה אין בעילתו ב"ז והר"י כתב דר"מ לא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלית לה [והיינו אם הי' תנאו קיים] דהוי בעילתו ב"ז משום דקלה בעיניו להוציאה אלא אפי' אית לה [והיינו כיון דתנאו בטל] כיון דלא סמכה דעתה הוי בעילתו ב"ז עיי"ש בתוס'. ולפי"ז י"ל דהנך ב' גרסות בפלגשים או בלא קידושין ובלא כתובה או בקידושין בלא כתובה תליא בפלוגתת הריב"ן והר"י הנ"ל דהנך דגורסין פלגשים בלא קידושין ובלא כתובה הם סוברים כהר"י דר"מ לא מבעיא קאמר דלא מבעיא כשתנאו הי' קיים ולית לה דהוי בעילתו ב"ז אלא אפי' כשתנאו בטל ואית לה כיון דלא סמכה הוי בעילתו ב"ז וא"כ לא יכולו המה לגרוס פלגשים בקידושין בלא כתובה דהא אם הוא עמה בקידושין
ולית לה כתובה הרי הוי בעילתו ב"ז וכקושית הטו"ז הנ"ל לכך הם גורסין פלגשים בלא קידושין והנך וגורסין פלגשים בקידושין ובלא כתובה הם סוברים כהריב"ן דדוקא כשתנאו בטל דאית לה ולא סמכה דעתה הוי בעילתו ב"ז אבל כשתנאו הי' קיים דלית לה לא הוי בעילתו ב"ז וא"כ שפיר הם יכולים לגרוס פלגשים בקידושין בלא כתובה דהא לדידהו לא תקשה קושית הטו"ז הנ"ל דהוי בעילתו ב"ז דז"א דהא כיון דמעיקרא לית לה הרי לא הוי בעילתו ב"ז וכמו באשה כשמתנה עמה שלא יתן לה כתובה אם הי' תנאו קיים לא הוי בעילתו ב"ז כיון דלית לה. <b>אכן</b> לא נח רוחי בזה חדא דהא הר"י שם מקשה על פי' הריב"ן מפרק החובל דמשמע שם בהדיא דאפי' היכא דלית לה הוי בעולתו ב"ז משום שקלה בעיניו להוציאה עיי"ש ועוד דא"א לומר כן אליבא דרש"י ז"ל דהא מדברי רש"י בפי' החומש בפרשת חיי שכתב נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה משמע שהוא גורס ג"כ פלגשים בקידושין ובלא כתובה וכ"כ המזרחי שם וכ"כ ג"כ הכ"מ והלח"מ בפ"ד מהלכות מלכים הלכה ד' והרי רש"י ז"ל מפרש הסוגי' דכתובות דף נ"ו הנ"ל כפי' הר"י הנ"ל וכמבואר ברש"י כתובות דף נ"ו שם וכ"כ בהדיא הב"ח בהגהותיו שם עיי"ש וא"כ אליבא דרש"י ז"ל לא יתכן דברינו הנ"ל. <b>אמנם</b> נ"ל דגם לפי סו' הר"י הנ"ל ג"כ יתכן הגרסא פלגשים בקידושין בלא כתובה ולא קשה הא כיון דלית לה כתובה הרי הוי בעילתו ב"ז וכקושית הטו"ז הנ"ל דהנה מה דקיי"ל דכל הפוחת מהכתובה בעילתו ב"ז הרי זה הוא רק תקנתא דרבנן [והוא אפי' לר"מ דקאמרינן בגמרא שם דסובר כתובה דאורייתא] וכמ"ש הפנ"י בכתובות דף יו"ד סוף ד"ה תוס' ד"ה חזקה וכ"כ ג"כ התוס' הנ"ל תקנו חכמים שיהא בעילתו ב"ז וא"כ י"ל דעד כאן לא קאמר הר"י דכש"כ אם לית לה דבעילתו ב"ז אלא דוקא בנשים דמן הדין מהראוי להיות לה כתובה או מדאורייתא למ"ד כתובה דאורייתא או מדרבנן למ"ד כתובה דרבנן לכן שפיר היכא דלית לה והיינו מחמת תנאי וכה"ג שפיר תקנו חכמים שיהא בעילתו ב"ז משא"כ בפלגש דמן הדין מעיקרא לית לה כתובה בין מדאורייתא ובין מדרבנן ל"ש בה לומר דתקנו חכמים שיהא בעילתו ב"ז דהא לא תקנו לה כתובה כלל והדברים ברורים. ועיין גם בהר"ן בכתובות בפרק המדיר בהא דאיתא שם בגמרא דף ע"ג קידשה על תנאי שאין עלי' נדרים וכנסה סתם רב אמר צריכה גט אמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי' אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו ב"ז ופרש"י אחולי' לתנאי' וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה אלא לענין גט דקסבר אין אדם עושה בעילתו ב"ז ובעל לשם קידושין ואפי' ימצא עלי' נדרים אבל לענין ממונא בתנאו קאי שאם ימצא עלי' נדרים תצא בלא כתובה והקשה הר"ן הא כיון דאין לה כתובה אכתי בעילת זנות הוא וכדאמרינן בפרק אעפ"י דכל הפוחת לבתולה ממאתים וכו' ומתרץ דכי אמרינן דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילתו ב"ז היינו בבא עלי' לאחר שכנסה בלא כתובה אבל זה אם אין קידושין הראשונים קידושין מפני תנאו הרי הוא עכשיו מקדש בביאה ולא שמענו במקדש בביאה שתהא ביאתו ביאת זנות זת"ד עיי"ש ונראה דכוונתו הוא כיון דהשתא בעל לשם קידושין וביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה מן הדין לכן לא תקנו שיהא בעילתו ב"ז. וכן ראיתי בחידושי הרי"ם במס' כתובות שמביא שם תירוץ הנ"ל והוא אינו מביא לשון הר"ן ממש רק מביא בזה"ל ותירוץ דדוקא היכא דאית לה כתובה מדינא ולא תוכל לגבות שפיחת לה וכה"ג אז הוי ביאת זנות אבל כאן כיון דבעל לקידושין וביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה לא הוי ביאת זנות דלית לה מן הדין עכ"ל ועיין גם בהפלאה במס' כתובות שם שהוא מביא ג"כ תירוץ הנ"ל ולא כלשון הר"ן ממש רק בזה"ל ותירץ כיון דביאה אירוסין עושה לא הוי בעילת זנות דארוסה לא תקנו כתובה עיי"ש וכן מביא ג"כ תירוץ הר"ן הנ"ל כלשון הנ"ל במקנה בק"א סי' כ"ו ד"ה וכן מומר עיי"ש והוא הדבר אשר דברנו בפלגש דכיון דפלגש אין לה כתובה מן הדין לא מדאורייתא ולא מדרבנן לכן לא הוי בעילתו ב"ז ולק"מ קושית הטו"ז הנ"ל. <b>תו</b><b>ל</b><b>דו</b><b>ת</b> <b>ואלה</b> תולדת יצחק בן אברהם. הנה כתב האר"י ז"ל בלקיה פרשת וישב שכל המזונית הם מצד הגבורה קו שמאל עיי"ש והנה ידוע אשר גבורה הוא מדת יצחק נמצא שהפרנסה באה בזכות יצחק
וכן כתב בהדיא בספר כנפי יונה ח"ג סי' ע"ה וז"ל והנה ד' פעמים בין בגי' יצח"ק שהמזון ניתן במדת הדין וזכותו יועיל לנו עכ"ל הרי בהדיא שבזכות יצחק שהוא גבורה מדת הדין באה הפרנסה והנה בספר קה"י ערך מזון אות ה' מביא שם דברי הלק"ת הנ"ל ותמה עליו ממה דמבואר בזהר שהמזון בא מחסד אל ומתרץ דשורש המזון הוא חסד אלא דנתלבש בגבורה להתגשם כדי שיוכל האדם ליהנות דבלא"ה לא הי' אפשר כלל ליהנות עיי"ש והיוצא לנו מזה שהפרנסה באה בזכות יצחק מדת גבורה והשורש הוא חסד. והנה ואלה רומז על הפרנסה כי ואל"ה האלף בסוד אלף עולה כל השמות הפרנסה והם פא"י חת"ך סא"ל דיקרנוס"א. וזהו ואלה תולדת יצחק היינו שההולדה של הפרנסה הוא מצד יצחק שהוא מדת גבורה בן אברהם היינו ששורשו חסד מדת אברהם כי הפרנסה באה בזכות יצחק מדת גבורה והשורש הוא חסד וכנ"ל. <b>ויהי</b> יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. כתב ביל"ר בשם ציוני ב"קחתו א"ת ר"בקה ר"ת בא"ר והוא כמ"ש הואיל משה באר את התורה הזאת לפי שיצחק הוא סוד תורה שבכתב ורבקה היא סוד תורה שבע"פ והוצרך יצחק להמתין מ' שנה עד שנשא את רבקה כמו שהמתינו ישראל מ' שנה ולסוף מ' שנה הואיל משה באר את התורה הוא תורה שבע"פ עיי"ש וכ"כ במג"ע על ואתחנן אופן רמ"ו. נמצא לפי דבריהם דכאשר לקח יצחק את רבקה נעשה אז סוד חיבור ב' תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ וזהו יש לרמז קחת"ו א"ת רבק"ה בלי ב' הנטפל למלת בקחתו גי' ב"פ תור"ה או יש לחשוב גם הב' ממלת בקחתו ועולה ג"כ ב"פ תור"ה כפי מה שנחשב בספרים תור"ה כמנין ברי"ת וכן אמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"ג אין ברית אלא תורה ורומז כאשר לקח יצחק את רבקה נעשה אז סוד חיבור ב' תורות. <b>במדרש</b> רבה פרשה ס"ג הגמון אחד שאל לחד מן אלין דבית סלוני א"ל מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עכ"ל ועיין בספר בנין אריאל שכתב על דברי המדרש אלו אשר רבים מהמפורשים. קמו עליו לפרשו ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להיות הפליאה נשגבה עד מאד על נטילת הנייר ועל אשר לא כתב עשו על הנייר. ויובן בהקדם מה שאמרו ז"ל במס' גיטין בהילני המלכה אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עלי' ואמר ר"ל התם משום ר' ינאי באל"ף בי"ת הנה כי כן ודאי גם החד מן אלין דבית סלוני כתב ג"כ הפסוק באל"ף בי"ת פי' ראשי תיבות של הפסוק לפי שאסור לכתוב פסוק מן התורה כסדר על הנייר ואם ככה עשה ע"כ כתב כסדר הזה וכ"י א"ו א"ב שזה הר"ת של הפסוק ואחרי כ"ן ויצא א"חוו ו"ודו א"וחזת ביעקב כל הר"ת הזה עולה בגי' מ"ו שהוא גי' של הר"ת מ"שיח ב"ן ד"וד או מ"לכות ביות ד"וד שעולה ג"כ מ"ו. וזה ביאור המדרש ההגמון שהי' מבני עשו וכמ"ש המפורשים שאלו מי תופס המלכות אחרינו והוא הראה באצבע ורמז לו שאנחנו בית ישראל נתפוס המלכות אחריהם בביאת משיחינו בן דוד עכ"ד. <b>ולא</b> נח רוחי בפירושו כי מדברי המדרש נראה שכתב כל התיבות בפירוש ואי משום שאסור לכתוב פסוק מן התורה כסדר על נייר הלא בשרטוט מותר וא"כ יכול להיות שכתב בשרטוט ומה דהילני המלכה כתבה פרשת סוטה בראשי תיבות דוקא התם שאני דפרשה שלימה להתלמיד לתינוק או כהא דהילני המלכה. אסור לכתוב אפי' בשרטוט כיון דאין כותבין התורה מגילה מגילה עיין בגמרא וברמב"ם ובש"ע בהלכות ס"ת. <b>איברא</b> דנ"ל כדברי הבנין אריאל שהחד מבית סלוני רמז לההגמון על ביאת משיח אך אין אנו צריכין לדחוק לומר שכתב הראשי תיבות וכדברי הבנין אריאל הנ"ל אלא שכתב לו בפירוש כל התיבות וכדמשמע במד"ר ולא על משיח בן דוד בלבד רמז לו אלא שרמז לו על כל השלשה גואלים והם אליהו עם התרין משיחין כי ואחריי כ"ן יצ"א אחי"ו ויד"ו אוחז"ת בעק"ב עולם מספר אליה"ו משי"ח ב"ן יוסיף משו"ח בין דו"ד משיח בן דוד חושב המג"ע והביאו הא"נ בפ' ויגש למספר חכיה כמספר גרר ארי"ה]. ובזה ניחא נמי מה שנטל נייר וכו' וכתב עליו הפסוק ואחרי כן וגו' כי בתורה כתיב אחזת בלא ו' אבל הוא כתב אוחזת בו' כי יש אם למקרא כדי להראות שמרומז כאן כל השלשה גואלים הנ"ל. <b>ולהא</b> שנטל נייר י"ל עוד דהנה צריך להבין מה דקאמר המדרש שהביא נייר חלק מה משמיענו בזה שהי' הנייר חלק וגם מה משמיענו בזה דקאמר שנטל קולמוס ועיין בפי' מהרי"א ממרן זקינו הה"צ הקדוש זצ"ל מ"ש בכוונת המדרש עפ"י סוד והוא מפרש שם מ"ש נייר חלק וגם מ"ש קולמוס עיי"ש ולדעתי נראה דלכך קאמר שהביא נייר חלק ונטל
קולמוס כי ניי"ר חל"ק קולמ"ס [בפי' מהרי"א שם חושב קולמ"ס בלא ו' אחר המ'] עולה מספר גלוית בב"ל מד"י וו"ן אדו"ם ורמז בזה שלאחר הד' גליות תהא המלוכה לישראל וכמו שהוכיח ואחרי כן יצא אחיו וגו'. <b>ועוד</b> י"ל דמה שנטל נייר חלק וקולמס רמז בזה על דוד המלך שהוא ימלוך אחריהם כאשר יבוא אליהו עם התרין משיחין כי ניי"ר חל"ק קולמ"ס בהתכוללם יחד עולה דו"ד מל"ך ישרא"ל. <b>וראיתי</b> בס' אמרי נועם בפרשה זו שמביא דברי המדרש הנ"ל ומתרץ מה שלא כתב גם תיבת עשו כי ידוע אשר אור חנוכה רומז על אורו של משיח ואז יתבטל כחו של עשו ותיבות יצ"א אחי"ו וידיו אחז"ת בעק"ב עולים מספר השמות שמכוונין בשעת הדלקת נר חנוכה ובתיבות ואחר"י כ"ן רמוז בו אתווין נ"ר עם מספר ל"ו שהם ל"ו נרות ונשאר א' ח' היינו שמדליקין מיום א' עד יום ח' ע"כ לא כתב תיבת עשו בכדי לרמז לו על ענין חנוכה שעי"ז יתפסו המלוכה מן עשו עיי"ש ונ"ל להוסיף על דבריו אשר ואחר"י כ"ן יצ"א אחי"ו ויד"ו אחז"ת בעק"ב עולים מספר מתתוה"ו ב"ן יוחנ"ן, כה"ן גדו"ל וא"כ שפיר פסוק זה רומז על חנוכה כי הנס של חנוכה הי' ע"כ מתתיהו. וזהו נמי מה שנטל נייר חלק וקולמס כי ניו"ר, חל"ק קולמ"ס עולה מספר תרמ"ד וזה רומז ג"כ על נר חנוכה כי שיעור הדלקת נר חנוכה הוא עד דכליא רגלי דתרמודא"ו וכדאיתא בגמרא. <b>ויאמר</b> יעקב מכרה כיום את ברכתך לי. העירו המפורשים מה זה מלת כיום ונראה לי בדרך רמז עפמ"ש בספר קה"י בהשמטות ערך ב' שהבכורה הוא סוד חכמה בינה דעת וזה ענין שקנה יעקב הבכורה מעשו שרצה יעקב להציל ממנו בחי' ג"ר שלא יינק מהם עשו וע"כ קנה הבכורה ממנו שלא יהא לו חלק בג"ר עיי"ש וז"ש מכרה כיום כי מכר"ה כיו"ם גי' שמ"א והוא אותיות אמ"ש וכמ"ש בספר יצירה והן שלש אמות אמ"ש ואמ"ש הוא גיר חכמה בינה דעת וכנודע וכן מביא ג"כ בספר קה"י שם בהשמטות ערך שמא וכתב שז"ס שמא עשה תשובה עיי"ש את בכרתך לי את פירושו עם ור"ל עם הבכורה שימכור לו ימכור לו הג"ר הנרמזים בתיבות מכרה כיום וכנ"ל שלא יהא לעשו חלק בהן. <b>וישב</b> יצחק בגרר. עיין בספר א"נ שכתב שאריכות הגלות הוא כדי שיהא נתקן כל הבחי' עולם שנה נפש וזהו וישב יצחק כי גאולה העתידה מכונה בשם יצחק כי על ידו תהי' הגאולה שיאמר פלגא עלי ופלגא עלך וישב הוא לשון עכבה היינו מה שנתעכב הגאולה כל אורך הזמן הוא מחמת גרר כדי שיהא נגרר הכל אל הקדושה ויהי' תיקון השלם וגמור לכל הבחי' עש"נ עיי"ש. והנני מוסיף לרמז לדבריו אשר ויש"ב יצח"ק בגר"ר ס"ת בק"ר והגאולה נקרא בקר וכמ"ש שומרים לבקר וזה רומז אשר וישב יצחק בגרר היינו, עכבת הגאולה. והנה לדעתי נ"ל כדרכו ובסגנון אחר והוא עפמ"ש בכסא מלך על ת"ז בתקונא עשרין וחמשא בפי' דברי הת"ז שם וזת"ד הכ"מ דאם יתקצר גלותא ויחיש זמן הגאולה אז יהי' חבלי משיח וצרות רבות וימות משיח יוסף ובאם יתארך הגלות לא יהי' חבלי משיח ולא ומות משיח בן יוסף כי החוב מתנכה באריכות הזמן ויהי' בגלותא רחמי ת"ת והוא רחמים סתם ובגאולה יתגלו גם רחמי דעתיק והוא רחמים גדולים עיי"ש וזהו וישב יצחק היינו עכבת הגאולה וכדברי הא"כ הנ"ל בגרר רומז על רחמי ת"ת ועל רחמי דעתיק שיהא מחמת עכבת הגאולה וכדברי הכ"מ הנ"ל כל גריר ר"ת ר"חמים רחמים גידולים והוא רחמי ת"ת שהוא רחמים סתם ורחמי דעתיק שהוא רחמים גדולים. <b>ויגדל</b> האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד הנה כתוב כאן בפסוק זה ג"פ גדל ועיין בבעה"ט שכתב שהוא כנגד ג' ברכות שנתברך בעקידה כי ברך אברכך והתברכו בזרעך עיי"ש ונ"ל להוסיף על זה דהנה כתב בספר בני יששכר במאמרי חדש כסלו טבת מאמר ב' ס' ח"י טעם למה שאמרו ז"ל בזהר דברכה של מעלה אינה פחותה מאלף משום שמספר אלף הוא בלי גבול דמספר אלף חוזר לאל באי"ק בכ"ר וא"כ הוא דבר שאין לו גבול וסוף וע"כ תמצא הברכה שבירך יצחק ליעקב יש בה קי' אותיות מנין אל"ף להורות שהוא מבלי גבול וסוף כ"ד ולפי"ז כאן גבי יצחק דכתיב ג"פ גדל שהו כנגד ג' ברכות שנתברך בעקדה וכדברי הבעה"ט הנ"ל י"ל עוד אשר ג"פ גד"ל עולה אלף רומז שהברכות שנתברך בעקידה הם מבלי גבול וסוף <b>עוד</b> י"ל דהנה כתבו בספרים שהנסיון של עשירות הוא יותר גדול מהנסיון של עניות הגם שאמרו ז"ל עניות מעביר ע"ד קונו אבל ע"י עשירות הוא קל יותר להתקלקל וכמו דמצינו גבי עגל דכתיב וד"י זהב שע"י רוב עשירות עשו את העגל וכה"א וישמן ישורון ויבעט וזהו ויגדל האיש וגו' וכתיב ג"פ גדל כי ג"פ גד"ל עולה אלף רומז על כל איש מישראל 
שאפי' אם הוא הולך וגדל בעשירות רב עד כי גדול מאד יהא דבוק באלף הרומז על אלופו של עולם וכנודע. <b>ויחפרו</b> עבדי יצחק בנחל. כתב במג"ע בד"ה וישב יצחק בגרר שהשלשה בארות הם ג' עולמות עשי' יצירה בריאה עיי"ש בדבריו ויש לרמז שהר"ת ע"בדו י"צחק ב"נחל הם ר"ת ע"ש' ו"צירה ב"ריאה. <b>א"י</b> ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים. ויש לרמז דהנה ידוע שיש פ"ר דינים כמנין האותיות מנצפ"ך וכנגדן יש פ"ר חסדים כמנין ור"ב חס"ד עיין בפרע"ח בשער הסליחות סוף פרק ח' ונ"ל דזה הוא רעי יצחק ורעי גרר כי יצחק הוא בחי' דין וכנודע וגרר רומז על חסדים כי גרר עולה י"ג פעמים א"ל והוא מקור הי"ג מדות של רחמים כי הי"ג מדות של רחמים נכללו בסוד י"ג פעם א"ל שכל מדה יש בתוכה שורש בחי' א"ל שהוא המדה הראשונה וכנודע מהאר"י ז"ל ועיין מזה גם בספר ברכ"ע במאמר מאה ברכות פרק ה' מש"ש בסוד התפילין עיי"ש ורע"ו גי' פ"ר נמצא אשר רע"ו יצחק הם נגד הפ"ר דינים ורע"י גר"ר הם נגד הפ"ר חסדים. והנה כתב בספר נועם אלימלך בפ' תצוה שיש ב' מיני צדיקים יש צדיק שהוא ממתיק הדינים ויש צדיק שממשיך כולו רחמים ויותר טוב להמשיך כולו רחמים שלא להצטרך להמתקת הדינים כלל עיי"ש וזהו ויחפרו עבדי יצחק בנחל היינו עבדי יצחק שמקורם דינים בחי' יצחק חפרו בנחל נח"ל ר"ת נ"צר ח"סד ל"אלפים כנודע והיינו שחפרו להמתיק הדינים ולהמשיך חסדים וימצאו באר מים חיים היינו שמצאו חסדים כי מים הוא חסד וכנודע ויריבי רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים היינו שרעי גר"ר שהם נגד הפ"ר חסדים וכנ"ל והם מקור הרחמים י"ג פעם א"ל וכנ"ל טענו ואמרו לנו המים היינו מים הרומז על חסדים הוא להם שהם כולו רחמים. כי יותר טוב הוא להמשיך כולו רחמים ולא להצטרך להמתקות הדינים כלל וכדברי הנועם אלימלך הנ"ל. <b>א"י</b> ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. הנה ידוע שע"י מצית נר חנוכה ממשיכין כל השלשה צרכי גשמיות והם בני חיי מזוני. בנים כמו שאמרו ז"ל הרגיל בנר הו"ל בנים ת"ח ופרש"י הרגיל בנר בנ"ח. חיים כי נ"ח מצותו בשמן ושמן הוא חכמה וכנודע וכתיב החכמה תחי' בעלי'. מזונות כי חנוכה הוא נצח הוד בחי' הרגלים וכנודע ורגלים הוא הפרנסה וכמ"ש את כל היקום אשר ברגליהם ופירשו ז"ל ממונו של אדם שמעמידו על רגליו וזהו ויחפרו עבדי יצחק בנחל. עבדי יצחק הם זרע ישראל. בנחל נח"ל ר"ת ל"הדלוק נ"ר ח"נוכה וימצאו שם באר מים חיים. בא"ר גי' בנ"י חי"י מזונ"ו גם הר"ת ביאר מ"ום ח"יים הם ר"ת בנ"י מי"זוני ח"יים. <b>ויעתק</b> משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עלי' וגו' יל"ד דבשני הבארות הקודמים כתיב ויחפרו עבדי יצחק וכאן בבאר השלישי כתיב ויחפר ומשמע שיצחק בעצמו חפר הבאר השלישי. ונ"ל הטעם עפמ"ש הרמב"ן ז"ל שהבארות רומזים על בית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק וקרא הראשון עשק ורומז לבית ראשון וכו' קרא רחובות הוא הבית העתיד שיבנה ב"ב והוא יעשה בלי רוב ומצה עיי"ש ברמב"ן. והנה גאולה העתידה תהי' ע"י יצחק שיאמר להקב"ה פלגא עלי ופלגא עלך וכדאיתא במס' שבת דף פ"ט ע"ב וגם בספרים רמזו לזה אשר נחמ"ו נחמ"ו גי' יצח"ק כי הנחמה תהי' ע"י יצחק ולכך בבאר השלישי הרומז על בית השלישי שעתיד לבנות כתיב ויחפר שיצחק בעצמו חפר. <b>וצודה</b> לי צידה כתיב צידה בה' יתירה ועיין בבעה"ט מ"ש בזה והמג"ע כתב כי בזה שנתן לו ארבע מלכיות רצה ליתן לו מתנה טובה שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם שהוא ה' אחרונה של השם שיהי' יונק ממנה עיי"ש ולפי דבריו שהה' רומז על ה' אחרונה של השם נ"ל עוד טעם מה דקאמר צידה בה' יתירה כי המזון בא מה' אחרונה של השם וכמבואר בת"ז תיקון כ"ב ע"כ קאמר צידה בה' יתירה. <b>א"י</b> מה דקאמר צידה בה' יתירה דנחזי אנן דבעניני רוחניות והיינו תורה ומצוה ועבודה יש בהן אותיות ו"ה ובעניני גשמיות והיינו אכילה שתיה שינה יש בהן אותיות י"ה והדבר הוא פלא ולע"ע לא ראיתי בשום ספר מי שידקדק בזה ויגיד טעם לזה. והנה מה דבעניני רוחניות יש בהן אותיות ו"ה ניחא דהנה כשאדם לומד תורה או עושה מצוה או עבודה צריך ליחד קב"ה ושכינתי' וכנודע והנה ו"ה מהשם הוי' הם קב"ה ושכינתי' ו' הוא קב"ה ה' הוא שכינה וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן פ"ב עיי"ש ועיין גם במג"ע בפ' חיי באופן ו' שכתב ג"כ כן לענין תורה ומצות וז"ל שם כשאדם לומד בתורה ובמצות ומיחד קב"ה ושכינתי' שהם ו"ה מהשם וכו' עיי"ש. אולם עדיין צריך להבין מדוע בעניני גשמיות יש בהן אותיות ו"ה ודברתי בזה עם
כ"ק מרן אבי הרב הקדוש ז"ל ואמר דבאכילה ניחא מה שיש בו אותיות י"ה לפי מה דאיתא בסידור האר"י ז"ל בכוונת אכילה וכן הוא ג"כ בזה שאכילה הוא בסיד אבא ואימא האוכלים בסוד אכלו ריעים וזה היא שיש באכילה אותיות ו"ה בו אותיות י"ה הם או"א וזהו דקאמר יצחק צידה בה' יתירה כדי שתהא במלת צידה אותיות ו"ה שהם סוד האכילה בסיד אכלו ריעים שהן או"א והן איותיות י"ה: <b>ואכתי</b> צריך להבין מדוע בשאר עניני גשמיות והיינו שתיה ושינה יש בהן אותיות י"ה. ונ"ל לתת עוד טעם אחר למה דבעניני רוחניות יש בהן אותיות ו"ה ובעניני גשמיות יש בהן אותיות ו"ה ויהא ניחא גם מה שיש בשתיה ושינה אותיות י"ה דהנה ידוע שאותיות ו"ה מן השם נקראים נגלות וכמ"ש ו"הנגלות לנו היינו ו"ה נגלות ואותיות י"ה מן השם נקראים נסתרות. והנה בעניני רוחניות שהם תורה ומצות ועבודה והיינו תפלה דמיקרי עבודה הרי בשעה שאדם לומד תורה או שעושה מצוה או שמתפלל הרי העבדות השם הוא בהתגלות כי הוא גלוי וניכר לעין כל שהוא עובד את השי"ת בזה ע"כ יש בהן אותיות ו"ה מהשם שהם הנגלות משא"כ בענינו גשמיות הרי בהתגלות ליכא עבדות השם כי בהתגלות הרי הרואה יראה שהוא אוכל ושותה וישן למלאות תאותו אך באמת יראי השם מכיונין באכילתן ושתייתן ושינתן שיהם להם חיות וכח ללמוד תורה ולעבוד את השי"ת וכמבואר בש"ע או"ח סי' רל"א וכבר אמרתי אנכי רמז לזה ממה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו ודקדקו רז"ל מדוע נקט חי' דוקא ולא בהמה ודרשו בזה מה שדרשו ולדעתי נראה עוד דלכך נקט החיה דוקא כי החיה הוא לשון חיות גם החי"ה גו' כ"ח והס"ת זא"ת החי"ה אש"ר תאכל"ו הוא תור"ה ומרמז הכתוב בזה שהאכילה תהא כדי שיהא לו חיות וכח ללמוד תורה ושתיה בכלל אכילה הוא וכן הוא הכוונה עם השינה וזה הוא הכוונה הפשטיות והבעלי מדע מכוונין עוד כוונות גדולות בשעת אכילה ושתיה ובשעה שהולכין לישן וא"כ העבדות השם באכילה ושתי' ושינה הוא צפון ונסתר ע"כ יש בהן אותיות י"ה מהשם שהם נסתרות. <b>א"י</b> מם דקאמר צידה בה' יתירה עפמ"ש בס' קה"י ערך אכילה בשם האר"י ז"ל בסוד האכילה שנמשך מאסי' ומהוו' דיודי"ן עיי"ש וזהו דקאמר וצא השדה וצודה לי צידה בה' יתירה כי וצ"א השדים וצוריה ל"ו ס"ת אהי"ה ועם האות ה' מתיבת צידיה ע"לה הו"י. <b>א"י</b> עפמ"ש במג"ע בפ' וישלח ד"ה בזוהר שיצחק רצה לתקן באכילה זו חטא אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת וחטאו בראי' וכמ"ש ותרא האשה וגו' וכי תאוה היא לעינים ורצה יצחק לתקן ענין זה כי עבור זה ותכהין עיניו מראות באותו עץ שהי' נחמד למראה ותאוה לעינים עיי"ש ועיין גם במג"ע כאן בפרשה זו ד"ה ויהי כי זקן יצחק מ"ש שם בשם האר"י ז"ל אשר המ"ן הע"ץ גי' ב"פ עי"ן עיי"ש וזהו דקאמר צידה בה' יתירה כי וצוד"ה ל"ו ציד"ה בה' יתירה גי' המ"ן הע"ץ ובגי' ב"פ עי"ן ורמז יצחק בזה שריצה לתקן באכילה זו חטא אדם וחוה שחטאו בעינים באכילת עץ הדעת. <b>א"י</b> דהנה איתא במד"ר כאן דמה דקאמר יצחק לעשו שא נא כליך תליך קשתך וצא השדה הן הארבע גליות כליך זה בבל תליך זה מדי קשתך זה יון וצא השדה זה אדום עיי"ש וכוונת המדרש שיצחק רצה למסור לידי עשו כל הארבע גליות כ"כ בספר בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ד' סי' ק"ט וכ"כ במג"ע כאן בפרשה זו ד"ה ולפי שידע יצחק עיי"ש והנה איתא בפדר"א פרק מ"ח שהאותיות מנצפ"ך שנכפלו בתורה כולם בסוד הגאולה כ"ך בו נגאל אברהם אבינו מאור כשדים וכו' ציץ בו עתיד הקב"ה לגאול את ישראל שנאמר הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח וכן הוא במדיר ובתנחומא פ' קרח ומפרש המת"כ שם איש צמח ומתחתיו יצמח הרי שני צדיקי"ן עיי"ש והנה בילקוט ראובני בפ' בא מביא בשם האר"י ז"ל שלעתיד בגאולה האחרונה יפתח הקב"ה את הס' סתומה של למרבה הישרה לגמרי באלכסון ויהיו שני דלתי"ן ד' של דוד ראשון ואחרון שהוא המשיח האחרון וכו' ומובא שם בשם ספר טוב הארץ שזה הסוד רזי לי רזי לי [כן הוא בפסוק ישעי' כ"ד מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק ואומר רזי לי רזי לי ועיין בש"ס סנהדרין דף ציד מה דאיתא שם לענין המ' של למרבה המשרה שהוא סתומה יצתה ב"ק ואמרה רזי לי רזי לי עיי"ש בגמ' וברש"י שם] כי ב"פ ח"י גי' דל"ת כמספר משי"ח ב"ן דויד שכל תאוה וחשקה על אות ס' של למרבה המשרה שיפתחו ויטשי שני דלתין וכו' לכשיפתחו שני דלתי"ן אז יסגרו מ' פתיחה של המ' פרצים חומת ירושלים הכתוב בנחמיה ויבא משיח בן דויד ויבנה ארץ הקדושה בימינו וכו' עיי"ש בדבריו והנה איתא במד"ר בפ' ויצא פרשה ע' אשר והיה הוא שיחתן של אבות ונטל הקב"ה ועשאן מפתח לגאולתן של ישראל שנאמר
יין זה סיני וגם יין הוא תורה שבע"פ דוקא וכדאיתא בזהר ייחי דף ר"מ ע"א יין וחלב תורה שבכתב ותורה שבע"פ וכוונתו הוא שחלב הוא תורה שבכתב ויין הוא תורה שבע"פ וכן מפרש במקדש מלך שם כוונת הזהר עיי"ש וכן הוא ג"כ בהדיא ברע"מ בפרשת עקב דף רע"א ע"ב אשר יין הוא תורה שבע"פ עיי"ש. ונ"ל דזהו הביאני אל בית היין וקאמר בית דוקא כי יין הוא תורה שבע"פ וכנ"ל לכך קאמר בית היין כו בית רומז על תורה שבע"פ וכמ"ש במק"א [והוא לעיל בפרשת בראשית] כי בית הוא מלכות ותורה שבע"פ הוא סוד מלכות וכנודע מהתיקונים בריש הקדמה אחרת שכתב מלכות הוא פה ותורה שבע"פ קרינן לה גם בית ר"ת ת"למוד י"רושלמי ב"בלי ולפי האמור מובן נמי דברי התיקונים ומובא בילקוט ראובני וז"ל בא אחיך במרמה כלומר בסיוע דבינה עכ"ל ודבריו משוללי הבנה המה [עיין בספר קה"י ערך מרמה מ"ש על דברי התיקונים אלו] אבל לדרכינו מובן שפיר כי תורה שבע"פ הוא בינה וכמבואר בזהר ויחי שם וכ"כ בהדיא במקדש מלך שם עיי"ש. הנה הבאתי לעיל בשם המג"ע שכתב שיש ס"ג מסכתות. הנה כן ראיתי ג"כ בהקדמת השאילת שלום על השאלתות מהגאון מהר"י פיק שמביא כן בשם הסמ"ג ונתן סימן לזה ולבך יהי' ג"ס בהן אמנם הרמב"ם ז"ל בהקדמה לסדר זרעים כתב שמספר המסכתות הם ששים ואחת והביאו ג"כ הגאון מהר"י פיק שם וכתב שטעם פלוגתתן הוא שהרמב"ם ז"ל מונה תלתא בבא לחדא מסכתא [כן מבואר ברמב"ם שם עיי"ש] והסמ"ג מונה אותן שלשה מסכתות. ובס' הקנה בפ' בראשית כתב ג"כ כדברי הרמב"ם שיש ס"א מסכתות ותלתא בבא חדא מסכתא היא וכתב שם גם טעם לזה למה דוקא ס"א מסכתות יש עיי"ש והגאון מה"י פיק שם מביא בשם התשבי שכתב טעם לשם גאון משים שהוא בקי בכל הששים מסכתות גאו"ן גי' ששי"ם ותמה הוא ז"ל עליו מהרמב"ם והסמ"ג שזה כתב שיש ס"א מסכתות וזה כתב שיש סיג מסכתות ופלא בעיני שלא זכר כלל הגאון מהר"י פיק מהמד"ר שה"ש שדרשו שים המה מלכות זה ששים מסכתות של הלכות וכן איתא ג"כ בזהר פ' פנחס דף רט"ז ע"א ובתיקונים בכמה דוכתי והו"ל להגאון מהר"י פיק לתמוה בין על הרמב"ם ובין על הסמ"ג מהמד"ר והזהר והתיקונים שכתבו ג"כ שיש ששים מסכתות ושוב מצאתי בשו"ת יהודה יעלה מהגאון מהר"י אסאד חאו"ח סי' א' שהאריך שם בענין זה וכתב דגם דעת המדרש והזהר הוא כדעת הרמב"ם שיש ס"א מסכתות ומה שדרשו ששים המה מלכות ששים מסכתות הוא כיון דאינו חסר רק אחד ע"כ לא השגיחו על חסרון אחד וכדמצינו כן כמה פעמים עיי"ש. ושוב הגיע לידי מד"ר דפוס ווילנא וראיתי בחידושי הרש"ש בפ' קרח אהא דאיתא גם במדרש שם בפ' קרח ששים המה מלכות ס' מסכתות וכתב הרש"ש שם וז"ל ששים המה מלכות ס' מסכתות בחזית פסוק אחת הוא הגרסא של הלכות והכוונה לשלול מס' אבות שאינה מדברות מהלכות ויהי' החשבון מכוון אם הג' בבית לאחת תחשבנה עיי"ש והנה מ"ש דבמדרש חזית הגרסא הוא ס' מסכתות של הלכות והכוונה היא לשלול מס' אבות שאינה מדברות מהלכות לפע"ד זה דוחק דנהי שרוב דברים ממס' אבות הם ענינים ללמד את האדם פרישות ויראה ומעשה היושר אבל הרי נמצא שם גם כמה הלכות ומוזכרים ברמב"ם ובש"ע ילך הוי מתונים בדין ואל תעש עצמך כעורכי הדיינים ולהרבות לחקור את העדים ונ"ל עיקר כמ"ש הגאון מהר"י אסאד הנ"ל שרבותינו ז"ל לא השגיחו על חסרון אחד. והנה לפי דעת הרמב"ם ז"ל וספר הקנה שמספר המסכתות המה ס"א וכן הוא ג"כ דעת המד"ר והזהר והתיקונים וכמ"ש הגאון מהר"י אסאד וכן לפמ"ש הרש"ש הנ"ל דכוונת המדרש הוא לשלול מס' אבות לפי שאינה מדברות מהלכות הרי דעת המדרש הוא ג"כ דעכ"פ עם מס' אבות הם ס"א מסכתות וכ"כ ג"כ המג"ע בפ' ויקרא אופן ס"ב שיש ס"א מסכתות והוא כדעת הרמב"ם ז"ל [ומ"ש המג"ע בפ' ויצא הנ"ל שיש סיג מסכתות התם תפס כדעת הסמ"ג] ולפמ"ש המג"ע בפ' ויצא הנ"ל שיעקב זכה להברכות בזכות שלמד תורה שבע"פ. נ"ל לרמז דז"ש קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך כי קיום" נ"א ש"בהי ויאכל"ה מ"צידי" הר"ת עולה מספר מלכו"ת והוא סוד תורה שבע"פ שהוא סוד מלכות וכנודע והס"ת מהנהו חמשה תיבות עולה ס"א והוא ס"א מסכתות בעבור תברכני נפשך ר"ל שבזכות לימוד תורה שבע"פ תברכני. <b>בפסוקים</b> ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים. הנה האות ל' ממלת לאשר לכאורה יתור הוא דהי' די לכתוב שמע בקולי אשר אני מצוה אותך ונראה עפמ"ש לקמן בפי' המסורה ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו בדבר שפתיך
מישרים שאמרה רבקה ליעקב שיבא ליצחק עם בינה שע"י בינה תהי' הגאולה ויצחק יברכהו שיבואו הגאולים לגאול את בניו מן גלות אדום עיין בדברינו והנה איתא בתיקונים תקונא שתין ותלת אשר דאתמר בי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומפרש בכסא מלך אשר בינה הוצאתוך מארץ מצרים והכוונה היא כי אשר הוא בינה והיציאה מארץ מצרים הי' ע"י בינה והנה גאולה העתידה תהי' ג"כ ע"י בינה וכנודע וזהו שאמרה רבקה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך וקאמרה לאשר בל' ורמזה בזה שהציוה הוא על אשר והיינו על בינה כי אשר הוא בינה וכנ"ל גם אש"ר במילואו אל"ף שי"ן רי"ש עולה מספר שמות התרין משיחין מנח"ם בין עמיא"ל נחמו"ה ב"ן חושיא"ל עם אליה"ו הנבי"א כי אליהו הנביא יבא עם המשיחין והיינו שרמזה רבקה ליעקב שהציוה הוא שיבקש מיצחק על הגאולה העתידה שתהי' מבינה ועל הגאולים שיבואו לגאול את בניו וזהו מה שאמרה לך נא אל הצאן היינו עבור ישראל שהם בגלות וכמ"ש לקמן שם עיי"ש בדברינו וק"ח ל"י משים שניו גדייי עזו"ם טביים מם הכולל [בתורה כתיב עבים חסר ו'] עולה משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוס"ף אליה"ו הנבי"א. הנה ראיתי במג"ע בפרשת וישלח שכתב אהא שאמרה רבקה לך נא אל הצאן וקח לו משם אשר תיבת נא הוא מיותרת אבל רמזה שיקח תיבת נא ותצטרף לי לשמי רבקה ונ"א עם רבק"ה גי' נח"ש לבטל כח נחש עיי"ש במג"ט והנה לפי דבריו שרמזה רבקה בה שיקח תיבת נא ויצרף עם רבקה י"ל לדרכינו אשר נ"א ר"ת א"ליהו נביא [כי אות ה' ממלת הנביא שמושית היא ועיין גם בספר נועם מגדים בפרשת שלח ע"פ שלך לך אנשים שכתב שהאותיות א' נ' מתיבת אנשים ר"ת אליהו נביא כי הה"א מהנביא שמושית עיי"ש] ונ"א עם רבק"ה גי' משי"ח. <b>ותאמר</b> לו אמו וגו' אך שמע בקולי ולך קח לי. עיין במג"ע בפרשת וישלח סוד"ה או יאמר וישלח יעקב שכתב וז"ל ועתה באה רבקה לבטל כח נחש אשת זנונים שהיא נוקבי' ז"ש ועתה בני שמט בקולי ר"ל רמזה במלת ועתה על חיילותי' של לילית שהם כמנין ועת"ה וכו' שתשמע בקולי תבטל כוחתי' של לילית עם משורותי' לכן אמר יעקב ליצחק קום נא שבה ואכלה מצידי וכו' ובמלת שב"ה נרמזה לילית חיובתא כמ"ש ותפול שבא ותקחם ומתרגמינן לילית חייבתא ואל תתמה מלת שב"ה בה' שכן אמר לבן וכו' לכן כשאכל יצחק מצידו תיקן נ"א שב"ה נ"פש א"דם ניר א"לקים נ"שמת א"דם במה שקלקל ק"ל שנים בלילי"ת עיי"ש במג"ע. ולדעתי יש לרמז זאת גם בפסוק זה אך שמע בקולי ולך קח לי. אשר א"ך "מע ב"קולי ר"ת שב"א [בא' וכדכתיב בקרא שבא באי] ושאר אותיות והם אות ך' ממלת אך ואותיות מ"ע ממלת שמ"ע ואותיות קל"י ממלת בקנ"ו גי' ר"ע כי המוציא ז"ל שקליפת שבא גורמת לזה נקרא רט וכנודע ול"ך ק"ח ל"י גי' צדי"ק ורמזה בזה שרצונה בזה לבטל כחה של שב"א שהיא גורמת לפגום בבחי' צי"ע. <b>קום</b> נא שבה ואכלה מצידי. במג"ע כאן בפרשה זו ד"ה מה ענין חרדה כתב מ"ו א"יפוא ה"וא ר"ת מא"ה כי אדם אחר החטא העמידו על מאה ויעקב שופרי' דאדה"ר ובא לתקן איפוא של אדה"ר הצד ציד ויבא לי לתקן קלקול עולם שבא ע"י אכילה עיי"ש ונ"ל לרמז זאת גם בדברי יעקב שאמר לאביו קום נא שבה ואכלה מצידי קים' נא' שבה ס"ת מא"ה והיינו כשהביא יעקב הצידה לאביו רמז לו שרוצה שיאכל מן הצידה כדי לתקן קלקולו של עולם. וי"ל עוד עפמ"ש במנ"ט בפי לך וז"ל וזה שאמרו משל לאדם שזרע סאה חטים כדי להוציא כמה כורין אמר משל של חטים לפי שעץ שאכל אדה"ר חטה היתה ובחטא של אדה"ר נפלו כל הנשמות בקליפות ונסתלק ממנו באותו פרק כ"ב אותיות התורה שהוא כמנין חטיה ז"ש עתידין הצדיקים שיעמדו בלבושיהן קיו מחטה לרמז על ענין זה קום התהלך בארץ שאמר הקב"ה לאברהם קו"ם נוטריקון ק"ל ו"חומר מ"חטה שאברהם הוציא יקר מזולל נשמות העשוקות עיי"ש במג"ע. והנה לפמ"ש המג"ע כאן בפרשה זו שהבאתי בסמוך שיעקב שהביא לאביו צידו שיאכל הי' כדי לתקן עם אכילה זו החטא של אדה"ר שפגם אדה"ר באכילתו זהו שאמר יעקב ליצחק קום נא שבה ואכלה מצידי כי קו"ם ר"ת ק"ל ו"חומר מ"חטה רמז לו תיקון חטא אדה"ר וכדברי המג"ע הנ"ל ע"פ קו"ם התהלך בארץ. וגם לפמ"ש המג"ע הנ"ל שבחטא אדה"ר נסתלק ממנו באותו פרק כ"ב אותיות התורה שהם כמנין חט"ה יש לרמז אשר קיום נ"א שיבה ו"אכלה מ"צודי ר"ת עולים מספר מלכו"ת ובמלכות נכללים כל כ"ב אותיות התורה וכמ"ש בא"נ בפרשת שמות וע"כ כל האותיות מן א' עד ת' עולים אלף תצ"א ואם נחשיב האלף בסוד אלף הוא מספר מלכו"ת עיי"ש בא"נ והיינו שרמז יעקב ליצחק בזה על תיקון כל הכ"ב אותיות התורה. ויבא לו יין וישת. נקוד תיבת לו בטעם מרכא
כפולה ועיין בלק"ת מהאר"י ז"ל שכתב אשר מרכא כפולה הוא ב' ווי"ן והוא יסודות או"א והחיבור ב' יסודות אלו כדי שיאיר יסוד אבא ביסוד אימא ויתמזגו הגבורות הנקרא יין ע"י מים היוצאין מיסוד אבא עיי"ש ולדעתי נראה לי בהקדם לבאר המסורה ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו בדבר ב' דין ואידך תעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים ומפרש הבעה"ט שאמרה רבקה ליעקב תעלוזנה כליותי אם תדבר מישרים ליצחק כדי שיברכך. ונ"ל בכוונת המסורה עפי' דרכו של הבעה"ט דהנה כבר הבאתי לעיל בשם המד"ר כאן בפ' זו דהא שאמר יצחק אל עשו שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה הן הארבע גליות ומפרש המגיע שרצה יצחק למסור לעשו כל הארבע גליות והקב"ה לא הסכים לזה ולא נפל לידו רק הגלות האחרון שאנחנו בו עיי"ש וכן איתא ג"כ במד"ר פ' תזריע פרשה ט"ו שהגלות האחרון שאנחנו בו הוא מכחו של יצחק עיי"ש והנה איתא במד"ר בפ' וישלח שכל הברכות שבירך יצחק ליעקב מלמטה ברכו הקב"ה מלמעלה וכו' וכי מאחר שברכו הקב"ה. למה חזר אביו וברכו שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו אלא שראה יצחק ברוה"ק שעתידין בניו להגלות לבין אוה"ע א"ל בא ואברכך ברכות של גליות שיחזור עליך הקב"ה ויקבצך מבין הגליות עיי"ש והנה כתב האר"י ז"ל ע"פ חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו דהכוונה היא חנם הוא הסט"א דכל עבדוהו אינו אלא למגנא ולא בכסף תגאלו דלא להוי פורקנא מסטרא דחסד אלא מסטרא דגבורה שהוא זהב שתהי' הישועה ע"י בינה באמצעות הגבורה וז"ש ז"ל שעתידין ישראל לומר כי אתה אבינו על יצחק שהוא בחי' גבורה דגבורה איתאחדת בבינה וממנה יהא פורקנא. וז"ס יושב בשמים ישחק שיותן ש' במקום צ' כי ש' שורקת הוא בינה והוא תתלבש ביצחק הגבורה לעשות נקמה בגוים ובזה יפקון עיין מזה בלק"ת מהאר"י ז"ל בישעי' סי' נ"ב ובתהלים סי' ב' ובפרע"ח שער חג המצות פ"ז עיי"ש וזהו שאמרה רבקה אל יעקב לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים כי לך נא אל הצאן היינו שילך עבור ישראל שיהו' בגליות וכמ"ש בס' קה"י ערך צאן בשם הרד"ק והשל"ה שכתבו ע"פ ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם שישראל בגליות נקראים צאן אבל לע"ל יקראו אדם עיי"ש וגם נ"א גי' אדו"ם והוא גלות אדום גם בתיבת נ"א מרומזים כל הארבע גליות וכמ"ש במג"ע בפ' וישלח ע"פ הצילנו נא ובמג"ע על ואתחנן אופן מ"ח אשר נ"א ר"ת נ,בוכדנצר א"חשורוש והוא בבל מדי גם ר"ת ניקנור אינטיוכס שהם שרי יון גם ר"ת נ"ירון א"ספיונוס והוא גלות אדום עיי"ש וזהו לך נא א הצאן היינו שילך עבור ישראל שיהי' בגליות וקח לי משם שני גדיי עזים טבים שנ"ו גדו"י עזו"ם טבו"ם בתורה כתיב טבים חסר ו'] עולים מספר תקע"ה והוא סוד הגבורות וכמ"ש בפרע"ח שער ספירת העמר פ"ד אשר שער"ה העולה מספר תקע"ה הוא סוד הגבורות כי ב"ס מנצפ"ך עם עשרה אותיות שבהן ועם הכוללת החמשה גבורות גי' שער"ה עיי"ש ואעשה אותם מטעמים לאביך והוא יצחק גם לאבי"ך גו' ס"ג ושם ס"ג הוא בינה וכנודע [עיין בס' קה"י ערך ס"ג] ורמזה רבקה בזה שתתאחד גבורה עם בינה ועם יצחק לעשות נקמה בגוים ובזה יפקון מן גלותא וכדברי האר"י ז"ל הנ"ל. ומעתה הכי פי' המסורה ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו היינו ששמעה שרוצה למסור בידו הגליות וכדברי המד"ר הנ"ל אשר שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה הן הארבע גליות שרצה למסור בידו וקאמרה רבקה ליעקב תעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים כי מישרים הם הגבורות שגבורות נקראים מישרים וכמ"ש בפרע"ח שער הקדושים פ"ד בשם הזהר והוא סוד לאומים במישרים עיי"ש וב"דבר ש"פתיך מ"ישרים ר"ת בש"ם ובשם הוא בינה וכמ"ש במקדש מלך על דברי הזהר פ' פנחס דף רמ"א ע"א בשם ספר ע"ה עיי"ש והיינו שאמרה רבקה אל יעקב שיבא אל יצחק עם בינה, וגבורה שע"י בינה וגבורה וע"י יצחק תהי' הגאולה וכדברי האר"י ז"ל הנ"ל ויצחק יברכהו שיבואו הגואלים לגאול את ישראל מן גלותא וכדאיתא במד"ר בפ' וישלח הנ"ל שברך יצחק ליעקב ברכות של גליות שהקב"ה יחזור עליך ויקבצך מבין הגליות וזהו שאמרו רבקה תעלוזנה כליותי כליותי דייקא כי כולי"א גי' ביניה וגם כליותי רומז על התרין משיחין משיח ביד ומשיח ב"י כי הב' כליות הם נגד ארי' ושור וכדאיתא בס' יצירה המליך אות ו' בהרהור וכו' וצר בהם שור בעולם וכו' וכוליא ימנית בנפש המליך אות ט' בשמיעה וכו' וצר בהשם ארי' בעולם וכו' וכוליא שמאלית בנפש עיי"ש הרי שהכליום הם נגד ארי' ושור וארי' הוא משיח ב"ד ושור הוא משיח ב"י וכדאיתא ברע"מ בפ' משפטים דף ק"כ ע"א משיח ב"ד דאיהו ארי' מימיני' ומשיח ב"י דאיהו שור משמאלי' עיי"ש גם הב' כליות הם נצח והוד וכנודע עיין בקה"י ערך כליות ומשיח ב"ד הוא נצח ומשיח ב"י הוא הוד וכדאיתא בזהר פנחס
דף רמ"ג ע"כ קאמרה רבקה תעלוזנה כליותי כליותי דייקא שזה רומז על בינה ועל משיח ב"ד ומשיח ב"י וכנ"ל ולכך כשהביא יעקב אל יצחק את המטעמים ביקש ממנו על הגאולה שתהי' ע"י בינה ובאמצעות הגבורות וע"י יצחק וזהו שאמר אנכי עשו בכור ופירשו רז"ל אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות ועיין במת"כ שם שכתב שדייקו מדלא כתיב אני וכדכתיב לקמן גבי עשו רמיזי קרמז לעשרת הדברות שמתחילין באנכי עיי"ש ולדרכינו י"ל דבזה דקאמר יעקב אנכי רמוזי קרמז על הגאולה עפי"מ דאיתא במד"ר בפ' שמות פרשה ג' שבאנכי הן מתרפאין והן עתידין לגאול עיי"ש וז"ש קים נא שבה ואכלה מצידי כי נ"א שביה גי' משי"ח קו"ם ואכל"ה מצידו גי' יהוד"ה אפרי"ם בהתכוללם. יחד והן התרין משיחין דאתו מיהודה ואפרים משיח ב"ד מיהודה ומשיח ב"י מאפרים והס"ת נא" שבה" ואכלה" מצידי" הוא אהי"ה ואהיה הוא בינה וכמ"ש בלק"ת פרשת וישב ד"ה ויהי אחר הדברים האלה ובתהלים בפסוק א"מרי ה"אזינה ד'י בינה ה"גיגי שהר"ת בלתי בינה הוא אהי"ה ותיבת בינה באמצע כי אהיה הוא בבינה עיי"ש וכ"כ ברע"מ פרשת בהר דף ק"ח ע"ב אהי"ה איהו בינה עיי"ש והגאולה תהי' מבינה וכמו שהבאתי למעלה בשם האר"י ז"ל ועיין גם בספר דבש לפי אית ויברך דוד שכתב אשר ויברך דוד את ד' ר"ת מספר אהי"ה והס"ת ויברך דוד את הוא כד"ת מספר משי"ח ב"ן דו"ד כי הגאולה תהי' מבינה שהוא אהיה עיי"ש ועיין גם בילקוט חדש ערך גלות סי' י"ז שכתב ששם אהי' הוא מסוגל להגן על ישראל בגלות ושלא יתעכבו בגלות כלל עיי"ש וזהו ויבא לו יין וישת יין דוקא כי יין הוא בינה וגם יין הוא גבורה וכנודע וגם בינה הוא גבורה וכנודע וכמ"ש אני בינה לי גבורה והגאולה תהי' מבינה באמצעות הגבורה, וכנ"ל וגם יי"ן ר"ת נידחי י"שראל ייכנס והוא קיבוץ גליות וזהו דנקוד תיבת לו בטעם מרכא כפולה כי מרכא כפולה הוא ב' ווי"ן וכדברי הלק"ת הנ"ל וב' ווי"ן הם תרין משיחין וכמ"ש בתיקונים תיקון כ"ב ע"פ ובשלום תיבלון עיי"ש וגם לפמ"ש האר"י ז"ל בלק"ת פרשת ויקרא בדרוש נו"א ע"פ אשר לא ציה אותם דנקיד תיבת נא בטעם מרכא כפילה אשר מרכא כפולה הם נצח הוד עיי"ש וזהו מה דנקיד כאן תיבת לו במרכא כפולה שהם נ"ה כי נ"ה הם תרין משיחין וכמש"ל בשם הזהר ורומז בטעם מרכא כפולה על תיבת לו שהוא התרין משיחין וכנ"ל שמה שהביא יעקב ליצחק המטטמום  עם היין עיקר הי' כדי שיברכהו שיבואו הגואלים לגאול את בניו מן גלותא וזהו וישת כי ויש"ת גי' ב"פ משי"ח גם ויש"ת עה"כ גי' שלו"ם שלו"ה והם תרין משיחין וכמ"ש המג"ע בפ' וישב שמשיח בן דוד נקרא שלום ומשיח ב"ו נקרא שלוה עיי"ש. <b>מה</b> שרמזנו לעיל אשר נ"א שב"ה ואכליה מצוד"ו ס"ת אהי"ה וכתבנו הענין בזה וכעת י"ל עוד באופן אחר עפמ"ש בס' קדושת לוי בהשמטות לפרשת שמות ע"פ ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' דבשעה שאדם עוסק בעבודת השם נקרא הוה וכשאוכל הוא בחי' אהיה כי מזה האכילה יבא לעבודת השם עיי"ש והוא הרומז נא" שבה" ואכלה מצידי" ס"ת אהי"ה כי בשטה שאדם אוכל הוא בחי' אהיה. וזה הוא ג"כ הסוד שאמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי צידה כי וצא" השדה וצודה לי' ג"כ ס"ת אהי"ה. <b>וירח</b> את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה ובמסורה וירח ב' דין ואידך וירח ד' את ריח הניחוח. הנה איתא בגמ' שבת דף ע"ז סודרא סוד ד' ליראיו [פירש"י דרך ת"ח לעטוף סודר] ומפרש המהרש"א בח"א וז"ל סודרא סוד ד' ליראיו בגדי אדם מרמזין על מדותיו של אדם כמ"ש בכל עת יהי' בגדיך לבנים ובמעלות המדות הוא היראה ע"כ שם הסודר המורה על זה הוא מיוחד ליראי ד' עיי"ש וזהו וירח את ריח בגדיו היינו שהריח ריח מדותיו האיך הוא מדותיו והנה בודאי הריח מקודם הבגד העליון שהוא הראשין לכל הבגדים והבגד העליון מורה על יראה שהוא המעלה הראשונה וכדברי המהרש"א הנ"ל והריח אם יש בו יראת השם גם וירח את ריח בגדיו רומז על זה שהריח אם יש בו יראת ד' כי בגדיו היינו ב' בגדים כי מיעוט רבים שנים ותיבות א"ת רי"ח עם ב"ט בג"ד עולם ירא"ת ד' וזהו שמשלב המסורה לכאן הפסוק וירח ד' את ריח הניחוח כי די' א"ת ר"יח ה"ניחוח ר"ת ירא"ה והנה כיון שהמביא המטעמים הי' יעקב הרי הרגיש יצחק שיש בו יראת ד' וזהו שאמר ראה רוח בני כריח שדה ולכאורה מלת ראה אין לו פירוש כלל דהול"ל ויאמר רוח בני כריח שדה ומהו מלת ראה ולפי הנ"ל ניחא כי זה רומז שאמר יצחק שיש בו יראת ד' והיא עפמ"ש בספר ערבי נחל בפרשה זו בשם הספרים אשר ירא"ה הוא אותיות ראי' כי כאשר יראת ד' בלבו רואה ומבחין כל מעשיו ועניניו משא"כ מי שאין בלבו יראת שמים טחו עיניו מראות עיי"ש וזהו שאמר ראה רוח בני היינו שריח בני
הוא ראה היינו בחי' ראי' והוא ירא"ה. והנה כיון שהרגיש יצחק שיש בו יראת ד' ממילא ידע נמי שהוא שלם בכל מדותיו כי מי שיש לו יראת ד' ממילא הוא שלם בכל מדותיו וז"ש ריח בני כריח שדה כי זה רומז שהוא שלם בכל המדות דהנה רז"ל בש"ס תענית דף כ"ט ומובא גם ברש"י ז"ל פירשו כריח שדה זה שדה תפוחים וכתבו התוס' שם אשר תפוחים היינו אתרוגים עיי"ש וזה רומז שהוא שלם בכל המדות כי אתרוג רומז על זה והוא עפ"מ דאיתא בש"ס ברכות דף כ"ז הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו שנאמר פרי עץ הדר עיי"ש וכיון שהוא הדור לפני קונו הרי בע"כ שהוא שלם בכל מדותיו. <b>במסורה</b> והובא בבעה"ט הוה גביר לאחיך הוה ב' דון ואידך כי לשלג יאמר הוה ארץ. ונראה דהנה כתב הרד"ק הוה גביר לאחיך הם בני עשו וכן בני אמך וכן הי' בימי דוד וכן יהי' לימות המשיח עיי"ש וכן הוא ג"כ בזהר בפרשתינו דף קמ"ג ע"א ר"י אומר כולא בזמנא דמייתי מלכא משיחא וכו' ובגין כך אמר הוה גביר לאחיך לשלטאה עלייהו ולרדאה לון בזמנא דאתא דוד מלכא עיי"ש והנה איתא בת"ז בהקדמה תתן אמת ליעקב אמ"ת ר"ת א"לף מ"אתן ת"שעון והוא קץ הנאמרה בדניאל וכן לדעת בארץ דרכך אוף הכי אר"ץ א"לף ר"צ לקיימא בהון אמ"ת מאר"ץ תצמח עיי"ש. וזהו שמשלב המסורה הוה גביר לאחיך עם כי לשלג יאמר הוה ארץ כי כ"ו לשל"ג ואמ"ר גי' דו"ד מל"ך ישרא"ל [ישרא"ל נחשב בספרים למספר תק"מ כמספר י"ב פעמים מ"ה וכנודע] יאמ"ר ר"ת ר"וח א"פינו מ"שיח ד"י' ועיין בתוס' ע"ז דף ה' ע"א שהם מפרשים רוח אפינו משיח ד' שהוא משיח ב"ד שיבא לגאלינו בב"א עיי"ש הוה אר"ץ הוא "לף מ"אתן ת"שעין והוא זמן הגאולה וגם בפסוק כתיב הוא ארץ בא' והו"א אר"ץ עולה מספר שיג והוא ר"ת ג"אולה שלימה וגם מספר שיג עולה אליה"ו מנח"ם נחמי"ה והן השלשה גואלים אליהו הנביא ומשיח ב"ד ומשיח ב"י ומרמז המסורה הנ"ל אשר הוה גביר לאחיך זה יהי' בימי דוד ובזמנא דאתי משיח. <b>ואכל</b> מכל פירש"י מכל מטעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו עכ"ל והנה כן הי' גבי אכילת המן שכל הטעמים שרצו לטעום טעמו בו וא"כ הרי הצידה שהביא יעקב לאביו הוו דומיא דמן וזהו יש לרמז ואכל מכל מכ"ל גי' מ"ן. <b>א"י</b> עפמ"ש בס' קה"י ערך אכילה בשם האר"י בסוד האכילה שנמשך מאהי' דיודין ומהוי' דיודין ומב' יודין דא' דאהי' הרי ט' יודין ועולים מ"ן שאכלו ישראל במדבר עיי"ש וזהו ואוכ"ל מכ"ל רומז ט' יודין משמות הנ"ל העולים מכיל שמהם נמשך האכילה. <b>ויאמר</b> בא אחיך במרמה ויקח ברכתך ובמסורה ברכתך. ב' דין ואידך על עמך ברכתך ונראה דהנה התרגום ורש"י ז"ל פירשו במרמה בחכמה ובמד"ר איתא בא אחיך במרמה ר' יוחנן אמר בא בחכמת תורתו עיי"ש ובודאי גם התרגום ורש"י ז"ל שפירשו במרמה בחכמה כוונתם הוא בחכמת התורה וכדברי המדרש הנ"ל. ויש לבאר הדבר דהנה כתב באוה"ח שיצחק בירך את. יעקב ברוחניות ובגשמיות ולזה אמר ויתן ו' בתחלת הענין כי כנגד הרחניות שברכו אמר בהעלם ויברכהו וכנגד הגשמיות שברכו אח"כ אמר ויתן לך וגו' בתוס' ו' עיי"ש באוה"ח בפסוק ויתן לך. והענין הוא לדעתי כי באמת עיקר ביאת יעקב ליצחק לברכם הי' לברכהו ברכת רחניות לברכהו בתורה וזהו מה דקאמר יעקב אנכי עשו בכורך ופירשו רז"ל במד"ר שאמר אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות שמתחילין באנכי כי רצה יעקב שיצחק יברכהו בתורה וזהו ג"כ מה שהביא יעקב ליצחק יין וכדכתיב ויבא לו יין כי יין מורה על התורה וכדאיתא בש"ס תענית דף ז' דדברי תורה נמשלו ליין וכן אמרו ז"ל הביאני אל בית היין זה מרתיף גדול של יין זה סיני. ועיקר כוונת יעקב הי' שיצחק יברך אותו בתורה. אבל עשו עיקר ביאתו ליצחק לברכהו הי' שיברכהו בגשמיות וברכת רוחניות לא רצה עשו כלל, ולפי"ז הרי לקבל ברכת הרוחניות הי' רשאי יעקב לכנוס ברשות ליצחק שיברכהו ברכת הרוחניות כי עשו לא רצה כלל ברכת רוחניות. אך הא אם אין קמח אין תורה וא"א לעסוק בתורה ועבודה אם חסר צרכי גשמיות ע"כ כאשר ברך יצחק את יעקב מקודם ברכת הרוחניות וכדכתיב מתחלה וירח את ריח בגדיו ויברכהו והוא ברכת הרוחניות וכמ"ש האוה"ח הנ"ל א"כ כל ממילא הי' מוכרח יצחק לברך את יעקב אח"כ גם בברכת גשמיות כי אם אין קמח אין תורה וזהו שאמר יצחק לעשו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך היינו שאחיך בא במרמה. והוא בחכמת תורתו וכדברי המדרש הנ"ל והיינו שבא שאברך אותי בתורה וזה הי' רשאי ליטול ממני כי אתה אינך רוצה בזה ע"כ ממילא ויקח ברכתך שהוא ברכת הגשמיות כי אם אין קמח
אין תורה והוכרחתי לברך אותו גם ברכת הגשמיות וזהו שמשלב המסורה הפסיק על עמך ברכתך והכוונה הוא לפרש ויקח ברכתך מה היא ברכתך עמך ברכתך והוא הפרנסה צרכי גשמיות כי עמ"ך באות ך' דמנצפ"ך עולה מספר תר"י כמספר חתיך פא"י סא"ל שמות הפרנסה. <b>הנה</b> מה שפירשו רבותינו ז"ל במד"ר הנ"ל במרמה בחכמת התורה יש לרמז זאת במלת במרמה והוא לפי מה שפירשו במד"ר הנ"ל מה שאמר יעקב אנכי עשו בכורך אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות שמתחילין באנכי וזהו במרמ"ה ר"ל ב' מרמה והיינו ב"פ מרמה וב"פ מרמ"ה עולה עש"ר והוא עשר דברות וגם עשר הוא חכמה וכנודע ושפיר פירשו במד"ר הנ"ל בא אחיך במרמה בחכמת תורתו. <b>ויאמר</b> הכי קרא שמו יעקב ויעקבנו זה פעמים את ברכתי לקח וגו' עיין בכלי יקר שהקשה למה אמר שלקח הבכורה בעקבה ורמי' והלא מכרה לו מרצון הטוב ואם עשו בשאט נפש ביזה את הבכורה מה פשעו של יעקב בזה ועיי"ש מ"ש לתרץ. ולדעתי נ"ל דהנה רש"י ז"ל לעיל בפסוק ויאמר מכרה כיום את בכרתך לי כתב לפי שהעבודה בבכורות אמר יעקב אין רשע זה כדי שיקריב להקב"ה ובפסוק שאח"ז דכתיב ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות למה זה לי בכורה כתב רש"י ז"ל אמר עשו מה טיבה של עבודה זו א"ל כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש אמר אני הולך למות על ידה א"כ מה חפץ לי בה עיי"ש והנה קשה מה השיב לו יעקב כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה וכו' שתויי יין ופרועי ראש הלא העבודה בבכורות אינה רק בבמה בזמן שהיו הבמות מותרות וכדאיתא במתני' פרק בתרא דזבחים עד שלא הוקם המשכן הי' הבמות מותרות ועבודה בבכורות ומשהוקם נאסרו ועבודה בכהנים וכן הוא ג"כ במד"ר בפרשתינו דאיתא שם מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה דתנינין עד שלא הוקם המשכן הי' הבמות מותרות ועבודה בבכורות וכו' אמר יהא עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה עיי"ש והרי כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת שמיני שאין חיוב שתויי יין במקריב בבמה והוציא כן מדברי הת"כ וכתב הרמב"ן שם הטעם כי האזהרה היא לכהנים בעבודתן ואין כהן מקריב בבמה עיי"ש ברמב"ן וכן משמע ג"כ ברש"י גיטין דף ס' שכתב שם בד"ה ופרשת שתויי יין דנאסרו דהא בביאת אהל מועד תלה רחמנא עיי"ש ומשמע מזה ג"כ דבבמה אינו אסור שתויי יין וה"נ חיוב פרועי ראש ליכא בבמה כיון דפרועי ראש איתקש לשתויי יין וכדאיתא בש"ס סנהדרין דף פ"ג ע"ב ועיין גם בספר טהרת הקודש בזבחים דף ט"ו על דברי התוס' שם ד"ה איתא בק"ו מבע"מ שכתב שם דמדברי התוס' שם מבואר דשתויי יין ופרועי ראש אין נוהגין בבמה עיי"ש וצ"ל דבאמת יעקב בתשובתו שהשיב דכמה עונשין ומיתות תלויין בה שתויי יין ופרועי ראש כוונתו הי' על זמן המשכן ובית עולמים שנאסרו הבמות והי' העבודה בכהנים ולא על קודם הקמת המשכן שהי' הבמות מותרות והעבודה בבכורות רק הוא לא פירש דבר זה להדיא לעשו רק קאמר לו סתם שבהעבודה של הקרבות קרבנות יש כמה עונשין ומיתות וכו' וסבר עשו שכוונתו הוא שגם קודם הקמת המשכן שהעבודה בבכורות שייך ג"כ עונשין אלו על דברים אלו לכן קאמר עשו אני הולך למות על ידה א"כ מה חפץ לו בה ומכר לו את הבכורה אולם אח"כ נתוודע הדבר לעשו דחיוב שתויי יין ופרועי ראש הוא רק בזמן המשכן ובית עולמים שנאסרו הבמות והעבודה היא בכהנים אבל לא קודם הקמת המשכן שהבמות מותרות והעבודה היא בבכורות לכן קאמר ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח וגו' והיינו כי עקב אותו בזה שלא פירש לו בפירוש שכוונתו הוא רק על זמן המשכן ובית עולמים והבן. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>רש"י</b> ז"ל בפסוק וקח לי משם שני גדיי עזים כתב וכי שני גדיי עזים הי' מאכלו של יצחק אלא פסח הי' האחד הקריב לפסח והאחד עשה מטעמים. והקשה בפי' משכיל לדוד הלא ש"ס ערוך הוא בפרק בתרא דזבחים [דף קי"ד] וכ"פ הרמב"ם ז"ל בריש הלכות ק"פ וז"ל אף בשעת היתר הבמות לא מקריבים את הפסח בבמת יחיד וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה א"כ היכי עבדו ק"פ וי"ל דלאו דוקא בתורת ק"פ הי' עבדו לי' אלא הי' עבדו שלמים בנדבה אחד זכר לפסח שיקריבו ישראל אחר שיצטוו ואחד זכר לחגיגה עיי"ש והנה דברי רש"י הנ"ל נובעים מהפרקו דר"א ובפדר"א פרק ל"ב איתא האחד כנגד הפסח ושפיר אפשר לומר דכוונתו הוא כמ"ש המשכיל לדוד אבל רש"י ז"ל שכתב אחד הקריב לפסח משמע דכוונתו שהקריב בתורת ק"פ ממש ולא שלמים בנדבה זכר לפסח וא"כ שפיר קשה קושית המשכיל לדוד הנ"ל.
<b>ונ"ל</b> דאין לדמות כלל הבמות שהי' קודם שהוקם המשכן לבמת יחיד שלאחר הקמת המשכן בזמן שהותרו הבמות אחרי שהבמות שהיו קודם שהוקם המשכן הי' גדולים במעלותם וחשובים יותר מבמת יחיד שלאחר הקמת המשכן בזמן שהותרו הבמות דהא בהבמות שהי' קודם שהוקם המשכן הי' העבודה בבכירות וכדתנינין בפרק בתרא דזבחים דף קי"ב ועיין גם במד"ר בפרשת תולדות ובפרשת במדבר דאיתא שם דמש"ה קנה יעקב הבכורה מעשו כיון שהוא לא הי' יכול להקריב קרבנות כיון שלא הי' בכור לכן קנה הבכורה כדי שיוכל להקריב קרבנות עיי"ש ולאחר הקמת המשכן בזמן שהותרו הבמות הרי בבמת יחיד הי' זר כשר להקריב ול"ב בכור וכדאיתא בזבחים דף קי"ח ע"א ועיין גם ברש"י שם שמביא בשם הת"כ דאפי' עבד כשר להקריב בבמת יחיד עיי"ש וא"כ לפי"ז שפיר יש לומר דאף שבבמת יחיד שלאחר הקמת המשכן הי' אסור להקריב ק"פ אבל בבמות שהיו קודם שהוקם המשכן הי' מותר להקריב ק"פ כיון שהם חשובים יותר ולא דמי לבמת יחיד שלאחר הקמת המשכן בזמן שהותרו הבמות <b>מיהו</b> לזה עומד לנגדינו פרש"י במנחות דף ו' ע"ב בהא דאיתא שם אמר רב זר שקמץ יחזיר ופריך בגמרא ונילף מבמה ופרש"י דהא אית לי' לזר הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות עיי"ש ומבואר בדברי רש"י אלו שעבודת הבכורים דמי לעבודת זר ואין להבמה שהי' העבודה בבכורות מעלה יותר מבמת יחיד לאחר הקמת המשכן בזמן שהותרו הבמות שהי' העבודה בזר פשוט דאל"כ הרי אין למילף כלל זר שקמץ מבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה הי' בבכורות דהא נהי דמצינו היתר לזר קידם שנתקדש אהרן היינו לבכורות אבל על זר פשוט לא מצינו היתר וא"כ ליתא לדברינו הנ"ל. <b>אולם</b> אמינא עוד דאין לומר דכמו שהי' אסור להקריב ק"פ בבמת יחיד שלאחר הקמת המשכן בזמן שהותרו הבמות כמו כן הי' אסור להקריב ק"פ בבמות שהיו בימי האבות. והוא עפמ"ש הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה תפ"ז הטעם שאסור להקריב קרבן פסח בבמת יחיד משום דכבוד המצוה ופירסומה הוא יותר כשיעשוה במקום מסוים הכל יחד ולא כל יחיד ויחיד במחוז חפצו עכ"ל וא"כ זה היא דוקא בזמן גלגל ונוב וגבעון שהותרה במת יחיד והי' שם במת צבור שפיר הי' אסיר להקריב ק"פ בבמת יחיד כיון שהי' אפשר להקריבו בבמת צבור ולעשות המצוה בפירסום במקום מסוים הכל יחד משא"כ בימי האבות שלא הי' אז במות צבור שפיר הי' מותרין להקריב על הבמות שלהם גם ק"פ אף שהבמות שלהם הי' במת יחיד [עיין ברש"י זבחים דף ק"ח ע"ב ד"ה ויבן נח מזבח שכתב שמזבח של נח הוא במת יחיד] דהא לא יכולו לעשות המצוה יותר בפירסים. <b>ובעמדי</b> בדברי רש"י ז"ל מנחות הנ"ל אמרתי להעלות <b>מה</b> שעלה במצודתו על דברי רש"י אלו. הנה התוס' מנחות שם ד"ה וכ"ת הקשו על פרש"י דמשמע שרוצה לומר שלאחר אהרן לא הותר זר בבמה וא"א לומר כן כדמוכח בפרק בתרא דזבחים דדריש איש להכשיר את הזר והיינו לאחר שנבדל אהרן ועוד מצינו שאול ושמואל שהקריבו בבמה עכ"ל התוס' והוא תימה גדולה על רש"י ועיין גם ברש"י בזבחים דף ט"ז ע"א בהא דאמרינן שם תאמר בזר שכשר בבמה מפרש רש"י וז"ל תאמר בזר שכשר בבמה כדתנן התם אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה וקתני התם כיהון ובגדי שרת וקראי נמי מוכחי בנדעון ומנוח ושמואל שהקריבו בבמה עכ"ל הרי שמפרש רש"י ז"ל התם הך דזר שכשר בבמה היינו בבמה שלאחר אהרן שהי' כשר בכל זר ול"ב בכור ומה הכריחו לרש"י ז"ל כאן לפרש בבמה קודם שנתקדש אהרן. <b>וראיתי</b> למו"ח שליט"א [ז"ל] בקונטרסו קדושה משולשת הנספח לספרי תורת האשם] בקדושה א' סוף אות ט' שמביא בשם ספר אור צבי עה"ת בפרשת וירא שמתרץ קושית התוס' על רש"י הנ"ל דרש"י ז"ל קאי למ"ד אין מנחה בבמה א"כ לא מצינו זר כשר לענין במה וכתב מו"ח שלא יתכן דבריו דהרי בש"ס מנחות שם קאי לרב והרי רב סובר יש מנחה בבמה כדמשני רב ששת בזבחים דף ק"א בהא דפריך בגמרא שם לרב דאמר משה רבינו כ"ג הי' מהא דתני לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אם נאמר קדשי קדשים למה נאמר קדשים קלים וכו' אולי לא נאמר קק"ל ה יתי אומר קדשי קדשים הוא דאוכל שהרי הותרו לזר וכו' קתני מיהת שהרי הותרו לזר לאו משה אמר רב ששת לא בבמה לזר וכדברי האומר יש מנחה בבמה עיי"ש בגמרא. אמנם באמת לא נדחה בזה תירוץ האור צבי והוא דהנה בזבחים דף ס"ח ע"ב קאמר רב שם גבי מליקה מלק זר מטמא בבית הבליעה ופריך ונילף מבמה פי' שהזר אית לי' הכשר למלוק עופות
בבמה וכתבו התוס' שם בד"ה נילף מבמה דהוי מצי לשנויי דאתיא כמ"ד אין מנחה ועופות בבמה עיי"ש והרי גם על התוס' יש לתמוה דהלא בש"ס זבחים שם קאי לרב והרי רב סובר כמ"ד יש מנחה בבמה באמת מו"ח שם בקדושה ג' סוף אות ח' כתב על קושית התוס' דלא קשה כיון דרב סובר יש מנחה בבמה. ודבריו אינם נראין דבודאי לא נעלם מעיני רבותינו בעלי התוס' הסוגי' דזבחים דמשני ר"ש אליבא דרב כמ"ד יש מנחה בבמה ומצאתי בהגהות הרש"ש בזבחים דף ק"א שמביא קושיא זו בשם מחבר אחד וכתב הוא לתרץ דלפי מה דמשני רב ששת שם בבמה לזר וכדברי האומר יש מנחה בבמה הרי לכאורה למ"ד אין מנחה בבמה יוקשה ומן הקדשים ל"ל וע"כ צ"ל אליבי' טעם אחר או מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וא"כ גם רב גופי' מצי סבר דאין מנחה בבמה אלא דהברייתא זו סוברת דיש מנחה בבמה עיי"ש וא"כ לפי"ז א"ש גם תירוץ האור צבי הנ"ל לקושית התוס' על רש"י הנ"ל. <b>אמנם</b> עיינתי בספר אור צבי וראיתי שכתב שם וז"ל דברי רש"י ז"ל הוא למ"ד אין מנחה בבמה א"כ לא מצינו זר כשר בבמה לכן כתב רש"י קודם שנבדל אהרן ולפמ"ש במק"א דבימי המלואים הי' למשכן דין במה ונקרב עליו מנחה עכ"ד ורצונו בזה שכתב ולפמ"ש במק"א וכו' הוא דמאחר שכתב שדברי רש"י ז"ל הוא למ"ד אין מנחה בבמה א"כ לא מצינו זר כשר בבמה ולכן כתב רש"י קודם שנבדל אהרן. הרי אכתי צריך לדעת היכן מצינו שקודם שנבדל אהרן הקריבו מנחה בבמה לכן כתב דבימי המלואים הי' למשכן דין במה והקריבו עליו מנחה. ובמחכה"ג לא כיוון יפה בזה חדא שהרי רש"י ז"ל כתב קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות והרי במשכן בז' ימי המלואים לא הי' העבודה בבכורות כי משה שימש בז' ימי המלואים ומשה לא הי' בכור ובע"כ דאין כוונת רש"י ז"ל בימי המלואים שהי' למשכן דין במה והקריבו עליו מנחה, ועוד הרי רב סובר בזבחים דף ק"א ע"ב שמשה רבינו כהן הי' וא"כ איך אפשר לומר שמ"ש רש"י בהא דפריך ונילף מבמה דזר אית לי' הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן דכוונתו הוא בז' ימי המלואים שהי' למשכן דין במה והקריבו עליו מנחה הלא במשכן שימש משה ומשה לאו זר הי' וא"כ לא הי' הכשר לזר במשכן בז' ימי המלואים. <b>מיהו</b> גוף דברי הא"צ שרש"י ז"ל קאי למ"ד אין מנחה בבמה הם כראי מוצק ורב מצי לסבור ג"כ אין מנחה בבמה וכנ"ל אלא אין כוונת רש"י בזה שכתב קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות כמ"ש הא"צ בז' ימי המלואים שהי' למשכן דין במה והקריבו עליו מנחה דז"א וכאמור אלא רש"י ז"ל כיוון בזה להא דתני בזבחים דף קט"ו ע"ב עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות והעבודה בבכורות והכל כשירין להקריב בהמה חי' ועוף עיי"ש ואם קרבו עופות הרי קרבו ג"כ מנחה דעופות תליא במנחה וכדאמר רב ששת שם דף ס"ט ודף קי"ט לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה וא"כ כיון דעל הבמות שהי' קודם שהוקם המשכן קרבו עופות הרי קרבו ג"כ מנחה וא"כ שפיר מצינו הכשר לזר בבמה ובמנחה והיינו בבמה קודם שהוקם המשכן כן י"ל בכוונת רש"י ז"ל, ושוב מצאתי בספר טה"ק מנחות שם סוף ד"ה תוס' ד"ה וכ"ת שכתב ג"כ כן לתרץ דברי רש"י ז"ל. <b>איברא</b> לא נח רוחי בזה דהרי כל הסוגי' דמנחות הנ"ל בענין זר שקמץ יחזיר איתא ג"כ בזבחים דף ס"ח לענין זר שמלק ושם הוא ג"כ מימרא דרב דאמר רב זר שמלק מטמא בבית הבליעה ופריך ונילף מבמה. ושם מפרש רש"י ונילף מבמה שהזר כשר למלוק עופות לכתחלה דאין כיהון בבמה כדתנן בפרק בתרא וכו' עיי"ש הרי שרש"י ז"ל מפרש התם דנילף מבמה היינו בשעת היתר הבמות לאחר אהרן דזר כשר בבמה ולא כמו שמפרש במנחות שם וא"כ א"א לתרץ דברי רש"י מנחות הנ"ל דמשום שיהא ניחא גם למ"ד אין מנחה בבמה ורב סובר ג"כ און מנחה בבמה ע"כ מפרש במנחות שם דנילף מבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות והקריבו מנחה וכנ"ל דא"כ אמאי לא מפרש רש"י ז"ל כן גם בזבחים דהלא אי אין מנחה בבמה הרי גם אין עופות בבמה וא"כ בבמה שלאחר אהרן לא הקריבו עופות וא"כ הו"ל לרש"י ז"ל לפרש גם בזבחים שם דזר כשר למלוק עופות בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות והקריבו עופות. ותמה אקרא על הבעל טה"ק שבעת שכתב התירוץ הנ"ל לדברי רש"י מנחות הנ"ל הי' אז למראה עיניו הסוגי' דזבחים דף ס"ח הנ"ל דהא מזכיר בדבריו שם קצת מהסוגי' דזבחים הנ"ל ואמאי לא מזכיר כלל דברי רש"י זבחים שם הנ"ל להעיר על תירוצו הנ"ל דלפי"ד רש"י בזבחים הנ"ל א"א לתרץ כתירוצו הנ"ל. <b>אולם</b> ראיתי בטה"ק שם לעיל בד"ה וכ"ת שכתב תירוץ אחר לדברי רש"י מנחות הנ"ל דהי'
קשה לי' לרש"י ז"ל מה פריך לענין קמיצת זר יחזיר דנילף מבמה הלא קאמרינן בש"ס זבחים דף ס"ט דמליקת זר לא תרד כיון שיש לה הכשר בבמה אבל קמיצת זר אף שיש לה הכשר בבמה אפ"ה תרד מאחר דאין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה ופרש"י הלכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקידשה בכלי שרת איפסלא בזר עכ"ל רש"י וא"כ מה פריך התם במנחות לענין קמיצת זר יחזיר דנילף מבמה הלא אין למילף קמיצת זר במקדש מקמיצת זר בבמה כיון דבמקדש איכא קידוש כלי ובבמה ליכא קידוש כלי ע"כ פרש"י דהקושיא הוא מזמן קודם שנבדל אהרן שהי' העבודה בבכורות ומאחר דקבלת דם בכלי שרת ילפינן בזבחים דף צ"ז מקרא דויקח משה חצי הדם וישם באגנות בשטמ"ק דפוס ווילנא בזבחים ר"פ איזהו מקומן כתב דמוישם באגנות נפקא לן דבעי כלי לאפוקי שלא יקבל ביד אבל שיהא כלי שרת לא מהתם נפקא אלא מדכתיב ועשית מזרקותיו. אולם רש"י ז"ל בסוטה דף י"ד סוף ע"ב כתב וז"ל שמקבלו בכלי שרת כדכתיב וישם באגנות עיי"ש] והרי אז עדיין הי' העבודה בבכורות כדכתיב בהאי קרא גופי' וישלח את נערי בני ישראל וכו' נמצא מוכח מזה דהא דמעטינן בזבחים דף קי"ט ע"ב כלי שרת שלא הי' צריך בבמה מקרא דאשר ישרתו בם בקודש אין זה רק על שעת היתר במות לאחר אהרן שהותר בהן זר אבל קודם שנבדל אהרן שהי' העבודה בבכורות והי' הבכורים אז במקום כהנים הי' צריכין גם כלי שרת ושפיר מהתם הוא דס"ד למילף להתיר להחזיר קמיצת זר עכ"ד ובשינוי לשון קצת עיי"ש. ולפי"ז א"ש נמי מה שפירש"י בזבחים שם הא דפריך גבי מליקת זר נילף מבמה היינו בשעת היתר במות לאחר אהרן שהזר כשר בה למלוק עופות. כיון דלגבי מליקה הרי גם במה בשעת היתר במות לאחר אהרן הי' שוה למקדש אחרי דבמליקה גם במקדש ליכא קידוש בכלי שרת ומה"ט קאמרינן שם מליקת זר לא תרד דילפינן מבמה ע"כ שפיר פרש"י התם גבי מליקה דנילף מבמה דשעת היתר במות לאחר אהרן. <b>מיהו</b> לפי"ז הרי שני הסוגיות דזבחים ומנחות הנ"ל קשיא להדדי דאמאי קאמרינן בסוגי' דזבחים דקמיצת זר תרד דאין למילף מבמה כיון דאין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה הלא אכתי מצינן למילף דקמיצת זר לא תרד מבמה קודם שנבדל אהרן שהעבודה הי' בבכורות ואז הי' קידוש בכלי שרת במנחה וכמו דפריך בסוגי' דמנחות שם גבי קמיצת זר יחזיר דנילף מבמה והיינו מבמה קודם שנבדל אהרן שהעבודה הי' בבכורות והי' קידוש בכלי שרת במנחה וכנ"ל. <b>ונ"ל</b> ליישב השני סוגיות דלא קשיא להדדי. דהנה מ"ש הטה"ק שקודם שנבדל אהרן שהי' העבודה בבכורות הי' צריכין ג"כ כלי שרת אין זה מוסכם אליבא דכ"ע אלא דזה תליא בפלוגתא דהא חילו של הטה"ק הוא מהא דכיון דקבלת דם בכלי שרת ילפינן מקרא דויקח משה חצי הדם וישם באגנות והרי אז עדיין הי' העבודה בבכורות כדכתיב בהאי קרא גופי' וישלח את נערי בני ישראל וכו' נמצא מוכח מזה שקודם שנבדל אהרן שהי' העבודה בבכורות היו צריכין ג"כ כלי שרת וא"כ זה תליא בפלוגתא דתנאים ואמוראים והוא בזבחים דף קט"ו ע"ב פליגי ר"ה ור"ח ר"ח אמר מה דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות נערי בני ישראל דבק עם ויעלו עולות והיינו שנערי בני ישראל שהם הבכורים העלו את העולות כיון שעד שהוקם המשכן הי' העבודה בבכורות ור"ה אמר דנערי בני ישראל אינו דבק עם ויעלו עולות כי לא שלח את נערי בני ישראל רק להביא הקרבנות ולעמוד עליהם ויעלו עולות אותם שכשרים להעלותם והם הכהנים שבסיני פסקה העבודה מן הבכורות ונצטוו על הכהנים ושמשו הכהנים ואמרינן שם דתנאי הוא דתניא וגם הכהנים הנגשים אל ד' יתקדשו ריב"ק אומר זו פרישות בכורות רבי אומר זו פרישות נדב ואביהוא עיי"ש בגמרא וברש"י. ולרו"ק ור"ח דס"ל שעד שהוקם המשכן הי' העבודה בבכורות ובסיני שמשו הבכורים א"כ שפיר כיון דכתיב וישם באגנות וילפינן מזה דבעי כלי שרת וכתיב שם וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות והיינו שעדיין הי' אז העבודה בבכורות שפיר מוכח מזה שקודם שנבדל אהרן שהי' העבודה בבכורות הי' צריכין ג"כ כלי שרת אבל לרבי ור"ה דס"ל דבסיני פסקה העבודה מן הבכורות ושמשו הכהנים הרי מה שהי' כלי שרת בסיני וכדכתיב וישם באגנות הוא רק כששימשו הכהנים והי' העבודה בכהנים וא"כ בזמן שהי' העבודה בבכורות לא הוצריכו כלל כלי שרת. <b>והנה</b> בזבחים דף ק"א ע"ב קאמר רב משה רבינו כ"ג הי' וחולק בקדשי שמים שנאמר מאיל המלואים למשה הי' למנה ופרש"י למשה הי' למנה לשון חלוקה בכהנים ומבואר שם בגמרא דרב סובר
שמשה רבינו הי' כ"ג כל ימיו ולאו דוקא בז' ימי המלואים הי' משה כ"ג וכ"כ רש"י שם בדף ק"ב ע"א ד"ה וי"א עיי"ש ומפרש הגאון יעב"ץ בהגהותיו שם מדכתיב למשה הי' למנה דמשמע לשון חלוקה בשוה דכ"ג נוטל מחצה חלק בראש ע"כ דלא קאי רק על ז' ימי המלואים בלבד דבז' ימי המלואים אכתי לא הוי כהנים הדיוטים ומה חלוקה שייך בז' ימי המלואים אע"כ צ"ל שמשה הי' כהן לעולם ורמז לו הכתוב הזה שהוא יטיל לעולם חלקו בראש ככ"ג. ולפי"ז צ"ל דרב סובר כריב"ק דאמר זו פרישות בכורות דלפי"ז ל"ש לומר שהי' משה כ"ג רק בזי"מ כיון שלא התחילה הכהונה עד שמיני בו וכדתני בברייתא דעשר עטרות וא"כ בז' ימי המלואים ל"ש חלוקה בכהנים אבל לרבי דאמר זו פרישות נדב ואביהוא והבכורות פסקו מלעבוד בסיני כדאמר ר"ה והוא ודאי פליג אההיא ברייתא דעשר עטרות א"כ אין ראי' ממה דכתיב למשה הי' למנה שמשה הי' כ"ג כל ימיו די"ל דקאי רק על ימי המלואים דבז' ימי המלואים הי' משה רבינו כ"ג ואפ"ה שייך לשון חלוקה בכהנים כיון שכבר הי' כהנים מסיני זה תורף כוונת הגאון יעב"ץ בדבריו שם ולשונו היא משולל הבנה אולם כוונתו הוא כמו שכתבתי [וגם דבריו בהגהותיו שם בדף קט"ו ע"ב בפלוגתא דרבי וריב"ק המה מגומגמים וכבר כתבתי בזה במק"א]: <b>ולפי</b> זה א"ש ולא קשיא סוגי' דזבחים ומנחות להדדי דבמנחות שם דהקושיא ונילף מבמה גבי קמיצת זר יחזיר סובב על רב ורב סובר כריב"ק דקאמר דכהנים הנגשים אל ד' יתקדשו זו פרישות בכורות וכדברי הגאון יעב"ץ הנ"ל וא"כ לדידי' גם קודם שנבדל אהרן שהעבודה הי' בבכורות הי' צריכין כלי שרת וכנ"ל ע"כ שפיר פריך לדידי' דנילף מבמה והיינו מבמה קודם שנבדל אהרן שהעבודה הי' בבכורות והסוגי' דזבחים הנ"ל דקאמרינן שם דקמיצת זר תרד דאין למילף מבמה דאין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה י"ל דסוגי' זו סוברת כרבי דאמר דכהנים הנגשים אל ד' יתקדשו זו פרישות נדב ואביהו והבכורות פסקו מלעבוד בסיני וא"כ לדידי' בזמן שהי' העבודה בבכורות לא הוצרוכו כלל כלי שרת וכנ"ל ע"כ שפיר קאמרינן שם דקמיצת זר תרד דאין למילף מבמה דאין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה כיון דאפי' בבמה קודם שנבדל אהרן לא הי' צריך כלי שרת והבן היטב בכל זה. <b>ודע</b> שבגמרא זבחים דפוס ווילנא שנדפס שם נוסחאות רש"י כת"י ראיתי שם בדף ס"ח בהא דפריך לרב דאמר זר שמלק מטמא בבית הבליעה ונילף מבמה ופרש"י וז"ל ונילף מבמה נימא מליקת זר אם עלתה לא תרד שהרי הזר כשר בבמה שעבודתה בבכורות עכ"ל ומבואר שרש"י ז"ל מפרש שם כמו שמפרש בש"ס מנחות דף ו' הא דפריך לרב דאמר זר שקמץ יחזיר ונילף מבמה שפרש"י שזר כשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות. ולפי"ז שוב נתחזק התירוץ הראשון שכתבתי לעיל על פרש"י מנחות והוא כראי מוצק כי בתירוץ זה נתיישב גם פרש"י זבחים כת"י הנ"ל ובהתירוץ הב' שהבאתי לעיל בשם הטה"ק על פרש"י מנחות הנ"ל לא נתיישב פרש"י זבחים כת"י הנ"ל וראיתי שם להרב המגי' נוסחאות רש"י כת"י שכתב על דברי רש"י כת"י הנ"ל וז"ל לכאורה צ"ע דהרי בבמת יחיד בשעת היתר הבמות כשר בכל אדם ולא בעי בכור ולא הי' עבודה בבכורות רק קודם הקמת המשכן עכ"ל ובחנם תמה כי אין כוונת רש"י בבמה בשעת היתר הבמות שלאחר הקמת המשכן אלא כוונת רש"י הוא בהבמות שהי' קודם הקמת המשכן קודם שנתקדש אהרן וכמו שמפרש רש"י במנחות דף ו' לכן שפיר כתב רש"י שעבודתה בבכורות ומעוני הרב המגי' נעלם אז פרש"י מנחות הנ"ל. <b>ויצא</b> <b>ויצא</b> יעקב מבאר שבע וילך חרנה וסמוך לי' ויפגע במקום ופירשו רז"ל ויפגע הוא תפלה ונראה לרמז דהנה כתיב בפרשת משפטים ועבדתם את ד' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך ועיין בספר מאור ושמש שמדייק שהפסוק מתחיל בלשון רבים ועבדתם וגו', וגמר אומר בלשון יחיד וברך את לחמך וגו' [כן מדייק ג"כ המהרש"א בח"א בברכות דף ל"ב ד"ה תורתן עיי"ש] וכתב שהתורה בא ללמדינו להתפלל בצבור ואם התפלל בצבור יהא מובטח שיהא לו פרנסה ברחבה ולא יהי' לו שום מחלה וזה פי' הפסוק ועבדתם את ד' אלקיכם וקאמר בלשון רבים ואיזה עבודה שבלב זו תפלה [כן הוא ג"כ בגמ' ב"ק דף צ"ב ע"ב ובב"מ דף ק"ז ע"ב ועבדתם את ד' אלקיכם זו ק"ש ותפלה] ואמר הכתוב אם תעבדו את ד' אלקיכם היינו להתפלל ביחד עם הצבור
וברך את לחמך וגו' עיי"ש באריכות דבריו וזה יש לרמז כאן אשר ויצ"א יעק"ב מבא"ר שב"ע ויל"ך תרנ"ה ס"ת גי' צבו"ר וסמיך לי' ויפגע במקום והוא תפלה וכמו שפירשו רז"ל רומז שצריך להתפלל בצבור. ושאר האותיות מן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה זולת הס"ת והיינו וי"צ יע"ק מב"א ש"ב וי"ל חר"נ עולים מספר תתקל"ה והוא מספר אריך ימי"ם עיש"ר, וכבו"ד רומז שהמתפלל בצבור נמשך לו אורך ימים ועושר וכבוד <b>בספר</b> אמרי נועם מביא בשם המג"ע אשר ווצ"א ר"ת וירא יעקב צורת א' וכתב הוא כי ידוע מכוונת האכילה שהוא לברר הניצוצות הקדושים הוא ע"י צורת אות א' ויעקב הלך לבית לבן לברר האוכל שהם י"ב שבטי יה ע"כ וירא יעקב צורת א' שהוא כח הבירור עיי"ש בדבריו. ואני מוסיף ע"ז דהנה איתא עוד שם בכוונת האכילה שאח"כ תכווון בכל הרמזים כולם ביחד כיצד כוונה א' מו' ואחריו נ"ח ואחריו לח"ם ואחריו ד"ק ואחריו פ"ד וכל אלו גי' ש"ט סוד ש"ע נהורין עיי"ש בסידור ולזה ו"יצא יעקב מ"באר ש"בע ו"ילך ח"רנה ר"ת ג"י ש"ט. <b>עיין</b> בבעה"ט שדרש סמוכין דלעיל כתיב לו לאשה וסמיך לי' ויצא יעקב שיצא לישא אשה. ועוד לאלוה מילין עפמ"ש לקמן בפסוק ויפגע במקום שעיקר הליכת יעקב לחרן הי' בשביל התרין משיחין והתפלל יעקב במקום בית המקדש על ביאת המשיחין שיבאו לגאלינו עיין לקמן בדברינו והנה איתא בתיקונים תיקון בב ע"פ כי בשמחה תצאו ובשלו"ם תובלון וז"ל ש' תלת אבהן וו' תרין משיחין. מל"ב דובשלום סליק ע"ב וכו', ושמא דע"ב איהו ויכל"ו בי' אשתלים רזא דפורקנא וכו' וכמה דנפקי ממצרים ברזא דע"ב כך יפקון בהון כד יפרקון בבתרייתא עיי"ש והנה בפסוק ויצא יעקב וגו' נרמז משיח עם ב' ווי"ן וכמ"ש שם אשר ויצ"א י"עקב מ"באר ש"בע ו"ילך ח"רנה ר"ת משי"ח עם ב' ווי"ן אולם הרי חסר עוד הש' שהוא תלת אבהן עם ע"ב שהוא שם ע"ב דבהון יפקון כד יפרקון בבתרייתא וכדברי התיקונים הנ"ל וזהו שסמך ויצא יעקב וגו' ללו לאשה כי בתיבות ל"ו לאשיה יש ש' והשאר האותיות עולים מספר ע"ב וא"כ נרמז בהסמוכין לו לאשה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה משיח עם ב' ווי"ן שהן תרין משיחין עם ש' שהוא תלת אבהן עם שם ע"ב וכדברי התיקונים הנ"ל על ובשלו"ם תובלון כי בשביל זה הלך יעקב לחרן והבן. <b>א"י</b> מה שסמך ויצא יעקב ללו לאשה עפמ"ש בספר א"נ בפרשה זו שעיקר הליכות יעקב לבית לבן הי' כדי להוצא ת"ר אלף נשמות ישראל שהיו נבלעין בצאן לבן והנה כתב עוד בא"נ פ' ויחי שהשכינה הוא כביכול כוללת של כל ישראל אשר המה ששים רבוא והשכינה הוא אחד המיוחד שבהם ולזה נקראת השכינה בשם אסתר וכנודע כי נשמות ישראל הם ת"ר אלף והם אותיות ת"ר מאסת"ר וכשנכללים במספר הרבבות הם ס' רבוא והוא אות ס. מאסת"ר ואות א' הוא הכולל ומיחד הכל עיי"ש וזהו שסמך ויצא יעקב ללו לאשה כי זה רומז שהליכות יעקב לחרן לבית לבן הי' כדי להוציא כל נשמות ישראל כי ל"ו לאש"ה ויצ"א יעק"ב עילה מספר תרס"א והוא כל נשמות ישראל וכדברי הא"נ הנ"ל. וגם כל נשמות ישראל הם נחלקים על שלשה חלקים והם כהן לוי ישראל וכמו שאמרו ז"ל אוריין תליתאה לעם תליתאה ולו לאשה ויצא יעקב העולה מספר תרס"א הוא מספר כה"ן לו"י ישרא"ל כי ישראל נחשב בספרים למספר י"ב פעמים מ"ה וכנודע <b>א"י</b> מה שסמך ויצא יעקב ללו לאשה עפמ"ש המג"ע בפרשתינו ד"ה אמר יעקב מתי אעשה גם אנכי לביתי שראה יעקב להמתיק ג' אלקי"ם העולים מספר חר"ן ז"ש וילך חרנה וז"ש יש ד' כי ראה מיתוק שלהם עם ג"פ הוי' ובצירוף יחד ג"פ אלקי"ם עם ג"פ הוי' בגי' י"ש די' סוד של"ו ע"ז אמר איוב שליו הייתי ויפרפרני עוו"ש וזהו שסמך ויצא יעקב ללאשה כי לאש"ה גי' ג"פ הוי' עם ג"פ אלקי"ם רומז על המתקות ג"פ אלקי"ם ע"י ג"פ הוי' שעל זה יצא יעקב לחרן וכמ"ש המג"ע הנ"ל. <b>א"י</b> על דרך הנ"ל ובסגנון אחר דהנה ידוע שע"ו לימוד התורה ממתיקין את הדינים והגבורות והנה כבר כתבתי במק"א והוא בפרשת וירא שעיקר המתקה הוא ע"י לימוד תורה שבע"פ וכן הבאתי שם ג"כ בשם המאור ושמש והיכל הברכה שכתבו כן עיי"ש והנה לו לאשה רומז על תורה שבע"פ כי אשה הוא התורה וכדאיתא בש"ס קידושין דף ל' ע"פ ראה חיים עם אשה ותיבת לו עם האות ל' הנטפל לתיבת אשה רומז שאשה דהכא שהיא התורה הוא תורה שבע"פ דייקא והוא עפ"י מה דאיתא בזהר בראשית בהשמטות דף רנ"ג ע"פ כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה ששים ושש אשר ששים ושש הוא תורה שבע"פ ששים מסכתות וששה סדרי משנה עיי"ש ותיבת ל"ו עם האות ל' מתיבת לאשה גי' ס"ו והוא ס' מסכתות וששה סדרי משנה. נמצא שתיבת
לו לאשה רומז על תורה שבע"פ דייקא. והנה באר שבע הוא בינה וכמ"ש בלק"ת מהאר"י ז"ל כאן בפרשתינו ומבינה דינין מתערין וכנודע וגם אנכי כבר כתבתי בספרי מטה מנשה בחידושי ליום א' דסוכות אשר באר שבע רומז על הדינים הבאים מאותיות מנצפ"ך עיי"ש בדברינו. וזהו שסמך ויצא יעקב וגו' ללו לאשה רמז שע"י לימוד תורה שבע"פ המרומז בתיבות לו לאשה וכנ"ל ויצא יעקב והוא האדם וכמ"ש האוה"ח לדרכו לקמן בפסוק ונברכו בך שכל הפרשה תרמוז ענין האדם עיי"ש מבאר שבע היינו מהשראות הדינים המרומזים בתיבות באר שבע וכנ"ל וילך חרנה היינו שילך ממנו החרון אף כי נמתקין הדינים: <b>א"י</b> על דרך הנ"ל ועל אופן אחר דהנה ידוע שע"י היראה ממתיקון את הדינים והגבורות כי ירא"ה גי' גבור"ה [עיין בס' אמרי נועם בפרשת שמות מ"ש בזה בפסוק וייטב אלקים למילדות] והנה אשה הוא יראה וכטעם אשה יראת ד' [עיין בזהר פקודי דף רל"ט ע"ב דאיתא שם ע"פ צו את אהרן ואת בניו לאמר לאמר דא אתתא דאקרי יראת ד' כתיב הכא לאמר וכתיב התם לאמר הן ישלח איש את אשתו וגם ל"ו לאש"ה ויצ"א יעק"ב בהתכוללם יחד בסוד הכולל עולה יה"א אד"ם יר"א שמו'ם. וזהו שסמך ויצא יעקב וגו' ללו לאשה רמז שע"י היראה ויצא יעקב מבאר שבט וילך חרנה היינו שיצא אדם מהשראות הדינים וילך ממנו החרון אף וכנ"ל כי ע"י היראה נמתקין הדינים וכנ"ל, וזהו נמי מה שהפסוק ויצא יעקב וגו' הוא פסוק יו"ד דהרי לכאורה הי' צריך להיות פסוק זה פסוק א' כיון שהוא התחלת הפרשה אבל לפי האמור ניחא כי זה רומז על יראה כי יו"ד הוא יראה וכנודע [עיין בספר עבודת ישראל בפרשת ראה בפסוק עשר תעשר]: <b>א"י</b> ע"ד הנ"ל ועל אופן אחר עפמ"ש בספר קה"י בהשמטות ערך אשה שהמתקת הפיר דינים הוא עם שם הוי' פ"ר הו"י' גו' אשים וז"ס אשה ריח ניחוח לד' שזה הוא נחת רוח לפניו כשממתיקין הפ"ר דינים ע"י שם הוי' עיי"ש וזהו הסמוכין לו לאשה ויצא יעקב וגו' כי אש"ה גי' פ"ר הויי' ועי"ז ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה היינו שיצא אדם מהשראות הדינים וילך ממנו החרון אף וכנ"ל כי נמתקין הדינים, וגם ל"ו לאש"ה ויצ"א יעק"ב בהתכוללם יחד בסוד הכולל עולה אש"ה רי"ח ניחו"ח לדי' רומז שזה הוא נחת רוח לפניו כשנמתקין הדינים מעל האדם וכדברי הקה"י הנ"ל: <b>א"י</b> מה שסמך ויצא יעקב ללו לאשה עפמ"ש בספר א"נ לפרש הפסוקים ויצא יעקב מבאר שבע וגו' ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו דהכוונה הוא על תיקון המחשבה ולטהר את המחשבה עיי"ש בדבריו וזהו שסמך ויצא יעקב ללו לאשה כי ל"ו לאש"ם ווצ"א יעק"ב עולה כתריא"ל והוא מלאך אכתרואל (כי אכתריאל נחשב בספרים בלי א' הראשינה וכמ"ש במגיע פ' פנחס אשר כמיס ר"ת כיתריאל מ"טט סינדל כי אכתריאל נחשב בלי א' הראשונה עיי"ש] ותיקון המחשבה של אדם הוא ע"ו אכתריאל שר הבריאה וכמ"ש ביל"ר בפרשת בראשית ד"ה אליעזר עבד אברהם בשם העשרה מאמרות עיי"ש (בילקיט ראובני שלפני דפוס ווארשא הוא בדף ס'] וכן כתב בפ' קה"י ערך אכתריאל בשם הכנפי יונה. ולפי דברי הא"נ הנ"ל ניחא נמי מה שהפסוק ויצא יעקב וגו' הוא פסוק יו"ד אף שהוא התחלת הפרשה כי יו"ד הוא המחשבה וכמ"ש רש"י ז"ל בפרשת בשלח בפסוק אז ישיר: <b>ויפגע</b> במקום וגו' הנה יציאת יעקב מבאר שבע ללכת לחרן לבית לבן הי' בשביל כתרין משיחין וכמו שאמר יעקב בצאתו מבית לבן עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור ודרשו ז"ל במדרש ויהי לי שור זה משיח ב"י וחמור זה משיח ב"ד וגם יש לרמז לזה אשר ו"יצא י"עקב מ"באר ש"בט ו"ילך ח"רנה ר"ת משי"ח עם ב' ווי"ן כי ב' ווי"ן סם תרין משיחין וכמ"ש בתיקונים תיקון כ"ב ע"פ ובשלום תובלון אשר תרין ווי"ן הן תרין משיחין עיי"ש וכן הוא ג"כ ברע"מ פרשת משפטים דף קט"ו ע"א עיי"ש במ"ש הקם עם ו' עילאה משיח ראשון תקום עם ו' תנינא עיי"ש ברע"מ ובשביבי נגה שם עיי"ש [כ"כ ג"כ בספר א"נ אשר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ר"ת משוח עם ב' ווי"ן אך הוא כתב שהב' ווי"ן רומז על משיח ב"ו עיי"ש אולם באמת ב' ווי"ן הם תרין משיחין וכמ"ש בשם הת"ז והרע"מ] וזהו ויפגע במקום והוא מקום בית המקדש וכמו שפירשו רז"ל וגם פירשו ויפגע זו תפלה ולדרכינו הענין הוא שהתפלל במקום הביהמ"ק שיבואו הגואלים ויבנה בהמ"ק לעולמי עולמים. וגם מה שאמרו ז"ל שהתפלל יעקב שם אז תפלת ערבית יתכן ג"כ לדרכינו אחרי דשלשה תפלות שתיקנו האבות הם להגן מן הגליות ויעקב שתיקן תפילת ערבית הוא כנגד גאולה האחרונה מן גלות אדום וכמ"ש במג"ע בדרוש לפסח ובספר ילקוט חדש ערך גלות סי' מ"ז ע"ייש וכיון שיציאת יעקב מבאר שבע ללכת לחרן הי' בשביל
גואלים שהם יגאלינו בב"א מן הגלות האחרון לכך פיר התפלל אז תפלת ערבית שהוא כנגד הגאולה אחרונה וזהו וילן שם כי בא השמש ר"ל ביאת משיחין וכמו שדרשו רז"ל במדיר בפ' משפטים פרשה לא הפסוק עד בא השמש תשיבנו לו עד שיבא משיחינו שנאמר וזרחה לכם יראי שמו שמש צדקה מרפא בכנפו' עיי"ש וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו כי מאבנ"י המקום עם מראשתי"ו [בתורה כתוב מראשתיו חסר ו' אחר השי"ן] עולה משי"ח ב"ן יו"ד [לעתיד יהי' דויד מלא יו"ד וכן הוא בדה"י] משי"ח ב"ן יוסיף עם שמותיהם מנח"ם נחמו"ם כנודע ששמו של משיח בן דוד הוא מנחם ושמו של משיח בן יוסף הוא נחמיה. וישכב במקום ההוא במקו"ם ההו"א גי' בב"ל מד"ו יו"ן אדו"ם. הרי נרמז כאן הארבע גליות עם התרין משיחין שיבואו לגאלונו בב"א כי בשביל זה הלך יעקב מבאר שבע לחרן וכנ"ל: <b>א"י</b> ויפגע במקום ג"פ מקום כתיב בפסוק ועיין בבעה"ט מ"ש בזה. ועוד לאלוה מילין עפמ"ש בילקוט ראובני בפרשת וירא בשם הציוני אשר המלאכים שהלכו לסדום הכשילם הס"מ בדברים שאמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה ונענשו שלא יכלו לעלות למעלה וגבריאל ורפאל נתעכבו עד שיעקב התפלל תפלת ערבית ובכח אותם תפלה עלו שניהם למעלה הה"ד והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו עיי"ש והנה מה דכתיב ויפגע במקום פירשו רז"ל שהתפלל תפלת ערבית שתיקן תפלת ערבית וא"כ אז תיקן יעקב מה שאמרו המלאכים משחיתים אנחנו את המקום ונתעלו גבריאל ורפאל למעלה בכח אותה תפלה וזהו דכתיב ויפגע במקום מקום דייקא רומז על מה שאמרו המלאכים משחיתים אנחנו את המקום ותיקן זאת יעקב אז בתפילתו שהתפלל תפלת ערבית וזהו דכתיב ג"פ מקום בפסוק כי ג"פ מקו"ם גי' גבריא"ל רפא"ל בהתכוללם יחד שע"י תפלתו נתעלו השני מלאכים אלו למעלה: <b>ויקח</b> מאבני המקום וישם מראשותיו. איתא בתרגום יוב"ע וצלי באתר בי מוקדשא כו' ונסיב ארבעה מאבני אתרא קדיש ושיי איסדוי עיי"ש. והנה במד"ר פליגי ר' יהודה ור' נחמי' ורבנן כמה אבנים לקח יעקב ר"י אמר י"ב ור"נ אמר ג' ורבנן אמרי מיעוט אבנים שנים וכל אחד אומר טעם לדבריו מדוע לקח יעקב אבנים סכום זה דייקא עיי"ש במדרש והתרגום יונתן שכתב שלקח ארבעה אבנים לא קאמר שום טעם. ואפשר לומר הטעם דהנה כתיב ויפגע במקום ופירשו רז"ל בש"ס חולין ויפגע תפלה שהתפלל במקום שהתפללו אבותיו וכן מפרש בתרגום יוב"ע וצלי באתר בי מוקדשא והנה איתא בש"ס ברכות דף כ"ו שיעקב תיקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה והקשו בתוס' שם מחולין פרק ג"ה דאיתא שם לאחר שצלי בעי למהדר משמע שהתפלל ביום והרי אין זמן תפלת ערבית עד צאת הכוכבים ולפי מה שפירשנו דקיי"ל כר"י דאמר עד פלג המנחה ניחא עיי"ש בתוס' ועיין בפנ"י ברכות שם מיש שם לבאר מ"ש התוס' ולפי"מ שפירשנו כו' ובסוף דבריו שם כתב הפנ"י דבדרוש האריך להוכיח שבאותו שעה הי' מתפלל תפלת מנחה לפי"מ שמצא במדרש שהשקיע הקב"ה החמה שלא בעונתה ב' שעות ולאחר ששקעה לו החמה חזר והתפלל תפלת ערבית עיי"ש בפנ"י ונראה כוונתו בזה דלפי"ז לא קשיא קושית התוס' הנ"ל אחרי דמה דאמרינן דלאחר שצלי בעי למהדר הכוונה הוא לאחר שצלו תפלת מנחה ולא אחר שצלי תפלת ערבית בעי למהדר. והנה לפע"ד נראה כדברי הפנ"י אך נלע"ד דלאו דוקא מנחה בלבד התפלל אז יעקב שם דהא ליכא הכרע לזה דלא התפלל שם רק מנחם בלבד ושפיר י"ל שהתפלל שם תפלת שחרית ותפלת מנחה כיון שהי' במקום שהתפללו אבותיו אברהם ויצחק ע"כ התפלל שם הב' תפלות שחרית ומנחה שהתפללו שם אבותיו אברהם התפלל תפלת שחרית ויצחק התפלל תפלת מנחה ולאחר שצלי תפלת מנחה בעי למהדר וכששקעה לו החמה התפלל תפלת ערבית ויוצא לנו מזה שיעקב אבינו התפלל אז שם כל השלשה תפלות שחרית מלחה וערבית. וי"ל שכן הוא ג"כ דעת התרגום יוב"ע שכתב וצלי באתר בי מוקדשא וכתב סתם וצלי ולא קאמר דוקא וצלי תפלת ערבית כי כוונתו הוא שהתפלל יעקב שם כל השלשה תפלות. והנה איתא בתיקונים תיקון עסרין וחד צלותא איהי כקרבנות כמו דאמרינן תפלות כנגד תמידין תקנום וקרבנין אינון לקבל אריה שור נשר אדם ארבע חיות שבמרכבה קרבנא קדמאה דא צלותא דשחרית ואם הוו זכיין הוה נחית דיוקנא דאריה והוי מקבל קרבנא כו' וקרבנא תנינא לקבל שור ולקבלי' צלותא דמנחה אם זכו האי שור מקבל קרבנא כו' קרבנא תליתאה דערבית קרבנא דעופון כו' דאי זכו נשרא דיעקב נחית לקבל לון כו' קרבנא רביעאה לקבל אדם דאיהו מחשבה דקריב ומיחד כולא עיי"ש בת"ז. נמצא לפי האמור שיעקב אבינו התפלל שם אז כל השלשה תפלות הרי נחתו כל הארבעה חיות שבמרכבה לקבל התפלות וזהו ויפגע במקום וילן שם והיינו ויפגע במקום שהתפלל
כל השלשה תפלות וכאמור וילן שם ש"ם ר"ת מ"חנה שיכונה רומז שהארבע חיות שבמרכבה שהם נקראים מחנה שכינה וכנודע נחחו לקבל התפלות וזהו טעמא דהתרגום יובע שכתב שלקח יעקב ארבעה אבנים ארבעה דייקא שהוא כנגד ארבע חיות שבמרכבה וזהו וישם מראשותיו מראשותיו דייקא כי מראשותיו הוא המחשבה וכן כתב בספר קדושת לוי לפי דרכו שם עיי"ש והמחשבה שבאדם מייחד כל הארבע חיות שבמרכבה וכמו שכתב בת"ז הנ"ל וע"כ ויש"ם מראשתו"ו [בתורה כתיב מראשתיו בלא ו' אחר השי"ן] עם ד' כי ד' אבנים שם מראשותיו] עולה מספר אלף שי"ז כמספר ארי"ה שו"ר נש"ר אד"ם וזהו שנעשו כל הארבעה אבנים אבן אחת וכמו שכתוב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ופירשו רז"ל שנעשו כל האבנים אבן אחת כי רמז לו בזה שנחייחדו כל הארבעה חיות שבמרכבה עי"ז ששם אותם מראשותיו שהוא המחשבה וכנ"ל וכדאיתא בת"ז הנ"ל שהמחשבה מיחד לכולהו ועיין גם בזהר בראשית דף י"ט ריש ע"א ובזהר עקב דף רע"ד ע"א עיי"ש וזה יש לרמז ג"כ ויקח את האבן אשר שם מראשתיו שהר"ת א"שר שים מ"ראשתיו הם ר"ת א"רבע מ"חנה ש"כינה רומז שנתייחדו כולם להיות חדא ע"ו המחשבה דקריב ומיחד כולא. ובזה מובן ג"כ מה שאמרו ז"ל בש"ס חולין דף צ"א מלאכי אלקים עולים ויורדים בו עולים שנים ויורדים שנים כי פגעו בהדי הדדי הו"ל ארבעה ועוד אמרו שם עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה כו' ופירש"י בדיוקנו של מעלה בפרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב עיי"ש וצרין לדעת דאמאי דוקא ארבעה מלאכים עלו וירדו ע הסולם וגם זאת לכאורה אינו מובן דאמאי דוקא אז עלו המלאכים להסתכל בפרצוף אדם שבארבע חיות שבמרכבה וירדו להסתכל בדיוקנו של יעקב של מטה ולדרכינו הנ"ל ניחא הכל אחרי דבתפלות של יעקב שהתפלל אז כל השלשה תפלות נחתו הארבע חיות שבמרכבה לקבל התפלות וכנגד הארבע חיות שבמרכבה לקח יעקב ארבעה אבנים וכנ"ל וא"כ י"ל דכנגד זה עלו וירדו על הסולם ארבעה מלאכים ודייקא ארבעה כנגד ארבע חיות שבמרכבה ושפיר עלו אז ג"כ המלאכים להסתכל בפרצוף אדם שבארבע חיות שבמרכבה וירדו להסתכל בדמות יעקב. <b>ויחלם</b> והנה סלם מצב ארצה וגו' הנה איתא בבעה"ט שהראה לו הגליות והגאולה כי סלם אותיות למס והוא הגליות והנה סלם גי' וקץ והוא קץ הגאולה עיי"ש וי"ל כאשר הראה לו הגליות הראה לו ג"כ סיבת הגליות מאיזה חטא יבואו הגליות וגם כאשר הראה לו קץ הגאולה הראה לו ג"כ הגואלים והן אליהו ומשיח ב"ד ומשיח ב"ו שהם יבואו לגאלונו גאולה שלימה. והנה חטא המרגלים גרם את הגליות וכמאמרם ז"ל וגם חטא העגל גרם את הגליות וכמ"ש בילקוט ראובני בריש פ' מסעי בשם העשרה מאמרות עיי"ש וכן מבואר ג"כ במד"ר בפתיחה דאיכה סי' י"ג עיי"ש וזהו שהראה לו סלם מצב ארצה כי סלים עם ארציה גו' עג"ל מרגלי"ם שזה גרם הגליות ומה שהראה לו וראשו מגיע השמימה בזה הראה לו השלשה גואלים הנ"ל כי וראשיו עם השמימ"ה עולה אליה"ו עם מנח"ם ב"ן טמיא"ל נחמו"ה ב"ן חושיא"ל והן השלשה גואלים אליהו הנביא ומשיח ב"ד ומשיח ב"י. <b>והיה</b> זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' עיין בכלי יקר שכתב ופרצת יפרצו מיבעי לי' למימר ועיי"ש מ"ש בזה ולדעתי נראה עוד דהנה מבואר במד"ר פרשת בראשית פרשה י"א דופרצת ימה וקדמה וגו' זה יהי' לעתיד דאיתא שם במדרש אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבע"י ורש את העולם שלא במדה שנאמר והי' זרעך כעפר הארץ וגו' ועיין בפי' יפה תואר שמפרש בזכות אברהם ירשו בניו את הארץ לפנים רק במדה אבל בזכות יעקב יורשו לעתיד ואז ירחיב את גבולם בלי מדה עיי"ש וכ"כ בנזר הקודש שם שבזכות יעקב ירשי ישראל בלא מדה וזה יהי' לעתיד עיי"ש ועיין גם ברבינו בחיי כאן מ"ש במה דקאמר והי' זרעך כעפר הארץ ולא קאמר ככוכבי השמים ויוצא מדבריו שם ג"כ דמה דקאמר ופרצת ימה זה יהי' לעתיד לאחר שנצא מן הגליות עיי"ש וזהו דקאמר ופרצת דייקא ולא קאמר ויפרצו כי במלת ופרצת רמז לו דופרצת ימה וקדמה וגו' זה יהי' בביאת משיח כי ופרצ"ת עולה מנח"ם ב"ן עמוא"ל משי"ח ב"ן דוי"ד עה"כ [לעיל יהי' דויד מלא יו"ד וכנודע וכן הוא בדה"י דויד מלא יו"ד] גם ופרצ"ית ימ"ה [עיין בבעה"ט שכתב ג"כ רמז בתיבות ופרצת ומה] עולה ב"פ משי"ח עם אליה"ו נבי"א [הה' מתיבת הנביא שמושית הוא ועיין גם בספר נועם מגדים בפרשת שלח שכתב שהאותיות א' נ' מתיבת אנשים ר"ת אליהו נביא כי ההא מהנביא שמושיח]. <b>הנה</b> דברי המדרש הנ"ל מהראוי להתבונן דאמאי משום שיעקב שמר את השבת ירשו בניו את
רץ שלא במדה. ונ"ל שזה הוא עיקר משום שקבע ומין וכמו שאמרו במדרש יעקב שכתיב בו שמירת שבת שנאמר ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי ה וקבע תחומין והוא עפמ"ש בספר אמרי נועם דרשת קדושים אהא שאמרו ז"ל שהקב"ה משלם מדה ד מדה דהפירוש כנגד הוא ההיפוך והתנגדות דה היינו שבאם ישראל מצמצמין תאותיהם למטה מעוררין ח"ו גם למעלה בחי' צימצום ואדרבה "ז מעוררין למעלה כח רב ההשפעה לישראל עיי"ש יין גם בספר בני יששכר במאמרי חודש ניסן מאמר סי' ט' שמביא בשם הקדוש מהר"פ מקאריץ ז"ל נה שאמרו ז"ל דבפסח נידונין על התבואה שהוא פ"י מאמרם ז"ל כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו וכן הוא כשאוכל מאכלים בלי מטעמים בכדי יספיק לו מעט מן המזון אז המזון רודף אחריו המאכל מצה אין בה טעם אז דנין על התבואה הרבות מזונות לישראל עיי"ש והוא כדברי הא"נ הנ"ל פי' מאמרם זיל שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה. לפי"ז שפיר כיון שיעקב אבינו ע"ם קיים מצות תחומין שעשה לו גבול שלא ילך הלאה בשבת לכן ילם לו הקב"ה ונתן לו כנגד זה את הארץ בלי גבול <b>הנה</b> איתא בפרע"ח בשער ר"ח חנוכה ופורים פ"ג ד' אותיות הוי' הם נגד ארבע רוחות העולם מזרח ה' צפון ו' דרום ה' אחרונה מערב עיי"ש כן הוא ג"כ בסידור האר"י ז"ל על המשנה ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' עיי"ש וכפי מה דקאמר כאן הסדר ומה וקדמה וצפונה ונגבה הרי הוא צירוף ה' י' ה' ו' והוא הצירוף הוי' של חודש טבת היוצא מסית לד' את"י ונרוממ"ה שמיו. וצריך לדעת מדוע קאמר לו הסדר הצירוף הוו' של חודש טבת דייקא ויש לומר כי טבת יש לו שייכות ליעקב כי טבית עולה מספר תי"א והוא ר"ת י"עקב א"יש ת"ם גם חדיש טבית עולה יעק"ב ישרא"ל. <b>אולם</b> בלק"ת מהאר"י ז"ל בפרשת בראשית איתא יו"ד דרום ה' ראשונה צפון ו' מזרח ה' אחרונה מערב עיי"ש וכ"כ ג"כ בפרדס בשער כ"א פרק ח' עיי"ש ולפ"ז הסדר דקאמר כאן ימה קדמה צפונה נגבה הוא צירוף ה' ו' ה' י' והוא הצירוף הוי' של חודש תמוז היוצא מס"ת ז"ה איננ"ו שו"ה ל"י. ויש לומר עפ"י מ"ש לעיל דמה דקאמר לו ופרצת ולא קאמר ויפרצו כי במלת ופרצת רמז לו דזה יהי' בביאת משיח כי ופרצ"ת עולה מנח"ם ב"ן עמיא"ל משי"ח ב"ן דוו"ד ביו"ד עה"כ. ולפי"ז יש לומר דזהו נמי מה דקאמר לו דייקא הסדר הצירוף הוי' של חודש תמוז כי גם בהצירוף של חודש תמוז רמז לו שזה יהי' בביאת משיח כי חד"ש תמו"ז עולה ג"כ מנח"ם ב"ן עמיא"ל משי"ח ב"ן דו"ד [בלא יו"ד] במכיוון. <b>ושמרתיך</b> בכל אשר תלך. עיין בא"נ בפרשה זו ד"ה ויחלום שכתב ושמרתיך בכל אשר תלך כי מט"ט הוא ההולך לשמירת הצדיקים וכמ"ש הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ואמרו חז"ל זה מט"ט ואש"ר תליך עולה מספר תתקנ"א והוא בסוד מט"ט עיי"ש בדבריו והנני מוסיף על זה דהנה גם אליהו הוא השומר על הדרך וכמ"ש בא"נ בפ' וישלח וכתב שם עוד אשר ויישבו ה"מלאכים א"ל י"עקב ל"אמר ר"ת אליהיו ותיבת וישבו עולה מיט"ט בתוס' יו"ד עיי"ש וזהו הרמוז כאן ושמרתיך בכל אשר תלך כי אש"ר תליך עולה מספר תתקנ"א והוא בסוד מט"ט וכמ"ש הא"נ ובכ"ל עולה אליה"ו. ולדעתי נ"ל עוד דהנה ידוע מכתבי הקדוש מהר"ש מאוסטערפאלי שהביא בשם הז"ח שהמלאכים מיכאל מלכיאל שנגדיאל עזרו ליעקב בעת צרה והם עולים במספר טזר"ח בסוד עזרת אבותינו. וזהו יש לרמז אש"ר תל"ך עולה מלא"ך מיכא"ל מלא"ך מלכיא"ל מלא"ך שנגדיא"ל בהתכוללם יחד בסוד הכולל שהמלאכים אלו ישמרו אותו. <b>א"י</b> ושמרתיך בכל אשר תלך דהנה ידוע אשר עם קריאת שמע מנצחים את האויבים וכמו שפירשו רז"ל הפסוק ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וגו' אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי הוא שיושיע אתכם. ועיין גם במג"ע בפ' בלק שכתב שיעקב לא יכול לנצח את עשו רק בק"ש לכן שלח יעקב לעשו כ"ה תאמרון לאדני לעשו כ"ה אמר עבדך יעקב שהוא ב"פ כ"ה על כ"ה אתווין דיחודא דשמע ישראל כ"ה בשחרית וכ"ה בערבית עיי"ש וזהו ושמרתיך בכל אשר תלך היינו עם כל אשר תלך זה רומז על ק"ש כי כ"ל עולה ב"פ כ"ה והוא כ"ה אתווין דיחודא דשמע ישראל כ"ה בשחרית וכ"ה בערבית אש"ר תליך גי' שמ"מ ישרא"ל, <b>א"י</b> ושמרתיך בכל אשר תלך עפי"מ שאמרו ז"ל במד"ר פ' ראה ובמדר"ת פ' קדושים למה הדבר דומה לשני ב"א אחד הי' לו כרם בגליל ואחד ביהודה וכו' אמר זל"ז שמור לי ואשמור לך כך אמר הקב"ה לאדם אם שמרת את שלי אני משמר את שלך. וזה יש לרמז שהר"ת ו"שמרתיך ב"כל א"שר ח"לך הם ר"ת ו"אתה א"ת ב"ריתי ת"שמור. רומז כנ"ל שאומר הקב"ה לאדם אם שמרת את שלי אני משמר את שלך. <b>כי</b> לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשך דברתי
לך. הנה מלת אם אין לו פירוש כלל ורש"י ז"ל כתב אם משמש בלשון כי ופירשו המפורשים דא"א לפרש אם כפשוטו שמורה על הספק אחרי דמלת אשר מורה על הדאי וא"כ הוי שני הפכים בנושא אחד לכן פירש"י אם משמש בלשון כי אולם בספר משכיל לדוד הקשה ע"ז דא"כ אם זה הוי כמו אשר ונמצא כאלו כתיב ב"פ אשר ול"ל עיי"ש מה שנדחק בזה. ולדעתי נ"ל לפרש מלות אשר אם בדרך רמז דהנה מ"ש כי לא אעזבך הבטיח לו בזה על הפרנסה כי המבקש לחם נקרא נעזב וכמ"ש רש"י לקמן בפסוק ונתן לי לחם לאכול וזהו דקאמר עד אשר אם כי זה רומז על הפרנסה כי אש"ר עולה נצ"ר ונק"ה וידוע שהשפעות הפרנסה בא מן הנך תרין מזלין נצר ונקה וא"ם האלף בסוד אחד אלף עולה כל שמות הפרנסה והם פא"י חתיך סא"ל דיקרנוס"א. <b>ושבתי</b> בשלום אל בית אבי. עיין בתיקונים תקונא עסרון ותרין מש"ש ע"פ כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ומסיימו שם ודא איהו דאתמר ושבתי בשלום אל בית אבי עיי"ש ומבואר בדבריהם שהם מפרשים הא דקאמר יעקב אבינו ע"ה ושבתי בשלום אל בית אבי קאמר זאת על הגאולה העתידה וכן מבואר ג"כ בזהר פרשת בראשית דף כ"ג ע"ב עיי"ש ונ"ל לרמז בזה דהנה ידוע מהספרים הקדושים אשר חנוכה הוא חינוך לגאולה העתידה שע"י מצות ניח נזכה לאורו של משיח וגם אנכי כבר אמרתי שזה רמזו רז"ל בדבריהם דקאמרו מאי חנוכה כי מא"י ר"ת מ"שיח אילקי י"עקב והיינו שרמזו רז"ל בזה שע"י מצות נ"ח נזכה לביאת משיח אלקי יעקב. וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי שבת"ו עילה ח"פ חנוכ"ה רומז על שמנת ימי חנוכה. שלו"ם ר"ת שמן מ"נורה עם ל"ו והוא הל"ו נרות שמדליקין בשמנת ימי חנוכה במנורה עם שמן. בי"ת אב"י גי' משי"ח ב"ן דו"ד [כי משיח בן דוד נחשב במג"ע ומובא בא"נ בפ' ויגש מספר תכ"ה כמספר גו"ר ארי"ה] והס"ת ושבת"י בשלו"ם א"ל בי"ת אב"י גי' גלו"ת אדו"ם ורמז יעקב אבינו בזה שע"י מצות נר חנוכה נזכה לביאת משיח ונצא מן גלות אדום. <b>וישא</b> יעקב רגליו וגו' כתב רש"י ז"ל משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו. ויש לרמז לזה אשר רגלו"ו ויל"ך ארצ"ה בנ"י ס"ת יוה"ך והוא השם השומר בדרך היוצא מס"ת מפסוק כ"ו מלאכו"ו וצו"ה ל"ך לשמרך בכל דרכיך. <b>ויאמר</b> הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו. כתב שמג"ע השקו הצאן על סוד תורה שבע"פ לכו רע"ו כאן הראה להם סוד תורה שבע"פ ר"בי ע"קיבא ו"חביריו עכ"ל המג"ט ודבריו סתומין ונראה לי לבאר כוונתו דהנה איתא בזהר בפרשת ואתחנן דף ע"ר ע"א וז"ל פתח ואמר הן עוד היום גדול וגו' האי קרא אוקמוה דכר ישראל יתערון תשובה לקמי קב"ה בזכות דאורייתא יתובון לארעא קדישא ויתכנשון מן גלותא דהא ודאי יומא חד יהא גלותא לישראל ולא יתיר הה"ד נתנני שוממה כל היום דוה. ואי לא יתובון קב"ה אמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה בלא זכו ובלא עובדין דכשרין אבל אסותא חד לכו הקשו הצאן אשתדלו באורייתא כו' עיי"ש בזהר ועיין גם במד"ר שמפרש הקרא דלעיל דכתיב וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עלי' וגו' ונאספו שמה כל העדרים. וירא והנה באר זו ציון והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלשה מלכיות הראשונות ונאספו שמה כל העדרים זו מלכות רומי עיי"ש במד"ר ולפי דברי המדרש אלו ניחא מאוד דברי הזהר הנ"ל שמפרש הקרא דויאמר הן עוד היום גדול וגו' על הגאולה. והנה מה דמבואר בדברי הזהר הנ"ל דבזכות לימוד התורה תהי' הגאולה זה הוא ע"י לימוד תורה שבע"פ והוא משניות דוקא וכדאיתא במד"ר בפרשת צו פרשה זיין אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות עיי"ש וזהו שכתב המג"ע השקו הצאן ולכו רע"ו הראה להם סוד תורה שבע"פ ר"בי עיקיבא ו"חביריו וכוונתו לפרש הפסוק ההוא דויאמר הן עוד היום גדול וגו' כדברי הזהר הנ"ל להשתדל באורייתא ויתכנשון מן גלותא בזכות אורייתא אך עיקר הוא בזכות לימוד תורה שבע"פ ומשניות דוקא וכדברי המד"ר הנ"ל לזה כתב המג"ע שהראה להם סוד תורה שבע"פ ר"בי ע"קיבא ו"חבריו כי ר"ע הוא סוד המשנה וע"כ רב"י עקיב"א גי' משנ"ה וכמ"ש המג"ע בדוכתא אחריתא. <b>והנה</b> ט' פנים לתורה ויש אתי לפרש הפסוק דוואמר הן עוד היום גדול וגו' על דרך שמפרש בזוה"ק הנ"ל ובסגנון אחר דהנה כתוב בעתה אחישנה ודרשו רז"ל בסנהדרין דף צ"ח זכו אחישנה לא זכו בעתה והנה לפי מה דמבואר בדברי הזהר הנ"ל דבזכות לימוד התורה תהי' הגאולה והיינו בזכות לימוד משניות וכדברי המד"ר הנ"ל א"כ הרי דבזכות לימוד משניות תהי' אחישנה ולא בעתה אחרי דבעתה הרי א"צ שום זכות דבעתה תהי' הגאולה אפי' לא זכו כלל. וזהו הן עוד עוד רומז על משניות כי עו"ד עולם מספר פ' ומספר פ' רומז על משניות וכדאיתא
במד"ר בפרשת נשא פרשה י"ג ע"פ קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה כי משניות מתחלת במ"ם מ"אימתי ומסיימת במ"ם בשלו"ם והוא מספר פ' גם ראשי אותיות מששה סדרי משנה עולים מספר פ' עיי"ש במד"ר היום גדול הוא יום הגאולה כי יום הגאולה נקרא יום גדול וכמ"ש שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול וכה"א [הושע ב'] גדול יום יזרעאל ומתרגמינן רב יום כנישתהון. ור"ל הן עוד היום גדול היינו דבזכות משניות המרומז בתיבת עוד וכנ"ל יבא יום הגדול שהוא יום הגאולה. לא עת האסף המקנה ר"ל לא בעתה תהי' הגאולה אלא דבזכות משניות יהא אחישנה לכן השקו הצאן ולכו רע"ו אשתדלו באורייתא של ר"בי ע"קיבא ו"חביריו שהוא משניות וכנ"ל. <b>ואציגה</b> פה מה שנ"ל במה שאמרו ז"ל במד"ר הנ"ל דאין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות דראוי לשום לב להבין דאמאי בזכות משניות דוקא וראיתי בספר קה"י ערך לילית שכתב שם דע"י לימוד התורה מכלין את קליפת לילית ומסיים שם וז"ל ובזה יובן מ"ש בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטת ואמרו ז"ל גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ע" לימוד התורה יהי' הגאולה והענין הוא כי גלות אדום הוא בחי' נוקבה דקליפה בחי' לילית כמ"ש באורך בערך אדום והנה ע"י התורה אנו מכניעין הקליפה הלזו ויהי' הגאולה עכ"ל אמנם אכתי אינו מיושב בדבריו מה דקאמרו במד"ר הנ"ל בזכות משניות דוקא. ונ"ל דהנה אמרו ז"ל בפסחים דף פ"ז לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהן גרים ופירשו בספרים דהכוונה הוא כדי להעלות הנ"ק מבין הקליפות. והנה ע"י עסק התורה מעלין את הנ"ק וכמ"ש המג"ע בפ' לך והאוה"ח בפרשת צו עיי"ש ונ"ל דדוקא ע"י לימוד תורה שבע"פ והוא משניות דוקא מעלין את הנ"ק דהנה האוה"ח שם כתב עוד שהנ"ק הם שני בחי' האחד ניצוצי הקדושים שירדו בעולם התהו והשני הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל מאדה"ר עיי"ש והנה משנ"ה הוא אותיות נשמ"ה וכנודע ע"כ שפיר ע"י לימוד משניות מעלין את הנ"ק שהם הנשמות שנפלו בעולם התהו והנשמות העשוקות וע"כ הר"ת של השמות הששה סדרי משנה הם. זמ"ן נק"ט וכמ"ש הרמב"ם ז"ל סימן זה בהקדמתו לסדר זרעים וכן הוא ג"כ בהקדמת תיקוני זהר ד"ה דרגא שתיתאה ביראת ד' ועיין בצל"ח בפתיחה למס' ברכות מ"ש שם לפרש הרמז דזמן נקט של ששה סדרי משנה עיי"ש ועיין גם בספר קה"י ערך זמן נקט מ"ש בזה ולדרכינו הרמז הוא כי זמ"ן ר"ת נ"שמות ז"יין מ"לכין והן הנשמות שנפלו בעולם התהו וכנודע ועיין מזה בלק"ת מהאר"י ז"ל ריש פ' בראשית נק"ט ר"ת נ"יצוצות או נ"שמות ק"דושים ט"הורים והן הנשמות העשוקות והוא שני בחי' נ"ק שחשיב האוה"ח הנ"ל. ובזה יש לתת ג"כ טעם למה שחלק רבינו הקדוש את המשניות לששה סדרים ועיין בצלח שם בהפתיחה למס' ברכות שכתב הטעם כיון שעל התורה העולם עומד והעולם הוא ששה קצוות עיי"ש ולדרכינו י"ל כדבריו ועד"א והיינו כי ששה סדרים הם כנגד ששה קציות וע"י לימוד משניות מעלין את הנ"ק מכל הששה קצוות. ומעתה לפי"ז שפיר אמרו רז"ל במד"ר הנ"ל דאין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות דווקא כי הגליות הם כדי לברר הנ"ק ולהעלותם אל הקדושה וכנ"ל וכיון שע"י לימוד משניות מעלין הנ"ק להקדושה ע"כ שפיר. בזכות משניות יהא קיבוץ גליות. <b>ורחל</b> באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא. ובמסורה רעה ב' דין ואידך שן רעה. ונראה דהנה איתא במד"ר ויאמר להם יעקב אחי וגו' ר"י בר"ח פתר קריא בגלות ויאמר להם יעקב אחי וגו' מחרן אנחנו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עונותיכם כשלג ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום באיזה זכות והנה רחל בתו באה עם הצאן הה"ד קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בני' וגו' כה אמר ד' מנעך קולך מבכי וגו' ויש תקוה לאחריתך וגו' עכ"ל המדרש ויצא לנו מדברי המדרש אלו דמה דכתיב ורחל באה עם הצאן הכוונה הוא שבזכות רחל תהי' הגאולה וכן איתא ג"כ בהדיא במד"ר בפתיחתא דאיכה סוף סי' כ"ד שאמר הקב"ה לרחל בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומן הה"ד קול ברמה נשמע וגו' עיי"ש והנה ידוע שהגאולה העתידה תהי' ע"י שם אהי"ה שהוא סוד בינה וכמו שהי' גאולת מצרים ע"י בינה שהוא שם אהי"ה ועיין בס' קה"י ערך רעה שכתב אשר ה' אחוריים דאהיה עם הנ' אותיות וחמשה כוללים עולים רע"ה וז"ס שאמר פרעה למשה ראו כי רעה נגד פניכם שהגאולה שלכם תהי' מאהיה ומה' אחוריים העולים רע"ה עיי"ש בדבריו וזהו יש לרמז כאן ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא. לאבי"ה כ"י רע"ה הו"א ס"ת אהי"ה רומז על הגאולה שתהי' בזכות רחל ע"י שם אהי"ה גם רע"ה עולה ה' אחוריים דאהיה וכמ"ש הקה"י הנ"ל ע"פ ראו כו רעה נגד פניכם וזהו
שמשלב המסורה שן רעה כי שן רומז על תרין משיחין עפמ"ש בס' קה"י ערך שדות בשם המג"ע אשר שמש נגה הם תרין משיחין משיח ב"ד שמש ומשיח ב"ו נגה עיי"ש וש"ן ר"ת ש"מש נ"גה והן התרין משיחין גם ש"ן באות ן' דמנצפ"ך עולה מספר אלף כמספר משי"ח ב"ן דוי"ד [ביו"ד כי לעתיד יהי' דויד מלא יו"ד וכנודע וכן בד"ה כתיב דויד מלא יו"ד] משי"ח ב"ן יוס"ף ורעה הוא סוד שם אהיה וכנ"ל שעל ידו תהי' הגאולה שלימה ויבואו הגואלים בב"א. <b>א"י</b> ורחל באה עם הצאן אשר לאביה וגו' ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן. הנה כתיב בס' לקוטי שושנים מהקדוש מהר"ש מאוסטטרפאליא שישקל פה אחת המפתה לאדם לזנות ומביאה לידי קרי ושם הקליפה הוא לר"י ונרמז בפסוק ותזני על שמך היינו האותיות שלפני אותיות שמיך שהם לר"י ושם הקליפה הלזו ר"ת ל"אה ר"חל ו"עקב שהם ביטלו קליפה זו ופ"ד שנים הי' יעקב עד שנשא אשה ולא ראה קרי עיי"ש וזהו פי' הפסוק ורחל באה עם הצאן אשר לאביה ור"ל רחל באה עם נשמות ישראל שהי' ת"ר אלף נשמות ישראל נבלעים בצאן לבן וכנודע מהספרים ויגש יעקב ויגל את האבן אב"ן ר"ת נ"געי ב"ני א"דם וקרי נקרא נגעי בני אדם וכמ"ש בלק"ת בפרשת תצא וכ"כ בזהר בראשית דף נ"ד ע"ב והיינו שסר יעקב את נגעי ב"א מעל פי הבאר פ"י גי' צ' הבא"ר הוא אותיות האב"ר והוא האבר בחי' צדיק יסוד עולם ומע"ל פ"ו הבא"ר ס"ת לר"י שם הקליפה הנ"ל המפתה לבני אדם לזנות ומביאה לידי פגם בבחי' צדיק יסוד עולם ופ"י הבא"ר ויש"ק ס"ת קר"ו רמז שיעקב אבינו תיקן כ"ז וסר הנגעי ב"א הבאים ע"י פגם בבחי' צי"ע וישק את צאן לבן היינו שהשוק את הכנ"י בכל מיני טובות <b>ובדרכינו</b> הנ"ל יש לפרש המסורה ויגל את האבן ויגל ב' דין ואידך ויגל כבודו. דהנה כל הצרות הבאים על האדם הם מחמת פגם הברית וכנודע והנה כשאדם מצטער יש גם להשכינה הקדושה צער וכמו שאמרו ז"ל במתני' בסנהדרין דף מ"ו בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ועיין בספר א"נ בפ' אמור שמפרש שהשכינה הקדושה סובלת יסורים בעדינו הן יסורי חולאת ר"ל וזה נקרא בשם קלני מראשי עדה"כ כל ראש לחלי והן יסורי עניות וזה נקרא קלני מזרועי שהוא חסרון ממון הניתן מיד ליד עיי"ש וממילא כשאין לאדם צער רק שמחה יש גם להשכינה הקדושה שמחה וזהו כוונת המסורה ויגל את האבן מעל פי הבאר היינו כשתסיר נגעי ב"א הנרמז במלת אבן וכנ"ל הבאים מחמת פגם הברית הנרמז במלות פי הבאר וכנ"ל אז ויגל כבודי היינו שישמח השכינה כי כבודי הוא השכינה וכמ"ש וכבודי לאחר לא אתן ופירשו רז"ל בת"ז תקונא עסרין וחד וכבודי שכינתא עילאה עיי"ש. <b>ויאמר</b> יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אלי'. כתב רש"י זיל והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כך. וצריך לדעת היכן מרומז בקרא שלהוליד תולדות אמר כך וראיתי במג"ע שכתב הבה את אשתי הב"ה גי' י"ב שיהי' לו י"ב שבטים וכן הוא ג"כ בכנפי יונה ח"ג סי' קי"א ולדעתי נ"ל אשר אלי"ה ר"ת ה"בן י"קיר ל"י א"פרים והוא בני ישראל. ועיין גם בילקוט ירמי' רמז שט"ו דאיתא שם ע"פ הבן יקיר לי אפרים דכיון שאמר יעקב שיעבוד שבע שנים ברחל עי"כ ישראל נקראים על שם בן בנה של רחל וכמ"ש הבן וקור לי אפרים עיי"ש והנה מה דקאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי הרי הי' כוונתו על רחל לכך שפיר רמז בזה דקאמר ואבואה אליה על שם אפרים דווקא וכנ"ל. <b>איתא</b> בכנפי יונה שם דאליהו שנתן משכון אות ו' ליעקב שיבא ויבשר גאולת בניו לפיכך אמר יעקב ואבואה אלו"ה אותיות אלו"ה שיצא מבני בני' של רחל שהיתה כוונתו באליהו עיי"ש ולפי דבריו יש לרמז דזהו שאמר כי מלאו ימי היינו ומ"ו במילואו יו"ד מ"ם יו"ד עולם אליה"ו הנבי"א. <b>וירא</b> ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. כתב הבעה"ט ויר"א די' כ"י שנואיה ס"ת אהי"ה לפי שחשדה יעקב כמו שהפקירה עצמה לו כך הפקירה עצמה לאחר לכך העיד הקב"ה שמו עלי' עיי"ש ועוד לאלוה מילין דהנה ידוע שהמשכת הבנים הוא משם אל"ד וכתב בפרע"ח שער תיקון חצות פ"ג ששם אל"ד הוא סוד הלידה של לאה וגם שם זה עה"כ עולה לא"ה עיי"ש והנה שם זה מקורו הוא באהיה וכנודע ועיין גם בא"נ פ' תולדות מש"ש ויעתר יצחק לד' אשר לד' עולה אהי"ה אליד ומזה בא ההולדה עיי"ש וזהו ויר"א די' כיי' שנוא"ה ס"ת אהי"ה ולאה גי' אליד עה"כ וכדברי הפרע"ח הנ"ל רמז שעם שמות אלו ויפתח ד' את רחמה והי' המשכת הבנים. <b>ויהי</b> כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' אמרו ז"ל משנולד יוסף שהוא שטנו של עשו כי בית יוסף להבה ובית עשו קש רצה יעקב לשוב. ונראה דהנה
השם מ"ב הוא בגבורה וכמ"ש בלק"ת בתהילים קפיטל צ"א עיי"ש ובזה השם ממיתין את הרשעים ובזה השם הרג אלישע מ"ב ילדים וכמ"ש במג"ע פ' שמיני עיי"ש וכן הוא ג"כ ברבינו בחיי פ' שמות עיי"ש וי"ל שיוסף הי' לו כח השם מ"ב והוא דהנה ידוע שהשם הראשין משם מ"ב והשם האחרון מעם מ"ב הם הכוללת כל השם מ"ב כי הראש והסיף כולל הכל. והנה יוסף איקרי שור וכמ"ש בכור שורו הדר לו ושי"ר גי' אב"ג ית"ץ והוא השם הראשון משם מ"ב והנה איתא בז"ח ומובא גם באוה"ח בפ' קדושים שר ז' צדיקים יתכנו להם ז' ימי השבוע ויום שבת הוא כנגד יוסף וזה ידוע שהשם האחרון משם מ"ב שהוא שקוצי"ת הוא נגד שבת. נמצא שיוסף הי' כולל כל השם מ"ב. וזהו בית יוסף להבה כי להב"ה גי' מ"ב. וזהו שאמרו ז"ל שיוסף הוא שטנו של עשו כי בית יוסף להב"ה היינו שיוסף הי' לו כח השם מ"ב שהוא שם הגבורה ובו מכין את הרשעים. <b>ויעקב</b> הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים. עיין בזהר בפרשת מצורע דף נ"ה ע"ב שמדייק כאשר ראם ראה אותם מבעי לי' מה ראם עיי"ש ונראה עפמ"ש המג"ע בפרשת וישב בד"ה לך נא ראה אשר הר"ת י"פגעו ב"ו מלאכי א"לקים הם ר"ת י"ון ב"בל מ"די א"דום שראה יעקב הארבע גליות עיי"ש. ולפי"ז י"ל שראה יעקב אז גם התרין משיחין שיבואו לגאול אותנו מן הגליות בב"א וזה מרומז ג"כ בהר"ת ויפגעו ב"ו מ"לאכי א"לקים כי הר"ת מהנך תיבות הה ר"ת י"תננו ב"מדבר מ"לון א"ורחים ואיתא בתיקונים תקונא שתיתאה מי יתננו במדבר מלון אורחים אינון ב' משיחין דמתמן קא עברין כך אתאן למפרק לישראל עיי"ש וזהו שאמר יעקב מתחלה מחנה ואח"כ קראו מחנים כי מחנ"ה מחני"ם הם אותיות מנח"ם נחמי"ה והן התרין משיחין. וזהו דכתיב כאשר ראם דווקא כי רא"ם ר"ת ר"וח א"לקים מ"רחפת והוא רוחו של משיח וכנודע ממאמרם ז"ל גם רא"ם ר"ת ר"וח א"פינו מ"שיח [באמת הקרא דרוח אפינו משיח ד' קאי על יאשיהו שקונן עליו ירמיהו ולא קאי על משיח שיבא לגואלינו אולם בתוס' פ"ק דע"ז דף ה' ד"ה כי רוח מבואר שהם מפרשים הקרא דרוח אפינו משיח ד' גם על משיח שיבא לגואלינו בב"א עיי"ש בתוס'] וגם רא"ם האלף בסוד אחד אלף עולה משי"ח ב"ן דו"ד מש"ח ב"ן יוס"ף עם שמותיהם מנח"ם נחמי"ה. <b>חידושי</b><b> </b><b>הלכות</b> <b>בספר</b> מנ"ח בסופו בקונטרס קומץ מנחה מצוה מ' מביא בשם הטור עה"ת שכתב בפרשתינו בפסוק ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ואע"ג דאיתא בפרק בתרא דזבחים דאין עושין מזבח מדבר שנשתמש בו הדיוט בבמה שרי. וכתב עליו המנ"ח שם שהוא תמוה דהלא בזבחים שם דף קט"ז ע"ב מבואר דאפי' בבמה נמי אסור וכו' וכ"מ במנחות דף כ"ב ע"א דאיתא התם א"ב חדתי ומקשה ועתיקי לא והכתוב וכו' ומשני ה"נ בחדתי וצ"ע עכ"ד. וז"ל הגמרא זבחים אופרא הורמיז שדרה קרבנא לרבא שלחה לי' אסקוה ניהלי' לש"ש אמר להו רבא לרב ספרא ולר"א ב"ה זילו וכו' וחזו היכא דמסקא ומא שרטון ושקלו ציבא חדתי ואפיקו נורא ממרא חדתא ואסקוה ניהלי' לש"ש א"ל אביי כמאן כראב"ש דתניא ראב"ש אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא ישמש בהן הדיוט והא מודה ראב"ש בבמה דתניא וכו' ורבא אמר לך התם נמי בחדתי עכ"ל הגמרא. ומבואר דמסקנת הגמרא לאסור נמי בבמה וקשה על הטור כנ"ל. ודא הוא תימה רבתי לכאורה. <b>אך</b> לפענ"ד יש ליישב דהנה אביי הוא דפריך לרבא והא מודה ראב"ש בבמה דמותר הרי דס"ל לאביי דבבמה שרי אם נשתמש בו הדיוט וא"כ י"ל דדעת הטור הוא דהלכה הוא בזה כאביי ואף דקיי"ל הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם אולם הכא הלכה הוא כאביי מכמה טעמים כאשר אגיד. <b>חדא</b> דהא ידוע מדברי המהרי"ק שכתב דמה דאמרינן פלוני ופלוני הלכה כפלוני זה דוקא בדברים הנהוגים בימי האמוראים אבל בדברים שאינם נהוגים בימי האמוראים לא נכלל בכלל זה. והרי הענין במה לא הי' נוהג בימי אביי ורבא דהא משבאו לירושלים נאסרו הבמות כדתנן בזבחים דף קי"ב. ואף דהווכוח בין אביי ורבא הי' בעובדא דאיפרא הורמיז דשדרה קורבנא וזה הי' בזמן אביי ורבא ועכו"ם רשאין להקריב בבמה אף בזה"ז מ"מ כיון דלגבי ישראל נאסרו הבמות שפיר דין במה חשוב אינו נוהג בזה"ז. <b>ועוד</b> דבספר יד מלאכי כלל ה' סי' קנ"ט מביא בשם הר"ש אלגאזי ועוד רבים שכתבו דמה דאמרינן דאביי ורבא הלכה כרבא זה הוא דוקא היכי דפליגי אליבא דנפשייהו אבל לא היכא דפליגי אליבא דאחרינא עיי"ש ועיין גם בסדר הדורות גבי שם רבא
שמביא כן בשם הצדה לדרך ושו"ת בנימן זאב עיי"ש והרי כאן לא פליגי אביי ורבא אליבא דנפשייהו רק אליבא דראב"ש אי מודה ראב"ש בבמה. <b>ועוד</b> דבספר יד מלאכי הנ"ל כלל א' סי' ל"ה מביא בשם הכפות תמרים ועוד רבים שכתבו דהיכא דאיתא בגמרא אמר לך פלוני שנויי דחיקא הוא דאם שנויי רויחא הוא הול"ל בסתמא מבלי שיאמר אמר לך ומדאמר לישנא יתירא אמר לך משמע דההוא אמורא הוא דמתרץ לנפשי' אבל התלמודא לא סבר לי' כוותי' ומביא שם גם בשם הכ"מ שכתב כן בפט"ו ממעה"ק עיי"ש וא"כ כאן בשמעתין דאמרינן ורבא אמר לך התם נמי בחדתי הרי הוא שנויי דחיקא והתלמודא אינו סובר כן. <b>ומעתה</b> נלע"ד דמכל הלין טעמים דעת הטור הוא דהלכה הוא כאביי דבבמה שרי אם נשתמש בו הדיוט. ומהסוגיא דמנחות דף כ"ב שהביא הבעל מנ"ח הנ"ל דאמרינן שם א"ב חדתי ופריך ועתיקי לא והכתיב ויאמר ארונה אל דוד וגו' ומשני התם נמי בחדתי ולא משני דבמה שאני אין ראי' דהתלמודא סובר דהלכתא כרבא די"ל דמה דמשני ה"נ בחדתי הוא כדי שיהא ניחא אליבא דכ"ע והיינו גם אליבא דרבא אבל באמת דעת התלמודא הוא דהלכה כאביי וא"כ א"ש דברי הטור. <b>ועיין</b> גם בעטרת זקנים באו"ח סי' קנ"ג שכתב שם אהא דאיתא שם במחבר סעיף כ"א דאין לקנות מועילים שנשתמש בהם הדיוט וז"ל אבל נראה להקל ולומר שאין זה תשמיש של קדושה ודוקא במקדש אמרינן כן ולא בבמה וב"ה דידן לא עדיף מבמה עכ"ד הרי שגם הוא כתב בפשיטות כדברי הטור דבבמה שרי אם נשתמש בו הדיוט וצ"ל דגם דעתו הוא דהלכה הוא בזה כאביי. <b>אולם</b> לפי"ז הרי אכתי תקשה קושית הטור הנ"ל אליבא דרבא דסובר דגם בבמה אסור אם נשתמש בו הדיוט. ונ"ל ליישב קושית הטור באופן אחר עפי"מ דקיי"ל בש"ע או"ח סי' מ"ב סעיף ג' וכן הוא בגמרא ברכות דף כ"ג סודר דאזמני' למיצר בי' תפילין לעולם וצר בי' תפילין חד זימנא אסור למיצר בי' זוזי אזמני' ולא צר בי' או צר בי' [פי' לפי שעה וכן מפרש המג"א שם] ולא אזמני' שרי עיי"ש. ונ"ל דכן הוא בענין דבר שנשתמש בו הדיוט דאסור לגבוה דדוקא היכא דאזמני' להשתמש בו הדיוט לעולם והשתמש בו הדיוט אפי' חד זימנא אסור לגבוה אבל אי לא אזמני' להשתמש בו הדיוט לעולם והשתמש בו הדיוט לפי שעם לא נאסר לגבוה וזה פשוט בעיני.  וא"כ לקימ קושית הטור דהא יעקב לא הזמין את האבנים להשתמש בהן לעולם אלא השתמש בהן לפי שעה ששכב עליהן ושפיר לא נאסרו לגבוה מחמת תשמיש הדיוט. <b>איתא</b> בפדר"א פרק לי"ה ובילקוט שהאבנים שלקח יעקב הי' מהמזבח שנעקד עליו יצחק. והקשה הז"ר הא אבני מזבח קודש הם ואסורין בהנאה וא"ל דלא בנה אברהם את המזבח אלא לפי שעה ואח"כ בטל קדושתו דהא הוא המזבח שהקריב בו נח וי"ל דכיון שנתנו סביב ראשו להגן מפני החיות מיקרי שלא כדרך הנאתן ושרי ועוד י"ל דהי' פקיח נפש שנתיירא מפני החיות ודוחק אטו לא הוו אבנים אחרים עכ"ד. ויש אתו בזה הרבה הרהורי דברים ואין רצונו להאריך ורק זאת אומר אנו שלדעתי התירוץ המובחר לקושיתו הוא כמ"ש הזדרשם מתחלה שלא בנה אברהם את המזבח רק לפי שטה ואח"כ בטל קדושתו ומ"ש הזיר דאין לתרץ כן דהא הוא המזבח שהקריב בו נח. לפענ"ד אין זה כדאי לדחות בזה האי תירוצא אחרי דבאמת י"ל שגם נח לא בנה את המזבח רק לפי שעה ואח"כ בטל קדושתו ומה גם דמהראוי לומר כן דכיון דלאחר שהקריב נח הקרבנות על המזבח וכן אברהם לאחר עקידת יצחק הניחו את המזבח במקום הפקר לכן בודאי לא הקדישו את המזבח לעולם למען שלא יביאו את אחרים לידי מכשול כי שמא יבא איזה איש ויהנה ממנו ואסור ליהנות מן ההקדש או שמא ובא המזבח לידי בזיון לכן בודאי לא הקדישו את המזבח רק לפי שעה ואח"כ בטל קדושתו. ולפי"ז לא קשה נמי מה שהקשה הפנים ופות על דברי הילקוט הנ"ל והביאו הבעל מנחת חינוך בקומץ מנחה סי' מ' דלמה צריך יעקב להקדישו עוד הפעם והפ"י מתרץ דכיון ששם האבנים מראשותיו יצאו לחולין לכן הוצרך להקדישו והבטל מנ"ח שם דוחה תירוץ זה דהא כלי שרת יש בהן מועיל אחר מועיל ומזבח יותר קדוש מכ"ש וא"כ לא יצא לחולין עיי"ש ולפי האמור לא קשה כלל קושית הפנים יפות דכיון שנח ואברהם לא הקדישו את המזבח רק לפי שעה ואח"כ בטל קדושתו לכן שפיר הוצרך יעקב להקדישו, ואין להשיב על מה שכתבתי בסמוך שמהראוי לומר כן שנח ואברהם לא הקדישו את המזבח לעולם משים דשמא יבא איזה איש ליהנות ממנו או דשמא יבא המזבח לידי בזיון דא"כ אמאי הקדישו יעקב לעולם וכדקאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים ומשמע שהקדישו לעולם להיות בית אלקים ועיין בפנים יפות שהוא מביא שם ראי' מקרא שיעקב הקדישו
פעם שנית עיי"ש] ואמאי לא חשש יעקב שמא יבא איזה איש ליהנות ממנו או שמא יבא המזבח לידי בזיון. דז"א די"ל שטמן יעקב את האבן בארץ וכן נראה ג"כ מדברי הפרקי דר"א סי' ליה שכתב שם וז"ל ושם אותו מצבה בתוך המקום עיי"ש הרי שכתב תיבות בתוך המקום ומשמע שהטמינו בארץ ועיין עוד שם בפדר"א שכתב מה עשה הקב"ה נטה רגל ימינו וטבעה האבן עד עמקי תהומות וכו' ועלי' היכל ד' עומד שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים עיי"ש ומשמע מזה ג"כ שיעקב הטמין את האבן בארץ והקב"ה הטביע את האבן עד עמקי תהומות ולכך שפיר הקדישו יעקב לעולם ולא לפי שעה ולא הי' לו לחשוש שיבא איזה איש ליהנות ממנו או שיבא המזבח לידי בזיון. <b>אמנם</b> צ"ע בזה מהא דאיתא בירושלמי מגילה פ"א הלכה י"א אנטונינוס שאל לרבי מהו לבנות מזבח א"ל בניהו וגנוז אבניו ועיין בק"ע שם שמפרש וגנוז אבניו דכיון שהוקדשו לשמים אסור להשתמש בהן הדיוט עי"ש וקשה אמאי לא קאמר להקדישו רק לפי שעה וא"כ לא יצטרך אח"כ לגנוז את אבניו וצ"ע ושוב הגיע לידי ירושלמי עם פי' פני משה וראיתי שהוא מפרש א"ל בניהו וגנוז אבניו ז"ל כלומר ולא להקריב עליו עכ"ל ונראה דכוונתו שיעשה המזבח ויקריבו עליו זה אסור כיון שאסור לעשות שליחתן ואין חילוק בין לעשות שליחתן בהקרבה ובין לעשות שליחתן בעשיית מזבח וגם לעשות שליחתן בעשיית מזבח אסור לכן מפרש שיעשה המזבח ולגנוז האבנים ולא להקריב עליו והיינו שיורו להם האיך לעשות המזבח וזה מותר וכדאי' בגמרא בש"ס דידן בזבחים דף קט"ז ע"ב דלאורונהו להו שרי עיי"ש וא"כ לפי"ז לא מהני להקדישו רק לפי שעה כיון שאסור לעשות להם המזבח אפי' לפי שעה להקריב עליו. ומה שציוה לגנוז אבניו ונא הי' די בזה שיהרוס את המזבח אולי משום שלא יהי' האבנים אלו מוכנים לפניהם לעשות מזבח כי באם שיעשו העכו"ם מזבח מאותן האבנים הוי ג"כ כמו שהוא הי' מסייע להם לכן ציוה רבי לגנוז את האבנים והבן. <b>וישלח</b> <b>וישלח</b> יעקב מלאכים וגו'. הנה פסוק זה הוא פסוק ד' והרי לכאורה הי' צריך להיות פסוק זה פסוק א' כיון שהוא התחלת הפרשה. וי"ל דהנה כתבו בספרים שהמלאכים ששלח יעקב לעשו הי' רפאל אוריאל מיכאל וכמ"ש בסוף הפרשה דלעיל ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר יעקב כאשר ראים ר"ת ר"פאל א"וריאל מ"יכאל ועיין באמרי נועם ד"ה א"י וישלח יעקב מלאכים איתא במד"ר וכו' שכתב דמסתמא גם מלאך גבריאל שלח וכתב שם ג"כ טעם לזה וזשפרש" ויקח מן הבא בידו ברשותו כי רשוית עולה רפא"ל אורוא"ל מוכאיל גבריא"ל עיי"ש. נמצא לפי"ז שיעקב שלח לעשו ד' מלאכים וזהו שהפסוק וישלח יעקב מלאכים וגו' הוא פסוק ד' לרמז ששלח ד' מלאכים. והענין מה ששלח דווקא ד' מלאכים מלבד הטעם שכתב בא"נ שם מדוע שלח דווקא המלאכים הנ"ל עיי"ש י"ל עוד מה ששלח דווקא ד' מלאכים עפ"י מה שמפרש המג"ע בפרשת בהר מה שאמר עשו הכו קרא שמו יעקב ויעקבינו זה פעמים ר"ל כי בב"פ יעק"ב הוא עומד לקבל השטן כי ב"פ יעק"ב גי' השט"ן עיי"ש זהו ששלח יעקב לעשו ד' מלאכים דווקא כי ד"פ מלא"ך עולה ב"פ יעק"ב ועולה השט"ן ושלח לו ד' מלאכים להכניע השטן. <b>הנה</b> לפי האמור ששלח יעקב לעשו הארבעה מלאכים הנ"ל יש לרמז שהר"ת וישלח ויעקב מילאכים ל"פניו עולה מספר מו"ם והוא השם האחרון משם ע"ב ואיתא בסידור האר"י ז"ל אשר השם מוים ר"ת מ"שרתים ו"אשר מ"שרתיו וזה מבואר במג"ע בפרשת פנחס אשר משרתים ואשר משרתיו המה הד' מלאכים הנ"ל כי משרתי"ו גו' רפא"ל נוריא"ל מיכא"ל גבריא"ל עיי"ש [אוריאל וטריאל מלאך אחד הוא פעם נקרא אוריאל ופעם נקרא נוריאל וכמ"ש בא"נ ד"ה א"י וישלח יעקב מלאכים פרש"י מלאכים ממש בשם הספרים וכן הוא ג"כ בזהר בראשית בהשמטות דף רנ"ב דאיתא שם אוריאל אתקרי מסטרא דימינא נוריאל מסטרא דשמאלא עיי"ש]. <b>א"י</b> וישלח יעקב מלאכים ופירש"י מלאכים ממש. ונראה דהנה כתבו בספרים שיעקב שלח לעשו מלאכים שלו שנבראו מהמצות ורמזו בזה אשר מלאכי"ם עולה מצו"ה והנה בספר א"נ כתב לפי דבריהם ששלח המלאכים שנבראו מקיום מצות שבת וזהו שאמר ועקב עם לבן גרתי ותרו"ג מצות שמרתי ואיך אפשר זאת וכי נתן תרומה או קיום מצות חליצה ויבום אלא ששמר שבת ששקול כנגד כל התרי"ג מצות ושלח לו המלאכים שנבראו מקיום מצות שבת דבזה יכניע
אותו עיי"ש ולדעתי יש לרמז לזה אשר מלאכי"ם באות מ' דמנצפ"ך עולה מספר תש"א והוא ר"ת אי"ח ש"בתותי ת"שמרו רומז ששלח לו המלאכים שנבראו מקיום מצות שמירת שבת. והנה נ"ל עוד ששלח לו המלאכים שנבראו ממצות הדלקת נרות של שבת והוא עפמ"ש בספר א"נ בפ' תצא לפרש הקרא מה שקילל דוד את שונאיו ואמר גם אל יתצך לנצח כי ידוע מס' לכווין בטח הדלקת ב' נרות של שבת שם ת"ץ העולה ב"ס רמ"ה ע"ש הפסוק רמה ידך בל יחיון ובזה מונע מרשעים אורם גם ידוע אשר נר שבת רומז על שם אל בסוד אל ד' ויאר לנו ובזה ממשיך על רשעים אל זועם בכל יום וז"ש דהע"ה גם א"ל ותצ"ך רומז על שם ת"ץ ע"י בחי' שם א"ל להמשיך על שונאיו חושך ואפילה ויהי' רמה ידך בל יחזיון עיי"ש ולפי"ז שפיר י"ל שהמלאכים ששלח יעקב לעשו שהי' המלאכים שנבראו מקיום מצות שבת וכמ"ש הא"נ הנ"ל הן הי' המלאכים שנבראו מקיום מצות הדלקת נרות של שבת שמכוונין שם ח"ץ והוא בחי' א"ל שע"י ב' שמות אלו ממשיכין על השונאים חושך ואפילה ומשפילין אותן וזהו שפירש"י מלאכים ממש כי מלאכו"ם ממ"ש גי' ת"ץ א"ל ורמז רש"י זיל בזה ששלח לו המלאכים שנבראו מקיום מצות הדלקת נרות של שבת וכאמור. <b>א"י</b> וישלח יעקב מלאכים ופירש"י מלאכים ממש. הנה איתא במד"ר שהמלאכים הי' רוכבי סוסים ועיין בא"נ כאן בפרשתינו שמביא בשם הספרים שכתבו בפסוק ראיתי עבדים רוכבים על סוסים שרומז על מלאך מט"ט והוא ממונה לשמירה על הדרך וזהו שכתב המדרש שהמלאכים היו רוכבי סוסים היינו מטיט עיי"ש והנה במג"ע פ' ויחי ד"ה בזהר ט' ויקהל כתב שמט"ט מיקרי שומר ישראל וכ"ב ג"כ הרבינו בחיי בפ' משפטים בפסוק ואל משה אמר עלה עיי"ש וזשפיר"י מלאכים ממש כי מלאכי"ם ממ"ש באות מ' דמנצפ"ך מתיבת מלאכי"ם עולה שמיר ישרא"ל. <b>א"י</b> וישלח יעקב מלאכים ופירש"י מלאכים ממש עפמ"ש במג"ע בפ' ויחי בד"ה בזהר פרשת ויקהל כו' שביחודא דק"ש מבטלין כח שרו של עשו וכמ"ש יעקב למלאכים כה תאמרון לאדוני לעשו ר"ל כשרוצים אתם לבטל כח עשו שהוא אדוני צריכין אתם ליחד פסוק שמע ישראל שיש בו כ"ה אתווין וכו' ז"ש ואני נתתי לכם שכם אחד שכם של אח"ד שהוא יחוד שמע ישראל אשר לקחתי מיד אמורי שהוא עשו כי בזה נעשה בית עשו וק"ש כשקורין ק"ש עיי"ש. ויוצא מדבריו שיעקב שלח המלאכים לעשו עם סוד הק"ש וזשפירש"י מלאכים ממש כי מלאכי"ם ממ"ש אם נחשוב האות מ' ממלאכו"ם בחשבון מ' דמנצפ"ך ובחשבון מ' פתוחה [וכן מצינו ג"כ במג"ט בפ' פנחס שכתב אשר אהר"ן גי' תתקנ"ו כמנין משרתו"ו וכמנין ד' רגלי מרכבה עיי"ש וכוונתו הוא ג"כ כשנחשוב האות ן' מאהרן בחשבון ן' דמנצפ"ך ובחשבון נ' כפופה] עולה מלאכו"ם ממ"ש מספר אלף קכ"א כמספר קריא"ת שמ"ע. <b>הצילנו</b>. נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים. כבר דקדק רש"י ז"ל מה קאמר מיך אחי מיד עשו וגם צריך להבין הא דקאמר והכני אם על בנים. ונראה בהקדם לפרש דברי המד"ר ע"פ ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה ואיתא במד"ר אם יבא עשו אל המחנה האחת אלו אחינו שבדרום והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות עכ"ל המדרש ואינו מובן מי הם אחינו שבדרום ומי הם אחינו שבגלות וראיתי ברבינו בחיי שמביא דברי המדרש אלו וכתב דכוונתם שיעקב אבינו רמז לדורות שאין כל זרעו נופל ביד בני עשו ולא יכלו כולם באורך גלותם אבל ישארו לפליטה בע"כ של עשו עכ"ל אולם לפי פירושו אכתי לא מתיישב על נכון דברי המדרש מה דנקט אחינו שבדרום וגם מה דלגבי הכאה נקט אחינו שבדרום ולגבי פליטה נקט אחינו שבגלות. ולדעתי נ"ל לפרש כוונת המדרש כדרכו של הרבינו בחיי ובסגנון אחר דהנה צריך להבין הא דקאמר יעקב והי' המחנה הנשאר לפליטה מה קאמר מחנה הנשאר דהול"ל והו' המחנה השני' לפליטה ומה גם דהלשון נשאר נופל על דבר טפל שאינו רק שיריים ואמאי המחנה האחת הוא עיקר והמחנה הב' הוא רק טפל ואינה אלא שיריים מן המחנה הראשונה והלא ממה דכתיב ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות משמע שחלק לשני מחנות שוה בשוה. ונראה דהנה ועקב אבינו רמז לדורות הבאים וכדברי הרבינו בחיי הנ"ל והיינו שראה יעקב שעתידין בניו ליפול ביד בניו של עשו בגלותא ע"כ התפלל יעקב להציל את בניו מיד בניו של עשו. והנה מחמת כובד עול הגלות א"א לעסוק בתורה כראוי וגם האוה"ע לוקחים גם הפרנסה מישראל וזה הוא שהלך עשו לקראת ועקב עם ארבע מאות איש ודווקא עם ארבע מאות כי עש"ו עם ארבע מאות הוא מספר תשמ"ו והוא מספר ב"פ שלח"ן והיינו שרצה עשו לקלקל ב' שלחנות
והיינו תורה ופרנסה וזה הוא שחלק יעקב את העם אשר אתו לשני מחנות היינו מחנה א' כנגד העוסקים בתורה ומחנה הב' כנגד הפרנסה וז"ש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו ר"ל אל המחנה שהוא כנגד התורה כי התורה נקראת אחת וכדאיתא בילקוט בפרשת בראשית שנאמר תורה אחת יהי' לכם גם א"ל המחנ"ה האח"ת והכה"ו הר"ת גי' טו"ב והס"ת גי' אמ"ת ואמרו ז"ל אין טוב אלא תורה וגם אמרו ז"ל אין אמת אלא תורה. והי' המחנה הנשאר לפליטה ר"ל המחנה שהוא כנגד הפרנסה יהי' לפליטה כי נשא"ר שירש המלה הוא שא"ר ושאר רומז על הפרנסה וכמו שאמרו ז"ל שארה זו מזונות וגם שא"ר גי' נצ"ר ונק"ה ומהנך ב' מזלין בא הפרנסה וכנודע וז"ש והי' המחנה הנשאר הנשאר דווקא כי באמת המחנה האחת שהוא כנגד העוסקים בתורה הוא עיקר והמחנה הב' שהוא כנגד הפרנסה אינה רק טפל לה כי התורה הוא עיקר והפרנסה אינה רק דבר טפל. וזה כוונת המד"ר הנ"ל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום ר"ל אלו העוסקים בתורה כי דרום רומז על העוסקים בתורה וכמו שאמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים וכ"כ המהרש"א בח"א ברכות דף נ"א ע"פ ים ודרום ירשה אשר דרום רומז עסקי עוה"ב שהוא התורה כמ"ש הרוצה להחכים ידרים עיי"ש והו' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות ר"ל אלו שעוסקין במו"מ כי העוסקין במו"מ משוטטים ע"פ תבל לבקש מזון ומחי' וזה הוא כמו גלות גם הגליות נתונה בצפון וכדאיתא במד"ר בפ' צו פרשה ט' ובפרשת נשא פרשה י"ג ע"פ עורו צפון עיי"ש וצפון רומז על הפרנסה וכמו שאמרו ז"ל הרוצה להעשיר יצפון ע"כ שפיר מה דקאמרו במד"ר אחינו שבגלות הכוונה הוא על אלו שעוסקים במו"מ על פרנסה ועשירות. וז"ש הצילני נא מיד אחי מיד עשו וקראו אח וקראו עשו כי לעומת שירא יעקב שלא יקלקל עשו את העוסקים בתירה קראו אח כי אח רומז על התורה והוא עפמ"ש בס' קה"י ערך אחת שהתורה נקראת אחת כמ"ש תורה אחת יהי' לכם [כן הבאתי לעול בשם הילקוט שכ"כ] וכתב הטעם כי התורה נקרא עץ חיים שנותנת עצה אל החיים הנצחיים שנקרא אורח חיים ואח"ת נוטריקון א"ורח ח"יים ת"ודיענו עיי"ש ולפי"ז הרי אח שפיר רומז על התורה כי א"ח ר"ת א"ורח ח"יים וגם א"ח ר"ת א"אלפך ח"כמה והוא לימוד התורה. ולעומת שירא שלא יקלקל עשו את הפרנסה קראו עשו כי שם עשו נרמז על בחי' עשי' ולעסוק במו"מ וכמ"ש בספר א"נ בפ' תולדות עיי"ש וז"ש פן  יבא והכני אם על בנים ור"ל פן יבא והכני הלומדי תורה עם הפרנסה כי אם רומז על הפרנסה כי א"ם האלף בסוד אחד אלף עולה כל שמות הפרנסה שהם פא"י חתיך סא"ל דיקרנוס"א ובנים רומז על התורה כי בנים הוא חכמה וכמ"ש הבע"ל קצה"ח בהקדמתו לספרו ש"ש בשם הזהר עיי"ש ועל פירושו עם כמו ויבואו האנשים על הנשים בנדבת המשכן. <b>ודע</b> דדברי המד"ר שהבאתי לעיל רציתי לפרש בפשטא עפמ"ש המהרש"א בח"א בברכות דף נ"ד ד"ה ד' צריכין להודות וז"ל ואמר מארצות קבצם ממזרח וממערב ומצפון ומים היינו משאר ד' גליות מד' מלכיות כמפורש בב"ר ז"ש ממזרח הוא מלכות מדי שהוא במזרחו של א"י מצפון הוא מלכות בבל שהוא בצפונו של א"י. ממערב ומים הוא מלכות יון ומלכות ארם שהוא במערבו של א"י ולכך נקט מערב ב"פ ולא נקט כלל רוח דרום שאין באותו רוח מד' מלכיות עכ"ל ולפי"ז מ"ש המדיר הנ"ל מחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות ניחא בפשטא דאחינו שבדרום אין להם גלות כי בצד דרום ליכא כלל מד' מלכיות ואחינו שבגלות הם בשאר ג' רוחות מזרח מערב צפון ששם הן הגליות וכדברי המהרש"א הנ"ל. אולם מלבד פי"ז אכתי לא ניחא מה דקאמר והי' המחנה הנשאר לפליטה ולא קאמר והי' המחנה השני' לפליטה וכמו שדקדקתי למעלה בלעדי זה דברי המהרש"א הנ"ל תמוהים מאוד וכמו שתמהתי עליהם בספרי מטה מנשה במאמרי לשבת נחמו עיי"ש ע"כ אין לפרש כוונת המדרש כמו שכתבתי עפי"ד המהרש"א ברכות הנ"ל. ושוב הגיע לידי מדרש רבה דפוס ווילנא וראיתי בפי' יפה תואר ובפי' ידי משה שהם מפרשים ג"כ כוונת המדרש רבה הנ"ל על דרך שרציתי לפרש עפי"ד המהרש"א ברכות הנ"ל רק על דרך אחר קצת. <b>א"י</b> הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו'. הנה הבעה"ט כתב הצילני נא מיד ר"ת המן שיצא להכות אם על בנים כדכתיב טף ונשים. ועיין בפרע"ח בשער פורים סוף ד"ה טעם הסכמת המן שכתב ג"כ אשר הצילנו נא מיד ר"ת המן והוא ז"ל הוסיף עוד לפרש מ"ש ב"פ מיד מיד אחי מיד עשו כי מי"ד גי' נ"ד וקאמר ב"פ מי"ד והוא כנגד נ"ד פעמים המן דכתיב במגלה וכנגד נ"ד אותיות מעשרת בני המן עיי"ש וכ"כ בכנפי יונה ח"ג סי' י"א עיי"ש ולדעתי נ"ל עוד בזה עפמ"ש האר"י ז"ל בלק"ת בפ' תצא אשר מדי ופרס הם נגד הזרועות שהם ב' עיי"ש וזה דקאמר ב"פ מיד כנגד מדי ופרס שהם כנגד שתי הידים
וזהו ג"כ מה דקאמר אחיו עשו כי אח"ו עשיו גי' מד"י פר"ס בהתכוללם יחד וז"ש והכני אם על בנים כי אים ר"ת איסתר מ"רדכי ובנים הם בנ"י ועל פירושו עם כמו ויבואו האנשים על הנשים בנדבת המשכן והיינו שביקש יעקב להצילו מן המן שיבא להכות את מרדכי ואסתר עם ישראל. <b>א"י</b> הצילנו נא מיד וגו'. הנה כתיב ברוך ד' שלא נתננו טרף לשיניהם וכן כתוב שיני רשעים שברת וכתב בספר בני יששכר במאמר סיפור יצ"מ אות י"ד ובמאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ד' אות קל"ג בהג"ה לפרש למה השינים דוקא עפי"מ דמבואר בזהר באותיות שקר שאות ש' הוא אתווא דקשוט והוא החיות של שקר ניצוץ המחי' [עיין גם בלקוטי הש"ס מהאר"י ז"ל במס' ברכות ד"ה אל יהרהר אדם ביום כו' ועיין גם בפי' ענף יוסף על העין יעקב במס' שבת פרק הבונה בהא דאמרו ז"ל שם שיקרא אחדא כרעי' קאי ואמת מלבן לבוני' עיי"ש] כן הוא באותיות רשיע היא ר"ט וכל החיות וכח שלו הוא מאות ש' שבתוכו וכ"ז שהשי"ן בתוכו יכול לפעול ברשעות אבל כשמוציאין ממנו הש' נשאר רק רע ויתבטל ממציאותו וזהו שלא נתנני טרף לשיניה"ם וכן שינ"י רשעים שברת היינו השיני"ן של רשעים עיי"ש וזהו יש לרמז הצילנ"ו נ"א מי"ד גו' ש' והיינו שביקש יעקב אבינו ע"ה להצילו מאות ש' שברשע וממילא לא יוכל עשו לפעול ברשעותו כי כשמוציאין האות ש' מרש"ע נשאר רק ר"ט בלבד ויתבטל ממציאותו. <b>א"י</b> הצילני נא וגו' עפמ"ש המג"ט בפרשת בשלח דגלות אחרון של עשו הוא ש' כדאיתא במגלה גבי גרממי' של אדום עיי"ש עכ"ל [והוא במגלה דף ו' ריש ע"ב] ועיין עוד במג"ט בפ' שופטים שכתב שענין נמלה הוא קליפת עשו שמנו חכמז"ל בפ"ק דמגלה שיש ענינו ומנינו ש' כרכים עי"ש במג"ט באריכות וזהו יש לרמז לישני מ"חנות ה"צילני נ"א ר"ת נמל"ה והצילנ"ו נ"א מי"ד גי' ש' רמז על נמלה קליפת עשו והוא ש'. <b>א"י</b> הצילנו נא מיד אחי מיד עשו. דהנה כתב במג"ט שבתיבת נא נרמזים כל הארבע גליות וביקש יעקב להצילו מהארבע גליות עיי"ש בדבריו ולדעתי נ"ל לרמז זאת בהא דקאמר מיד אחי מיד עשו והוא עפי"מ דאיתא במכילתא בפ' יתרו פרשה ט' ע"פ והנה אימה חשכה גדולה וגו' אימה זה בבל חשכה זה מדי וכן הוא ג"כ במד"ר בפרשת פקודי פרשה נ"א וזהו מיד אח"ו ר"ת א"ימה ח"שכה יון מיד עשו הוא גלות אדום. <b>ויקח</b> מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו ואיתא בילקוט ראובני ששלח לו נשר. ונראה דהנה הבעה"ט כתב ע"פ עם לבן גרתי ואחר עד עתה וא"ח א"כ שקיימת המצות בא והלחם עמו ואחר עד עתה כלומר צריך אני להתאחר עד שיעברו עת"ה ע' של בבל ות' של מצרים וחמשה אלפים ויבא אלף הששי שהם ימות המשיח ואח"כ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו עכ"ל והנה מושיעים הם אליה"ו ומשי"ח ב"ן דו"ד שהם עולים בחשבון מושיעי"ם וכ"כ במג"ע ואתחנן אופן רנ"ב וזהו ששלח לו נשר כי נש"ר עולם אלוה"ו הנבי"א ומשי"ח ב"ן ד"וד והיינו שרמז לו בזה ששלח לו הנשר שצריך להתאחר מלהלחם עמו עד שיעלו המושיעים וכדברי הבטה"ט הנ"ל <b>א"י</b> מה ששלח לו נשר על דרך הנ"ל ובסגנון אחר. עפי"ד הבעה"ט שאמר יעקב שצריך להתאחר מלהלחם עמו עד ימות המשיח והנה איתא במד"ר בפרשת ויצא פרשה ע' אשר והיה הוא שיחתן של אבות ונטל הקב"ה שיחתן של האבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים שנאמר והי' ביום ההוא עיי"ש במדיר ועיין במג"ט פ' עקב שמביא דברי המדרש אלו וכתב ששם זה [כוונתו השם והיה שהוא צירוף הוי' היוצא מס"ת הפסוק גדליו לידי את"ו ונרוממ"ה] הוא על חיה ושמה נשר לקיים הקרא ואשא אתכם על כנפי נשרים עיי"ש במג"ע וזהו ששלח לו נשר שרמז לו בזה שצריך להתאחר מלהלחם עמו עד זמן הגאולה כי נשר רומז על הגאולה כי על הנשר הוא שם הגאולה וכדברי המג"ע הנ"ל. <b>א"י</b> מה ששלח לו נשר דהנה מה שירא יעקב מפני עשו זה הי' משום שלקח הברכות שלו מאביו וכן מבואר בזהר דף קס"ז ע"ב ד"ה ויהי לי שור וחמור עיי"ש והנה איתא בזהר בראשית דף ל"ה ע"ב ומלה דא הוה תלוי על סמא"ל עד דאתא אילנא אחרא קדושא דאיהי יעקב ונטל מיני' ברכאן דלא יתברך סמאל לעילא ועשו לתתא דהא יעקב דומי' דאדה"ר הוי ושופרי' דיעקב שופרי' דאדה"ר הוה ועל דא כמה דמנע ס"מ ברכאן מאילנא קדמאה הכי נמי מנע יעקב דאיהו אילנא דוגמי' דאדה"ר מס"מ ברכאן מלעילא ותתא ויעקב דידי' נטל בכולא עיי"ש בזהר ויוצא לנו מדברי הזהר אלו שהברכות שלקח יעקב מאביו ומנע אותו מעשו שלא יברך יצחק את עשו יעקב דידי' נטל כיון דשופרי' דיעקב הוא שופרו' דאדה"ר והס"מ מנע הברכות מאדה"ר. והנה ידוע דבחטא אדה"ר נפלו ממנו כל הנשמות לתוך הקליפות וכמ"ש במג"ע פ' לך והן ששים רבוא נשמות של
ישראל שהי' נכללים בו וכיון שיעקב הוה דוגמי' דאדה"ר ושופרו' דיעקב כשיפרי' דאדה"ר תיקן יעקב החטא של אדה"ר והעלה הששים רבוא נשמות שנפלו מאדה"ר וזהו ששלח יעקב לעשו נשר דייקא כי נש"ר ר"ת ש"שים ר"בוא נ"שמות והיינו שרמז יעקב לעשו בזה ששלח נשר שהוא העלה הששים רבוא נשמות שנפלו מאדה"ר כיון שהוא דוגמי' דאדה"ר דשופרי' דיעקב כשופרי' דאדה"ר ותיקן מה שחטא אדה"ר וא"כ הברכות שנטל יעקב מאביו דידי' נטל וכדברי הזוה"ק הנ"ל וא"כ שוב א"צ עשו להתרעם עליו בשביל הברכות כיון שהיא דידי' נטל. איי ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו ואיתא בילקוט ראובני ששלח יעקב לעשו נשר. דהנה כתבו בספרים שהמנחה ששלח יעקב לעשו הוא תוקף הדינים להשרות הדינים על עשו שלא יוכל לעשות לו רעה כ"כ בספר נועם אלימלך ועוד בספרים רבים וזהו ששלח לו נשר כי נשר הוא דינים וכמ"ש בספר מאורי אור מערכת אות נ' אשר נשר גי' תק"ן ועם אותיות המילוי גי' קס"ת הסופר ב' דיני מנצפ"ך כפילים עיי"ש [נראה דר"ל אשר נשיר גי' תק"ן ועם אותיות נשר ועם אותיות המילוי ועם הכולל גי' קס"ת] וזהו ויקח מן הבא בידו מנחה בידו דייקא כי האצבעות היד הם נגד אותיות מנצפ"ך כפולים וכנודע א"י ויקח בידו מנחה לעשו עפי"ד הבעה"ט שהבאתי לעיל שכתב ע"פ ואחר עד עתה שאמר יעקב שצריך להתאחר מלהלחם עמו עד אלף הששי שהם ימות המשיח ואח"כ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכתבתי לעיל דמה דכתיב ועלו מושיעים וגו' הכוונה הוא על אליהו ומשיח בן דוד והבאתי ג"כ כן בשם המג"ע שכ"כ וכעת נ"ל לומר דמה דכתיב ועלו מושיעים וגו' הכוונה הוא על אליהו ומשיח בן יוסף שהמה יעלו בהר ציון לשפוט את הר עשו והם ינצחו אותו והוא עפי"מ שאמרו ז"ל אין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל והרי משיח ב"י הוא מבני' של רחל וגם אליהו הנביא הוא מבני' של רחל שהוא מבני בניו של בנימן וכדאיתא במדיר בפרשת ויצא פרשה ע"א וטיון מזה גם בתוס' ב"מ פרק המקבל דף קי"ד ע"ב עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דמה דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפיט את הר עשו הכוונה הוא מושיעים היינו אליהו הנביא ומשיח ב"ו שהמה מבני' של רחל ועשו נופל ביד בני' של רחל ושוב ראיתי ברמב"ן עה"ת בפרשת בשלח ט"ס ויאמר משה אל יהושע דמבואר שם כן להדיא בדבריו דמה דכתיב ועלו מושיעים וגו' הכוונה הוא על אליהו ומשיח ב"י עיי"ש בסוף דבריו. וזהו ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו מ"ן הב"א ביד"ו גי' אליה"ו הנבי"א ומנחה רומז על משיח ב"ו דהנה ידוע ששמו של משיח ב"ו הוא נחמיה והנה המנחה הי' עשרה מינים וכדחשוב בקרא עזים מאתים וגו' [עיין גם בבעה"ט ריש פ' וישב שכתב ג"כ כן] והוא ו' ומנחיה עם ו' הוא אותיות נחמי"ה וזהו ג"כ בידו מנחה בידו דווקא כי משיח ב"ו אחיזתו היא ביד וכמ"ש בס' קה"י בהשמטות ערך משיח עיי"ש מה שמפרש בזה הפסוק ובני ישראל יוצאים ביד רמה עיי"ש גם ביד"ו הוא אותיות ביו"ד ור"ל מנחה ביו"ד שהוא איתיות נחמי"ה והיינו שרמז בזה אשר אליהו הנביא ונחמים שהמה מבני' של רחל המה ילחמו עם עשו בעת הגאולה בב"א. ורוח תשימו בין עדר ובין עדר במסורה ורוח ב' דין ואידך רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. ויש לפרש שייכת המסורה עפמ"ש במג"ע בפ' דברים דבגלות אין היכר לשלשה חלקים כהנים לוים ישראלים והוא עדה"כ [ירמי' י"ג] דמוע תדמע כי נשבה עדר ד' עד שלא גלו הוו עדרי כהונה לבד עדרי לוי' לבד עדרי ישראל לבד אח"כ נעשו עדר אחד שנאמר כי נשבה עדר די נשבו אין כתיב כאן רק נשבה ועז"א יעקב ורוח תשימו בין עדר ובין עדר שיהי' ניכרין כל עדר ועדר לבדו ולא יהי' בגולה עכ"ד וזה שייכת המסורה הנ"ל ורוח תשימו בין עדר ובין עדר היינו שלא יהי' בגולה וכדברי המג"ע הנ"ל רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר זה הוא משיח וע"ד דאיתא במד"ר בפרשת בראשית פרשה כ"ג ובפרשת וירא פרשה נ"א ע"ס ונחיה מאבינו זרע זרע הבא ממקום אחר והוא מלך המשיח עיי"ש ובמת"כ שם ומורם מדברי המדרש אלו אשר משיח נקרא מקום אחר. וגם ממקו"ם אחדר גי' משי"ח בן דוי"ד ביו"ד עה"כ ועיין גם במג"ט בפ' ויקרא אופן פ"ד ובפרשת דברים דים איתא בכנפי יונה שחושב ג"כ משיח בן דויד מלא יו"ד כו לע"ל יהי' דויד מלא יויד שכן בדברי הימים כתוב דויד מלא יו"ד עיי"ש במג"ט וגם מקו"ם אחיר עה"כ עולה דוי"ד ב"ן יש"י. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל עפי"מ דמבואר מדברי המג"ט הנ"ל שהי' שלשה עדרים כנגד כהנים לוים ישראלים וכן מפסוק ויצו את הראשון וגו'. גם את השני גם את השלישי וגו' משמע ג"כ שהי' שלשה עדרים וכיון שהי' שלשה עדרים א"כ מה שאמר יעקב ורוח תשימו בין עדר ובין עדר ר"ל שיעשו שנו רוחים היינו בין ראשון לשני ובין שני לשלישי כו כשעושין רוחים בין שלשה דברים הרי ליכא רק שנו רוחים בין
ראשון לשני ובין שני לשלישי. ולפי"ז י"ל שיעקב אבינו ביקש בזה על פרנסה להשלשה עדרים שהן כהנים לוים ישראלים כי ב"פ רו"ח גי' חת"ך והוא שם הפרנסה. וזהו שמשלב המסורה הפסוק רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר כי מקום אחר הוא עשירות ופרנסה וכמ"ש בא"נ פרשת בלק ע"פ לך נא אקחך אל מקום אחר אשר מקום אחר נקרא עשירות ע"ד אמרו ז"ל תורה עני' במקום זה ועשירה במקום אחר גם מקוים אח"ר גי' פרנס"ה. <b>במסורה</b> מנחה הוא שלוחה. שלוחה ג' דין ואידך נפתלי אילה שלוחה ואידך והנה יד שלוחה אלי. ונראה דהנה יעקב קאמר כה תאמרון לאדוני לעשו וגו' ויהי לי שור וחמור ואיתא במד"ר שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדור לו חמור זה מלך המשיח שנאמר עני ורוכב על החמור ועיין ביפ"ת על המדרש שם מ"ש טעמים למה שציוה יעקב להודיע לעשו שיצא ממנו משיח מלחמה ומלך משיח וחד מהם הוא כי יעקב הכין א"ע לדורן ולמלחמה ולתפלה ולענין מלחמה הודיע לו כי ממנו יצא המשוח מלחמה ויש גם לו רב אונים וגבורה למלחמה ואם לתפלה ולהכנע בדורן הודיע לו כי ממנו יצא העני ורוכב על החמור עיי"ש ולפי"ז הרי בשעה שהביאו לעשו את המנחה אמרו לו ג"כ מה שאמר יעקב שיצאו ממנו משוח מלחמה ומלך המשיח. וזהו שהביא המסורה למנחה הוא שלוחה הפסוקים אילה שלוחה יד שלוחה כי איל"ה ר"ת ה"בן י"קיר ל"ו א"פרים ואיתא במג"ע בפרשת בלק ד"ה במדרש רות אשר הבן יקיר לי אפרים קאמר על משיח בן אפרים עיי"ש והוא משיח ב"י [קצתן קורין למשיח בן יוסף משיח בן אפרים וכן הוא ג"כ בזהר בכמה דוכתי ובתרגום יוב"ע בפ' פקודי בפסוק ומשחת את הכיור ואת כנו שקראו למשיח בן יוסף משיח בן אפרים ובגמרא סוכה דף נ"ב ע"א וע"ב קראו אותו משיח בן יוסף עיי"ש וגם בזהר לפעמים קראו אותו משיח בן אפרים ולפעמים קראו אותו משיח בן יוסף עיין ברע"מ פרשת פנחס דף רמ"ב ע"ב ובדף רמ"ג ע"ב ובזהר תצא דף רע"ט ע"א עיי"ש. ואגב ארשום שנפלאתי בזה על הא"נ בפ' דברים בפסוק ד' אלקי אבותיכם יוסף עליכם שכתב וז"ל ומסתמא משיח ב"י יהא מזרע אפרים כמו שמצינו בתד"א שהקב"ה קראו למשיח אפרים משיח צדקו עיי"ש בא"נ ופלא בעיני האיך לא ראה כל הנך שהבאתי לעיל שקראו למשיח ב"י משיח בן אפרים והוא משום דמשיח ב"י יהי' מזרע אפרים וכן מבואר בהדיא בתרגום יוב"ע בפרשת פקודי שם שכתב דמשיח בן אפרים נפיק מזרעו של יהושע עיי"ש והרי יהושע הוא משבט אפרים] כי הוא יהא המשוח מלחמה שהוא ילחם עם האוה"ע וכנודע [ועיין גם בפי' מהרח"ו על המד"ר בפרשת ויחי פרשה צ"ט סי' ב'] יד שלוחה רומז על מלך המשיח כי י"ד גי' דו"ד. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל על דרך הנ"ל ובסגנון אחר. הנה כתבנו לעיל בפ' ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו שרמז בזה על משיח ב"י ועל אליהו כי מ"ן הב"א ביד"ו גי' אליה"ו הנבי"א והמנחה הי' עשרה מינים והוא י' ומנח"ה עם י' הוא אותיות נחמי"ה והוא משיח ב"י עיין לעיל בדברינו וכעת נ"ל לומר אשר ויקח מן הבא בידו רומז על התרין משיחין ועל אליהו כי מ"ן ר"ת מ"נחם נ"חמיה, והן תרין משיחין מנחם הוא משיח ב"ד ונחמיה הוא משיח ב"י ומ"ן הב"א בידיו גי' אליה"ו הנבי"א. וזהו כוונת המסורה הוא שלוחה יד שלוחה אילה שלוחה. הוא שלוחה רומז על משיח ב"י כי הו"א גי' ז"ה ומשיח ב"י נקרא ז"ה וכמ"ש במג"ע בדרוש לפסח ד"ה או יש לדרוש וכו' ע"פ קול דודי הוא ז"ה בא עיי"ש יד שלוחה רומז על משיח ב"ד כי י"ד גי' דו"ד אילה שלוחה רומז על אליהו הנביא כי איל"ה אותיות אלי"ה חסר ו' ועיין בבעה"ט לקמן ע"פ עד אשר אבוא אל אדוני שעירה שכתב אבו"א א"ל אדנ"י שעיר"ה ס"ת אלי"ה חסר ו' רמז כשיבא אליה ואז ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו עיי"ש וגם בפסוק הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום וגו' כתיב ג"כ אליה חסר ו'. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל עפמ"ש המג"מ כאן שחלק יעקב מחנה שלו על ג' חלקים וברביעי אמר גם את כל ההולכים אחרי העדרים הם סוד ד' חיות הנושאת הכסא נגד ג' חיות הקודש ויצו את הראשון את השני את השלישי ונגד פני אדם אמר גם את כל ההולכים אחרי העדרים ועוד כתב שם אח"כ שהר"ת מ"נחה ה"וא שילוחה הוא מה"ש מ"ה הוא אדם וש' כלול תלת אנפין דחיוון עיי"ש וזהו שמביא המסורה לכאן הפסוקים נפתלי אילה שלוחה והנה יד שלוחה אלי לרמז בזה על סוד ד' חיות הקודש כי הר"ת נ"פתלי א"ילה שילוחה הם ר"ת נישר אירי' שיור. והנה יד שלוחה אלי רומז על אדם כי י"ד עם אליו גי' אדים ונוסף עוד י' כי י' הוא מחשבה וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' בשלח ואיתא בתיקונים תקונא חד ועשרון גבי ג' תפלות וחיות הקודש אשר קרבנא רביעאה לקבל אדם דאיהו מחשבה דקריב ומיחד
כולא עיי"ש בתיקונים. הנה לפי"ד המג"ע הנ"ל אשר ויצו את הראשון את השני וגו' הם כנגד ד' חיות הקודש י"ל דזה מרומז ג"כ בקרא וישלח יעקב מלאכים לפניו כי מלאכים לפני"ו האלף בסוד אחד אלף עולה אריו' שו"ר נש"ר אד"ם. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל. דהנה ידוע שע"י לימוד התורה ממתיקין את הדינים שהם באים מחמשה אותיות מנצפ"ך כפולים ונמשך חסדים וכבר כתבנו בזה כמה פעמים בכמה מקומות ומהם בפ' וירא עיי"ש בדברינו. והנה מבואר במ' מנחות דף ל"ו ע"ב ול"ז ע"א דהיכא דכתיב סתם יד הוא יד שמאל עיי"ש בהא דאיתא שם ת"ר ידך ז' שמאל אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין ת"ל אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וכו' עיי"ש והנה יד שמאל הוא יד דין וכנודע וגם העשרה אותיות מנצפ"ך הם כנגד עשרה אצבעות שבידים והחמשה אותיות מנצפ"ך כפולים שמהם באים הדינים הם כנגד החמשה אצבעות שביד שמאל וכנודע עיין בספר קה"י ערך פ"ר. וזהו כוונת המסורה והנה יד שלוחה היינו התפשטות הדינים ח"ו כי סתם יד הוא יד שמאל והוא דינים וכנ"ל העצה לזה נפתלי אילה שלוחה והוא לימוד התורה וכדאיתא במד"ר פרשת נשא פרשה י"ד סי' י"א נפתלי נקרא על התורה שקיבלו ישראל מהו נפתלי נפת לי זו התורה שכתוב בה הנחמדים מזהב וכו' מנפת צופים וניתנה למ' יום מנין ל"ו עיי"ש במד"ר גם אילה רומז ג"כ על התורה כי דברי תורה נמשלו לאילה וכדאיתא בעירובין דף נ"ד ע"ב גם איל"ה גי' מ"ו ואיתא בסידור האר"י ז"ל בכוונת ברכת לעסוק בדברי תורה שהנקודות השם הוי' עולה מספר מ"ו כמנין מ"ה עה"כ סוד התורה עיי"ש וע"י לימוד התורה מנחה הוא שלוחה היינו המשכות החסדים כי מנחיה גי' חס"ד א"ל. <b>א"י</b> על דרך הנ"ל ובסיגנון אחר קצת עפמ"ש המג"ע בפרשת נשא סוף ד"ה בזהר וז"ל מלבד איל הכפורים כי הוא האיל אשר לקח אברהם תחת יצחק בנו שמדה"ד מתוחה הוא מליץ עלינו אשר יכפר בו עליו כי הוא כפרתן של ישראל בכל דור עיי"ש וזהו כוונת המסורה והנה יד שלוחה היינו מדה"ד מתוחה וכנ"ל אילה שלוחה איל"ה אותיות האי"ל והיינו האיל בה' הידוע והוא איל הכפורים והוא האיל אשר לקח אברהם תחת יצחק בנו שלוחה והוא מליץ עלינו ועי"ז מנחה הוא שלוחה היינו המשכות החסדים וכנ"ל. <b>ויותר</b> יעקב לבדו פרש"י שכח פכים קטנים וחזר עליהם ותוס' בפירושם עה"ת מביאים פרש"י אלו וכתבו סמך לדבר מדכתיב לבדו א"ת לבדו אלא לכדו וכן הוא במדרש ומובא ברבינו בחיי וכתבו בספרים שזה הי' הפך שמן של חנוכה וכבר רמזתי ענין חנוכה בזה בספרי מטה מנשה עיי"ש בספרי בהמאמרים לחנוכה. וכעת נ"ל לרמז כאן ענין חנוכה על אופן אחר דהנה כתב הרוקח בהלכות חנוכה והובא גם בס' בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת שעל האות ט' של וירא אלקים את האור כי טוב יש ד' תגין להורות על ד"פ ט' שהם ל"ו רומז על ל"ו נרות של חנוכה עיי"ש וז"ש רש"י ז"ל שכח פכים קטנים וחזר עליהם כי שכ"ח פכו"ם קטניים עולה מספר א"ת האו"ר כ"ו טו"ב [לפמ"ש הרוקח שהד' תגין עלו הט' מורה על ד"פ ט' שהם ל"ו] והוא האור של נרות חנוכה. והנה גבי נר חנוכה פליגי אי הדלקה עושה מצוה אי הנחה עושה מצוה ואלו ואלו דא"ח וכנודע וזהו שאמרו ז"ל א"ת לבדו אלא לכדו כי יעק"ב עם כדיו עולה הדלק"ה הנח"ה. וגם כתבו בספרים שע"י אור נר חנוכה נזכה להגאולה שלימה לאורו של משיח ועיין גם בספרי מטה מנשה בהאמרים לחנוכה שכתבתי דזהו שסמך נחשת לואתה תצוה את ב"י ויקחו אליך שמן זית וגו' כי ויקחו אליך שמן זית וגו' רומז על נר חנוכה וכמ"ש הרוקח בהלכות חנוכה והאותיות נח"ש מתיבת נחשית גי' משי"ח ואות ת' מתיבת נחש"ת עולה אליה"ו הנבי"א זכו"ר לטן"ב שהוא יבא עם משיח. וזהו יש לרמז כאן אשר ויות"ר יעק"ב עם כדיו עולה מספר משי"ח ב"ן דוי"ד [ביו"ד כי לע"ל יהי' דויד מלא יו"ד וכנודע] אליה"ו הנבי"א זכויר לטו"ב <b>ויאבק</b> איש עמו וכתב רש"י ז"ל שהי' מעלים עפר ברגליהם. הנה גלות אדום נצמח עוד מההתאבקות השר של עשו עם יעקב וכדאיתא בז"ח סוף פרשת נח ויאבק איש עמו דין הוא ס"מ רבא דאדום וכו' ונגע בכף ירכו אינון בנוהי נפקי ירכי' ואתייהב רשותא לס"מ לאשתעבדא בנוהי דיעקב תחת ידי אדום עיי"ש וכן איתא בזהר פנחס דף רמ"ג אשר ס"מ נגע בירך שמאלא דיעקב דאיהו הוד דבי' אתמר נתנני שוממה כל היום דוה דו"ה מסטרא דהו"ד אלף חמישאה אשתארת בי' מקדשא חרבה ויבשה עיי"ש וכן מפרש ג"כ בזהר בפרשה זו דף ק"ע ע"א ויאבק איש עמו על הגלות ועד עלות השחר הוא הגאולה כי גלותא כלילה דמיא עיי"ש בזהר. והנה איתא במג"ע בפרשת במדבר אשר ד' גליות הם נגד ד' יסודות ארמ"ע וגלות אדום הוא נגד יסוד עפר עיי"ש והנה כתב האר"י ז"ל בלק"ת
בפרשת שמות ובפרשת תצא שגלות אדום הוא כנגד הרגלים עיי"ש וזשפירש"י ז"ל ויאבק איש עמו שהי' מעלים עפר ברגליהם היינו שהעלו גלות אדום שהוא נגד יסוד עפר ונגד הרגלים. וי"ל עוד במ"ש רש"י ז"ל שהי' מעלים עפר ברגליהם שרומז על גלות אדום וכאמור רומז גם על המושיעים בגלות אדום וכמ"ש ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וגו' והוא עפמ"ש לעיל והבאתי כן ג"כ בשם הרמב"ן ז"ל שכתב בסוף פרשת בשלח שהמושיעים המה אליהו הנביא ומשיח בן יוסף והנה שמו של משיח בן יוסף הוא נחמיה בן חושיאל וכנודע ועפ"ר ברגליה"ם עולה מספר תר"מ והוא מספר אליה"ו הנבי"א נחמי"ה ב"ן חושיא"ל, <b>הנה</b> בפסוק זה ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וגו' יש ט' תיבות. ויש לומר שזה רומז למה שאמרו ז"ל ויאבק איש עמו שהעלו אבק עד כסא הכבוד והוא עפמ"ש המג"ע בפרשת ויקרא אופן מ"ד וז"ל במדרש ע"פ אשר יקרת בעיני נכבדת אמר הקב"ה ליעקב כמה אתה יקר בעיני שקבעתי זיו איקונין שלך בכסא כבודי מזה הטעם ט' פעמים עבדי יעקב בקרא כי ט' מראות הכבוד מזה הטעם ט' פעמים נראה הקב"ה לאבות ולכן ט' תיבות בכתוב של ויקרא קרי בו' ויקר אל משה שאותו היקר שנתן הקב"ה ליעקב שמושך הקב"ה את דיוקנו הכתוב בכסא ונתן למשה עיי"ש וה"נ כאן בפסוק ויותר יעקב לבדו וגו' שיש ט' תיבות הוא לרמז על הכסא כבוד שהעלו אבק עד כסא כבוד. <b>ויש</b> לומר עוד מה שיש ט' תיבות בפסוק ויותר יעקב לבדו וגו' דהנה הגלות נצמח עוד מההתאבקות השר של עשו עם יעקב וכמ"ש לעיל בשם הזהר. וזהו שיש בפסיק זה ט' תיבות כי ט' רומז על הגאולה וכדאיתא בילקוט ראובני בפרשת יתרו בשם ספר התמונה אשר מאות ט' ממנה גאולה לגלות ישראל עיי"ש ועיין גם בספרי מטה מנשה במאמרי לשבת נחמי שכתבתי לרמז לזה אשר ט' הוא תשעה ותשע"ה עולה מנח"ם ב"ן עמיא"ל משי"ח ב'ן דוי"ד [ביו"ד כי לע"ל יהי' דויד מלא יו"ד ונודע וזהו נמי מה שהעלו אבק עד כסא הכבוד וכמאמרם ז"ל כי תחת כסא הכבוד נגנז אורו של משיח וכמ"ש בילקוט ראובני בפרשת בראשית בשם הפסיקתא עיי"ש וגם אב"ק מם כס"א כבו"ד גי' ארי"ה ומשיח בן דוד דאתו מיהודה נקרא אריה וכמ"ש גור אריה יהודה ועיין גם ברע"מ בפרשת משפטים דף ק"כ ע"א דאיתא שם משיח בן דוד דאיהו ארי' עיי"ש. <b>הנה</b> הבאתי לעיל בשם הזוה"ק שמפרש עד עלות השחר היינו יום הגאולה כי גלותא כלילה דמיא ולפ"ז יש לומר עוד אשר עד עלות השחר היינו ביאת התרין משיחין כי כתיב משלחי רגל השור והחמור [ישעי' ליב] ופירשו רז"ל במדר"ת בפרשת בראשית רגל השור זה משיח בן יוסף שנמשל לשור וחמור זה משיח בן דוד שנאמר ענו ורוכב על חמור עיי"ש ושח"ר ר"ת "רגל "שור "חמור. <b>א"י</b> ויאבק איש עמו עד עלות השחר עפ"י מה דנודע מהזהר שבמלחמת השר עם יעקב ונגע בכף ירכו עי"ז נתקלקל פרנסת ישראל. וזהו ויאבק איש עמו עד עלות השחר עלו"ת גו' אב"ג ות"ץ והוא השם פרנסה כי עולה נות"ן והוא בסוד נותן לחם לכל בשר וכנודע שח"ר עה"כ גו' מזונו"ת גם עמ"ו ע"ד עלו"ת השח"ר ס"ת עולה מספר תר"י כמספר פא"ו חת"ך סא"ל שמות הפרנסה. <b>א"י</b> ויאבק איש עמו דהנה יעקב השפיל לעשו בכח מצית ש"ק וכמ"ש בא"נ בפרשתינו עי הו שאמר יעקב עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי אין אפשר ששמר כל המצות אנא ששמר את השבת וכל השומר שבת כאלו מקיים כל התורה עי"ש וי"ל דגם על השר של עשו התגבר יעקב בכח מצות שבת וזהו ויאב"ק אי"ש ס"ת קיש והוא ר"ת "שבת קודש גם יאב"ק בלי אות ו' הנטפל] האלף בסוד אלף עולה שב"ת קוד"ש <b>א"י</b> ויאבק איש עמו. הנה אמרו דל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה והנה ידוע שהזכרת יום המיתה הוא מדרגה פחותה מאד חדא שמביא לידי עצבות וכבר אמרו ז"ל אין השכינה שורה מתוך עצבות ועוד דבזה אין כוונתו לנצחו מחמת יראת שמים רק מחמת יראת עצמו שירא מעונש ואין זה עצה רק לפשוטי עם אבל בני עלי' אין צריכין כלל להזכיר לו את יום המיתה רק יכולו לנצח את היצה"ר בתורה וק"ש וזהו ויאבק איש עמו והיינו שהס"מ רצה להתגבר על יעקב אמנם יעקב נצחו עם ק"ש ותורה וזהו הרמוז ויאב"ק אי"ש ס"ת ק"ש והוא ר"ת "קריאת "שמע. עמ"ו ע"ד עלו"ת השח"ר ס"ת הוא מספר תר"י וטעם הכולל עולה תור"ה גם מספר תר"י רומז על תורה שבכתב ועל תורה שבע"פ כי היו"ד רומז על עשרת הדברות והן הראש מתורה שבכתב ות"ר רומז על משניות כי קודם רבי הי' ת"ר סדרי משנה ורבי העמידן על ששה סדרים וכמ"ש בהג"ה בהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר זרעים עיי"ש [בש"ס חגיגה דף י"ד ע"א איתא
פליגי בה ר"פ ורבנן ח"א שש מאות סדרי משנה וח"א שבט מאית סדרי משנה עיי"ש] והמשניות הן הראש מתורה שבע"פ <b>א"י</b> עפי"מ שהבאתי למעלה בשם הזהר דבהתאבקות השר עם יעקב גרם הגליות והנה כתב במג"ע פ' וישב אופן ב' שבתורה וק"ש מבטלין שדה של ס"א שהם ד' מלכיות ונרמז בפסוק כי אש קדחה באפי א"ש נוטריקון א"נכי ש"מע באפ"י נוט' ב"בל א"דום פ"רס י"ון עיי"ש וזהו שנרמז בס"ח של ויאבק איש עמו עד עלות השחר ק"ש ותורה וכנ"ל לרמז שע"י ק"ש ותורה מבטלין את הגליות וזה מרומז ג"כ במלת ויאב"ק כי אב"ק ר"ת "א"ש "קדחה "באפי ונשאר עוד אותיות ו"ו האות ו' מורה על ו' תיבין של שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד ואות י' מורה על היו"ד דברות. <b>ויגע</b> בכף ירכו ותקע וגו' הנה ידוע מהזוה"ק שמפרש ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב שנגע הס"מ שר של עשו בתמכון דאורייתא והנה כתב בספר בנ"י במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ג' אות כ"ב אשר חנוכה ופורים הם ניתקנו לתקן נצח והוד שהם נקראין תמכין דאורייתא ע"כ בחנוכה ופורים מצוה להרבות בצדקה כדי לתקן מה שפגם הס"מ בנגעו לתמכין דאורייתא עיי"ש וזה יש לרמז ויג"ע גי' חנוכ"ם כ"ף ורכ"ו גי' פורי"ם ותקיע גי' יסו"ד מלכו"ת וזה הוא ענין נתינת הצדקה כי ע"י נתינת הצדקה מזווגין יסוד ומלכות וכמ"ש האר"י ז"ל בלק"ת בישעי' סי' ל"ב ע"פ והי' מעשה צדקה שלום עיי"ש רומז שבחנוכה ופורים ע"י הצדקה מתקנין הפגם של ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב. <b>ויאמר</b> לא יעקב יקרא עוד שמך כ"א ישראל וגו' ואיתא בגמ' סוף פ"ק דברכות לא יקרא עוד שמך יעקב כ"א ישראל לא שיעקב נעקר לגמרי אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו עיי"ש ועיין בכלי יקר מ"ש לפרש ע"ד הרמז דשם יעקב הוא ע"ש הגאולות הראשונות ושם ישראל הוא ע"ש הגאולה העתידה וזכרון ניסים שלעתיד הם עיקר וזכרון ניסי יצ"מ וכן זכרון ניסי שאר הגאולות הם טפל עיי"ש בדבריו ולדעתי נ"ל לפרש על צד הרמז עד"א דהנה ידוע מזוה"ק שמלחמת השר של עשו עם יעקב הי' על התורה שרצה השר במלחמתו עם יעקב לאפסקא קלי' דאורייתא שהת"ח לא יעסקו בתורה. ונראה לי שעיקר המלחמה הי' על תורה שבע"פ שרצה השר של עשו לקלקל שהת"ח לא יעסקו בתורה שבע"פ כי התורה שבכתב חתומה וסתומה ניתנה וא"א כלל לידע כוונת התורה שבכתב רק עפ"י התורה שבע"פ ועיקר האזהרות שהזהיר הקב"ה להגות ולעסוק בתורה כל ימי חיינו הכל הוא בשביל תורה שבע"פ ועפ"י הדברים האלו והוא תורה שבע"פ כרת ד' אתנו ברית וכמו שהאריך בזה הצל"ח בהפתיחה למס' ברכות עיי"ש ולכך הי' עיקר רצון השר של עשו לקלקל וסוד התורה שבע"פ וזהו יש לרמז ויאב"ק אי"ש עמ"ו עולה מספר תקמ"ו והוא אותיות מתו"ק ומתוק דא תורה שבע"פ וכדאיתא בזהר ויחי דף ר"מ סוף ע"א עיי"ש גם ויאב"ק אי"ש עמ"ו עולה שמו"ר ושמור זה משנה וכמאמרם ז"ל והוא תורה שבע"פ וכמ"ש בספר קה"י ערך שמור עיי"ש בטעמו. רומז שההתאבקות הי' בשביל תורה שבע"פ וזהו נמי מה שאמרו ז"ל ויאבק איש עמו שהעלו אבק ברגליהם כי אב"ק עם רגליה"ם עולה עקוב"א בין יוס"ף ור"ע הוא כלל תורה שבע"פ שעל "ידו נתייסדה תורה שבע"פ וכמ"ש המג"ע בפרשת קדושים ד"ה ובזוהר עיי"ש וגם רב"י עקיב"א גי' משנים וכמ"ש המג"ע בכמה דוכתי ועיין גם בספר כנפי יונה ח"ב סי' ל"ו שכתב אשר אב"ק עם רג"ל עולה של"ו עיי"ש מ"ש בזה ולדרכינו זה רומז ג"כ על תורה שבע"פ כי מספר של"ו הוא מספר הר"ת של ששה סדרי משנה "מאימתי "יציאת "חמש ארבעה דכל אבות עם הר"ת של שמות הששה סדרי משנה "זרעים "מועד "נשים "נזיקין קדשים טהרות שהם זמ"ן נק"ט וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים סימן זה להששה סדרי משנה וכן הוא ג"כ בתיקונים בהקדמה ד"ה דרגא שתיתאה ביראת ד' עיי"ש וע"כ הי' מלחמתם בלילה דוקא אחרי שהמלחמה הי' בשביל תורה שבע"פ ולילה הוא זמן לימוד תורה שבע"פ וכמבואר במדרש תנחומא סוף פרשת תשא ובמדרש שוחר טוב תהלים מזמור י"ט ובתד"א ח"א פרק ב' ובשל"ה דף קפ"ב בשם הריקאנטי ועיין גם בפי' זקוקין דנורא בתדב"א שם מ"ש טעם לזה עיי"ש וזהו דקאמר השר של עשו ליעקב לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל היינו כאשר גבר יעקב על השר ולא יכול השר לקלקל יסוד תורה שבע"פ הוסיף לו שם ישראל כי שם יעקב הוא נגד תורה שבכתב כי כתבו בספרים שאות י' מיעק"ב הוא נגד הי"ד דברות ואותיות עק"ב הם נגד קע"ב תיבות שיש בעשרת הדברות וא"כ שם יעקב הוא כנגד התורה שבכתב ושם ישראל הוסיף לו כנגד תורה שבע"פ כי הטעם שהוסיף לו שם ישראל הוא כמו שאמר כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל וטעם זה רומז אשר שם ישראל הוא נגד תורה שבע"פ
שגבר יעקב על השר שלא יקלקל יסוד תורה שבע"פ דאיתא בזהר פרשת תרומה דף קס"א ובפרשת ואתחנן דף רס"ד ע"א ע"פ ד' הוא האלקים אשר אלקים הוא תורה שבע"פ וכן הוא בת"ז תיקון כ"א אורייתא דבע"פ אתקרי אלקים ובי' פתחת אורייתא בראשית ברא אלקים עיי"ש וזהו דקאמר שרית עם אלקים היינו תורה שבע"פ שהוא שם אלקים ועם אנשים אנשי"ם באות מ' דמנצפ"ך עולה תתקס"א והוא מספר מתניתי"ן עם הכולל ומספר ב"פ תלמו"ד בהתכוללם יחד והם תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. נמצא דמה שהוסיף לו שם ישראל הוא נגד תורה שבע"פ וז"ס מאמרם ז"ל לא יקרא עוד שמך יעקב לא שיעקב נעקר ממקומו אלא ישראל עיקר היינו שעיקר הוא תורה שבע"פ ויקרא גם בשם יעקב שהוא נגד תורה שבכתב. <b>ויזרח</b> לו השמש פירש"י ז"ל לו לצרכו לרפאות את צלעתו ויש לרמז אשר ל"ו עם שמ"ש בהתכוללם יחד בסוד הכולל עולה רפוא"ה שלומ"ה. <b>יעבר</b> נא אדני וגו' עד אשר אבא אל אדני שעירה כתב הבעה"ט אבא אל אדני שעירה ס"ת אל"ה אב"א עולה ד' רמז לאחר ד' גליות יבוא אליהו לפני בא יום ד' הגדול והנורא ואז ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו עיי"ש ולדעתי נ"ל עוד שהר"ת "אבא "אל "אדני "שעירה עולים מספר ש"ג והוא מספר אליה"ו מנח"ם נחמי"ה והוא אליהו עם תרין משיחין משיח ב"ד ומשיח ב"ו גם ש"ג ר"ת "גאולה "שלימה. <b>ויבא</b> יעקב שלם עיר שכם ויחן את פני העיר. הנה אמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"ג ומובא גם ברש"י ז"ל ויבא יעקב שלם שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו ועיין במהרש"א בח"א שם שכתב דמשמע לי' שלם בכל מיני השלימות שהם שלשה גוף וממון ונשמה דהי מינייהו מפקת עכ"ד. ויוצא מדבריו דמה דאמרינן שלם בתורתו היינו שלם בנשמתו. ונ"ל לרמז בזה דהנה כתב בספר קה"י שהשם כה"ת והוא שם אחד מע"ב שמות הוא בחי' שם חתיך כי כה"ת עם ג' אותיות גי' חתיך וכן מתחלף ה' בח' שהן ממוצא אחד הרי כה"ת חת"ך [יש להביא סמוכין לדבריו מש"ס מגלה דף ט"ו ע"א מהא דאיתא שם למה נקרא שמו התך שכל דברי מלכות נחתכין על פיו ועיין במהרש"א שם שמפרש דמה דדרשינן התך לשון חתך כי ה' מתחלף בח' עיי"ש וכה"ת הוא אותיות הת"ך וא"כ יפה כתב הקה"י שכה"ת הוא חתיך] ומשם חת"ך בא הפרנסה וע"כ שם זה [היינו שם כה"ח] יוצא מס"ת כי לא עזב"ת דורשי"ך די' כי אמרו ז"ל כל המחוסר פרנסה ולחם נקרא נעזב וע"י שם זה לא עזבת דורשיך ומשפיע להם פרנסה עיי"ש בקה"י ערך כה"ת ובערך תכה עיי"ש והנה ידוע שהשם חת"ך שהוא מסוגל להשפיע פרנסה הוא מסוגל ג"כ להמשיך חיים כי חת"ך הוא בסוד החותך חיים לכל חי וכן הוא בכוונת הכפרות דערב יו"כ ומובא גם בטו"ז באו"ח סי' תר"ה עיי"ש וגם הוא ממשיך רפואה וכמ"ש בס' א"נ בפרשת ויחי ובפרשת שמות ועוד בכמה דוכתי אשר חתך גי' רופ"א נאמ"ן וא"כ השם כה"ת שהוא בחי' חת"ך הרי הוא ממשיך ג"כ רפואה וחיים. והנה השם כה"ת יוצא ג"כ מר"ת כל הנשמה יתהלל וה וכמ"ש האר"י ז"ל בסידור וא"כ הרי השם כה"ת הוא מסוגל ג"כ להגן על האדם שלא יפגום בנשמתו וכן איתא ג"כ בהדיא במג"ע על ואתחנן אופן קצ"ה שהמכווון בזה השם הוא ניצל מאדם רע הבליעל והוא הס"מ עיי"ש במג"ע וזהו ויבא יעקב שלם שבא שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו והיינו בנשמתו וכמ"ש המהרש"א הנ"ל וזה הוא משום ויחן את פני העיר פנ"י העי"ר גי' כה"ת ואת פירושו עם ור"ל שיעקב נח עם השם כה"ת דשריא עליו שם כה"ת ע"כ בא שלם בגופו שלם בממונו שלם בנשמתו כי השם כה"ת הוא מסוגל לה  על כל השלשה דברים אלו שלא יגיע להם נזק כלל <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>עזים</b> מאתים וגו' כתב הבעה"ט כל הפסוק מסיים במ"ם לפי שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומין שלא יקריב מהם קרבן עכ"ד והוא תמיה הלא תני בתוספתא ומייתי לה בש"ס זבחים דף קט"ו ע"ב עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות וכו' והכל כשירין להקריב בהמה חי' ועוף זכרים ונקבות תמימין ובע"מ טהורין אבל לא טמאין עיי"ש בגמרא הרי קתני בהדיא דעד שלא הוקם המשכן היו מותרין להקריב אפי' בע"מ. <b>אמנם</b> הגיע לידי בשאלה ספר חסדי דוד חלק ג' על התוספתות וראיתי בו בפרק י"ג דמסכות קרבנות שמביא שם מ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מעה"ק השוחט קדשי כותים בחוץ חייב וכן המעלה וכו' והכותים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום והוא שיקריבו בבמה שיבנו וכו' והקשה עליו וז"ל וקשה אמאי לא ביאר שמותרין להקריב כל בהמה חי' ועוף טהורים ואפי' בע"מ מלבד מחוסר אבר וכמו
ששנינו וכי היכי דקפיד לפרש לדידהו עולות לאפוקי שלמים ודבעו לבנות במה ה"נ איבעי להורות להם הך מילתא ולא הורה גבר לא הכא ולא בהלכות מלכים ואדרבה מלישני' דהכא מוכח שאינו מקריב אלא מה דשרי לדידן וכו' וה"ז נגד השס ונלע"ד דס"ל לרבינו דאה"נ דהך מתניתא דחייה מהלכה והיינו מדאמרינן בתר הכי בסוגיין ולאורינהו שרי כי הא דאיפרא הורמיז שדרה קורבנא לרבא א"ל לרב ספרא ולרב אחא זילו ודברו תרי עולמי גילאה וחזו היכא דמסקא ומא שרטון ושקלי ציבי חדתי וכו' א"ל אביי כמאן כראב"ש דתניא ראב"ש אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים וכו' והא מודה ראב"ש בבמה דתניא וכו' המוריגים וכו' ורבא התם נמי בחדתי ואם איתא הא מההוא דמתניתא דלעיל [היינו התוספתא הנ"ל] מוכח דראב"ש לא אמר אלא לדידן דהא לא עדיפי ציבי מהקרבן גופי' וכי היכי דשרי בבמה ולב"נ קרבן בע"מ פשיטא דה"נ שרי מזבח ועצים שנשתמש בהן הדיוט א"ו ס"ל לרבא דלא קיי"ל כההוא מתניתא ואיכא למימר דתנאי נינהו והיינו ר"ש ור"י דתנן לעיל בפרק ב"ש קדשי גוים השוחטן בחוץ פטור דברי ר"ש ור"י מחייב והא בהא תליא דר"ש ס"ל דשרי לדידהו כל בהמה חי' ועוף ואפי' בע"מ והלכך אין הקדישן הקדש גמור והשוחטן בחוץ פטור שאינו מתקבל כיו"ב בפנים ואפי' אתרמי שהקדישו דבר הקרב בפנים השוחטו בחוץ פטור שאין לו דין הקדש גמור דאין לחלק בהקדשן ור"י סבר דלא שרו לדידהו אלא מה דשרי לדידן והלכך הוו הקדש גמור וחייבין עליו בחוץ וקי"ל כר"י לפום כללא וה"ט דסמך הרמב"ם שני דינים הללו אהדדי השוחט קדשי כותים בחוץ חייב וכו' והכותים מותרין וכו' להורות נתן טעמו ונימוקו אמאי לא פי' כהך מתניתא עכ"ד ולפי דבריו לק"מ קושיתינו מהתוספתא הנ"ל אחרי דהך תוספתא דחייה מהלכה וקיי"ל דגם ב"נ אסורין להקריב בע"מ על הבמה שלהם. <b>איברא</b> לפענ"ד יש לפקפק בכל דבריו. מ"ש דס"ל להרמב"ם דהך תוספתא דחייה מהלכה עיין במשל"מ בסיף מעה"ק שם שמביא שם לדברי הרמב"ם הנ"ל הך דתני בתוספתא דב"נ מותרין להקריב בע"מ עיי"ש ונראה דדעת המשל"מ הוא דגם הרמב"ם ז"ל סובר כן ועוד דאחר אלף מחילות מכהדר"ג אשתמיטתי' סוגי' דתמורה דף ז' ודברי הרמב"ם ז"ל פ"א מאיסורי מזבח ה"ו והוא דבגמרא שם מייתי המקדיש בע"מ לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות משום ר"י בר"י אמרו אף קבלת הדם וקאמרינן שם בגמרא דרי"ו בר"י נפקא לי' מקרא דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו ופריך ולת"ק האי לא תקריבו ל"ל ומשני סד"א הואיל ולא נצטוו ב"נ אלא על מחוסר אבר ל"ש במזבח דידהו וליש במזבח דידן קמ"ל ופרש"י ב"נ נצטוו מלהקריב מחוסרי אברים כדאמרינן בפ"ק דעכו"ם אבל על מום אחר לא נצטוו במזבח דידהו ואי לאו לא תקריבו מאת בן נכר את כל אלה דמשמע בע"מ לא יקבלו מן העכו"ם להקריב הו"א ליקרוב אלא שלא יהי' מחוסרי אברים קמ"ל עכ"ל והרמב"ם ז"ל בפ"א מאיסורי מזבח ה"ו כתב ג"כ כן וז"ל ולא קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והן בע"מ לוקה שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה עיי"ש וא"כ בע"כ דהרמב"ם ז"ל סובר ג"כ כן דעכו"ם על הבמות שלהם מותרין להקריב בע"מ וכ"כ ג"כ הרמב"ם ז"ל בספר המצות מצוה צ"ו עיי"ש. ולפי"ז ממילא לא קשה נמי מה שהקשה החסדי דוד הנ"ל דאמאי לא ביאר הרמב"ם ז"ל בהלכות מעה"ק שם דעכו"ם מותרין להקריב בע"מ. דז"א אחרי דזה כבר מתבאר מדברי הרמב"ם הלכות איסורי מזבח הנ"ל שהם מותרין להקריב בע"מ על הבמות שלהם וכנ"ל שוב לא הוצרך הרמב"ם ז"ל להגיד זאת בהלכות מעה"ק שם. <b>ולפי"ז</b> ליתא נמי למ"ש החסדי דוד דבזה פליגי ר"ש ור"י בהשוחט קדשי עכו"ם בחוץ וכו' וה"ט שסמך הרמב"ם וכו' וכמו שהבאתי דבריו למעלה. דלפי מה שהראיתי לדעת דהרמב"ם ז"ל סובר דעכו"ם מותרין להקריב בע"מ על הבמות שלהם והרמב"ם ז"ל פוסק כר"י דהשוחט קדשי עכו"ם בחוץ חייב א"כ בע"כ דפלוגתייהו דר"ש ור"י לא תליא בהא או עכו"ם מותרין להקריב בע"מ אי לא וממילא ליתא נמי למ"ש וה"ט שסמך הרמב"ם וכו' וכמובן ודו"ק. ולענין פלוגתייהו דר"ש ור"י בהשוחט קדשי עכו"ם בחוץ עיין בשטמ"ק שבש"ס דפוס ווילנא בפרק ב"ש שם שמביא בשם הר"מ שאמר דטעמא דר"ש דפוטר משום דכי היכי דדרשינן בשחוטי חוץ בנ"י מצווין על שחוטי חוץ ולא עכו"ם ה"נ נדרוש גבי הקרבן דדוקא בקרבן של ישראל חייב על שחוטי חוץ ולא בקרבן של עכו"ם עיי"ש ולפי"ז ר"י דמחייב לא דריש הכי גבי הקרבן ועיין גם בתוי"ט בזבחים שם מ"ש טעם להא דפוטר ר"ש עיי"ש. <b>ומה</b> שהביא החסדי דוד הנ"ל ראי' דלא קיי"ל כהך מתניתא מהא דקאמר רבא גבי איפרא הורמוז חזו היכא דמסקי ימא שרטון ושקלו ציבי חדתי וכו' ואי ס"ל לרבא דב"נ מותרין להקריב בע"מ פשיטא דה"נ שרי לדידהו מזבח ועצים שנשתמש בהן
הדיוט א"ו דס"ל לרבא דלא קיי"ל כהך מתניתא. מזה אין ראי' כלל דלאו פשיטא הוא דאם שרי לב"נ להקריב בע"מ ה"נ דשרי מזבח ועצים שנשתמש בהן הדיוט עפמ"ש המג"א באו"ח סי' קמ"ז סק"ה דכלים שנשתמשו להדיוט אם שינה צורתן מותרין לגבוה ואע"ג דעצים בעינן שלא נשתמש בהן הדיוט י"ל דמזבח שאני וכ"מ בגמרא ועוד דהרי הקרבנות קרבים מבהמות שנשתמש בהן הדיוט עכ"ד והנה מ"ש ואע"ג דעצים בעינן שלא נשתמש בהן הדיוט כוונתו דמזה קשיא אשרוותא דשינוי דא"כ יכול לשנות צורת העצים ובלא"ה מסתמא נשתנו ממה שהי' וכ"כ בהגהות לב"ש שם בכוונת המג"א בזה וע"ז כתב המג"א עוד ועוד דהרי הקרבנות קרבים מבהמות שנשתמש בהן הדיוט וכוונתו בזה להביא ראי' מזה דמזבח שאני וא"כ ה"נ י"ל דאף דשרי לב"נ להקריב ב"מ מ"מ מזבח ועצים שנשתמש בהן הדיוט לא שרי גם לדידהו דמזבח ועצים לא דמי לקרבן דמזבח ועצים חמורין בזה מקרבן. ואמינא עוד דהרי כלים לבית המקדש בעינן שיהיו נעשו מתחלתן לגבוה ואם נעשו להדיוט אין עושין אותם לגבוה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל סוף פ"א מהלכות בית הבחירה וכן הוא בתוספתא דמגילה פ"ב ומנחות פ"ט ומשמע דאפי' הם חדשים שלא נשתמש בהן הדיוט ג"כ אסורין לגבוה וכ"כ המג"א שם עיי"ש [עיין בחידושינו לקמן פ' ויקהל ופ' ויקרא מ"ש בענין זה] והרי סולת למנחות ויין לנסכים לא בעינן שיהא הסולת נעשה מעיקרא למנחות והיין לנסכים ואדרבה בגמרא מנחות דף ע"ו ע"ב איתא בהדיא דאין קונין חטים ולעשותן סולת רק קונין סולת מן השוק למנחות חוץ מלחה"פ שהתירה התורה לקנות אף חטים ולעשותן קמח עיי"ש בגמרא וברש"י שם וברש"י כת"י שם שבש"ס דפוס ווילנא הרי דלא דמי קרבן למזבח וכלים כי מזבח וכלים חמורין בזה מקרבן. וגם ממעשה דבר קמצא בגיטין דף נ"ו יש ראי' מפורשת דקיי"ל להלכה דעכו"ם מותרין להקריב בע"מ על הבמות שלהם עיי"ש <b>ומעתה</b> אחרי שהעליתי דהתוספתא הנ"ל דתני דב"נ מותרין להקריב בע"מ לא נדחה מהלכה א"כ שיב קשה על מה שכתב הבעה"ט ששלח לו בע"מ שלא יקריב מהם קרבן ואפשר לומר דמ"ש הבעה"ט בע"מ כוונתו מחוסרי אבר וגם על מחוסר אבר נופל לשון בע"מ. [עיין רש"י חולין דף כ"ג ע"א ד"ה בבהמה כתיב תמים אבל עוף וכו' הלכך לא פסלי בהו מומין קטנים אלא מומין גדולים כגון מחוסר אבר עיי"ש]. <b>באור</b> החיים בפסוק ויאמר יעקב וגו' הסירו את אלהי הנכר וגו' כתב וז"ל וא"ת למה לא בטלו אותם נשי אנשי שכם קודם שבאו לידם כאומרם ז"ל עכו"ם מבטל ע"ז בע"כ ואפי' ע"ז של חבירו וי"ל כי הנשים דינם כקטנים ואין הקטנים מבטלין ע"ז וכמו דאמרו במס' ע"ז דף מ"ג ש"מ היודע בטיב ע"ז וכו' ושאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשי' אינו מבטל בע"כ והנשים דינם כקטן עכ"ד. ולא ידעתי מנין יצא לו לומר כן שנשי עכו"ם דינם בזה כקטן. <b>ואני</b> רציתי ליישב קושית האוה"ח הנ"ל עפמ"ש התוס' במס' ע"ז דף מ"ד ע"א ד"ה כאן שיש חילוק בין ע"ז של עץ ובין ע"ז של מתכות עיי"ש והביא המשל"מ בפ"ח מהלכות עכו"ם ה"ט בשם חידושי מעשה חייא שכתב דכוונת התוס' הוא דדוקא ע"ז של עץ מבטל אותה עכו"ם בע"כ אבל של מתכות כיון שחוזרת לקדמותה אינו מבטל אותה בע"כ עיי"ש והנה מה דקאמר יעקב הסירו אלהי הנכר מפרש הרד"ק שם וז"ל הסירו אלהי הנכר בכסף וזהב שלקחו הי' צורות נעשית לשם ע"ז בנזמים וטבעות עיי"ש וכן הוא ג"כ בזהר בפרשתינו דף קע"ג ע"א עיי"ש וא"כ לק"מ קושית האוה"ח הנ"ל דהא מאחר שהע"ז משכם הי' של כסף וזהב שפיר לא הי' יכול עכו"ם לבטל אותם בע"כ כיון דאין עכו"ם מבטל ע"ז של מתכות בע"כ. <b>אולם</b> יש לפקפק טובא בדברי המעשה חייא הנ"ל ואין להאריך. וראיתי במראה הפנים בירושלמי ט"ז פ"ג שכתב שם על דרך אחר לפרש כוונת התוס' עיי"ש ודבריו נכונים ולפי דבריו דעת התוס' הוא דעכו"ם מבטל ע"ז בע"כ בין של עץ ובין של מתכות עי"ש ולפי דבריו ליתא לתירוצינו הנ"ל. <b>אך</b> יש ליישב קושית האוה"ח הנ"ל עפמ"ש ביפה מראה בירושלמי ע"ז פ"ג ליישב קושית התוס' שם מה שלא לקח דוד עכו"ם לבטל בע"כ דאיכא מאן דלית לי' דר"א הקפר ודוד הי' מחמיר כוותי' אע"ג דהלכתה כר"א הקפר עכ"ד והכי נמי יש לומר שיעקב ג"כ הי' מחמיר כמאן דחולק על ר"א הקפר דאין עכו"ם יכול לבטל בע"כ לכן קאמר הסירו אלהי הנכר. [ולא אכחד שאנכי לא מצאתי מי שיחלוק בזה על ר"א הקפר וצ"ע.] <b>ושוב</b> ראיתי ברמב"ן לקמן בסמוך בפסוק ויתנו אל יעקב וגו' ויטמון אותם יעקב שכתב דבני יעקב לא לקחו ע"ז ומשמשו' משכם עד שנתבטלה ומותרת להם שהעכו"ם מבטל ע"ז בע"כ ומה שציוה יעקב להסיר אותם הוא לטהרת הקודש שיהי ראויים
להוסיף עוד על זה דהנה כתב האר"י ז"ל בלק"ת בפרשה זו שכל המזונות הם מצד הגבורה וזהו ועל פיך ישק כל עמי כי וע"ל פי"ך גי' גבור"ה רומז אשר ישק כל עמי שהוא הפרנסה הוא מצד גבורה. והנה שלוה רומז על הפרנסה כי מי שיש לו פרנסה יושב בשלום ובשלוה וכמ"ש השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך ורז"ל אמרו כד מישלם שערי מכדא רמי תיגרא בביתא. וזהו ביקש יעקב לישב בשלוה ר"ל שביקש להמשיך פרנסה וכן מפרש ג"כ בספר א"נ לדרכו שם קפץ עליו רוגזו של יוסף רגז"ו גו' וע"ל פי"ך. של יוסף ר"ל ועל פיך הנאמר גבי יוסף דהכוונה הוא המשכת פרנסה וכנ"ל וזהו רגזו דייקא כי רגז הוא בחי' גבורה וגם רגז"ו גי' גבורה והפרנסה באה מצד הגבורה גם רגז"ו ש"ל יוסיף גי' שב"ת והמשכת הפרנסה הוא מן שבת. והיינו כשביקש יעקב לישב בשלוה להמשיך פרנסה קפץ עליו דרגא דיוסף והוא סוד שבת והמשיך פרנסה. ולפי"ז ממילא מ"ש רש"י ז"ל צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו' בע"כ אין הפירוש שהקב"ה אומר כן בלשון תימה אלא הפירוש הוא שהקב"ה אומר כן בניחותא שלא די להם מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא הם מבקשים לישב בשלוה ומסכים הקב"ה לצדיקים וממלא רצונם כי רצון יראיו יעשה. <b>א"י</b> וישב יעקב בארץ מגורי אביו ובמסורה מגורי ב' דין ואידך מגורי אל חרב. הנה בפסוק מגורי אל חרב מביא רש"י ז"ל שני פירושים א' מגורי קיבוץ ואסיפה לשון אוגר בקיץ ב' מגורי לשון יראה כמו ויגר מואב. והנם לפי הפי' הראשון אשר מגורי הוא קיבוץ ואסיפה יש לפרש כוונת המסורה דהנה המג"ע כאן בפרשה זו ד"ה לך נא ראה כתב אשר ברית י"עקב ב"ארץ מ"גורי אי"ביו נרמז הארבע גליות י"ון ב"בל מ"די א"דום עיי"ש ונ"ל להוסיף עוד דנרמז בזה ג"כ התרין משיחין והוא עפי"צ דמפרש בת"ז תקונא שתיתאה הפסוק מי יתננו במדבר מלון אורחים דאינון ב' משיחין דמתמן קא עברון כך אתאן למפרק לישראל עיי"ש ולפי"ז יש לרמז כאן גם הב' משיחין דייתי למפרק לישראל מן גלותא כי הר"ת י"עקב ב"ארץ מ"גורי א"ביו הם ר"ת ו"תננו ב"מדבר מ"לון א"ורחים והענין הוא לדרכינו דהנה זמן הגאולה נאמרה בדניאל שהוא אלף מאתן תשעין ואיתא בת"ז בהקדמה וז"ל בגין דבררגא דיעקב תליא קץ דפורקנא דדרגי' אמת הה"ד תתן אמ"ת ליעקב דאיהו סי' א"לף מ"אתן ת"שטין ואית דמוסיף בי' קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת לדעת בארץ דרכך אוף הכי אר"ץ א"לף ר"צ לקיימא בהון אמית מאר"ץ תצמח כד יהון לבר כחושבן אר"ץ עכ"ל והנה ידוע שהגאולה תהי' מכח יצחק שהוא יהי' הגורם להגאולה כי הוא ימליץ טוב בעדינו וכדאיתא בש"ס שבת דף פ"ט ע"ב שיאמר יצחק אבינו פלגא עלי ופלגא עלך וגם בספרים רמזו אשר נחמ"ו נחמ"ו גי' יצח"ק כי הוא יהא הגורם להנחמה וזהו וישב יעקב בארץ אר"ץ הוא אילף ר"צ זמן הגאולה, וכדברי הת"ז הנ"ל ויעקב היינו דבדרגא דיעקב תליא קץ פורקנא דדרגי' אמ"ת דאיהו א"לף מ"אתן ת"שעין ואוף הכי "רץ א"לף ר"צ וכדברי הת"ז הנ"ל מגורי אביו מגורי פירושו קיבוץ ואסיפה וכנ"ל והיינו קיבוץ גליות אביו ר"ל מכח אביו והוא יצחק יהי' קיבוץ גליות כי יצחק ימליץ טוב בעדינו וכמאמרם ז"ל במס' שבת הנ"ל. וזהו מה שנרמז כאן בר"ת י"עקב ב"ארץ מ"גורי א"ביו הארבע גליות וב' משיחין וכנ"ל כי הפסוק מרמז כאן זמן הגאולה דבדרגא דיעקב תליא קץ פורקנא דדרגי' אמת ואביו יצחק הוא הגורם להגאולה וכנ"ל. וזהו שמשלב המסורה מגורי אל חרב כי א"ל חר"ב האלף בסוד אחד אלף עולה משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוס"ף עם שמותיהם מנח"ם נחמי"ה ור"ל מגורי היינו קיבוץ ואסיפה אל חרב שהן התרין משיחין. <b>ולפי</b> הפי' השני הנ"ל אשר מגורי הוא לשון יראה י"ל כוונת המסירה הנ"ל עפמ"ש בספר בני יששכר במאמר"ו לחודש תשרי מאמר י"ב סי' י"ז בשם תלמידי הבעש"ט דבאם נופל על האדם איזה יראה מבני אדם הרעים ולסטים ילמד עי"ז יראתו ית"ש ויעלה זאת למדת היראה לירא מפני השי"ת עיי"ש. וזהו כוונת המסורה מגורי אל חרב היינו שבאם יש לאדם יראה ופחד מפני חרב מגורי אביו יעלה היראה ההיא לאביו היינו לאביו שבשמים וכמאמרם ז"ל בש"ס ברכות דף ל"ה אין אביו אלא הקב"ה עיי"ש והיינו שילמד מזה יראתו ית"ש לירא מפני ית"ש. <b>וישראל</b> אהב את יוסף וגו' יל"ד דפתח וישב יעקב וגם אח"כ קאמר אלה תולדות יעקב יוסף וכאן קאמר וישראל אהב את יוסף והול"ל גם כאן ויעקב אהב את יוסף ועיין בספר חומת אנך מהגאון החיד"א שמדייק ג"כ כן ועיי"ש מ"ש בזה. ולדעתי נראה דהנה הטעם מה שישראל אהב את יוסף מכל בניו הוא כדכתיב בקרא כי בן זקנים הוא לו. והנה התרגום וגם רש"י ז"ל מפרשים בן זקנים הוא לו בר חכים הוא לי' כל מה שלמד
משם ועבר מסר לו והנה לפי פירושם הרי גוף הטעם הזה אינו מספיק דהרי אכתי קשה דאמאי לא מסר יעקב לכל בניו מה שלמד מזקנים שהם שם ועבר וכבר הרגיש בזה בספר כלי יקר ועיי"ש מ"ש בזה ולדעתי נראה דהנה גם הבעה"ט זיל מפרש בן זקנים שמסר לו כל מם שלמד מזקנים שהם שם ועבר והבעה"ט שם כתב עוד אשר זקנים נוטריקון זרעים קדשים נשים ישועות מועד עיי"ש בבעה"ט ומבואר מדברי הבעה"ט אלו שנרמז כאן במלת זקנים דמה שמסר יעקב ליוסף מה שלמד משם ועבר עיקר המסירה הי' משניות ומש"ה אהב אותו וגם חוץ ממ"ש הבעה"ט אשר זקנים נוטריקון זרעים קדשים נזיקין ישועות מועד. יש לומר עוד אשר זקנים רומז על משניות והוא כשנחשוב האות סי מתיבת זקנים בחשבון אות ס' דמנצפ"ך ובחשבון אות מ' פתוחה [עיין במג"ע בפרשת פנחס שכתב אשר אהר"ן גו' משרתו"ו כמנין רפאל גבריאל מיכאל נוריאל עיי"ש וכוונתו לחשוב האות ן' מאהרן בחשבון ן' פשוטה ובחשבון נ' כפופה] עולה זקני"ם מספר תתי"ז והוא מספר משניו"ת עה"כ. והנה גם זה צריך להבין מדוע מסר יעקב ליוסף משניות דייקא ונ"ל דהנה ידוע אשר משנה הוא ביצירה ומטיט הוא ביצירה ומטיט הוא מארי דמשנה וכמ"ש בכנפי יונה חיב סי' ע"ח עיי"ש ועיין גם במג"ע על ואתחנן אופן קכ"ב בהג"ה שם מה שמביא בשם זהר שמות שמטיט כלול שית סדרין שית סדרי משנה עיי"ש ועיין גם במג"ע פ' שמות שכתב שם שמטיט מיקרי בעל החביות כי הוא כלול כל הפרקים שבששה סדרי משנה שהן כמנין מפת"ח כי הוא כל גנזי מפתחי דמארי בידי' וזה הוא מספר בע"ל חבוו"ת עיי"ש [עיין בחובורינו לעיל בפ' וירא מש"ש על דברי המג"ע אלו] והנה יוסף הוא מט"ט וכמ"ש בילקוט ראובני בפרשת בראשית [והוא ביל"ר שלפני דפוס ווארשא דף ס' ע"ב] וכ"כ ג"כ במג"ע בכמה מקומות ועיין גם במג"ע כאן בפרשה זו ד"ה ויגער בו אביו שכתב אשר יוסף דרגי' עולם היצירה עיי"ש ועיין עוד שם בפרשת מקץ סוד"ה ויהי מקץ שנתים ימים שכתב המג"ע שם אהא דכתיב גבי יוסף וקראו לפניו אבריך שהוא אב של עולם היצירה שהוא ר"ך עלמין עיי"ש ולפי"ז שיוסף הוא סוד המשנה ע"כ שפיר מסר יעקב ליוסף משניות דוקא ועוד י"ל על דרך אחר מדוע מסר יעקב ליוסף משניות דוקא עפמ"ש בתיקונים תקונא עסרין וחד וז"ל קרני פרה אלין ת"ח דמתווכחין דא עם דא באורייתא ומתנגחין כשוורין דא עם דא בגון דאורייתא דבע"פ איהו מסטרא דגבורה וכו' בגין דא תלמידי חכמים אינון מתנגחים באורייתא כשוורים דא עם דא עיי"ש ומבואר דכוונתו הוא אשר שור הוא סוד תורה שבע"פ כיון שתורה שבע"פ היא מסטרא דגבורה ושור הוא גבורה וכמ"ש פני שור מהשמאל וכנודע והנה יוסף מיקרי שור וכמ"ש בכור שורו הדר לו וא"כ יוסף הוא סוד תורה שבע"פ ע"כ שפיר מסר ליוסף משניות שהם כוללת התורה שבע"פ. וממילא לפי"ז אתי שפיר נמי מה שמסר יעקב משניות והוא תורה שבע"פ ליוסף דוקא ולא לשאר בניו. והנה כתבתי לעיל בפ' וישלח אשר השם יעקב הוא כנגד תורה שבכתב והשם ישראל הוא כנגד תורה שבע"פ עיי"ש בדברינו וזהו מה דכתיב כאן וישראל אהב את יוסף וגו' וקאמר ישראל דוקא מאחר שנרמז כאן במה דקאמר הטעם כי בן זקנים הוא לו דמה שאהב את יוסף הי' משום שמסר לו משניות והוא תורה שבע"פ כי יוסף הוא סוד המשנה וסוד תורה שבע"פ וכנ"ל ע"כ כתיב ישראל דוקא כיון ששם ישראל הוא כנגד תורה שבע"פ וכנ"ל גם ושרא"ל עם יוס"ף גי' תור"ה פ"ה כי ישראל נחשב בספרים למספר תק"מ כמספר י"ב פעמים מ"ה וכנודע. <b>ואביו</b> שמר את הדבר. איתא במדרש פליאה ואביו שמר את הדבר מה ראה קריעת ים סוף ראה. ונראה דהנה מה שאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו וגו' הוא משום שיוסף הו' הצעיר שבהם ולכך לא האמינו אשר אחיהם הצעיר ימלוך עליהם ואילו ראובן הוי אמר להם חלום זה לא הוי הדבר רחוק בעיניהם שהוא ימלך עליהם אחרי שהוא הבכור אולם הרי במחשבה הי' יוסף הבכור דבלילה הראשונה שבא יעקב על לאה סבר שהיא רחל ונתן מחשבתו ברחל ושיולד יוסף ומש"ה כשנטל יעקב את הבכורה מראובן בחללו יצועי אביו נתנה ליוסף דיוקא כדכתיב בד"ה ולא נתנה לשאר אחיו משום דבביאה ראשונה הי' מחשבתו של יעקב ברחל ועל יוסף והדרה עובדא לאתרי' ובכורתה אהדרה ליוסף וכמ"ש בזוה"ק בפ' וישלח דף קט"ו ע"ב ובפ' ויחי דף רכ"ב ע"ב עיי"ש ועיין גם באוה"ח בפ' ויחי בפסוק ראובן בכורי אתה עיי"ש וא"כ שוב הוי מהראוי להאמין לו ליוסף שהוא ימלוך על אחיו כיון שהוא הי' הבכור במחשבה אכן כיון דבמעשה היו אחיו גדולים ממנו שהם נולדו קודם ע"כ הי' הדבר רחוק בעיני אחי יוסף שיוסף ימלוך עליהם כיון דאזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבה. אמנם מקריעת ים סוף נשמע דאזלינן בתר
מחשבה ולא בתר מעשה דאיתא במדרש והובא בס' בינת נבונים על המדרש פליאה סי' ס"ט בשעה שרצה משה לקרוע את הים טען השר של ים אני קשיש ממך אני נבראתי ביום ב' ואתה ביום ו' ובאה התשובה ע"ז הלא כתיב בראשית ברא אלקים בשביל ישראל שנקראו ראשית וא"כ הם היו במחשבה תחלה קודם הבריאה. וא"כ זה הי' הויכוח בין משה ובין שר של ים דהשר טען דבתר מעשה אזלינן ומשה טען בתר מחשבה אזלינן עיי"ש בב"נ. וא"כ כיון דמשה קרע את הים בע"כ דאזלינן בתר מחשבה ולא בתר מעשה. ומעתה עלו כהוגן דברי המדרש פליאה הנ"ל ואביו שמר את הדבר מה ראה קי"ס ראה והיינו שראה קי"ס שמשה יקרע את הים הרי ראה דאזלינן בתר מחשבה ולא בתר מעשה הלכך שפיר הוי אביו מאמין לזה שיוסף ימלוך אחרי שהוא הי' הבכור במחשבה ואזלינן בתר מחשבה. <b>עוד</b> י"ל עפמ"ש בזוה"ק והובא בילקוט ראובני בפרשת ויגש מפני מה זכה יוסף למלכות מפני שכבש את יצרו ונטר אות ברית עיי"ש והנה איתא במד"ר בפרשה זו דבזכות עצמותיו של יוסף. נקרע הים הה"ד הים ראה וינס בזכות ויעזוב בגדו וינס עיי"ש ולפי"ז אתי שפיר דברי המדרש פליאה הנ"ל שראה יעקב קי"ס שיהי' בזכותו של יוסף שעזב בגדו וינס החוצה, וכבש את יצרו ומזה ראה יעקב שיזכה יוסף למלכות. ולזה יש לרמז ג"כ ואביו שמר א"ת הדביר גי' ברו"ת והיינו שצפה יעקב שיוסף ינטר אות ברית ויזכה למלוכה. <b>ויאמר</b> אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור וגו' להשיבו אל אביו וגו' וישב ראובן אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. הנה אמרו ז"ל אשר יון גזר על חודש שבת מילה ואיתא בספרים שזה שגזר על חודש הי' הגזרה לבטל חודש עיבור והחשמונאים בטלו גזירה זו ע"י מצות נ"ח כי חנוכה הוא דרגא דיוסף בחי' חנוך וכנודע ועי"ז נתקן סוד העיבור כי יוסף הוא סוד העיבור כנודע מהלק"ת פרשת ויצא. והנה מה דמעברין את השנה ומוסיפים דוקא חודש אדר איתא בגמ' סנהדרין וברמב"ם הטעם מפני זמן האביב כדי שיהא פסח באותו זמן שנאמר שמור את חודש האביב שיהי' חודש זה בזמן האביב ולולא הוספת החודש אדר הפסח בא פעמים בימות החמה ופעמים בימות הגשמים עיי"ש ברמב"ם ריש פ"ד מהלכות קדוש החדש, והנה ראובן הוא נגד חודש ניסן לפי סדר השבטים כנודע וכמ"ש בספר קה"י ערך י"ב שבטים וי"ב חדשים עיי"ש וכן מבואר ג"כ בסוף מס' סופרים עיי"ש ולפי"ז י"ל שירא ראובן שבאם יהרגו את יוסף יפגמו בסוד העיבור כי יוסף הוא סוד העיבור וא"כ לא יהא בכח החשמונאים לבטל גזירת יון שרצה לבטל את חודש העיבור וא"כ יצמיח פגם גם בבחינתו והוא בחודש ניסן כי ראובן הוא נגד חודש ניסן ולכך הי' עצת ראובן שלא יהרגו את יוסף שלא יפגמו בבחי' יוסף שהוא סוד העיבור. והנה י"ג חדשי השנה הם נגד י"ג הוי"ת ויש להם י"ג מילואים ומתחילים בשם ע"ב ומסיימין בשם מ"ד ומגיע על חודש עיבור המילוי האחרונה שהוא שם מ"ד כנודע עיין בספר ברכ"ט מאמר אילו של יצחק פ"ב וזהו שאמר ראובן אל תשפכו דם כי ד"ם הוא שם מ"ד והיינו שלא יפגמו בשם מ"ד שהוא כנגד חודש עיבור וזהו שציוה להשליך את יוסף לבור שיש בו נחשים ועקרבים כמ"ש רש"י ז"ל וכן הוא בגמרא כי נחשים רומז על מצות נ"ח כי נחשיים, ר"ת נ"ר ח"נוכה ש"מאל מ"זוזה י"מין ועקרב הוא יון כדאיתא במד"ר פרשת לך והי' רצון ראובן ליחד את יוסף עם מצות נ"ח ועם יון כדי שיבטל יוסף גזירת יון שגזר על חודש עיבור שהוא ברזא דיוסף וזהו להשיבו אל אביו שרצה להשיבו אח"כ אל אביו היינו ליחד יעקב עם יוסף כי יעק"ב יוס"ף עולה י"ג פעמים הוי' והם כנגד י"ג חדשי השנה והוא עם חודש העיבור. ולזה כאשר שב ראובן אל הבור וראה שאין יוסף בבור וירא פן הרגו אותו ופגמו בסוד העיבור שהוא ברזא דיוסף ולא השיבו אותו אל אביו ליחד יעק"ב עם יוס"ף שהם מספר י"ג פעמים הוי' כנגד י"ג חדשי השנה וזהו וישב אל אחיו כי יש"ב עולה י"ב פעמים הוי' והיינו שאינו רק י"ב חדשי השנה בלי חודש עיבור שהם רק כנגד י"ב הויות. וזהו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא ויש לדקדק דבכל התורה כתיב יוסף וכאן קראו ראובן ילד [וכן בפ' מקץ כתיב ויען ראובן וגו' הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד וגו' וגם התם יל"ד כן מדוע קראו ראובן ילד ועיין בסמוך] ולדרכינו ניחא כי יל"ד גי' מ"ד והוא המילוי האחרונה של שם הוי' שהוא נגד חודש העיבור שהוא ברזא דיוסף והיינו שאמר ראובן היל"ד שהוא שם מ"ד סוד חודש העיבור איננו. ואני אנה אני בא ר"ל שע"ז יהא פגם גם בו שאני נגד חודש ניסן שלא יהא החדש ניסן בזמן האביב וע"כ ואניו אנ"ה אנ"י עם הכולל עולה קפ"ה מספר ניס"ן אבי"ב גם אנ"ה ר"ת א"ביב נ"יסן הי' וניסן נברא באות ה' כדאיתא בספר
יצירה המליך אות ה' בשיחה וברא בו ניסן. וזהו יש לרמז ג"כ בפסוק בפרשת מקץ ויען ראובן וגו' הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש. ור"ל שאמרתי אליכם שלא תפגמו ביל"ד שהוא מספר שם מ"ד שהוא חודש העיבור וכנ"ל וגם דמ"ו היינו השם מ"ד שהוא החודש העיבור הנה נדרש ר"ל יון ידרוש את דמ"ו כי הנה רומז על מלכות יון דאיתא במד"ר בפרשת לך עקרב זה יון מה עקרב יולדת לששים ששים כך העמידה מלכות יון מששים ששים עיי"ש והנ"ה עולה ששים והוא מלכות יון הוא ידרש את דמ"ו והוא החודש העיבור שהוא כנגד השם מ"ד והוא ברזא דיוסף שיגזור יון לבטל את חודש העיבור ושוב מצאתי במג"ע בפרשה זו ובפרשת שמות שכתב ויבא יוסף א"ת ד"בתם ר"עה ר"ת אד"ר והוא סוד ב"ערב ו"לין ב"כו ו"לבוקר ר"נה ר"ת עיבו"ר שהוא חודש עיבור עיי"ש ויש מדבריו סייעתא לדברינו שרמזנו כאן סוד העיבור. <b>במסורה</b> ואני אנה אני בא ואני אנה ב' דסמיכי דין ואידך ואני אנה אוליך את חרפתי. ונראה עפ"מ דאיתא במדרש פליאה הילד איננו ואני אנה אני בא במעשה בלהה. ולזה כיון המסורה ואני אנה אני בא ואני אנה אוליך את חרפתי היינו במעשה דבלהה. <b>במסורה</b> ויוסף הורד מצרימה ג' ר"פ דין ואידך ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה ואידך ויוסף הוא השליט. ונראה עפמ"ש הבעה"ט בפרשת אמור ע"פ וכהן כי יקנה נפש וגו' דזהו שאמרו ד' צווחות צוחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פאבי וישמש בכהונה גדולה שהי' צדיק ורבים אוכלי שולחנו וכו' וזהו וכהן כי יקנה שהי' לו הרבה קניני נפשות ולכך הוא ריש פסוק שהי' צדיק עיי"ש בבעה"ט. ולפי"ז י"ל דזה הוא הטעם אשר ג' ויוסף הנ"ל הם ריש פסוק כי ויוסף הורד מצרימה ויוסף בן שלשים שנה בעמדי לפני פרעה שהם בר"פ כדי לרמז שהי' צדיק בעמדו לפני פרעה כמו שהי' צדיק בשעה שהורד מצרימה ולא נכשל באשת פוטיפר. ויוסף הוא השליט על הארץ שהוא בר"פ כדי לרמז למה דאיתא בזהר דמש"ה הי' יוסף שליט על הארץ משום שהי' צדיק ולא נכשל באשת פוטיפר. <b>במסורה</b> ויוסף הורד מצרימה. הורד בי דין ואידך הורד שאול. ועיין בבעה"ט שמפרש לומר ששקול הגלות כנגד גיהנם עיי"ש. ונ"ל לפרש המסורה ג"כ כדבריו ועד"א והוא עפמ"ש במג"ע בפרשת ויגש שתכלית ירידת יוסף למצרים כתכלית ירידת צדיק לגיהנם להעלות משם ניצוצות הנידחות כדכתוב מוריד שאול ויעל ומעלה עמו נשמות רשעים הנידחים עיי"ש וזה כוונת המסורה הנ"ל ויוסף הורד מצרימה הורד שאול שתכלית ירידת יוסף למצרים הוא כתכלית ירידת צדיק לגיהנם. <b>א"י</b> פי' המסורה הנ"ל עפמ"ש בילקוט ראובני בשם גליא רזיא אשר גבריאל הי' לעולם עם יוסף משעה שנמצא כמד"א וימצאהו איש זה גבריאל וענין החלום שר המשקין ושר האופים ופרעה הכל הי' ע"י גבריאל שהוא ממונה על החלומות עיי"ש ומורם מדבריו שמעת שמצא גבריאל את יוסף תעה בשדה הי' לעולם עם יוסף והלך עמו ג"כ למצרים. וזהו כוונת המסורה ויוסף הורד מצרימה הורד שאול שאו"ל גי' מלא"ך גבריא"ל והיינו שגם המלאך גבריאל ירד עמו למצרים. <b>א"י</b> פי' המסורה מנ"ל עפימ"ש בילקוט חדש ערך בבל מדי יון בסי' ט"ז בשם הילקוט חבלי שאול סבבוני זה יון ובסי' לז' שם מובא בשם המג"ע שבגלות יון נזכר חטא מכירת יוסף ולזה אנטיוכס גי' יוסף וכן מליך יו"ן גי' יוס"ף עיי"ש וזהו כוונת המסורה ויוסף הורד מצרימה הורד שאול היינו כשהורד שאול שהוא גלות יון נזכר החטא שיוסף הורד מצרימה. <b>וימאן</b> נקוד שלשלת על וימאן וכבר כתבו בזה בספרים וגם אנכי כבר כתבתי בזה בספרי מטה מנשה בהמאמרים לפסח וכעת יש לומר עוד דהנה איתא במד"ר בפרשת נשא פרשה י"ד וז"ל הביא עת אל יוסף לשלם לו שכרו במשפט מדה כנגד מדה הוא שליט ביצרו ולא נגע בה לפיכך נעשה שליט כמד"א ויוסף הוא השליט על הארץ וכן איתא ג"כ בזהר ומובא בילקוט ראובני בפרשת ויגש מפני מה זכה יוסף למלכות מפני שכבש את יצרו והנה כתב בפרדס ומובא בילקוט ראובני כאן בפרשה זו יוסף שהשלים נשמתו במעשה הרב ההיא שלא טימא אות ברית קודש ונתגבר על יצרו נעשה מרכבה לצדיק ומשם זן את העולם בימי יעקב וכן משם כלכל בית יעקב אביו כל ימי חיותו עיי"ש. ויוצא לנו מדברי המדרש והזהר ומדברי הפרדס הנ"ל דמה שנעשה יוסף שליט ומשביר זה הי' משום שמיא יוסף באותה מעשה, וזהו דנקוד שלשלת על וימאן כי וימא"ן באות ן' דמנצפ"ך עולה מספר תשנ"ז ושלשל"ת עולה מספר אלף ס' והכל עולה אלף תתי"ז וזה
עולה מספר המכיוון הו"א השלי"ט ע"ל הארץ הו"א המשבי"ר לכ"ל ע"ם האר"ץ דכתיב גבי יוסף ורומז מלת וימאן עם השלשלת שבשביל שמיאן יוסף באותה מעשה וכבש את יצרו זכה להיות שליט ומשביר וכדברי המד"ר והזוה"ק והפרדס הנ"ל. <b>א"י</b> מה דנקוד שלשלת על וימאן דהנה איתא במדיר פרשת נשא פרשה י"ד אמר לו הקב"ה ליוסף אתה שמרת מצות לא תנאף שהוא שביעית בדברות ולא נאפת באשת פוטיפר וגם שמרת מצות לא תגנוב שהוא שמינית בדברות שלא גנבת ממונו של פוטיפר ולא גנבת מקור אשתו וכו' עיי"ש והנה כוונת המדרש הוא דדוקא בזה שלא גנב מקור אשתו של פוטיפר שמר מצות לא תגנוב שביו"ד דברות אחרי דלא תגנוב שביו"ד דברות מדבר בגונב נפשות ולא בגונב ממון וכדאיתא בגמ' וכ"כ רש"י בחומש בפרשת יתרו וכוונת המדרש הוא דהגונב מקור א"א דומה לגנוב נפש וכ"כ בפי' מהרז"ו במד"ר שם עיי"ש. נמצא דבזה שמיאן יוסף באותה מעשה שמר מצות לא תנאף ומצות לא תגנוב וזהו דנקוד שלשלת על וימאן כי שלשל"ת גי' ול"א תנא"ף ול"א תגנ"ב כן הוא בדברות האחרונות כתיב בווי"ן במלות ול"א ואף דבדברות הראשונות לא כתיב בווי"ן במלות ולא אבל הרי יתכן הרמז לפמ"ש בדברות האחרונות. ומה גם לפמ"ש בשפתי חכמים בפרשת ואתחנן לפרש מ"ש רש"י ז"ל שם ולא תנאף אין לשון ניאוף אלא בא"א וכתב השפ"ח דכוונת רש"י ז"ל בזה הוא לתרץ מה דכתיב ולא תנאף בוא"ו עיי"ש ולפי"ז בודאי נכון הוא הרמז כאן בווי"ן במלות ול"א וכמ"ש בדברות האחרנות. <b>א"י</b> מה דנקוד שלשלת על וימאן. דהנה איתא בש"ס סוטה דף ל"ו ע"ב באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ואמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני איפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ורועה זונות יאבד הון מיד ותשב באיתן קשתו עיי"ש ועיין בספר חנוכת התורה מהגאון הרבי ר' העשיל ז"ל כאן בפרשה זו שמפרש הא דקאמר דיאבד הון היינו האות ה' שנוסף לו ליוסף ע"י שקידש ש"ש בסתר ונקרא יהוסף ואותיות ו' ן' מן ישורון שהי' נכתב באבן של יוסף הרי הו"ן עיי"ש והנה כתב בס' א"נ דאם האדם הוא בבחי' אפס ואין עי"ז ינצל מהקליפה המחטוא לזנות וזהו וימאן הוא אותיות מאין כי הוא"ו הוא רק פעולה והיינו שהי' יוסף בבחי' אין ע"כ ניצל מחטא זה וע"כ נקוד שלשלת על וימאן כי אי"ן האלף בסוד אלף עולה שלשל"ת עיי"ש בדבריו. ולפי דבריו שמלת וימאן הפירוש הוא מאין שע"י בחי' אין ניצל יוסף מחטא י"ל לדרכינו אשר אי"ן עולה הו"ן רומז שאותיות הו"ן הי' הסיבה להצילו מחטא זה וכמבואר בגמ' הנ"ל לפי פי' חנוכת התורה הנ"ל וע"כ נקוד שלשלת על וימאן כי שלשלת הוא לשון שלשה וכ"כ בספר קדושת לוי עיי"ש רומז על שלשה אותיות והן הו"ן וכנ"ל. <b>א"י</b> וימאן נקוד בטעם שלשלת עפי"מ דאיתא במד"ר פרשת נשא פרשה ט' סי' ד' וז"ל מהו וחבל נמרץ אני אמרתי כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו אני נטלתי יעקב לנחלה והוא הי' חלקי לפי שהי' זרעו דומה לחבל שהוא משולשל זה בזה שהיו כולם מיוחסים בני אבותיהם ולא הי' זרע אחר מפסיק ביניהם שכולם שומרים א"ע מן הניאוף ולא הי' שם ממזרות וכו' השלשלת באה כך ואת נכנסת על אשת חבירך וטמאת את הנחלה עכ"ד המדרש. וזהו דנקוד שלשלת על וימאן כי בזה שמיאן יוסף באותה מעשה נשארה השלשלת ולא נטמאת הנחלה. <b>א"י</b> וימאן נקוד בטעם שלשלת דאיתא במד"ר פרשת נשא יוסף הצדיק נתיירא מן הקב"ה ונתן כבוד להקב"ה שלא חטא באשת פוטיפר א"ל חייך לבן בנך אני פורע שאחלוק לו כבוד שאתן לו רשות להקריב קרבנו ביום השבת ולא יהא נזוק הה"ד ביום השביעי נשיא לבני אפרים עיי"ש וזהו דנקוד שלשלת על וימאן כי שלשל"ת גי' קרבנ"ו שב"ת רומז כדברי המדרש הנ"ל שע"י שמיאן יוסף באותה מעשה ע"כ נתן הקב"ה רשות להקריב קרבנו בשבת. <b>וגוף</b> דברי המד"ר הנ"ל צריך להבין מה זה מדה כננד מדה שבשביל שלא חטא באשת פוטיפר ניתן רשות להקריב קרבנו בשבת. ונ"ל עפי"מ דאיתא בילקוט ובמדרש אבכיר ומובא בסדר הדורות ובס' עבודת ישראל אהא דכתיב ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו יום שבת הי' דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו ועיין בס' א"נ שמביא ג"כ דברי הילקוט והמדרש אלו וכתב שע"י מצות שבת ניצל יוסף מאותה מעשה כי מצות שבת מסוגל להנצל מתאות רעות ועיי"ש מה שמרמז במלת וימאן סוד שבת עיי"ש ולדעתי נ"ל עד"א אשר מלת וימאן רומז על שבת כי וימא"ן יש בו אותיות יו"ם עם אותיות א"ן ואותיות א"ן באות ן' דמנצפ"ך עולה אש"ת ואשת הוא בחי' שבת מבחי' אשת חיל שהוא מלכות וכנודע ממה שרמזו בספרים אשר א"ת ש"בתותו ת"שמורי ר"ת אשית וגם אש"ת עה"כ עולה שב"ת נמצא שבמלת וימא"ן נרמז יו"ם שב"ת וכנ"ל ורומז
שבכח מצות יום השבת ניצל יוסף ומיאן באותה מעשה. ומעתה א"ש דברי המד"ר הנ"ל דכיון דבכח מצות יום השבת מיאן יוסף באותה מעשה ע"כ נותן רשות לבן בנו להקריב קרבנו בשבת ושפיר הוי מדה כנגד מדה. <b>ויהי</b> כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו. הנה כתב המג"ע סוף פרשת תולדות לפרש הפסוק ברכת ד' היא תעשיר עפי"ד התקונים מאן דפגם טיפה דילי' גרם דליהוי בת זוגי' מצה פרוסה לחם עוני וז"ש ברכת ד' היא תעשיר קרו בי' ה' עשירה למהוי מצד עשירה [עיין בתיקונים שם שכ' בת זוגי' דצדיק איהו מצה שמירה לגבי מצה שלימה עשירה] ולא יוסף עצב עמה כי מתיירא יעקב שמן יוסף יבא לו קלקול טפה ששתה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר עיי"ש בעומק דבריו. וזהו ויבא הביתה לעשות מלאכתו בית"ה ר"ת ב"רכת ד' ה"יא ת"עשור רומז שבא יוסף הביתה על כוונה זו שלא לפגום עיפה דילי'. גם ויב"א הביתי"ה לעשו"ת מלאכת"ו ס"ת ואת"ה ואיתא בפסיקתא ומובא ביל"ר בפ' בהעלותך אשר ואתה הוא לשון קדושה שנאמר ואתה קדוש עיי"ש והנה אמרו ז"ל במד"ר פ' קדושים כל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש וזהו שנרמז כאן בהס"ת ויביא הבית"ה לעשו"ת מלאכתיו תיבת ואתיה לרמז כשבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו גדר עצמו מן הערוה. <b>ויעזוב</b> בגדו בידה וינס ויצא החוצה. כתב בספר נועם מגדים בפרשת שלח דתיבת ויצא לכאורה אך למותר דהוי סגי למיכתב וינס החוצה וכתב ששמע אומרים בו עפ"י מאמרם ז"ל דיוקנו של אביו ראה וזה מרומז בתיבת ויצא שנדרש נוטריקון וירא יוסף צורת אביו עיי"ש ועיי"ש מ"ש הוא ז"ל עוד בזה דכתיב ויצא החוצה עיי"ש ולדעתי נראה עוד דהנה בפסוק שלפני זה כתיב ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואיתא במדרש אבכור ובילקוט ויבא הביתה לעשות מלאכתו יום שבת הי' דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו ומה מלאכה הי' לו קורא ושונה מה שאביו למדו עיי"ש ולפי"ז יש לומר שע"י שהי' יוסף אז קורא ושונה ניצל מאותה מעשה כי לימוד התורה הוא סגולה לפרוש מעריות וביאות אסורות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות איסורי ביאה פרק כ"ב עיי"ש. וזהו דכתיב גם תיבת ויצא כי בתיבת ויצא מרומז שע"י שהי' קורא ושונה נס החוצה וניצל מאותה מעשה כי יצ"א עולה מספר הראשי אותיות מחמשה חומשי תורה ומששה סדרי משנה. והאות ו' מתיבת ויצא רומז על לימוד כו מן ו' משם הוי' נמשך לאדם לימוד התורה וכמ"ש בילקוט חדש ערך תורה סי' צ"ה עיי"ש. וגם יש להוסיף לרמז עוד על זה שהר"ת ו"ינס ויוצא ה"חוצה עולים מספר טו"ב ואמרו ז"ל אין טוב אלא תורה והס"ת ויניס ויצ"א החוצ"ה הם ס' א' ה' האותיות ס"א רומז על ס"א מסכתות כי ס"א מסכתות יש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים והאות ה' רומז על החמשה חומשי תורה. <b>וגם</b> פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור עיין באוה"ח שמפרש וגם פה פי' בעיר הזאת לא עשיתי מאומה וכהוכחה שהוכיחו מהשמלה כאומרם ז"ל כי בדקו שמלת המרשעת ומצאו שקר בימינה עיי"ש. ולדעתי נראה עוד שרמז לו יוסף בזה שמעולם לא פגם כלל בבחי' צו"ע דהנה הגורמים לפגום בבחי' צ"ע הם הסמא"ל ונוקבי' לילית ומחלת וכנודע והנה הנך שלשה עולים מספר אלף צ"א כי לילו"ת ומחלית נחשבים בספרים למספר תתק"ס כי הם רוכבים על מחנות כמנין שמם והם עליהם הרי הוא תתק"ס וכנודע. והנה פ"ה גי' מיל"ה. מאומ"ה האלף בסוד אלף עולה מספר אלף צ"א והוא כמנין שלשה הנ"ל. וזהו דקאמר וגם פ"ה לא עשיתי מאומ"ה היינו שלא חטאתי כלל עם בחי' צו"ע ע"י השלשה הנ"ל, וזהו נמי מה דקאמר כי שמו אותי בבור ור"ל מזה ששמו אותי בבור מזה גופי' יש ראי' שלא חטאתי כלל עם בחי' צו"ע כי אותו היינו יוסף ובו"ר עה"כ גו' הצדי"ק וא"כ אותי והיינו יוס"ף עם בו"ר העולה הצדי"ק הרי אני יוסף הצדיק ומזה ראי' שלא פגמתי כלל בבחי' צי"ע כי מה שנקרא יוסף הצדיק הוא כיון שנטר אות ברית קודש וכדאיתא בזהר. <b>ובסל</b> העליון וגו' והעוף אוכל אותם. הבעה"ט לעיל בפרשת בראשית מביא מסורה והעוף ג' במסורה והעוף ירב בארץ והעוף אוכל אותם זאת תורת הבהמה והעוף. ונ"ל בזה דהנה איתא במדיר בפרשה זו והנה שלשה סלי חרי אלו שלשה מלכיות הראשונות ובסל העליון וגו' זו מלכות הד' עיי"ש. והנה בזכות לימוד התורה תהי' הגאולה וכדאיתא בזהר פ' ואתחנן דף ע"ר ע"א בזכותא דאורייתא יפקון ישראל מן גלותא עי"ש והנה עיקר הוא בזכות תורה שבע"פ והוא משניות וכדאיתא במד"ר בפרשת ויקרא פרשה ז' אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות. וזהו פי' הכתוב והנה שלשה סלי חרי וגו' ובסל העליון שהם ארבע מלכיות וכדברי המד"ר הנ"ל והעוף אוכל אותם ר"ל והעוף והוא התורה וכמו
שאמרו ז"ל בפ"ק דברכות דף ה' אין עוף אלא תורה עיי"ש בגמרא ובמהרש"א בח"א שם וכן הוא ג"כ בספר הפליאה שאביא לקמן בסמוך אוכל אותם ר"ל שמכלה את הארבע גליות וכמו וחרבי תאכל בשר. ואכלת את כל העמים. וזהו שמשלב המסורה זאת תורת הבהמה והעוף להורות אשר והעוף אוכל אותם הנאמר הכא היינו התורה אך אכתי לא ידענו איזה תורה אוכל ומכלה הארבע מלכיות אי תורה שבכתב או משניות לזה משלב המסורה גם הפסוק והעוף ירב בארץ ופסוק זה רומז על משניות דוקא והוא עפ"י מה שהביא הילקוט ראובני בפרשת בראשית בשם ספר הפליאה וז"ל מה מלת רבי וכו' מלאך אחד יש ושמו ברי והוא מהפך בזכות ישראל ובעבור שהרב מזכה את ישראל נקרא בשם המלאך וזהו והעוף ירב בארץ ר"ל עוף הנקרא תורה יריב אותיות רב"י עכ"ל והנה לפי מה שהוא מפרש והעוף ירב בארץ שהעוף הוא התורה ויר"ב הוא אותיות רב"י י"ל לדרכינו והעוף ירב בארץ דהכוונה הוא על משניות והוא עוף הנקרא תורה יר"ב אותיות רב"י והיינו משניות דוקא כי רבי סידר המשניות וזהו בארץ דייקא כי תורה שבכתב נקרא שמים ותורה שבע"פ נקרא אר"ץ וכמ"ש במג"ע על ואתחנן כמה פעמים. <b>א"י</b> על דרך הנ"ל ובסגנון אחר עפמ"ש האר"י ז"ל בלק"ת ז"ש יוסף הלא לאלקים פתרונים כי שר המשקים ושר האופים הם בחי' אלקים וחלום שר המשקים הי' שראה ג' שריגים וענינם ג' אלקים של קטנות ואמנם חלום שר האופים שהוא סוד מוח בינה הוא יותר דין גדול וחזק משר המשקים לכן כל חלומותיו דין תקיף וזה ענין ג' סלי חרי חרי חסר ו' מלשון חרי אף הגדול עיי"ש באריכות דבריו ולא הבאתי רק קיצור דבריו והנני מוסיף עוד על דבריו דז"ש השר המשקים וכוס פרעה בידי כי כו"ס גי' אלקי"ם וגם השר האופים אמר מעשה אפה כי אפ"ם גי' אלקי"ם אך שר האופים שכל חלומותיו הם דין תקיף ויותר דין גדול וחזק מהשר המשקים. לכך אמר אפה לשון אף וגם פתח באף שאמר אף אני בחלומי וכמאמרם ז"ל ד' פתחו באף ואחד מהם הוא שר האופים. והנה ידוע שע"י התורה הקדושה ממתיקין את הדינים והגבורות וכבר כתבנו לעיל בפרשת וירא דעיקר הוא ע"י לימוד תורה שבע"פ ממתיקין את הדינים והגבורות עיי"ש וזהו פי' הכתוב והעוף היינו התורה אוכל אותם היינו שאוכל ומכלה את הדינים ואפי' דינים תקיפין וחזקים שראה השר האופים וזהו שמשלב המסורה זאת תורת הבהמה והעוף והעוף ירב בארץ לרמז אשר והעוף אוכל אותם הנאמר הכא הוא התורה והוא תורה שבע"פ דוקא וכנ"ל. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>ויבא</b> יוסף את דבתם רעה אל אביהם. איתא בירושלמי ובמד"ר שאמר יוסף שחשודין הם על אבר מן החי וכבר האריכו בזה המפורשים האיך יתכן שהשבטים יאכלו אבמה"ח והשל"ה מתרץ דמצינו בגמרא [והוא בסנהדרין דף ס"ה ע"ב] דברא עגלא תלתא בכל ע"ש ע"י ספר יצירה ובודאי זה הנברא ע"י ס"י א"צ שחיטה וניתר לאוכלו בעודו חי וכך עשו השבטים ויוסף לא ידע מזה והי' סבור שהוא הנולד מאב ואם עיי"ש בשל"ה ועיין בפתחי תשובה ביו"ד סי' ס"ב סק"ב שכתב דלפמ"ש הפרשת דרכים גבי בן פקועה דשחיטה הוא דלא בעי אבל נחירה בעי ואי לא אסור משום לא תאכלו על הדם ממילא גם בהנברא ע"י ס"י הדין כן וא"כ קשה להבין דברי השל"ה במ"ש דזה הי' מעשה השבטים עיי"ש. והנה בפרשת דרכים שם מדחה בזה ג"כ התירוץ שהביא המהר"ש יפה בשם רבו שכתב שהשבטים היו אוכלין בן פקועה בלא שחיטה דשרי כדאיתא בפרק בהמה המקשה ויוסף לא ידע שהי' בן פקועה עיי"ש בפר"ד בדרך האתרים דרוש א' ואביא דבריו לקמן באריכות <b>ועלה</b> בדעתי לקיים התירוצים הנ"ל שלא יהי' נדחים בזה שכתב הפר"ד דב"פ בעי נחירה משום לא תאכלו על הדם וה"ה הנברא ע"י ספר וצירה והוא דהנה בכל האיסורין שבתורה היכא דכתיב בהו אכילה צריך כזית דוקא וגם באבמה"ח צריך כזית כיון דכתיב בי' אכילה וכדאיתא בש"ס חולין דף קיב ט"א אלא באבמה"ח משהו בשר גידין ועצמות מצטרפין לכזית וכדאיתא בש"ס חולין שם והנה הא דאבמה"ח משהו בשר גידין ועצמות מצטרפין לכזית חידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו וכ"כ רש"י ז"ל שם דף ק"ג ע"ב ד"ה מהו עיי"ש וא"כ הא דהאוכל מן הבהמה שחוטה קודם שתצא נפשה דעובר משום לא תאכלו על הדם זה הוא דוקא כשאוכל כזית בשר דוקא וכמו בכל איסורין אבל משהו בשר גידין ועצמות אין מצטרפין לכזית לענין שיעבור על לאו דלא תאכלו על הדם וכן ראיתי בספר מנ"ח מצוה רמ"ח שכתב ג"כ כן ופשוט הוא. וא"כ י"ל שהשבטים אכלו אבמה"ח מן הבן פקועה לפי תירוצא דרבו של המהר"ש יפה או מן הנברא
ע"י ספר יצירה לפי תירוצא' דהשל"ה ולא הי' עלי האבר רק משהו בשר אלא עם הגידין ועצמות הי' מצטרף לכזית וא"כ לא הי' לא איסור אבמה"ח ולא איסור דלא תאכלו על הדם אך יוסף שטעה וסבור שהוא בהמה גמורה ולא ידע שהוא בן פקועה או הנברא ע"י ס"י הי' שייך איסור אבמה"ח וא"ש. <b>אמנם</b> לא ניחא לי בזה דהרי מם דבעינן כזית באיסורין דכתיב בהו אכילה זה הוא רק לענין מלקות אבל איסורא איכא גם בפחות מכזית כיון דחצי שיעור אסור מה"ת וא"כ לא הועלנו כלל בדברינו הנ"ל דהא אף אם על האבמה"ח שאכלו השבטים לא הי' רק משהו בשר מ"מ הי' אסור משום לא תאכלו טל הדם כיון דח"ש אסור מה"ת האוכל בשר מן בהמה שחוטה קודם שתצא נפשה דעובר על ל"ת דלא תאכלו עה"ד אפי' כשאוכל כזית בשר ג"כ אינו לוקה כיון דהוא לאו שבכללות וכדאיתא בש"ס סנהדרין דף ס"ג ע"א]. ולכאורה רציתי לומר דזה אינו עומד לנגדינו והוא עפמ"ש המניח שם גבי לאו דלא תאכלו על הדם דמשכחת לה שיאכל חצי שיעור ולא יהי' בו איסור כגון בשעה שיאכל כ"ש עוד חיתה הבהמה ובכדי אכילת פרס תמות א"כ ל"ש חזי לאצטרופי עיי"ש וא"כ י"ל שהשבטים חתכו אבמה"ח מן הבן פקועה או מן הנברא ע"י ס"י ולא הי' עליו רק משהו בשר גידין ועצמות ובצירוף הכל הי' כזית ואכלו אותו האבר ובכדי אכילת פרס נחרו את הב"פ או את העגל הנברא ע"י ס"י ובאופן שיוכל להיות מת תיכף בתוך שיעור כדי אכילת פרס וא"כ שפיר לא הי' כלל איסור משום לא' תאכלו על הדם ורק איסור אבמה"ח לבד הי' לפי טעותו של יוסף שסבור שהוא בהמה גמורה ולא ידע שהוא בן פקועה או הנברא ע"י ס"י. אולם ז"א דבאמת מ"ש המנח"ח הנ"ל דהיכא כשאוכל כ"ש חיתה הבהמה ובכדי אכ"פ מתה ליכא איסור דלא תאכלו על הדם כיון דל"ש חזו לאצטרופי זה בורכא דהא אכתי חזי לאצטרופי מבהמה אחרת והמנ"ח שם הרגיש בזה בעצמו וכתב דאפשר כיון דהוו גופין מחולקין אין מצטרפין עיי"ש אולם דבריו תמוהים בזה וכי גופין מחולקין אין מצטרפין לכזית לחייב עליהן וכגון שאכל חצי זית נבלה או טרפה מבהמה זו וחצי זית נבלה או טרפה מבהמה אחרת הלא בודאי מצטרפין לכזית וחייב עליהן משום נבלה או טרפה ועיין גם ברש"י ז"ל בחולין דף ק"ט ע"ב שכתב גבי דם לב העוף דאין בו כזית דאיסורא איכא כיון דחצי שיעור אסור מה"ת עיי"ש ובע"כ כוונת רש"י ז"ל הוא משום דחזי לאצטרופי עם דם לב מעוף אחר וא"כ ה"נ לענין איסור דלא תאכלו על הדם הדין כן וליתא כלל לדברי המניח הנ"ל וא"כ כיון דליתא לדברי המניח הנ"ל ממילא ליתא נמי לדברינו הנ"ל. <b>איברא</b> נ"ל על דרך אחר לקיים תירוצא דרבו של המהר"ש יפה ותירוצא דהשל"ה הנ"ל שלא יהיו דבריהם נדחים כמ"ש הפר"ד הנ"ל והוא דהנה איתא בש"ס חולין דף קכ"ח גבי אבמה"ח לענין. טומאה מה איכא בין רבי לר"ע איכא בינייהו ארכובה: ופרש"י ז"ל רכובה הנמכרת עם הראש אין בה בשר כלל לר"ע אבר הוא וכ"ש לריה"ג דהא אינו עושה חליפין ולרבי לאו אבר מן החי הוא דהא אין בו בשר עיי"ש ועיין בתוס' שם שמביאין גרסא בין רבי לר"ע איכא בינייהו בשר וכתבו שם בשם ריב"א שמפרש דבארכובה כ"ע ל"פ כיון שנבראת כך בלא בשר לא גרעה משאר אברים עיי"ש נמצא דלגרסת התוס' כ"ע מודים דארכובה אף שאין בה בשר מטמא משום אבמה"ח ולגרסת רש"י וכן הוא בגמרא שלפנינו לרבי ארכובה אינו מטמא כאבמה"ח אבל לר"ע ולריה"ג מטמא. ולפי"ז י"ל דה"נ לענין איסור אכילת אבמה"ח לפי גרסת התוס' לכ"ע בארכובה אף שאין בה בשר איכא איסור אבמה"ח כיון שנבראת כך בלא בשר ולגרסת רש"י לרבי אין בו איסור אבמה"ח ולר"ע ולריה"ג אית בו איסור אבמה"ח וכן ראיתי ג"כ במנ"ח מצוה תנ"ב שמביא כן בשם שו"ת פני ארי' שכתב ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים שכתב דב"נ חייב על אבמה"ח ועל בשר מן החי וגם כתב דב"נ חייב גם על משהו דלא ניתנו שיעורין לב"נ והלא מאחר דבאבמה"ח בעינן שיהא ג"כ משהו בשר א"כ למאי נ"מ במה דמצווה על אבמה"ח הא ממילא חייב מיתה משום הבשר שבו מדין בשר מן החי ומתרץ הפני ארי' דנ"מ גבי ארכובה דליכא עליו בשר עיי"ש וכ"כ הפרמ"ג ביי"ד סי' ס"ד בש"ד סק"ג במה שהביא שם קושית הב"י שהקשה על מ"ש הטור דבאבמה"ח חצי שיעור אסור והקשה הב"י פשיטא וכתב הפרמ"ג שם דמשכחת לה בערקום שאין בה בשר כ"א עור וגידין ועצם עיי"ש והנה לפמש"ל דאיסור לאו דלא תאכלו על הדם ליכא כ"א כשאוכל בשר דוקא אבל כשאוכל גידין ועצמות ל"ש הלאו דלא תאכלו על הדם וא"כ כשאוכל ארכובה מן בהמה שחוטה קודם שתצא נפשה א"ע כלל על הלאו דלא תאכלו על הדם ומותר אפי' לכתחלה לאכול כיון דעל הארכובה ליכא בשר רק עור וגידין ועצם ורק איסור אבמה"ח שייך גם בארכובה וכנ"ל ולפי"ז 
י"ל שהשבטים שאכלו אבמה"ח היינו שאכלו ארכובה וא"כ לא הי' כלל איסור משום לא תאכלו על הדם כ"א איסור אבמה"ח לבד הי' לפי טעותו של יוסף שסבור שהיא בהמה גמורה ולא ידע שהוא בן פקועה או הנברא ע"י ספר יצירה וא"ש. <b>ואמינא</b> עוד דקושית הפר"ד הנ"ל אתירוצא דרבו של המהר"ש ופה מעיקרא ליתא וממילא ליתא נמי לקושית הפתחי תשובה אתירוצא דהשל"ה ומוכרח אני לזה להעתיק מקודם לשון הפר"ד שם וז"ל עוד אני תמה בשיטת רבו הלזו דמוקי לטעותו של יוסף בבן פקועה שלא הי' יודע שהוא ב"פ דהא פשיטא לי דהא דב"פ דשרי בלא שחיטה אבל נחירה בעי ואי לא אסור משום לא תאכלו על הדם שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהל' מאכלות אסורות דל מהלכות שחיטה] דין ב' וז"ל ואסור לאכול מן השחיטה כל זמן שהיא מפרכסת והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בל"ת והוא בכלל לא תאכלו על הדם ע"כ ופשיטא דלא גרע ב"פ ממפרכסת ואף דחשיב כשחוט בשחיטת אמו מ"מ קודם שתצא נפשו אסור משום לא תאכלו עה"ד דומיא דמפרכסת וא"כ מה הוא שראה יוסף באחיו אם ראה שהי' חותכין ממנה קודם שתמות א"כ נמצא שגם השבטים טעו דנהי דלית בי' משום אבמה"ח הא איכא משום לתטה"ד ואם חתכו לאחר נחירה הלא אין כאן להא דאבמה"ח והי' לו להביא דבה רעה שאוכלים נבלות כיון שלא ידע יוסף שהי' ב"פ עכ"ד הפר"ד ולא ידעתי מה קושיא לי' דהלא החותך בשר מן בהמה מפרכסת הרי לאחר מיתת הבהמה מותר לאכול הבשר שחתך כשהיתה מפרכסת וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' כ"ז סק"א וכן הוא ג"כ בגמרא חולין דף ל"ג ע"א ומותר אפי' לכתחלה לחתוך בשר מבהמה שחוטה מפרכסת ולהמתין מלאכול עד שתמות הבהמה וכן איתא בגמרא שם וברמב"ם פ"א מהלכות שחיטה עיי"ש אבל באבמה"ח אינו כן דאם חתך אבמה"ח הרי הוא אסור באכילה משום אבמה"ח לעולם אף לאחר מיתת הבהמה וא"כ י"ל דכך ראה יוסף באחיו שראה שהיו חותכין ממנו אבמה"ח ואח"כ נחרו אותו ואחר מיתת העגל אכלו את האבר שחתכו ממנו בחייו וא"כ איסור דלא תאכלו על הדם לא הי' ורק איסור אהבמה"ח לבד הי' לפי טעותו של יוסף שסבר שהוא בהמה גמורה ולא ידע שהיא ב"פ. ועוד י"ל שלא חתכו ממנו כלל אבר קודם נחירה אלא שהי' בו אברים מדולדלים וכגון שנשברו רגליו באופן שא"י לחזור ולחיות עוד ונחרו אותו ואכלו כל ובשרו וגם האברים המדולדלים אכלו וא"כ איסור דלא תאכלו על הדם לא יהי' ודק איסור אבמה"ח לבד הי' לפי טעותו של יוסף שסבור שהיא בהמה גמורה ולא ידע שהיא ב"פ דאברים המדולדלים שא"י לחזור ולחיות אסורים משום אבמה"ח אפי' אם לא פירשו ממנו עד לאחר שחיטה וכדקיי"ל ביו"ד סי' ס"ב סעיף ג' עיי"ש ובש"ך שם סק"ח. ומ"ש הפר"ד ואם חתכו לאחר נחירה וכו' והי' לו להביא דבה רעה שאוכלים נבלות כיון שלא ידע שהיא ב"פ וכוונתו. בזה כיון דבהמה גמורה לישראל צריכה שחיטה ובנחירה הוי נבלה. ג"כ לק"מ די"ל דבאמת לא נחרו אותו רק שחטו אותו וא"ש הכל וכן יש לפרש ג"כ כוונת השל"ה בתירוצו הנ"ל שמתרץ דמיירי בעגל הנברא ע"י ספר יצירה וא"ש הכל ולק"מ. ושוב מצאתי בספר שושנת העמקים כלל ט"ז שכתב על קושית הפריד הנ"ל וז"ל הנה מ"ש ממ"נ לא הבינותי חדא דזה להרמב"ם ז"ל פ"א הל"ב מהל' שחיטה דהוי ד"ת משא"כ לרש"י בפרק העור והרוטב קכ"א ב' ד"ה וממתין דהוי מדרבנן אין קושיא וגם להרמב"ם י"ל דראה שחתכו קודם נחירת הולד והניחו עד שתמות וכו' עיי"ש והנה מ"ש דלרש"י דהוי מדרבנן אין קושיא לכאורה אינו מובן דהלא אכתי עשו השבטים שלא כדין כיון שאסור עכ"פ מדרבנן וצ"ל דדעתו הוא שהשבטים לא הי' משמרים דבר שהוא רק מדרבנן ומ"ש וגם להרמב"ם י"ל דראה שחתכו וכו' זה הוא כדברינו הנ"ל ובדרך אגב אזכיר כאן מה שראיתי בשו"ח מקום שמואל בסי' י"ד שכתב שם דגם דעת הרמב"ם הוא כדעת רש"י דמה דאסור לאכול מן בהמה שחוטה עד שתצא נפשה הוא רק מדרבנן והקרא דלא תאכלו עה"ד הוא אסמכתא וכתב שם דכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"א מהלכות שחיטה עיי"ש במקום שמואל והוא פלא דהלא בדברי הרמב"ם ז"ל שם מבואר להדיא להיפך דהוא מדאורייתא עיי"ש שכתב דעובר בל"ת, דהרי הוא בכלל לא תאכלו עה"ד ואינו לוקה ומשמע להדיא דס"ל להרמב"ם דהוא מה"ת וכ"כ בהדיא הלח"מ שם דהרמב"ם סובר דהוא מה"ת ולא לדעת רש"י וכ"כ כל הפוסקים בדעת הרמב"ם ז"ל. <b>ובעיקר</b> דברי הפר"ד הנ"ל שכתב דגם בן פקועה אסור לאכול ממנו קודם שתצא נפשו משום לא תאכלו על הדם דלא גרע ממפרכסת. הנה כן כתבו ג"כ התב"ש בסי' י"ג והצל"ח בפסחים דף כ"ה. והנה עפר אני תחת כפות רגליהם מ"מ לבבי לא כן ידמה והוא דהנה באמת קשה דאמאי
דגים וחגבים נאכלים חיים וכדמשמע בש"ע ביו"ד סי' י"ג ואמאי לא יהא גם בהם איסור משום לא תאכלו על הדם וכבר עמד בזה התב"ש שם וכתב לחלק דדוקא בהמה חי' ועוף דחיותם חשוב שפיר שייך לא תאכלו עה"ד משא"כ דגים וחגבים דאין דמם וחיותם חשוב עיי"ש בתב"ש סק"ה וסק"ח והנה חילוקו הוא דוחק גדול בעיני ולדעתי נ"ל לחלק דדוקא בהמה וחי' ועוף שיש בהם איסור אבמה"ח ובשר מן החי וא"כ סרו ההיתר אכילה מהם תליא במיתתם שצריכין שחיטה כדי להמית אותם הלכך היכא ששחטה ועדיין היא מפרכסת דלא מתה לגמרי שלא יצאה ממנו דם הנפש והוא דם שהנשמה יוצאת בו אף שא"י לחיות עוד ואם חתך ממנה אז אבר או בשר ליכא איסור אבמה"ח או בשר מן החי כיון דא"י לחיות עוד מ"מ הזהירה התורה שאסור לאכול אותו אבר או אותו בשר עד שתצא נפשה מפאת דלא תאכלו על הדם כיון דעיקר ההיתר אכילה ממנה תליא במיתתה והרי עדיין נפשה בתוכה שלא יצא ממנה הדם שהנשמה יוצאת בו משא"כ בדגים וחגבים שאין בהם איסור אבמה"ח ובשר מן החי וא"כ ההיתר אכילה מהם לא תליא במיתתם ממילא ל"ש בהו לומר לא תאכלו על הדם וז"ב בעיני וא"כ ה"נ בן פקועה דלית בו איסור אבמה"ח ובשר מן החי ממילא ליכא איסור דלא תאכלו על הדם. וכן יש להוכיח נמי מש"ס חולין דף ע"ה ע"א מהא דמדמינן בן פקועה לדגים לענין טומאת אוכלין ומאן דס"ל דדגים מקבלים טומאה מחיים דחשיבי אוכל משיצודו כיון דא"צ שחיטה ה"נ בן פקועה מקבל טומאה מחיים דחשיב אוכל כיון דא"צ שחיטה עיי"ש בגמרא וברש"י שם ואי נימא דב"פ אסור לאכול מחיים משום לא תאכלו על הדם א"כ הרי כ"ז שהוא חי לא חשיב אוכל ולא דמי לדגים דמותר לאוכלן חיים אע"כ דגם בן פקועה מותר לאכול מחיים ול"ש לא תאכלו על הדם וממילא ה"נ בהנברא ע"י ספר יצירה. ועיין גם בטו"ז בי"ד סי' י"ג סק"ג דמשמע שם מלשונו דאבמה"ח מב"פ מותר לאוכלו אפי' בעוד הב"פ חי עיי"ש ומה גם דהרי הטו"ז שם מדמה ב"פ לחגב שכתב רש"י דהואיל דאין טעון שחיטה לית בי' משום אבמה"ח עיי"ש בטו"ז והלא חגב נאכל חי ואין בו משום לא תאכלו על הדם וכמ"ש התב"ש הנ"ל וא"כ בע"כ דדעת הטו"ז הוא דהה"נ ב"פ. ועיין גם בח"ס חיו"ד סי' י"ד מ"ש בענין השוחט בן פקועה בשבת אי חייב או דילמא הוי מקלקל כיון דבב"פ אפשר שיחתוך ממנה אבר ויאכל ועדיין היא עומדת לגדל ולחרישה וכדומה נמצא השחיטה הוא קלקול גמור עיי"ש מה שהאריך בזה וע"כ דדעתו הוא ג"כ דגבי בן פקועה ל"ש איסור דלא תאכלו על הדם דאל"כ הרי אי אפשר כלל שיחתוך ממנה אבר ויאכל ויהא עדיין עומדת לגדל ולחרישה וכדומה ושפיר הוי השחיטה תיקון ולא קלקול. אך פלא בעיני מדוע אינו מזכיר כלל מדברי הפר"ד והתב"ש והצל"ח הנ"ל. <b>אך</b> יש לשדות נרגא אחרת בתירוצא דרבו של המהר"ש יפה ובתירוצא דהשל"ה הנ"ל דהנה בשטמ"ק ב"ק דף מ"א בהא דמקשה שם בגמרא ממשמע שנאמר סקל יסקל השור א"י שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו הקשו התוס' דלמא אצטריך לבן פקועה ומביא השטמ"ק שם בשם הרבינו ישעי' שמתרץ דב"ט מ"מ נחירה בעי עיי"ש והנה דברי הרבינו ישעי' אלו אינם כדברי הפר"ד הנ"ל דהא הפר"ד כתב דמש"ה ב"פ בעי נחירה משום לא תאכלו על הדם וא"כ הקפידא הוא שלא יהא חי וא"כ אם מת או נהרג מותר לאכול הבשר דתו ל"ש לא תאכלו על הדם דהא מת הוא וכ"כ בהדיא התב"ש בשמ"ח בסי' י"ג עיי"ש אבל הרבינו ישעי' בזה שכתב דב"פ בעי נחירה בע"כ כוונתו דבעי נחירה בסימנים דוקא ואם מת מעצמו או נהרג הוי נבלה ואסור באכילה וכמו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דאם מת העוף או נהרג הוי נבלה דאל"כ היכי משכחת לה נבלת עוף טהור וכמ"ש התוס' בחולין דף כ' ע"א ד"ה לא אמרן עיי"ש ולפי"ז שפיר מתיישב בתירוצו קושית התוס' הנ"ל דהא אף אם נוקמי הקרא דלא יאכל את בשרו בבן פקועה ג"כ מקשה הגמרא שפיר דל"ל קרא דלא יאכל את בשרו הלא כיון שנסקל ולא הי' נחירה בסימנים הרי הוי נבלה ואסור באכילה. דאי כוונת הרבינו ישעי' ככוונת הפר"ד הנ"ל הרי לא נתיישב בתירוצו קושית התוס' הנ"ל דהא הדרא הקושיא לדוכתי' דלמא אצטריך קרא דלא יאכל לבן פקועה דאי לאו קרא הי' מותר באכילה אף שנסקל כיון דמ"מ אינו חי והבן. ולפי"ז דכוונת הרבינו ישעי' הוא דב"פ בעי נחירה בסימנים דוקא וכמו עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ הרי שייך בו איסור אבמה"ח וכמו בעוף דשייך בו איסור אבמה"ח אפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת וכמ"ש בספר מלא הרועים ערך עוף אי טעון שחיטה אות ט"ו עיי"ש וא"כ לפי"ד הרבינו ישעי' הנ"ל ליתא לתירוצא דרבו של המהר"ש יפה הנ"ל וממילא ליתא נמי לתירוצא דהשל"ה הנ"ל אחרי דלפי"ד הרבינו
ישעי' הנ"ל דב"פ בעו נחירה בסימנים בודאי ה"נ הנברא ע"י ספר וצורה בעי נחירה בסימנים ואם מת מעצמו או נהרג אסור וא"כ גם בהנברא ע"י ס"ו שייך איסור אבמה"ח וא"כ ליתא נמי לתירוצא דהשל"ה הנ"ל. <b>ולפי"ז</b> יש ליישב דברי מרן הרמ"א ז"ל בספרו תורת העולה שכתב לתרץ מה שהקשו התוס' בסנהדרין דף נ"ו אהא דאמרינן דאדה"ר נצטווה על אבמה"ח הלא כיון דלאדה"ר לא הותר לאכול בשר למה איצטריך להזהירו על אבמה"ח ומתרץ הרמ"א ז"ל בתורת העולה דמה דנאסר אדה"ר באבמה"ח מיירי בבעל חי היורד מן השמים שאותו הי' מותר לאכול ותמהתי עליו בחידושי לעיל בפרשת בראשית הלא בעל חי היורד מן השמים א"צ שחיטה וא"כ ל"ש בו איסור אבמה"ח וכמו בבן פקועה וכמ"ש ג"כ השל"ה הנ"ל גבי הנברא ע"י ס"ו. אמנם לפי"ד הרבינו ישעי' הנ"ל דב"פ בעי נחירה בסימנים ולפי מה שאמרנו דה"ה נמי הנברא ע"ו ס"ו בעי נחירה בסימנים א"כ ממילא ה"נ בעל חי היורד מן השמים בעי נחירה בסימנים וא"כ שייך בו איסור אבמה"ח וא"כ א"ש דברי הרמ"א בתורת העולה הנ"ל. <b>אמנם</b> באמת מתוס' ב"ק דף מ"א שם ומשאר כל הראשונים שלא תירצו כתירוצא דהרבינו ישעי' הנ"ל משמע בהדיא דס"ל דב"פ דלא בעו שחיטה גם נחירה בסימנים לא בעי ועיין גם בספר דעת תורה ביו"ד סי' י"ג סק"ו שמביא שם עוד מכמה ראשונים דמוכח בהדיא מדבריהם דלא כדעת הרבינו ישעי' הנ"ל עיי"ש וא"כ אין לדחות כלל תירוצא דרבו של המהר"ש יפה הנ"ל ותירוצא דהשל"ה הנ"ל בדברי הרבינו ישעי' אחרי דכל הפוסקים לא ס"ל כהרבינו ישעי' בזה. וממילא שוב דברי התורת העולה הנ"ל הם תמוהים לפי דעת כל הפוסקים דלא ס"ל כהרבינו ישעי'. ועוד יש אתי לחלק ולומר בבן פקועה הוא דקאמר הרבינו ישעי' דבעי נחירה בסימנים אבל הנברא ע"י ספר יצירה וכן בעל חי היורד מן השמים גם הרבינו ישעי' מודה דל"ב נחירה בסימנים ואין להאריך כאן. <b>איברא</b> אחרי שובי אמרתי דתירוצא דרבו של המהר"ש ופה נכון הוא אפי' לפי שיטת הרבינו ישעי' הנ"ל דהנה במשנה בחולין בפרק בהמה המקשה פליגי ר"מ וחכמים ור"ש שזורי אי בן פקועה הותר בשחיטת אמו ר"מ סובר דלא הותר בשחיטת אמו ובעי שחיטה מה"ת וחכמים ור"ש שזורי ס"ל דהותר בשחיטת אמו ורק בזה פליגי חכמים עם ר"ש שזורי דחכמים ס"ל דאם הפריס ע"ג קרקע בעי שחיטה מדרבנן מפני מ"ע ור"ש שזורו אומר דאפי' הוא בן הי שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ולא בעי שחיטה אפי' מדרבנן עיי"ש בגמרא בדף ע"ה ע"ב. והנה פלוגתתם הוא דוקא בבן פקועה בן ט' חי אבל בן שמנה חי גם ר"מ מודה דהותר בשחיטת אמו וכדאמר ר"מ בהדיא במתני' שם ולא בעי שחיטה כלל אפי' מדרבנן. והנה מה שהקשו התוס' ב"ק הנ"ל דלמא אצטריך קרא דלא יאכל את בשרו לבן פקועה הרי כוונתם הוא לבן פקועה בן ט' דהא בן ח' שהוא נפל לא מיקרי שור כלל [ועיין גם בשטמ"ק שם שמביא בשם הרשב"א שמתרץ קושית התוס' הנ"ל דב"פ לא מיקרי שור עיי"ש וא"כ אף להתוס' דס"ל דגם ב"פ מיקרי שור אבל זה מודים דנפל מיהא לא מיקרי שור] וגם מדברי התוס' שם שכתבו וז"ל אצטריך לבן פקועה לרבנן דר"מ דלא בעו שחיטה עיי"ש ומדכתבו דוקא לרבנן דר"מ נראה ג"כ דכוונתם הוא לאוקמי הקרא בבן פקועה בן ט' דבזה פליגי ר"מ ורבנן וכן נראה ג"כ מתירוצא דהי"מ שהביא הריטב"א בקידושין דף נ"ו דאתיא כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה הוא רק בבן ט' חי. ולפי"ז הרי מה שמתרץ הרבינו ישעי' הנ"ל קושית התוס' הנ"ל דב"פ בעי נחירה הרי קאי על בן ט' חי וא"כ י"ל דדוקא בבן ט' חי הוא דקאמר הרבינו ישעי' דבעי נחירה אבל בן ח' חי גם הרבינו ישעי' מודה דלא בעי נחירה ושוב מצאתי ג"כ בשו"ת בי"צ חיו"ד ס' י"ח אות י"ג שכתב ג"כ כן בדעת הרבינו ישעי' ומיישב בזה קושיתו שם על הרבינו ישעי' מתמורה דף י"א עיי"ש. והנה בעל המימרא בירושלמי ובמד"ר שאמר יוסף שחשודין הם על אבמה"ח הוא ר"מ עיי"ש בירושלמי ובמד"ר וגם בפר"ד שם מביא כן ר"מ אומר חשודין הם בניך על אבמה"ח ועל זה קאמר רבו דמהר"ש יפה לפרש שטעות יוסף הי' שראה את אחיו אוכלין בן פקועה בלא שחיטה ויוסף לא ידע שהוא ב"פ וא"כ בע"כ דכוונת רבו של המהר"ש יפה הוא לפרש שהיו אוכלין ב"פ בלא שחיטה היינו ב"פ בן שמונה חי דאי בן ט' חי הרי לא יתכן כלל דבריו אליבא דר"מ דהוא בעל המימרא שאמר יוסף שחשודין הם על אבמה"ח דהא ר"מ ס"ל דבן ט' חי בעי שחיטה מה"ת [ולכאורה אף אליבא דרבנן בע"כ צ"ל דכוונת רבו דמהר"ש יפה לפרש בבן שמנה חי דאי בבן ט'
חי הרי גם לרבנן בהפרים ע"ג קרקע צריך שחיטה עכ"פ מדרבנן. אולם ז"א חדא די"ל דמיירי שהבן פקועה שאכלו השבטים לא הפריס ע"ג קרקע ועוד מה שאיני רק מדרבנן לא הי' משמרים השבטים וכמש"ל בשם שושנת העמקים. אבל לר"מ דס"ל דבן ט' חי צריך שחיטה מה"ת א"א כלל לומר דכוונת רבו דהר"ש יפה הוא לפרש בבן ט' חי אלא כוונתו הוא לפרש רק בבן שמנה חי דוקא וכאמור] וא"כ כיון דכוונת רבו דמהר"ש יפה הוא לפרש שאכלו ב"פ בן שמנה חי שוב יתכונו דבריו אפי' לפי דעת הרבינו ישעי' כיון דגם הרבינו ישעי' מודה דבן שמנה חי ל"ב נחירה וכנ"ל. <b>ולפי</b> האמור דהרבינו ישעי' לא קאמר דב"פ בעי נחירה אלא בבן ט' חי אבל לא בן שמנה חי לפי"ז ליתא למ"ש בספר אמרי בינה בדיני שחיטה סוף סי' רג על מ"ש הטו"ז בסי' י"ג סק"ג דב"פ דא"צ שחיטה אין בו איסור אבמה"ח וכתב האמרי בינה דאינו כן לפי דעת הרבינו ישעי' דב"פ בעי נחירה. עיי"ש ולפי דברינו הנ"ל דברי הרבינו ישעי' אינם מתנגדים לדברי הטו"ז אחרי דהטו"ז שם קאי על ב"פ בן שמנה חי עיי"ש בטו"ז והרבינו ישעי' קאי על ב"פ בן ט' חי וכאמור. <b>מקץ</b> <b>ויהי</b> מקץ שנתים ימים ופרעה חלם. איתא במד"ר ובמד"ת ויהי מקץ שנתים ימים וגו' זש"ה בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור. ונראה דהנה יש פ"ר דינים הבאים מחמשה אותיות מנצפ"ך כפולים והם השורש לכל הדינים והגבורות ומהם מתפשטים כל הדינים והגבורות וכמ"ש בפרע"ח בשער העמידה בכוונת ברכת אתה גבור עיי"ש והנה כל הצרות הבאים על האדם שהן ע"י הפ"ר דינים המה מחמת פגם בברית הלשון וברית המעור וכמ"ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו וכן הוא אומר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וכה"א מות וחיים ביד הלשון וע"י פגם בברית הלשון ממילא יש פגם בברית המעור כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור וכנודע ועיין גם בזוה"ק בהקדמה דף ח' ע"א מה שמפרש הפסוק אל תתן את פיך לחטוא את בשרך דלא יהיב ב"נ פומי' למיתי להרהורו בישא ויהא גרים למחטי להאי בשר קודש עיי"ש ועיין גם בספר נו"מ בפ' מצורע שמפרש מה דכתיב כפל לשון נצור לשונך וגו' ושפתוך וגו' ומפרש הוא כי הפוגם בלשון יופגם בברית וזהו נצור לשונך מרע היינו ברית המעור שלא תבוא ח"ו לידי עון הנקרא רע וע"י מה תשמור הברית ע"י שתשמור שפתיך מדבר מרמה עיי"ש ועיין גם במג"ע בפ' וישב ד"ה ויחלום יוסף שכתב בשם המקובלים שמי שמדבר לשון הרע ביום מוציא אותה לילה זרע לבטלה עיי"ש ולדעתי זהו ג"כ פי' הכתוב שומר פיו ולשונו שימר מצרות נפשו מצרות נפשו היינו מצרות בחי' צי"ע כי נפ"ש גי' צדי"ק וסו"ד עולים. והיוצא מזה דבשמירת ברית הלשון וברית המעור מעבירין את הדינים והגבורות ומביא לאדם חיים וכ"ט וע"י פגם בברית הלשון ובברית המעור הוא להיפך ח"ו. והנה ע"י מצות נר חנוכה אנו מתקנין שנוי בריתין אלו כי מצות נ"ח הוא כדי להודות ולהלל ומתקנין בזה ברות הלשון וגם מצות נ"ח הוא בנר ובפתלה ובשמן ונ"ר פ"תילה ש"מן ר"ת נפ"ש העולה צדי"ק יסו"ד עולים ומתקנין בזה ברית המעור וע"כ מצית נ"ח שמדליקין את המנורה למטה מעשרה הוא נגד הרגלים וכמו שאמרו דל מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק והוא עד דכליא רגלי דתרמודאי. כי ב"פ רג"ל עולה מספר לשו"ן יסו"ד וע"י מצות נ"ח מתקנין הלשון והיסוד וכנ"ל וכיון דאנו מתקנין ע"י מצות נ"ח הברית הלשון והברית המעור ממילא ממתיקין את הדינים מעלינו ומעבירין מעלינו כל הצרות והיסורים ולזה מנור"ה עם מ"ד והוא מ"ד נרות שאנו מדליקין בהמנורה בשמונה ימי חנוכה [והוא הל"ו נרות עם הח' שמשים] עולה מספר פיר דיין ואחד יותר רומז שהפיר דינים נתבטלו ברוב ע"י הדלקת נ"ח וגם מנור"ה עם מ"ד עולה א"ל שד"י וע"י שמות אל שדי מעבירין הדינים והצרות וכמ"ש בילקוט ראובני כאן בפ' זו בשם ספר שערי אורה שבמדת אל שדי אומר לכל צרה שלא תבוא על האדם הלכך התפלל יעקב אבינו באל שדי עיי"ש וכן אמרו רז"ל ומובא ברש"י ז"ל בפרשה זו בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די. גם נ"ח מצותו בשמן ושמן הוא חכמה כידוע ומביא חיים כטעם החכמה תחי' בעלי' וגם שמ"ן ר"ת ש"ומר מ"צרות נ"פשו רומז שהשמן של מצות 
<b>ועל</b> פיך ישק כל עמי ובמסורה ישק ב' דין ואידך שפתים ישק. ונראה דהנה ידוע שבחנוכה הוא המשכת הפרנסה כי חנוכה הוא ברזא דנצח והוד והוא סוד הרגלים וכתיב ואת כל היקום אשר ברגליהם ודרשו רז"ל זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו גם אמרו ז"ל סומא אינו שבע וע"י המאור מנר חנוכה נמשך שובע. וזהו ועל פיך וקאי על יוסף רומז על חנוכה כי חנוכה הוא בבחי' יוסף בחי' חנוך וכמ"ש בס' א"נ בפרשת ויצא ועוד בכמה דוכתי בשם הספרים גם ועל פיך היינו על אותיות פי"ך והם אותיות עט"ו [וכמ"ש הרב הקדוש מהר"ש מאוסטערפאלו בפסוק ותזני על שמך היינו על אותיות שמ"ך שהם אותיות רל"י שהיא קליפת זנות] ועט"י בגי' חנוכיה ישק הוא המשכת הפרנסה וכמו שמפרש רש"י ז"ל ישק ותזן יתפרנס. וזה שייכת המסורה שפתים ישק כי שפתי"ם עולה כל השמות שמכוונין בשעת הדלקת נ"ח וכמ"ש לעיל בריש הפרשה על המדרש שפתח זש"ה בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתו"ם אך למחסור. <b>א"י</b> על דרך הנ"ל ובסגנון אחר דהנה ידוע אשר שבת הוא מקור הברכה והשפעת הפרנסה בא מן שבת וכדאיתא בזוה"ק בפרשת יתרו דף פ"ח ע"א כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין דההוא יומא מתברכין מני' כל שיתא יומין עילאין וכל חד יהיב מזונא לתתא וכו' עיי"ש וכן דרשו רז"ל במד"ר פרשת בראשית ברכת ד' הוא תעשיר זו השבת ועיין גם במג"ע בפי בשלח סוד"ה ענין פרשת וכו' שכתב שמן שבת יוצאת הפרנסה לעולם עיי"ש וזהו ועל פיך וקאי על יוסף ויוסף הוא סוד שבת וכמ"ש במג"ע בפ' וישב אופן ט' וכ"כ האוה"ח בפ' קדושים ע"פ איש אמו ואביו תיראו בשם ז"ח עיי"ש גם וע"ל פי"ך באות ך' דמנצפ"ך עונה עתי"ק יומו"ן ושבת הוא בחי' עתיק יומין וכמ"ש בס' א"נ בכמה דוכתי ומביא כן בשם הספרים שרמזו בפסוק ועתיק יומין יתיב אשר ועתי"ק יומי"ן עולה שב"ת עיי"ש וכ"כ בספר ברכ"ע במאמר פתוחי חותם קודש פרק ג' עיי"ש ושק הוא המשכת הפרנסה וכמ"ש רש"י ז"ל ישק וחזן יתפרנס וז"ס ורב תבואות בכח שור כי שור הוא יוסף שנקרא שור וכמ"ש בכור שורו הדר לו ות"בואות ב"כח ש"ור ר"ת שב"ת גם הס"ת ור"ב תבואו"ת בכ"ח שו"ר עולה מספר פא"ו חת"ך סא"ל והן שמות הפרנסה ור"ל רב תבואות והוא הפרנסה באה לעולם ב שור שהוא יוסף והוא סוד שבת. וזה שייכת צאא. שפתים ישק כי שפ"ת גי' זכו"ר שמו"ר וכמ"ש במג"ע בפרשת שופטים ע"פ שפת אמת תכון לעד. <b>במג"ע</b> פרשת בהעלותך ד"ה תנופות הלוים כתב וז"ל יופיאל הוא שר התורה ממונה על קבלה [יופיא"ל גי' קבל"ה] וכו' ועל פיך יש"ק כל עמי י"ופואל ש"ר ק"בלה עכ"ד ואינו מובן דמאי שייכת יש לענין קבלה הכא אולם לפי"מ שכתבנו לעיל אשר ועל פיך רומז על שבת ניחא שפיר כי איתא בפרע"ח בשער שבת סוף פרק כ"א שטוב ללמוד קבלה בשבת עיי"ש בטעמו וכתב שם גם רמז לזה אשר ה"שתחוו ל"ד' ב"הדרת ק"ודש ר"ת קבל"ה עיי"ש וא"כ שפיר כתב המג"ע לרמז ועל פיך יש"ק י"ופיאל ש"ר ק"בלה וזה הוא ג"כ כוונת המסורה הנ"ל שמשלב לכאן הפסוק שפתים ישק כי שפתים רומז ג"כ על שבת כי שפ"ת גי' זכו"ר שמו"ר וכנ"ל וישק רומז על קבלה וכדברי המג"ע. <b>וירכב</b> אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך. הנה בס' נועם מגדים כתב לפרש מה דכתיב אח"ז ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע כהן און לאשה דמה ענין סמיכת נתינת אסנת ליוסף להקדמת קריאת שם צפנת פענח. וניחא דהנה אמרו ז"ל הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ואיך נשא יוסף את בת פוטיפר אמנם הא איתא בזוה"ק דאין מגלין רזין וסודות התורה כ"א לשומרי ברית לזה התחכם פרעה לפרסם הדבר שיוסף גילה סתרים וסודות וע"כ קלא דלית בי' ממש הוא וזהו ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח והשומע שם חדש זה יודע דאין חוששין ללעז ויתן לו אח"כ את אסנת עיי"ש. אולם אכתי לא ניחא בזה דנהי דשם צפנת פענח הוא ע"ש שמגלה סתרים וכמ"ש רש"י והבעה"ט ז"ל וכן. מתרגמינן גברא דמטמרן גלין לי' אבל הרי אכתי לא ידענו אם הכוונה היא שמגלה סתרי תורה ורזין דאורייתא דהלא יש שבע חכמות ואפשר גילה סתרים בחכמות החיצוניות ולא סודות התורה והיכן גילה פרעה שכוונתו הוא שמגלה סתרי תורה ורזין דאורייתא. ונ"ל דזהו שהרכבהו פרעה במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך דבזה גילה פרעה שיוסף הוא חכם בחכמת התורה כי במרכב"ת המשנ"ה אש"ר ל"ו ס"ת תור"ה ורמז בזה שיוסף הוא חכם בחכמת התורה וזהו ויקראו לפניו אברך כי אבר"ך האלף בסוד אלף עולה ב"פ תורה והוא תורה שבכתב ותורה שבע"פ וגם ויקרא"ו לפני"ו אבר"ך עולה מספר תשכ"ב והוא מספר ראשי אותיות וסופי
אותיות מחמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה שהן עולין מספר תשכ"ב וכמ"ש במק"א [והוא לקמן בפרשת ויגש ובפרשת בשלח] ע"כ שפיר בזה שקרא אותו אח"כ בשם צפנת פענח והיינו שמגלה סתרים ידעו שהכוונה הוא בשם זה שמגלה סתרים בחכמת התורה. <b>א"י</b> וירכב אותו במרכבת המשנה וגו' על דרך הנ"ל ובסגנון אחר הנה במג"ע בפרשתינו סוד"ה ויהי מקץ שנתים ימים כתב אשר וירכ"ב אותיו בגי' ש"ר העולים שהוא מט"ט מרכב"ת גי' אכתריא"ל שר הבריאה שהוא סוד רק הכסא אגדל ממך כי מט"ט הוא עולם היצירה עיי"ש ולדעתי נ"ל לפי רמז זה אשר וירכיב אות"ו גו' שיר העול"ם דהנה ידוע אשר משנה הוא ביצירה ומט"ט הוא ביצירה ומט"ט הוא מארי דמשנה וכמ"ש בכנפי יונה ח"ב סי' ט"ח והנה יוסף הוא בחי' מט"ט והוא ביצירה וכמבואר בדברי המג"ע הנ"ל וכ"כ המג"ע שם בהדיא אהא דכתיב ויקראו לפניו אבריך שהוא א"ב של עולם היצירה שהוא ר"ך עלמין עיי"ש נמצא שיוסף הוא סוד תורה שבע"פ שהוא מארי דמשנה והוא הרמוז וירכ"ב אות"ו גי' ש"ר העול"ם שהוא מט"ט מארי דמשנה במרכב"ת המשניה אש"ר ל"ו ס"ת תור"ה ודייקא מרכבת המשנה ע"ש סוד המשניה שהוא מארי דמשנה ויקראו לפניו אברך מלבד מ"ש המג"ע הנ"ל אשר אברך רומז על מט"ט כי אבר"ך הוא א"ב בעולם היצירה שהוא ר"ך עלמין ולדעתי י"ל עוד אשר לפנו"ו אבריך עולה חנו"ך מט"ט כי חנו"ך מט"ט נחשב בספרים למספר שצ"ט כמספר מלאכ"ו רחמו"ם וכדאיתא בילקוט ראובני בפרשת בראשית בשם סודי רזיא וכן הוא במג"ע פרשת ויקרא אופן ע"א ובפרשת קדושים ובפרשת שלח ועוד בכמה דוכתי. <b>ויקראו</b> לפניו אברך. כבר כתבנו לעיל בדיבורים הקודמים מה שיש לרמז בזה לפי הדרכים שם וי"ל עוד עד"א עפמ"ש המג"ע בד"ה ויקחו האנשים וכו' וירכב אותו במרכבת המשנה שהוא כלול מלחם משנה וקיום שבת עיי"ש וזהו ויקראו לפניו אברך כי אבר"ך באות ך' דמנצפ"ך עולה שב"ת כי שבית נחשב בספרים למספר תש"ג כמספר נחל"ת יעק"ב אבי"ך וכנודע. <b>ויבאו</b> בנ"י לשבר בתוך הבאים. י"ל דהנה ידוע אשר משם אל בא הפרנסה כטעם אל זן ומפרנס והנה כתב בספר א"נ בפרשת ויחי אשר משם אל מה"ג מדות של רחמים שהוא הראשון והמקור של הי"ב תיקונים שאחריו משם בא הפרנסה והוא י"ב אל וע"כ י"ב פעמים א"ל עולה שב"ע עיי"ש בדבריו וזהו ויבאו בנ"י לשבר בתוך הבאים ר"ל עם תוך של תיבת הבאי"ם והן אותיות בא"י והוא ר"ת י"ב א"ל כי מן י"ב פעמים א"ל נמשך שובע ומזון. <b>א"י</b> ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים וכתב רש"י ז"ל לפי שציוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד אלא שיכנס כ"א בפתחו. וזהו יש לרמז בתו"ך הבאו"ם ר"ל ב' תו"ך ממלת הבאו"ם והיינו תוך תוכו והיינו התוך ממלת הבאי"ם הם אותיות בא"י ותוך תוכו היינו התוך מאותיות בא"י הוא אות א' והתוך שהן אותיות בא"י עולה אח"ד והתוך תוכו שהוא אות א' הוא ג"כ אחד ורומז כפירש"י ז"ל שנכנסו אחד אחד כל אחד בשער אחד. <b>א"י</b> ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים. הנם יל"ד אמאי קאמר סתם לשבר ולא קאמר לשבר בר או לשבר אוכל וכמ"ש בפסוקים אחרים וירדו אחי יוסף לשבר בר וכן ויאמרו מארץ כנען לשבר אוכל. ונראה עפמ"ש בא"נ לפרש הפסוק שבו שברו לנו מעט אוכל. כי ידוע שהרעב בא משמות אלקים שהם תוקף הדינים ח"ו וזהו שברו לנו היינו לשבור תוקף דיני אלקים כי לנ"ו גי' אלקי"ם עיי"ש והנם <b>ידוע</b> שהשם אלקים יש לו ג' מילואים והיינו בא' בה' וביו"ד אלקיים במילוי א' עולה מספר רצ"א ובמילוי ה' עולה מספר רצ"ה ובמילוי יו"ד עולה מספר ש' וזה ידוע שמשם אלקים שמספרו ש' ליכא שליטת הדינים אלא אדרבה המשכת הרחמים כי ש' גי' ברחמי"ם. וגם ש' גי' מצפ"ץ והוא שם הוי' באתב"ש שהוא רחמים עיין בא"נ פרשת לך ובנחל קדומים סוף פרשת ויחי ועוד בספרים רבים שכתבו כן. אך שליטת הדינים ח"ו בא משם אלקים וממילואיו העולים מספר רצ"א ומספר רצ"ה והם עולים מספר תוק"ף שמהם תוקף הדינים וכנודע ומהם בא הרעב. וזה ויבאו בנ"י לשבר בתוך הבאים היינו התוך והוא הנעלם של מלת הבאי"ם [כ"כ ג"כ במג"ע בפרשת וישב לפרש הפסוק והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה היינו הנעלם של שדה עיי"ש במג"ע באופן ב'] והנעלם של הבאי"ם כזה ה"א ה"ה הי' [כו אות ה' יש לו ג' מילואים א' וה' ויו"ד] בי"ת אל"ף ירד מים עולה הנעלם מספר תוק"ף והוא מספר ב"פ אלקי"ם במילואים העולים רצ"א ורצ"ה, והיינו שבאו בנ"י לשבר. תוקף דיני אלקים שמזה נצמח הרעב בארץ כנען וכמו שאמר להם יעקב שברו לנ"ו היינו לשבור תוקף דיני אלקי"ם וכדברי הא"נ הנ"ל.
א"י ויבאו בנ"י לשבר בתוך הבאים. הנה מלבד מה שדקדקתי לעיל דאמאי קאמר כאן סתם לשבר ולא כתב לשבר בר או לשבר אוכל יש לדקדק עוד דאמאי כתיב כאן בני ישראל ולא כתיב ויבאו אחי יוסף לשבר וגו' וכמ"ש בפסוק דלעיל וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר. ונ"ל שהכתוב מרמז בזה גם על להבא והוא על מה שבאו בנ"י אח"כ למצרים דהנה כתב המגו"ט ריש פ' וישב ע"פ וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען שכל ענין אבותינו הקדושים היו ללקט הניק שירדו לסט"א שהוא ארץ כנען שנקראת כן ע"ש מחנותו' של לילית וכו' עיי"ש כוונתו כי אר"ץ כנע"ן גי' לילי"ת וכ"כ בס' קה"י בשם האר"י ז"ל והנה ידוע שביאת בנ"י למצרים הי' ג"כ כדו להעלות הנ"ק וכן נמי מה שבנ"י הם בשאר גליות הוא רק בשביל זה כדי להעלות הנ"ק ופירשתי בזה הפסוק זרע רב תוציא השדה זרע רב היינו. הנ"ק תוציא השדה היינו הגליות כו השדה הוא הגליות עיין בדברינו לקמן בפ' תבוא. וזהו ויבאו בנ"י היינו שבאו בנ"ו אח"כ למצרים לשבר בתוך הבאים ר"ל תוך עם באים ותו"ך עם באיים גי' זר"ע ריב והוא הניק והיינו שבאו לשבר היינו לאסיף הנ"ק ולהעלותם. כי הי' רעב בארץ כנען רע"ב אותיות ער"ב וערב נקרא הקליפות וכמ"ש בס' קה"י ערך צללי ערב עיי"ש וכ"כ בס' נועימ סוף ס' שופטים עו"ש אר"ץ כנע"ן הוא קליפת לילו"ת וכנ"ל והיינו שהקליפת לילי"ת גרמה לפרר פירורין והוא הנ"ק ונתילדו הקליפות ע"כ באו בנ"י למצרים להעלותם משם. א"י על דרך הנ"ל ובסגנון אחר. דהנה ידוע שעיקר ירידתם למצרים הי' כדו להעלות משם הנ"ק והנה ע"י השופר יוצאין הנ"ק בחזרה אל הקדושה וכמ"ש ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים ועיין גם בא"נ בפרשת בא אל פרעה פתח ריש מתיבתא אשרי העם יודעי תרועה והוא פלא דמם שייכות יש לפסיק זה לבא אל פרעה וכתב הא"נ דכוונת הזהר הוא דע"י השיפר יצאו כל הנ"ק לכן שפיר יש שייכות לפסוק זה לבא אל פרעה עיי"ש וזהו ויבואו בנ"י לשבר בתוך הבאים היינו עם הנעלם של הבאו"ם העולים מספר תקפ"ו וכמש"ל והוא מספר שוס"ר והיינו עם השופר באי לשבר והיינו לאסיף הנ"ק כי הי' רעב בארץ כנען היינו שקליפת לילית גרמה לפזר הנ"ק וכמש"ל ובאו בני ישראל לאסוף אותם. ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ. הנה ידוע שהרעב בא מדיני אלקים וכבר כתבנו לעיל שהשם אלקים יש לו ג' מילואים העולים רצ"א ורציה וש' ומאלקום במילואו העולה ש' לינא שליטת הדינים אלא אדרבה המשכות הרחמים ורק מן ב"פ אלקו"ם במלואים העולים רצ"א ורצ"ה והם מספר תוק"ף מהם בא תוקף הדינים ח"ו ומהם בא הרעב עיין בדברינו לעיל. והנה השמות אלקים במילואים העולים רצ"א ורצ"ה שניהם רמוזים במלת האר"ץ שהוא רצ"א רצ"ה וכ"כ ג"כ בספרים בפסוק ויעבר אלקים רוח על הארץ וישוכו המים אשר אלקי"ם רו"ח עולה מספר ש' והוא אלקים במילוי יו"ד העולה ש' והוא רחמים על האריץ היינו טל ב' שמות אלקי"ם במילוי א' ובמילוו ה' העולים רצ"א ורציה והוא האריץ עיין בספרים וזהו ויוסף הוא השליט על הארץ היינו שיוסף הוא השלו"ט ומושל על דיני אלקים הרמוזים בתיבת האר"ץ וכנ"ל וביטל דיני אלקים וכמו שאמרו ז"ל צדיק מושל ביראת אלקים מו מושל בי צדיק סקביה גוזר והצדיק מבטל וע"כ הוא המשביר לכל עם הארץ דמאחר שהוא שליט על דיני אלקים וביטל דיני אלקים שמביאין רעב לכן הוא המשביר לכל עם הארץ. במסורה כולנו בנו איש אחד נחנו. נחנו ג' דין ואידך נחנו נעבור חלוצים ואידך נחנו פשענו ומרינו. ונ"ל דכוונת המסורה הוא לפרש נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלמת היינו חטא העגל שחטא זה מצינו שלא נסלח לגמרי וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. וזהו שמביא המסורה השלשה פעמים נחנו שבא לרמז בזה אשר נחנו פשענו ומרינו היינו שפשענו ומרינו במעשה עגל והוא עפמ"ש נמג"ע בפרשת ויקרא אופן פ"ט שבמעשה עגל פגמו ישראל בג' אורות והוא ג' אלפין ולכן נהרגו כשלשה אלפי איש שרומזים לג' אלפין לג' אורות שנסתלקו מהם עיי"ש. וזהו שמביא המסורה השלשה פעמים נחנו דלא כתיב אנחנו באלפין רק נחנו כתיב וחסר ג' אלפין והוא חטא העגל שפגמו ישראל בג' אלפין ועיין לקמן בפ' מטות מה שכתבנו עוד טל המסורה הניל. ויאמרו שאול שאל האיש וגו' היש לכם אח ונגד לו על פי הדברים האלה. הבעה"ט מביא מסורה עפ"י ב' דין ואידך על פי שנים עדים. ומפרש הוצרכנו להגיד לו עפ"י הדברים האלה כאלו הוו עדים בדבר עיי"ש. והנה מסורה זו היא תמוה דהלא עוד הרבה פעמים נמצא בתורה על פו והוא ל
על פי ד' יסעו בנ"י. על פי ד' יחנו. על פי ד' ביד משה. אשר פקד על פי משה. ויש עוד הרבה. אך בודאי המסורה הוא אשר על פי הדברים האלה הוא ב' במסורה הכא ואידך על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ונ"ל לפרש כוונת המסורה בזה עפמ"ש הבעה"ט לקמן בפ' ויגש ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים זקנים חסר שמסר לו כ"מ שלמד מזקנים היינו משם ועבר עיי"ש וזה כוונת המסורה ונגד לו עפ"י הדברים האלה מהו עפ"י הדברים האלה הוא כמו על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית והוא התורה והיינו שהגידו לו שהוא לומד תורה שמסר לו כל מה שלמד מזקנים משם ועבר וזהו שאמרו הידוע נדע כי יאמר הורידו את אחיכם היינו מאחר שהגדנו לו על אחינו שהוא לומד תורה א"כ אמאי יאמר להוריד אותו אליו דלמה לו להאיש ההוא מי שלומד תורה. מיהו לפי דרכינו יש לפרש ג"כ המסורה שהביא הבעה"ט על שי ב' דין ואידך על פי שנים עדים. דהנה מה שהביא הבעה"ט הפסוק ע"פ שנים עדים נ"ל דט"ס יש כאן וצ"ל עפ"י שני עדים דזה הוא ב' פסוקים בפרשת שופטים פסוק אחד הוא ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת ופסוק אחד הוא עפ"י שני עדים או עפ"י שלשה עדים יקום דבר ומדברי הבטה"ט הנ"ל שמפרש המסורה הנ"ל שהוצרכנו להגיד לו כאלו הוו עדים בדבר נראה דכיון להפסוק ע"פ שני עדים או עפ"י שלשה עדים יקום דבר ולא להפסוק עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יומת המת ופסוק זה דעפ"י שני עדים או עפ"י שלשה עדים יקום דבר שפיר יש לו שייכות להכא גם לדדכינו הנ"ל והוא עפמ"ש המג"ט בפרשת שמות אשר עפ"י שני עדים או עפ"י שלשה עדים וקום דבר הם חמשה שרי תורה רזיאל יופיאל הם שנים מיכאל זעיאל גליצור הם שלשה עיי"ש וא"כ לפי דרכינו שפירשנו מ"ש ונגד לו עפ"י הדברים האלה היינו שהגידו לו שלומד תורה שפיר יש שייכות לכאן גם הפסוק עפ"י שני עדים או עפ"י שלשה עדים יקום דבר כי עפ"י שני עדים או עפ"י שלשה עדים יקום דבר הן החמשה שרי תורה וכדברי המג"ע הנ"ל. <b>ויאמר</b> אליהם ישראל אביהם א"כ אפוא זאת עשו וגו' ואל שדי יתן לכם רחמים. הנה איתא במג"ע דמה שאמר יוסף לאחיו מרגלים אתם וערות הארץ באתם לראות שאמר להם יוסף שבאו לתקן אות ברית קודש עיי"ש במג"ע בפרשת וישב ד"ה אלה תולדות יעקב יוסף ע"ד שכתב הזהר וכו' ובפ' ויגש ד"ה ויגש וירא יוסף גלגול שלישי עיי"ש. והנה ידוע שע"י לימוד התורה מתקנין הפגם באות ברית קודש והעיקר הוא ע"י לימוד תורה שבע"פ וכנודע ועיין גם בספר ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ז דמבואר שם דע"י לימוד משניות דוקא מתקנין פגם זה עיי"ש מ"ש וז"ל עוד תיקון לאות ברית ע"י עסק התורה וכו' וביארו בתיקונים שמי שפוגם בנשמה תיקונו ע"י עסק התורה בששה סדרי משנה וכו' עיי"ש ולפי"ז י"ל כאשר אחי יוסף ספרו ליעקב את כל הקורות אותם ומה שאמר להם יוסף מרגלים אתם וערות הארץ באתם לראות והיינו לתקן אות ברית קודש וכדברי המג"ע הנ"ל קאמר להם יעקב זאת עשו. זאת הוא אות ברית קודש וכדאיתא במד"ר סוף פ' תצוה אין זאת אלא מילה שנאמר וזאת בריתי. עשו פירושו תיקון ור"ל זאת עשו היינו לתקן אות ברית קודש. קחו מזמרת הארץ בכליכם היינו לימוד תורה שבע"פ ומשניות דייקא כי זמרת הוא לשון זמר וכמו שפירש רש"י ז"ל שהכל מזמרים עליו וזמ"ר גו' מאו"ר והוא התורה וכמ"ש הרבינו בחיי בפרשת בראשית אשר השני מאורות הם ב' תורות תשב"כ ותשבע"פ עיי"ש וכן מבואר ג"כ בתיקונים תקונא ארבעין וארבעה עיי"ש ובהגהות דרך אמת עיי"ש וקאמר מזמרת הארץ דייקא כי ארץ הוא ה' אחרונה משם הוי' והוא מלכות והוא תורה שבע"פ וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן פ"ב ועוד בכמה דוכתי וקאמר בכליכם דייקא כי כל"י גי' ס' והוא משניות שהם ס' מסכתות וזהו דקאמר מעט צרי ומעט דבש וגו' וחשיב ו' מינים ועיין בבעה"ט מ"ש שהו' מינים הם נגד ו' בני הגבורות עיי"ש ולדרכינו הו' מינים הם נגד ששה סדרי משנה, וזהו דקאמר ואל שדי יתן לכם רחמים כי א"ל ש"די ו"תן ל"כם ר"חמים ר"ת ישרא"ל וכבר כתבנו לעיל בפרשת וישלח אשר שם ישראל הוא נגד תורה שבע"פ. ועוד דהנה ידוע אשר משנה הוא ביצירה ומט"ט הוא ביצירה והנה כתב בכנפי יונה ח"ב סי' ע"ח שהעוסק במשנה יכווין שמאיר לשם שד"י ומקבל הארה ממנה. שכן הוא בגי' מט"ט מארי דמשנה עיי"ש ועיין גם בטעמי המצות למהרח"ו ז"ל בלק"ת פרשת דברים שכתב שהעוסק במשנה יכווין שמן אותיות משנה יהי' נשמה וסוד נשמה ר"ל נ' מש"ה גו' א"ל שד"י עיי"ש שהאריך בביאור הדברים ואנכי לא הבאתי כאן רק קיצור דבריו הנ"ל הנצרך לענינינו והנה בילקוט ראובני בפרשת בראשית מביא בשם סודי רזיא שמט"ט הוא כולל כל מלאכי רחמים שכן
חנו"ך מט"ט עולה מלאכ"ו רחמי"ם וע"כ נקרא מט"ט שליח צבור כי צבו"ר גי' רחמי"ם עיי"ש ולפי"ז לדברינו הנ"ל דמה דקאמר יעקב זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם רמז להם על תיקון אות ברית קודש ע"י לימוד תורה שבע"פ ומשניות דוקא לכך קאמר אל שדי יתן לכם רחמים ודייקא אל שדי כי בלימוד המשנה מכוונין שמן אותיות משנה יהי' נשמה והוא נ' מש"ה גי' א"ל שד"י וכדברי מהרח"ו ז"ל הנ"ל גם מכוונין לשם שד"י העולה מט"ט שהוא מארי דמשנה וכדברי הכנפי יונה הנ"ל ג"ם א"ל שד"י העולה מש"ה הוא ר"ת מ"טט ש"ר ה"פנים וכנודע. גם א"ל שד"י במילואו עולה מט"ט ש"ר הפני"ם ותן לכם רחמים כי מט"ט שהוא מארי דמשנה הוא כולל כל מלאכי רחמים והוא שליח צבו"ר העולה רחמו"ם וכדברי הסודי רזיא הנ"ל. <b>הנה</b> הבאתי לעיל בשם הראשית חכמה שכתב דהתיקון לאות ברית קודש שהוא ע"י לימוד התורה הוא עיקר ע"י לימוד משניות. הנה מלבד הטעם שכתב הוא ז"ל שמו שפוגם בנשמה תיקונו ע"י משנ"ה שהוא אותיות נשמ"ה י"ל עוד טעם עפמ"ש בס' קה"י ערך מט"ט בשם המג"ע בפרשת וירא שעל מט"ט מוטל להוציא טיפין קרי האבודין בס"א עיי"ש והנה מט"ט הוא מארי דמשנה וכמו שהבאתי לעיל בשם הכנפי יונה ע"כ שפיר לימוד משניות דוקא הוא תיקון לאות ברית קודש כי ע"י לימוד משניות מעוררין את מט"ט שהוא מארי דמשנה שיוציא טיפין קרי האבודין שעליו מוטל להוציאן: <b>ואל</b> שדי יתן לכם רחמים. כבר כתבנו בזה בדיבור הקודם וכעת י"ל עוד דהנה איתא במד"ר ר' יאשי' בן לוי פתר קריא בגליות ואל שדי יתן לכם רחמים ויתן אותם לרחמים לפני האיש זה הקב"ה. ישלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים. אחר ואת בנימן. זה שבט יהודה ובנימן. ואני כאשר שכולתי בחורבן ראשון שכולתי בחורבן שני לא אשכול עוד עיי"ש. ועיין ברמב"ן שמביא דברי המדרש אלו וכתב דהכוונה הוא כי ירידת יעקב למצרים ירמוז לגלותינו ביד אדום וראה הנביא הענין מתחילתו והתפלל סתם לשעה ולדורות והכתוב הזה כפי מדרשם יש לו סוד גדול כי אמר ואל שדו במדת הדין יתן לכם רחמים שלפניו יעלה אתכם ממה"ד למדה"ר והמשכיל יבין עכ"ד והנה אין לי עסק בנסתרות להבין הסוד בזה אך לדעתי נראה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דכוונת הכתוב הוא על הגאולה מן גלות אדום י"ל לפי מה דאיתא בז"ח בפרשת בראשית אשר מן גלות אדום נצא בזכות משה ובזכות התורה עיי"ש זה הוא דקאמר ואל שדו יתן לכם רחמים כי א"ל שד"י גו' מש"ה וכנודע והר"ת "אל "שדי "יתן "לכם "רחמים הם ר"ת "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה והיינו שרמז להם בזה שבזכות משה ובזכות התורה יתן לכם רחמים ויהי' הגאולה שלימה: <b>וירא</b> יוסף אתם את בנימן וגו' הבא האנשים הביתה וטבח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. הנה איתא במד"ר וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת כד"א והי' ביום הששי והכינו וגו' הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שניתנה עיי"ש ולפי"ז הרי הסעודה הי' בשבת וכן ראיתי באמרי נועם בפרשת ויגש בפסוק הוציאו כל איש מעלי שכתב ג"כ כן שהסעודה הי' בשבת ובליל שבת דוקא ומביא בשם נזר הקודש שכתב ג"כ כן עיי"ש וזהו דקאמר הבא האנשים הביתה כי בית"ה ר"ת "ברכת "ד' "הוא "תעשיר והוא סוד שבת וכמ"ש האר"י ז"ל בלק"ת משלי יו"ד וכן הוא במד"ר בפרשת בראשית פרשה י"א ברכת ד' היא תעשיר זו השבת. וזה הוא דקאמר כי אתי יאכלו האנשים בצהרים ודייקא בצהרים כי צהרו"ם גי' א"ל שד"י וזה רומז על שבת. עפמ"ש בספר קרניים מאמר י"ב אשר אל שדי הוא סוד שמש ובשבת קודש מתלבש סוד שמש עיי"ש בקרניים ובדן ידין וגם בצהרי"ם באות ם' דמנצפ"ך עולה השם שקוצי"ת עה"כ ושם זה שייך ליום השבת וכנודע. וזהו נמי מה דקאמר כי אתי יאכלו האנשים דייקא אתי כי יום שבת הוא כנגד יוסף וכדאיתא בזהר חדש ומובא גם באוה"ח בפרשת קדושים. <b>ואגב</b> ארשום מה שראיתי בילקוט ראובני בפרשת ראה שמביא בשם הש"ך עה"ת שכתב דמה שאמר יוסף טבוח טבח והכן הוי עופות כי לא אכלו במצרים מהבהמה לפי שהוא עבודתם עיי"ש. וצ"ע אצלי מש"ס חולין דף צ"א דאיתא טבוח טבח והכן אמר פרע להם בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם ואי הוי עופות מה קאמר טול גיה"נ בפניהם הלא בעוף אינו נוהג גיה"נ וכדתני במתני' ר"פ גיה"נ ואף דקא מבעיא לן שם בגמרא בעוף שיש לו כף עגול כבהמה אי נוהג גיה"נ ולא איפשיטא האיבעיא ואזלינן מספיקא לחומרא ונוהג גיה"נ והכי קיי"ל ביו"ד סי' ס"ה סעיף ה' וא"כ י"ל דציוה ליקח דייקא עופות שיש להם כף עגול דנוהג בהם גיה"נ וליטול הגיה"נ בפניהם כדי לרמז להם על תיקון בחי' צו"ע כמו שכתבו בספרים כי גיה"נ הוא פגם בבחי' צי"ע עיין בא"נ ח"ג במאמריו לחנוכה ד"ה אמרו ז"ל עיי"ש מיהו
אכתי צ"ע אי זה ניכר מחיים קודם שחיטה אם יש לעוף כף עגול או לא וממ"ש הפוסקים דבעוף א"צ לבדוק אחריו אם יש לו כף עגול או לא דהולכין אחר הרוב משמע שאינו ניכר מחיים וא"כ דברי הש"ך הנ"ל צ"ע: <b>ויגש</b> <b>ויגש</b> אליו יהודה וגו'. כתב הבעה"ט ויגש אליו יהודה ס"ת שוה. ונראה עפמ"ש בספרים לפרש פסוק זה אשר יהודה רומז על כל איש ישראל שנקרא בשם יהודה והוא מגיש להתפלל לפני הקב"ה שלא יתנהג עמו במדת הדין ולא יחר אפו בו על מעשיו הרעים. והנה כתב בפירוש מעשה אורג על מחזור בהפיוט לר"ה השוה ומשוה קטן וגדול אשר שו"ה גי' רפא"ל וגי' קפציא"ל קפציאל הוא המלאך חבלה ועומד לשמאל המשקל ששוקלים בו העונות ורפאל הוא המלאך השלום שעומד לימינו עיי"ש ואפשר לומר הטעם מדוע רפאל דייקא הוא המלאך השלום עפמ"ש בילקוט ראובני בפרשת בראשית דף י"ט ע"א דפוס ווארשא] בשם מדרש כונן וז"ל כינס כל מלאכי השרת א"ל נעשה אדם א"ל רבש"ע מה אנוש כי תזכרנו והוא היתה כת של מיכאל מיד שרפן באש הגדולה והשאיר מיכאל לבדו וקרא לכת של גבריאל ואמרו לו כשם שאמרו הראשונים ושרפן באש הגדולה והשאיר מהן גבריאל לבדו קרא לכת של לביאל ואמרו לפניו רבש"ע מי יאמר לך מה תעשה עשה כרצונך בעולמך כי כך נאה לך אמר הקב"ה יפה ראית לעצמך שרפאית אתה מה שהרסו חבירך מיד החליף שמו וקרא שמו רפאל וכו' ואמר למיכאל לך והביא לו עפר ממקום ביה"מ וכן עשה וצברו הקב"ה בידו ועשאו לאדה"ר עיי"ש ועיי"ש עוד ביל"ר שם דף י"ח ע"ב שמביא בשם סודי רזא שכתב שהמלאכים כשאמרו מה אנוש כי תזכרנו הי' להם לחשוב אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו שאם הי' נבראים ביצה"ר כבו"ד הי' חוטאים ע"כ הושיט אצבעו ביניהם ושרפן עיי"ש וא"כ רפאל שהסכים על בריאת אדם בע"כ שהוא דן את האדם לכף זכות דכיון שהאדם נברא עם יצה"ר ע"כ הוא חוטא ולכן הסכים על בריאת אדם ולכך שפיר רפאל דייקא הוא המלאך השלום ועושה שלום בין אדם למקום ומשיב חרון אפו של הקב"ה מעל בנ"י כיון שהוא הסכים על בריאת אדם והוא דן את האדם לכף זכות. וזהו הרמוז ויגש אליו יהודה ס"ת שו"ה היינו כשאדם מבקש מאת השי"ת שלא יחר אפו בו מחמת עונותיו עומדין שני המלאכים הנ"ל קפציא"ל ורפא"ל שכל אחד עולה מספר שו"ה  אחד משמאל ואחד מימין וא"ל יח"ר אפ"ך יש בשלשה תיבות אלו אותיות רפא"ל ושאר אותיות עולים מספר אד"ם רומז שרפאל שהסכים על בריאת אדם הוא עושה שלום ומשיב חרון אפו של הקב"ה מעל בני ישראל. <b>א"י</b> ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני. כתב בס' א"נ לפרש פסוק זה שהתפלל על תרין משיחין שיתגלו בב"א עיי"ש בדבריו ונ"ל להוסיף על דבריו דזהו שאמר בי אדני עפמ"ש בילקוט ראובני בפרשת בשלח בשם שערי אורה אשר שם אדנ"י נקרא בכנוי בית המקדש וכו' וסימנך מקדש אדני כוננו ידיך וכן דניאל אמר והאיר פניך על מקדשך השמם למען אדני עיי"ש ולזאת שביקש יהודה על התגלות תרין משיחין אמר בי אדני דייקא. ועוד י"ל לפי"ד הא"נ הנ"ל טעם אחר מה דקאמר בי אדני. דהנה איתא בגמרא שבת דף קל"ח ע"ב דבר ד' זה הקץ עיי"ש [רש"י ז"ל שם ד"ה זה הקץ כתב לא ידענא מהיכא עיי"ש ועיין בתוס' מ"ש בזה וי"ל בדרך רמז דהנה כתוב ויאמר אלקים יהי אור וכתב באוה"ח בפרשת בראשית ע"פ בראשית ברא באות כ"ב אשר יהי אור הוא הגאולה העתידה עיי"ש ועיין גם בזהר ח"א בהשמטות בדף רס"ג ע"א שכתב וז"ל ורוח אלקים דא רוחא דמשיחא מיד דיהא מרחפת על אנפי מיא דאורייתא מיד יהא פורקנא הה"ד ויאמר אלקים יהי אור עכ"ל וזהו שאמרו ז"ל אשר דבר ד' זה הקץ כי דב"ר ד" גי' יה"י או"ר] והנה ידוע אשר אדני הוא בחי' דבר ד' כי אדנ"י ר"ת דבר יד' אשר "נאמן עיין בס' קה"י ערך אדני ע"כ כשביקש יהודה על התגלות תרין משיחין אמר בי אדני כי אדני הוא בחי' דבר ד' וזה הקץ. ויש לרמז בזה עוד יותר שזהו ויגש אליו יהודה והודה דייקא כי ביהוד"ה יש בו אותיות הוי' עם אות ד' והאות ד' הוא ר"ת "דבר והוא צירוף אדבר ד' שזה הקץ. וזהו ג"כ הפירוש מה שאמר יהודה בי אדני ור"ל בי ביהודה יש בחי' אדני שהוא בחי' דבר ד' והבן. וגם לפי האמור אשר פסוק זה ויגש אליו יהודה רומז על התגלות המשיחין י"ל דזהו שנקוד תיבות ויגש אליו יהודה בטעמים קדמא ואזלא רביעי כי קדמיא ואזליא גי' ק"ץ והוא קץ הגאולה גם
קדמ"א עולה מספר קמ"ה והוא ר"ת "התנערי "מעפר "קומי [ישעי' נ"ב] ואזל"א גי' גאול"ה וא"כ קדמא ואזלא רביעי רימז טל הגאולה מן גלות האחרון שהוא גלות רביעי. <b>א"י</b> ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ובמד"ר ידבר נא עבדך דבר איר ירמי' בר שמעי' דבר אני מוציא מבפנים ומכניס דבר בנא ומכלה אתכם עכ"ל המדרש. ודברי המדרש אלו הם נפלאים ומכוסים מאוד ועיין במפרשים מ"ש לפרש כוונת המדרש. ולדעתו נ"ל בכוונת המדרש דהנה האר"י ז"ל בלק"ת בפרשת בשלח כתב וז"ל וידעת כי עיקר שם אדני דן ובא א' דאהי' בתחילתו ויו"ד בסופו למתק אותיות דן שבאמצע וז"ש הגוי אשר יעבודו דן אנכי ולהיות שהי' במצרים נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל לכן אמר משה שלח נא ביד תשלח ר"ל שיכנסו מלת נ"א בי"ד עכ"ל וביאור כוונתו בזה שכתב שיכנסו מלת נ"א בי"ד היינו שישתתף הדל"ת בנו"ן ויעשה ד"ן ויהא נגוף למצרים וישתתף האלף ביו"ד שהוא רחמים ויהא רפוא לישראל וכ"כ בפי' קינת סתרים ממהר"א גלאנטי על מגלת איכה קפיטיל ב' ד"ה קונו במר ואמר וכו' הי' אדני כאויב עיי"ש וכן מביא ג"כ הילקוט ראובני בפרשת שמות בשם מדרש. והנה הבאתי לעיל שהשם אדני הוא בחי' דבר ד' כי אדנ"י ר"ת ידבר יד' יאשר נאמן וכתבתי שבשם יהודה יש בו אותיות הוי' עם אות ד' והאות ד' הוא ר"ת ידבר והוא צירוף דב"ר די' והוא בחי' אדני וזהו ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ר"ל שיש בי בחי' אדני כי יהודיה הוא צירוף דב"ר די' והוא בחי' אדני. ולדרכינו כאן הכוונה הוא בזה שאמר בי אדני והזכיר שם אדני כסדרן רומז על המתקת הדינים כי אותיות א"י ממתיקין את אותיות ד"ן שבאמצע וע"ז קאמר המדרש הנ"ל ידבר נא עבדך דבר שאמר יהודה דבר אני מוציא מבפנים פי' שיוצא מלת דבר שאמר בין מלת עבדך ובין מלת באזני ומכניס דבר בנא פי' שיאמר מלת דבר אחר מלת נא והיינו שיאמר בי אדני ידבר נא דבר עבדך ויהי' הצירוף הר"ת ממלות "אדני "ידבר "נא ידבר א"י בפ"ע שהוא רחמים ונ"ד שהוא ד"ן בפ"ע ויהי' רפוא לישראל ונגיף למצרים וכמ"ש הלק"ת הנ"ל לפרש שלח נא ביד תשלח ועי"ז מכלה אותן והבן: <b>ויאמר</b> אליהם אל תרגזו בדרך. איתא במד"ר שאמר להם יוסף אל תפסומו פסיעה גסה ואל תעמדו עצמיכם מדברי תורה והכניסו חמה לעיר [כן הוא ג"כ בש"ס תענית דף יו"ד אלא שם איתא דקאמר להם אל תתעסקו בדבר הלכה והתוס' שם כתבו שיש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה] הנה מה שציוה להם יוסף על ג' דברים אלו דייקא הטעם הפשוט הוא כיון שיוסף הזהיר אותם למהר הליכתן וכמו שאמר להם מהרו ועלו אל אבי וגו' הלכך הוצרך להזהיר אותם דמ"מ אל יפסיעו פסיעה גסה ואל יעמדו מד"ת. ויכניסו חמה לעיר וכ"כ המהרש"א בח"א בפ"ק דתענית לתרץ בזה מה שלא ציום אותם יעקב על זה עיי"ש. ולדעתי י"ל עוד מדוע הזהיר אותם יוסף על ג' דברים אלו דייקא וגם מדוע דייקא יוסף הזהיר אותם על זה ולא יעקב בהקדם לפרש הך דהכניסו חמה לעיר מהו הכוונה בזה. הנה כן איתא ג"כ בש"ס תענית דף יו"ד אל תרגזו בדרך במתניתא תנו שאמר להם יוסף הכניסו חמה לעיר וקא מפרש לה בגמרא כדר"י אמר רב לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב שנאמר הבוקר אור והאנשים שלחו ופירש"י הכניסו חמה לעיר כשאתם לנין ושוכבים בדרך בעיירות הכניסו חמה לעיר בעוד שהחמה זורחת עיי"ש ויש לדקדק אמאי נקטו רק הכניסו חמה לעיר ולא נקטו נמי יציאה חמה מן העיר וכמו דאמר ר"י א"ר לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב ה"נ הו"ל למיתני שאמר להם יוסף הוציאו חמה מן העיר והכניסו חמה לעיר ומה גם דהרי ר"י א"ר נקט היציאה ברישא ויליף היציאה מקרא דהבוקר אור והאנשים שלחו. והכניסה בכי טוב נראה שיליף לה רק מסברא מדהיציאה צריך להיות בכי טוב וכדכתיב בקרא הבוקר אור והאנשים שלחו ממילא ה"ה הכניסה צריך להיות בכ"ט וכ"כ רש"י ז"ל וא"כ אמאי לא תני אל תרגזו בדרך שאמר להם יוסף עיקר על היציאה שיצאו חמה מן העיר והיינו כשיצאו בדרך מן עיירות יצאו בשעה שהחמה זורחת וכמ"ש הבוקר אור והאנשים שלחו וכבר עמד בזה המהרש"א בח"א ועיי"ש מ"ש בזה ולפענ"ד נראה ליישב זאת בדרך רמז דהנה יש לדקדק עוד על הלשון דקאמר ר"י א"ר לעולה יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב מהו לשון בכי טוב דהול"ל לעולם יצא אדם באור היום הגם דמה דקאמר לשון בכי טוב זה הוא משום דכתיב וירא אלקים את האיר כי טוב וכן פירש"י ז"ל שם אולם מלבד דאין זה מספיק דהלא בכל הנבראים בששת ימי בראשית כתיב וירא אלקים כי טוב ולאו גבי אור בלבד כתוב כי טוב ועוד דמ"מ הול"ל בפשיטא לעולם יצא אדם באור היום ואמאי קאמר בכי טוב דייקא. ונ"ל דמה דקאמר לשון בכי טוב. יש בזה עוד דברים פנימים והוא עפמ"ש בס' נועם מגדים בפרשת מסעי בשם
רבינו בעל שם טוב ז"ל שבהנסיעה בדרך צריכין להוציא הנ"ק ומפרש הוא ז"ל בזה מ"ש ואלה מסעיהם למוצאיהם היינו מסעיהם בדרך הוא בשביל מוצאיהם להוציא ניצוצות קדושות עיי"ש והנה המעלה את הנ"ק מיקרי צדיק וכנודע והנה כי טוב הוא בחי' צדיק וכטעם דכתיב אמרי צדיק כי טוב וכן אמרו בש"ס חגיגה ר"פ אין דורשין אין טוב אלא צדיק שנאמר אמרי צדיק כי טוב וגם טוב בא"ת ב"ש הוא נפ"ש ונפ"ש עולה צדי"ק יסו"ד עול"ם וכנודע וזהו דקאמר ר"י א"ר לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב וקאמר דייקא בכי טוב ולא קאמר באור היום כי כיוון עוד בזה שאמר שלעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב היינו שבהליכה בדרך צריך אדם להעלות את הני"ק ויתקן בחי' צדיק יסוד עולם הנקרא כי טוב וזה מרומז ג"כ בפסוק הבוקר אור והאנשים שלחו כי בוקר הוא בחי' יסוד וכמ"ש בס' קה"י ערך בקר בשם הזהר עיייש' והנה ידוע שהשם חב"ו היוצא מפסוק ח"יל ב"לע ויוקיאנו העולה של"ג וכנודע מכוונת גלגול שלג הוא מסוגל להעלות הני"ק והנה חמ"ה עם עיי" עולה חי"ל בל"ע ויקיאנ"ו וזהו שאמרו ז"ל אל תרגזו בדרך שאמר להם יוסף הכניסו חמה לעיר היינו שרמז להם בזה לצרף חמ"ה עם עי"ר העולה חי"ל בל"ע ווקיאנ"ו שבו נרמז השם חב"ו שעל ידו מעלין את הני"ק מבין הקליפות כי בהליכה בדרך צריך אדם להעלות את הנ"ק וכדאמר ר"י א"ר לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב והיינו להעלות את הנ"ק בדרך ולתקן בחי' צי"ע הנקרא כי טוב. ומעתה לפי"ז ניחא שפיר מה דתני רק שאמר להם הכניסו חמה לעיר ולא תני נמי שאמר להם שיוציאו חמה מן העיר וכמובן. <b>וכן</b> י"ל דעל קיטב זה יסובב ג"כ הכוונה בזה שאמר להם יוסף אל תפסיעו פסיעה גסה ואל תעמדו עצמיכם מד"ת וכדאיתא במד"ר הנ"ל והוא מה שאמר אל תעמדו עצמיכם מד"ת הכוונה הוא כנ"ל להעלות הנ"ק בדרך כי גם ע"י לימוד התורה מוציאין את הנ"ק מבין הקליפות וכמ"ש במג"ט פרשת לך ועוד בספרים רבים ומה שאמר אל תפסיעו פסיעה גסה הכוונה הוא שלא להחזיק במדת גאות [כן מפרש ג"כ בס' עוללת אפרים מאמר רע"ח מה שאמרו ז"ל פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם שהכוונה הוא פסיעה שהוא דרך גסות ונוטלת ממאור עיניו היינו שחכמתו מסתלקת ממנו עי"ש] כי ע"י מדת גאות א"י להעלות את הנ"ק כי מי שיש לו מדת גאות אדרבה פוגם בבחי' אות ברית קודש וכדאיתא בש"ס סוטה דף ד' אר"ח אר"י כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל בא"א ר"ח ב"ח אמר כאלו בא על כל העריות ועיין במהרש"א בח"א שם שמפרש שרוחו הגסה שהוא רוח טומאה מביאו לידי רוח טומאה של עריות עיי"ש ע"כ קאמר יוסף אל תפסיעו פסיעה גסה שלא להחזיק במדת גאות רק אדרבה להחזיק במדת ענוה וע"י מה שאדם הוא בענוה ונמיכת רוח מתקן הפגם בבחי' יסוד וכנודע מספרים הקדושים. <b>ומעתה</b> אחרי הודיע אלקים איתנו את כל זאת מובן שפיר מה שאמר להם יוסף שלשה דברים אלו דייקא וגם מדוע דייקא יוסף קאמר להם זאת ולא יעקב כי יוסף הצדיק הוא סוד אות ברית קודש וכנודע ע"כ רמז הוא בזה לימוד לדורות והזהיר דייקא על ג' דברים הנ"ל הרומזים על העלאית נ"ק בדרך ותיקון אות ברית קודש וכנ"ל. ויש לרמז ג"כ לפי דרכינו הנ"ל שהר"ת "אל "יתרגזו "בדרך הם ר"ת "את "בריתי "תשמור. "בריתי "אשר "תשמרו. רומז כדברינו הנ"ל דמה שאמר להם יוסף אל תרגזו בדרך וציום להם על שלשה דברים הנ"ל רמז להם בזה על העלאות נ"ק ותיקון אות ברית קודש <b>ויגידו</b> לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם וידברו אליו את כל דברי יוסף. וגו' וירא את העגלות וגו' ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי. ויל"ד א) מה אמרו עוד יוסף חי דהול"ל יוסף חי ומהו מלת עוד. ב) למה הוצריכו למימר שיוסף חי הלא מאחר שאמרו שהוא מושל בארץ מצרים הרי ממילא ידע שהוא חי. ג) מלת וכי לכאורה שפת יתר הוא דהול"ל והוא מושל בכל ארץ מצרים. ד) צריך להבין מה שאמרו ז"ל במד"ר לפרש הא דקאמר יעקב רב עוד יוסף בנו חי שעומד בצדקתו עיי"ש והלא עדיין לא ראה ועקב את יוסף וא"כ מנא ידע שעומד בצדקתו. ונראה בזה בהקדם דברי המד"ר ומובא ברש"י בפסיק וידברו אליו את כל דברי יוסף וגו' וירא את העגלות אשר שלח יוסף שסימן זה מסר להם כשפירש מאביו הי' עוסק בפרשת עגלה ערופה. וצריך להבין מדוע עסק עמו יעקב בפרשת עגלה טרופה דייקא ועיין במפורשי מ"ש בזה ולדעתי נראה עפי"מ דמבואר בלק"ת בטעמי המצות פרשת שופטים שמצות עגלה ערופה הוא סוד העלאות ניצוצות ושמירת אות ברית קודש עיי"ש ועיי"ש עוד מ"ש וכשחטאו בעגל חזרו לקלקולם ועשו צורת שור ורצו להעלות ליוסף דכתיב בכור שורו הדר לו שגם הוא הוציא אותן טפות מן הידים וז"ס שאמר
יעקב כי עודך חי ר"ל הגם שהוצאת הטפות אחרי שלא נכנסו בגוף הטמא עצמו הוא חי ולכן שלח יוסף העגלות כנגד עגלה ערופה שהוא באה על דם שלא נודע מי שפכו גם אלו הטפות נשפכו לארץ וכו' ובראותם יעקב נאמר ותחי רוח יעקב אביהם עיי"ש והנה איתא במד"ר ומובא ברש"י לעיל בפרשת וישב בפסוק ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו נצצה בו רוה"ק סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר עיי"ש וי"ל שעוד בשעה שפירש יוסף ממנו נצצה בו רוה"ק זה שסופו שתתגרה בו אשת פוטיפר ולכך שפיר עסק עמו בפרשת עגלה ערופה דייקא שרמז לו על שמירת אות ברית קודש שלא יכשל במעשה דאשת פוטיפר. ובזה ניחא דברי הבעה"ט לעיל בפסוק והנה עיניכם רואות וגו' שכתב עיניכם רואות גי' והראיתי לכם המילה. כי פי המדבר אליכם בגי' עגלה ערופה כי סימן זה מסר להם לאביו שפירש ממנו בעגלה ערופה עכ"ל וצ"ע דמאחר דסימן זה לא הי' רק לאביו אבל אחיו לא ידעו זאת שעסק בפרשת עגלה ערופה עם אביו בשעה שפירש ממנו וכן מבואר ג"כ במד"ר פרשה צ"ד ופרשה צ"ה עיי"ש וא"כ מה מפרש הבעה"מ הא דקאמר יוסף לאחיו עיניכם רואות כי פי המדבר אליכם היינו בעגלה ערופה דמה שייכות הוא לכאן דהלא מזה אכתי לא ידעו שפי יוסף הוא המדבר אליהם כיון שהם לא ידעו כלל שהוא עסק עם אביו בפרשת עגלה ערופה בשעה שפירש ממנו. ולדרכינו ניחא דעיקר כוונת יוסף הי' להודיע לאחיו שלא פגם באות ברית קודש וזהו שכתב הבעה"ט שהראה להם המילה היינו שהראה להם שלא פגם בבחי' זו. ולזאת שפיר קאמר להם ג"כ פרשת עגלה ערופה שעסק עם אביו בשעה שפירש ממנו כי פרשה זו מורה על שמירת אות ברית קודש ובזה הודיע יוסף לאחיו שלא פגם באות ברית קודש וזהו ג"כ מה דקאמר כי פי המדבר אליכם כי פ"י גי' צ' שהוא בחי' צי"ע. ומעתה יתיישבו כל הדקדוקים הנ"ל ודברי המד"ר הנ"ל שמפרש הא דקאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי שעומד בצדקתו די"ל דעיקר כוונת בני יעקב הי' ג"כ לבשר ליעקב שיוסף עומד בצדקתו שלא פגם באות ברית קידש במעשה דאשת פוטיפר ולכן אמרו עוד יוסף חי וקאמרו מלת עוד כי הכוונה הוא ע"ד שמפרש הטעמי מצות הנ"ל הא דאמר יעקב ליוסף עודך חי ועיין גם בזוה"ק דף רי"א שכתב כי עודך חי דאתקיימת ברזא דברית קדישא דאיקרי חי העולמים עיי"ש וזהו שאמרו וכי הוא מושל בארץ מצרים וקאמרו מלת וכי שמזה הביאו לו ראי' שלא פגם באות ברות קודש ומלת וכי פירושו דהא ור"ל שע"כ יוסף לא פגם באות ברית קודש דהא הוא מושל בכל ארץ מצרים דעי"ז זכה להיות מושל וכדאיתא בזהר ומובא ביל"ר בפרשה זו מפני מה זכה יוסף למלוכה מפני שכבש את יצרו עיי"ש. ויפג לבו כי לא האמין להם כ"ו ר"ת יכבש יוצרו והיינו שלא האמין להם יעקב שיוסף כבש יצרו ועומד בצדקתו והוא מושל בארץ מצרים. והגידו לו את כל דברי יוסף והוא הסימן שמסר להם לאביו שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה ומזה ידע יעקב שיוסף כבש את יצרו ושמר אות ברית קודש ושפיר קאמרו במד"ר הנ"ל לפרש הא דאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי שעומד בצדקתו. <b>וירא</b> את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו. הנה במד"ר פרשה צ"ד איתא וירא את העגלות זה הוא פרשת עגלה ערופה וכן איתא ג"כ בזהר דף ר"י ע"ב. והנה בפירש"י על המדרש נראה שגורס במדרש וירא את העגלות זה הוא פרשת עגלות של המשכן עיי"ש ברש"י פרשה צ"ד ופרשה צ"ה ומובא ג"כ במת"כ שם עיי"ש ועיין גם בזהר בדף רי"א ע"א דאיתא שם ת"ח כמה עגלות הוו שית כד"א שש עגלות צב ד"א שיתין הוו עיי"ש ונראה דהנך דאמרי דשית עגלות הוו כד"א שש עגלות צב אזלי לפי הגרסא שהביא רשיי ז"ל במד"ר וירא את העגלות זה הוא פרשת עגלות של המשכן ע"כ שפיר קאמרו דשית עגלות הוו כד"א שש עגלות צב שהן עגלות של המשכן. והנה להגרסא שלפנינו וירא את העגלות זה הוא פרשת עגלה ערופה כבר כתבו בספרים טעם לזה מדוע פ' עגלה ערופה דייקא [עיין לעיל מה שהבאתי מטעמי המצות בלק"ת מ"ש הטעם לזה] ולהגרסא שגורס רש"י ז"ל וירא את העגלות זה פרשת עגלות של המשכן לא ראיתי בשום ספר שיאמר טעם מדוע פרשת עגלות של המשכן דייקא וממילא צריך נמי להבין דברי הזהר הנ"ל ששלח לו שית עגלות כד"א שש עגלות צב. ונ"ל דהנה כתב הבעה"ט בפ' שמות ע"פ ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו אשר א"ת יעק"ב אי"ש ס"ת שבית שבשביל ששמרו במצרים את השבת נגאלו עיי"ש ומדנרמז ענין שבת במלות א"ת יעק"ב אי"ש שזה כתוב בביאתם למצרים בע"כ דביאת יעקב למצרים הי' לשמור בשם ש"ק וי"ל גם טעם לזה כי תכלית ירידתם למצרים הי' כדי להעלות משם הניצוצות הקדושים וכנודע וזה ידוע שע"י שמירת שיק מעלין את הנ"ק לכך שפיר הי' ביאת יעקב ובניו למצרים לשמור בשם ש"ק, והנה כתב בשל"ה בווי העמודים פרק י"ט דמש"ה הביאו הנשיאים כל אחד ו' עגלות
כנגד ו' ימי המעשה ולא הביאו ז' גם נגד יום השבת כי העגלות הי' לעבוד עבודה ויום שבת הוא יום מנוחה מכל מלאכה עיי"ש באריכות ומורם מדבריו אשר השש עגלות צב מורה על שמירת שבת וגם לדעתי נ"ל לרמז אשר שיש עגלו"ת צ"ב ס"ת שב"ת רומז דמשום שמירת שבת לא הביאו רק שש עגלות. ולכך שלח יוסף ליעקב ג"כ שש עגלות לשאת אותו כנגד שש עגלות צב שבמשכן כי רמז לו בזה על שבת כוי ביאת יעקב למצרים הי' לשמור שם ש"ק וכנ"ל וא"ש דברי הזהר הנ"ל וגרסת רש"י ז"ל וירא את העגלות זה פרשת עגלות של המשכן, וגם לפי האמור שהעגלות ששלח יוסף ליעקב מורה על שמירת שבת זהו יש לרמז ג"כ במלת לשאת אותו אשר לשאית ר"ת "שפת "אמת "תכון "לעד והוא סוד שבת כי שפ"ת גי' זכו"ר שמו"ר וכמ"ש במג"ע בפרשת שופטים גם אמת רומז על שבת כי שבת הוא בחי' אמת וכנודע <b>הנה</b> הרמז הנ"ל שרמזנו אשר לשאי"ת ר"ת שפת "אמת "תכון "לעד וי"ל עוד עד"א עפמ"ש במג"ע בפרשת וישב ע"פ והנה אנחנו מאלמים אלמים באופן א' אשר תכלית ירידת ישראל למצרים הי' עבור ב' יחודים יחודא עילאה ויחודא תתאה עיי"ש ועיין מזה גם במג"ע על ואתחנן אופן רכ"ז. והוא הרמוז לשא"ת אותו ר"ת שפת אמת תכון לעד כי ברע"מ בפרשת תשא מפרש שפת אמת תכון לעד דא קריאת שמע עיי"ש גם לשא"ת עולה מספר הר"ת מן יחודא עילאה ויחודא תתאה כשנכללם בסוד הכולל. גם לשאית גי' שמ"ע אח"ד ברו"ך וע"ד וזה ידוע אשר יחודא עילאה נכלל בשני תיבות שמע אחד וכן יחודא תתאה נכלל בברוך ועד כי הראש והסוף כולל הכל ע"כ קאמר לשון לשאת אותו שנרמז בזה סוד ק"ש כי על זה הי' עיקר ביאת יעקב למצרים וזה הוא ג"כ הטעם מה שאמרו ז"ל כשראה יעקב את יוסף קרא ק"ש. <b>ויזבח</b> זבחים לאלקי אביו יצחק. הנה כתיב ויזבח זבחים דייקא זבחים ולא עולות ועיין ברמב"ן מ"ש בזה. ולדעתי נ"ל בדרך רמז עפמ"ש בספר קדושת לוי מה דכתיב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק דייקא לאלקי אביו יצחק עפמ"ש ז"ל בש"ס שבת כי אברהם לא ידענא וכו' על שם שיצחק אבינו ילמד סנגוריא על ישראל ובודאי כאשר יהי' אי"ה לע"ל כן הי' בגלות מצרים שיצחק אבינו הי' מלמד זכות עלינו וזהו ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק עכ"ד. והנה מ"ש דבודאי כן הי' בגלות מצרים שיצחק אבינו הי' מלמד זכות עלינו כ"כ בהדיא הבעה"ט בריש פ' וארא בשם המדרש שיצחק גרם לישראל שיצאו ממצרים עיי"ש. והנה צריך להבין מדוע דייקא יצחק למד זכות על ישראל שיצאו ממצרים וכן נמי מה דגם לע"ל דייקא יצחק ולמד זכות על ישראל שיצאו מן גלותא ונ"ל עפי"מ דנודע מדברי התיקונים שיציאת מצרים הי' מבינה וכמ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים ואשר הוא בינה והנה גם גאולה העתידה תהי' מן בינה וכנודע לכך שפיר דייקא יצחק למד זכות על ישראל שיצאו ממצרים וגם לע"ל ילמד ג"כ יצחק דייקא זכות על ישראל שיצאו מן גלותא כי יצחק היא בינה וכנודע וזהו דכתיב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק זבחים דייקא כי זבחי"ם גי' בינ"ה וגאולת מצרים הי' ע"י יצחק ומבינה וכנ"ל: <b>בפסוק</b> אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. כתב הבעה"ט גם עלה כתיב בה' רמז לאחר ה' דורות. ולדעתי נראה דהנה השכינה הוא עם ישראל בכל הגליות וכמו שאמרו ז"ל בש"ס מגילה דף כ"ט ובמד"ר פרשת נשא פרשה ז' חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם והנה איתא במד"ר פרשת בראשית פרשה ט"ז שכל המלכיות נקראים ע"ש מצרים ע"ש שמצירות לישראל עיי"ש וזהו אנכי ארד עמך מצרימה וכתיב מצרימ"ה בה' רומז על החמשה גליות שנקראים מצרים ור"ל מצרימה היינו מצרים ה' והיינו חמשה מצרים והן החמשה גליות מצרים בבל מדי יון אדום והיינו שרמז לו הקב"ה שהוא ירד ג"כ עם ישראל בכל הגליות וזהו שאמר לו ג"כ גם עלה בה' שרמז לו שיעלה את ישראל מכל החמשה גליות. ועוד י"ל דבזה שאמר גם עלה בה' רמז לו עיקר על הגלות האחרון שיעלה את ישראל מן הגלות האחרון דהנה איתא בש"ס ברכות דף נ"ח ע"פ לך ד' הגדולה וגו' והנצח זו מפלתה של בבל וכתבו בעלי הגהות על הש"ס דט"ס הוא בגמרא וצ"ל והנצח זו מפלתה של אדום וכן ראיתי למהרש"א בח"א שם שמביא לשון הגמרא והנצח זו מפלתם של אדום עיי"ש ועיין גם בפרט"ח שער ר"ח חנוכה ופורים סוף פ"ד שכתב שהגאולות הראשונות היו מצד הוד וגאולה העתידה תהי' מצד נצח ולכן יהי' הגאולה גאולה נצחית וקיימת עיי"ש ולפי דבריו שפיר יתכן יותר הגרסא בגמרא כמ"ש המהרש"א והנצח זו מפלתה של אדום. וזה שאמר גם עלה בה' כי ג"ם על"ה גי' נצ"ח רומז על מפלתה של אדום ועל הגאולה העתידה שתהי' מצד נצח. <b>ואת</b> יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה. וצריך לדעת מדוע בחר יעקב לשליחות זה את יהודה דייקא ועיין במד"ר שנראה שהרגישו בזה רז"ל
עיי"ש בפרשה צ"ה במ"ש לפיכך ואת יהודה שלח לפניו עיי"ש ובמת"כ שם מ"ש בשם פירש"י. ועוד לאלוה מילין דהנה איתא במד"ר שם ומובא גם ברש"י ז"ל להורת לפניו גשנה לתקן לו בית תלמוד והנה י"ל שיהודה הוא נגד תורה שבכתב ויוסף הוא נגד תורה שבע"פ והוא עפי"מ דאיתא בזהר פרשת פנחס דף רנ"ז ע"א דאורייתא דכתב מסטרא דחסד ואורייתא דבע"פ מסטרא דגבורה עיי"ש והנה יהודה נקרא ארי' וכמ"ש גיר אריה יהודה ויוסף נקרא שיר וכמ"ש בכור שורו הדר לו וזה ידוע אשר אריה הוא בחי' חסד כי ארי' הוא מימין ושור הוא בחי' גבורה כי שור הוא משמאל וא"כ יהודה שהוא ארי' בחי' חסד הוא נגד תורה שבכתב ויוסף שהוא שור בחי' גבורה הוא נגד תורה שבע"פ ועיין גם בת"ז תיקון עסרין וחד דאיתא שם וז"ל בגין דאורייתא דבע"פ איהי מסטרא דגבורה בגין דא תלמידי חכמים אינון מתנגחין באורייתא כשוורים דא עם דא עכ"ל הרי מבואר מזה בהדיא ששור שהוא גבורה הוא נגד תורה שבע"פ וממילא נמי ארי' שהוא חסד הוא נגד תורה שבכתב. וגם ארי' ושור שניהם יחד רומזים על תורה שבכתב ועל תורה שבע"פ כ"י ראשי האותיות וסופי האותיות מחמשה חומשי תורה ומששה סדרי משנה עולים מספר תשכ"ב והוא מספר ארי"ה שו"ר וא"כ יהודה שהוא אריה ויוסף שהוא שור שניהם יחד הם סוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ומעתה א"ש מה ששלח יעקב את יהודה דייקא לפניו אל יוסף כיון ששליחתו הי' בשביל התורה לתקן לו בית ועד ללמוד תורה ויהודה ויוסף הם סוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ וכנ"ל, <b>א"י</b> הטעם ששלח יעקב את יהודה דייקא עפ"י מאמרם ז"ל הנ"ל להורות לפניו גשנה לתקן לו בית תלמוד והנה ללימוד התורה צריך להיות ג"כ יראת שמים וכמו שאמרו ז"ל אם אין יראה אין חכמה וכן אמרו ז"ל ע"פ והי' אמונת עתיך וגו' אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו' ומסיים הכתוב יראת די היא אוצרו אי איכא יראת ד' אין אי לא לא. והנה יעקב קאמר על יהודה גור ארי' יהודה וגור הוא לשון יראה כמו גורו לכם מפני חרב וכן פי' בספר נועם מגדים בפרשת ויחי וגם ארו"ה הוא אותיות ירא"ה. נמצא שיהודה מורה על יראה לכך שלח את יהודה דייקא לתקן לו בית תלמוד כי רמז בזה שצריך שיהא תורה עם יראת שמים צמודים יחד. וזהו ששלח אותו לפניו והוא קודם בואו לשם וכן פירש"י ז"ל משום שצריך להקדים היראה קודם ללימוד התורה וכמו שאמרו ז"ל כל מי שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. <b>ועתה</b> ישבו נא עבדיך בארץ גשן. הנה איתא במסורה גדולה בפרשת בהעלתך ע"פ ועתה נפשינו יבשה אין כל אשר ועתה י"ח בטעם תביר וחד מהם הוא הפסוק שלפנינו ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן דנקוד מלת ועתה בטעם תביר והנה כתבנו שם בכוונת המסורה אשר ועתה רומז על הקליפה לילית הגורמת לאדם לפגום באות ברית קודש ולפזר ני"ק לחוץ והוא רוכבת על ת"פ מחנות כמנין שמה והמחנות ת"פ ועמה הן תפ"א כמנין ועת"ה והבאתי כן בשם המג"ע שכתב ג"כ כן ע"כ נקוד מלת ועתה בטעם תביר כי תבי"ר אותיות ברי"ת ועיי"ש בדברינו מש"ש בזה לרמז בפסוק ועתה נפשינו יבשה וגו' עיי"ש ויש לרמז עפ"י דרך זה בפסוק שלפנינו ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן ועתה בטעם תביר דהנה ידוע מספרים הקדושים דמה שגלו ישראל בין האוה"ע הוא כדי להעלות הנ"ק שנתפזרו בין הקליפות ועיין גם בת"ז תיקון כ"א דאיתא שם וז"ל מאן דגזל בברית ואפיק זרעא מני' לרשות נכראה כאלו אפיק מרה"י לרה"ר וגרם למהוי שכינתא נפקא מאתרה דאיהי ארץ ישראל רה"י וגלה אותה בין אומין דעלמא דאינון רה"ר הה"ד ובפשעיכם שולחה אמכם עיי"ש ומבואר מזה ג"כ שהגליות המה מחמת עון פגם אות ברית קודש. והנה ידוע שע"י לימוד התורה מתקנין חטא זה ומעלין את הני"ק וזהו שדרשו רז"ל בש"ס ב"ב דף ח' הפסוק גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם שע"י לימוד התורה יהי' קיבוץ גליות עיי"ש וכן איתא ג"כ במד"ר פרשת צו אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות שנאמר גם כי יתנו בנוים עתה אקבצם עיי"ש ולפי הנ"ל הטעם הוא דכיון דהגליות המה כדי להעלות הני"ק וע"י לימוד התורה מתקנין חטא זה ומעלין את הני"ק ע"כ שפיר ע"י לימוד התורה יהי' קיבוץ גליות. והנה כתב במג"ע על ואתחנן ע"פ אעברה נא וט"ס הצילני נא אשר בתיבת נא מרומזים הארבע גליות כי נ"א ר"ת "נבוכדנצר "אחשורוש והוא בבל מדי גם ר"ת "נקנור אנטיוכוס שהם שרי יון גם ר"ח "נירון "אספינוס והיא גלות אדום עיי"ש והוא הרמוז בפסוק שלפנינו ועתה וגו' ונקוד ועתה בטעם תביר היינו ועת"ה הרומז על הקליפה לילית ותבי"ר אותיות ברי"ת וכנ"ל והקליפה הלזו הוא הגורמת לאדם לפגום באות ברית קודש ולפזר ני"ק לחוץ בין הקליפות עי"ז ישבו נ"א עבדיך היינו שישבו ישראל בהגליות המרומזים בתיבת נ"א וכדברי המג"ט הנ"ל והתיקון
לזה הוא בארץ גשן היינו לימוד התורה כי ארץ גשן מורה על לימוד התורה וכדאיתא במד"ר ע"פ דלעיל ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה לתקן לו בית תלמוד שע"י לימוד התורה יהי' קיבוץ גליות וכנ"ל וגם בתיבות בארץ גשן מרומז ג"כ הגאולה שתהי' ע"י לימוד התורה כי אר"ץ הוא אלף ר' ץ' והוא זמן הגאולה הנאמרה בדניאל וכדאיתא בהקדמת ת"ז וגש"ן ר"ת "גאולה "שלימה "נצח והגאולה העתידה תהי' מצד נצח לכן תהי' הגאולה גאולה נצחיית וקיימת וכדאיתא בפרע"ח בשער ר"ח חנוכה ופורים והבאתיו לעיל גם גש"ן ר"ת "גואלים "שמש נוגה והן הב' גואלים וכמ"ש במג"ע בפרשתינו ד"ה ויגש וירא יוסף ומובא גם בספר קה"י ערך שדות אשר שמש נוגה הם תרין משיחין משיח בן דוד שמש ומשיח בן יוסף נוגה עיי"ש. <b>במיטב</b> הארץ וגו' ישבו בארץ גשן ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי. עיין בס' א"נ שכתב שזה ידוע אשר כל עניניו של פרעה ודיבוריו הי' בדרך ניבא ולא ידע מה ניבא ועיי"ש במ"ש לרמז במה שאמר פרעה אם יש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי עיי"ש ולדעתי נראה דהנה ארץ גשן הוא מקום התורה וכמ"ש ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ופרש"י ז"ל לתקן לו בית תלמוד והנה אמרו ז"ל שהתורה נקנית במ"ח מעלות וזהו שאמר ישבו בארץ גשן היינו במקום התורה ואם ידעת ויש בם אנשי חיל היינו שהם אנשים שיש בם המ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם כו חי"ל גי' מ"ח ושמתם שרי מקנה על אשר לי היינו שתשים אותם שרי תורה כי מקנה הוא לשון מקנה וקנין שיכולים לקנות את התורה ואשר לי רומז על התורה כי אש"ר הוא אותיות רא"ש ואיתא במד"ר בפרשת במדבר פרשה ב' שהתורה נקראת ראש שנאמר מעולם נסכתי מראש עיי"ש ול"י עולה מספר מ' והתורה ניתנה למ' יום גם אש"ר ל"י ר"ת יוש ששים "רבוא אותיות לתורה גם הר"ת "שרי מקנה "על דאשר דלי גי' אמ"ת ואמרו ז"ל בש"ס ברכות דף ה' אמת זו תורה שנאמר אמת קנה ואל תמכר וזהו דקאמר שרי מקנה וגו' דייקא שרי הייני שיהי' שרי תורה שידעו לישא וליתן וכן דרשו רז"ל בחגיגה דף י"ד שר חמשים שיודע לישא וליתן בה' חומשי תור עיי"ש בגמרא ובח"א למהרש"א שם עיי"ש. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>האור</b> החיים בפסוק ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה כתב שוש להעיר דמאחר שקנה אותם מה צורך לקניית אדמתם הלא מה שקנה עבד קנה רבו ואולי כי לצד שלא הי' קנינם כקנין עבדים אלא לפרט זה לעבוד את האדמה ולתת חמישית לפרעה אין זה אלא כקנין שכיר שלא קנה קניינו ולזה הוצרך לקנות את האדמה עיי"ש ובראשית השקפתו תמהתי על תמיהתו דהנה בע"כ שהוא ז"ל הבין דמה דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו היינו אפי' הנכסים שקנה קידם שנעשה עבד ג"כ קנה רבו לכן הוקשה לו קושיתו הנ"ל ויש לתמוה דמנ"ל זאת הלא בכל המקומות בש"ס דקאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו לא קאמרו כ"א היכא שקנה לאחר שנעשה עבד והיינו שמצא מציאה כשהוא עבד או שנתן לו אחד מתנה כשהוא עבד קנה רבו וכן הוא ג"כ במחבר ביו"ד סי' רס"ז סעיף כ"ב עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דמה שקנה העבד קודם שנעשה עבד זה לא קנה רבו וא"כ לא קשה כלל קושיתו דשפיר צריך יוסף לקנות גם אדמתם אף שקנה אותם כיון דאף שקנה אותם מ"מ לא זכה באדמתם שהי' להם מקודם. אולם ראיתי להבעל לח"מ בספרו שו"ת לחם רב סי' רכ"א שכתב שם דמה שקנה עבד קנה רבו הוא אפי' מה שקנה קודם שנמכר לעבד והוא מביא שם ראיות לזה עיי"ש וא"כ שפיר מקשה האוה"ח קושיתו הנ"ל. <b>עיין</b> בקצה"ח סי' רמ"ט סק"ב שמביא שם דברי הלחם רב הנ"ל וכתב שם דכן נראה ג"כ בירושלמי פרק השולח גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין מצא מציאה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו ולית מחר בעי ועבדה לי' למרי' עכ"ל הירושלמי והיינו ביום מחר דהוי יום של רבו צריך למיתבי' לרבו המציאה שמצא ביום של עצמו ומשום דמה שקנה עבד קנה רבו אפי' מה שקנה בהיותו בן חורין אלא דמסוגיות הש"ס דידן פרק השולח דף מ"ב לא משמט כן דאמרו שם נגחו שור ביום של רבו לרבו וביום של עצמו לעצמו ומשמע דהוא לעצמו ולא שקיל מרי' מיני' ביום מחר עכ"ל הקצה"ח עיי"ש [ודע דמש"ס דידן פרק השולח הנ"ל ליכא סתירה לדברי הלחם רב הנ"ל אחרי דדוקא בחציו עבד וחציו ב"ח מחולק הש"ס דידן עם היר שלמי וס"ל לש"ס דידן דמה שקנה העבד ביום של עצמו לא שקיל מרי' מיני' למחר ביום של רבו וכמ"ש הקצה"ח שם לפרש טעם פלוגתתן דזה תליא בפלוגתייהו דהירושלמי עם ש"ס דידן אי העבד מתחלק לאיסור עיי"ש בקצה"ח וא"כ ליכא סתירה מש"ס דידן פרק השולח הנ"ל לדברי הלחם רב הנ"ל דהא שפיר י"ל דבעבד גמור גם ש"ס דידן סובר דמה
שקנה עבד קנה רבו אפי' מה שקנה בהיותו בן חורין <b>אולם</b> ראיתי להפני משה בירושלמי שם שהוא מפרש הירושלמי עד"א וז"ל ולית מחר בעי ועבדה לי' למרי' כלומר טעמא מפרש מפני מה ביום של עצמו כולו לעצמו שהרי למחר בעי לעבוד למרי' ואין לו כלום הלכך ביום של עצמו כולו לעצמו עכ"ל [בק"ע שם נראה שהוא מפרש דברי הירושלמי הנ"ל ג"כ כפי' הקצה"ח] ולפי פירושו שפיר י"ל דכוונת הירושלמי הוא ג"כ כשיטת הש"ס דידן דביום של עצמו לעצמו ולא שקיל מרי' מיני' ביום מחר ביום של רבו. והן אמת דפירושו של הפ"מ הוא דוחק קצת דהאיך יתכן לומר דמש"ה ביום של עצמו לעצמו כיון דלמחר בעי לעבוד למרי' הלא אדרבה אי לא הי' צריך לעבוד למרי' בודאי דהוא לעצמו. אולם מ"מ נהירא לי פי' הפ"מ הנ"ל יותר מפירושו של הקצה"ח דמלבד דגם פי' הקצה"ח הוא דוחק בעיני כי קשה להעמיס פירושו בלשון הירושלמי וכמובן בלעדי זה א"א כלל לומר בח"ע וחב"ח דמה שקנה העבד ביום של עצמו קנה רבו למחר ביום של רבו דהנה תנינן במתני' בגיטין דף מ"א מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה בש"א תקנתם את רבו וא"ע לא תקנתם לישא שפחה א"י וכו' ועמדתי כבר על הלשון שאמרו ב"ש לב"ה תקנתם את רבו דמה תקנו את רבו בזה שאמרו שיעבוד את רבו יום אחד וא"ע יום אחד הלא הוא באמת חציו עבד וצריך לעבוד את רבו ומה תקנה יש בזה וצ"ל דמדינא הוי ראוי שכל מלאכה שיעשה העבד וכל מציאה שימצא העבד יהא מחצה לרבו ומחצה להעבד כיון שהוא חצי עבד וחצי ב"ח אלא שזה אין נוח לו לרבו שיהא עבדו שותף לו לכך חלקוהו לימים שיעבוד את רבו יום אחד וא"ע יום אחד ומה שימצא ביום של רבו לרבו ומה שימצא ביום של עצמו לעצמו וזה הוא שאמרו תקנתם את רבו כך אמרתי כבר לבאר הלשון דקאמרו ב"ש לב"ה תקנתם את רבו וכעת מצאתי כן בש"ס דפוס ווילנא בתוס' רו"ד שכ' כן במס' גיטין שם ונהניתי מאוד. וא"כ כיון דמדינא ראוי להיות שכל מלאכה שיעשה וכל מציאה שימצא יהא מחצה לרבו ומחצה לעצמו אלא דתקנו וחלקוהו לימים שיעבוד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד וכל המציאה שימצא ביום של רבו לרבו וביום של עצמו לעצמו א"כ הרי א"א כלל לומר בכוונת דברי הירושלמי הנ"ל דקאמר ולית מחר בעי ועבדה לי' למרי' כפי' הקצה"ח הנ"ל דהמציאה שמצא העבד ביום של עצמו צריך ליתן למחר ביום של רבו לרבו דא"כ הרי כח הרב עדיף טפי מכח העבד דביום של רבו מה שקנה העבד קנה רבו והוא שלו לעולם וביום של העבד מה שקנה העבד אינו שלו לעולם רק רבו שקיל מיני' למחר ביום של רבו ואמאי יתקנו כן שיהא כח הרב עדיף מכח העבד אלא ודאי שהתקנה היתה שיהיו שניהם שוים בין בענין עבדות ובין בענין זכי' במה שיקנה העבד והיינו שיעבוד את רבו יום אחד ומה שיקנה העבד ביום של רבו הוא של רבו לעולם ויעבוד את עצמו יום אחד ומה שיקנה העבד ביום של עצמו הוא לעצמו לעולם וז"פ וברור וא"כ הרי לא יתכן כלל לפרש כוונת דברי הירושלמי הנ"ל כפי' הקצה"ח הנ"ל אלא יתכן יותר לפרש כפי' הפ"מ הנ"ל. ולפי פי' הפ"מ הרי ליכא ראי' מהירושלמי הנ"ל לדברי הלחם רב בעבד גמור דמה שקנה העבד קנה רבו אפי' מה שקנה קודם שנמכר לעבד.. <b>ונחזור</b> לקושית האוה"ח הנ"ל דאף שלפענ"ד א"א לומר בכוונת הירושלמי הנ"ל כמ"ש הקצה"ח דמה שקנה העבד ביום של עצמו קנה רבו למחר ביום של רבו וא"כ אין ראי' מדברי הירושלמי הנ"ל לדברי הלחם רב הנ"ל דבעבד גמור מה שקנה העבד קנה רבו אפי' מה שקנה קודם שנמכר לעבד אבל מ"מ הרי דבריו הם אמתים וצודקים מכח הראיות שהביא שם לדבריו וכן הסכים עמו הקצה"ח הנ"ל והשעה"מ בהלכות עבדים פרק וא"ו ובודאי כן הוא ג"כ דעת האוה"ח א"כ שפיר מקשה האוה"ח קושיתו הנ"ל. מיהו נלע"ד דלק"מ קושית האוה"ח דהא מה דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו זה הוא משום דגופו של העבד קנוי לו עיין רש"י ב"מ דף י"ב ע"א במתני' ד"ה מציאת עבדו ושפחתו הכנענים עיי"ש והרי מה דגופו של העבד קנוי לרבו זה הוא רק בישראל שקונה עכו"ם אבל עכו"ם שקונה עכו"ם לא קנה רק למעשה ידיו אבל לגופו לא קנה וכדאיתא ביבמות דף מ"ו דדרשינן שם הקרא דוגם מבני התושבים הדרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה עיי"ש וא"כ בעבד עכו"ם לעכו"ם דאין גופו קנוי לו הרי מה שקנה עבד לא קנה רבו והרי יוסף קנה אותם עבור פרעה וכמ"ש הן קניתי אתכם וגו' לפרעה והרי פרעה הי' עכו"ם ואף לפמ"ש בבכור שור בב"ק דף קי"ג בשם המפורשים שהמצריים נעשו עבדים ליוסף כשאמרו קנה אותנו ואת אדמתינו וגו' ומה שאמרו אח"כ עבדים לפרעה היינו משום כבודו דפרעה אבל באמת נעשו עבדים ליוסף עיי"ש אולם הרי קודם
מתן תורה כולהו ב"נ וכמ"ש רש"י בזבחים דף קט"ז ע"א ד"ה זבחים ועולות וביבמות שם דף מ"ו ע"א ד"ה באבותינו שמלו עיי"ש וא"כ אף שיוסף קנה אותם לעבדים ממש ולאו דוקא לעבוד את האדמה בלבד הרי לא קנה אותם רק למעשה ידיהם שכל מעשה ידיהם הם שלו אבל לגופייהו לא קנה א"כ לא אמרינן גבייהו מה שקנה עבד קנה רבו לכן שפיר הוצרך יוסף לקנות גם אדמתם ולק"מ קושית האוה"ח. <b>ואחרי</b> כותבי כל זה מצאתי בפי' הרבינו גרשון בש"ס דפוס ווילנא בב"ב דף י"ג שכתב שם אהא דתנינן בחציו עבד וחב"ח דכופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ודל וכותב שטר על חצי דמיו שיפרע לו ממה שירויח לאחר שיהי' כולו בן חורין מפני שכשהוא חצי עבד אין לו ממון כלום שכל מה שמרויח ביום שהוא עובד לעצמו סוף סוף למחר כשהוא עובד לרבו הרי הוא עבדו וכל מה שקנה עבד קנה רבו להכי צריך לכתוב לו שטר על חצי דמיו עכ"ל הרי שכתב בהדיא בח"ע וחב"ח דמה שקנה העבד ביום של עצמו קנה רבו למחר ביום של רבו והוא כמ"ש הקצה"ח הנ"ל בכוונת דברי הירושלמי הנ"ל ולפענ"ד אין זה אלא מן התימה וכנ"ל וגם בלא"ה דברי הר"ג הנ"ל תמוהים עפמ"ש הקצה"ח הנ"ל דרק הירושלמי סובר כן דח"ע וחב"ח מה שקנה העבד ביום של עצמו שקיל רבו מיני' למחר ביום של רבו אבל ש"ס דידן סובר דח"ע וחב"ח מה שקנה העבד ביום של עצמו הוא לעצמו לעולם ולא שקיל רבו מיני' למחר ביום של רבו וא"כ דברי הר"ג הנ"ל הם נגד שיטת הש"ס דידן וצ"ע. ודע דעל דברי הר"ג הנ"ל לכאורה יש לתמוה עוד דהלא למשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו כל זמן שלא שחררו מעשה ידיו של העבד לעצמו הוא והוא אפי' ביום של רבו דאין כאן יום של רבו וכמ"ש התוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש בגיטין דף מ"ב בהא דאמרינן שם נגחו שור ביום של רבו לרבו וכו' דזה הוא רק למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו הוא עיי"ש וכן קיי"ל ביו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ב והרי הר"ג בדבריו הנ"ל סובב הולך אליבא דמשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו והעבד כותב לו שטר על חצי דמיו א"כ לא יתכן הא דקאמר דמש"ה כותב לו שטר על חצי דמיו משום דלמחר כשהוא עובד לרבו הוא עבדו וכל מה שקנה עבד קנה רבו דהא אין כאן יום של רבו ומעשה ידיו לעצמו הוא לעולם. אמנם זה לא קשיא דבאמת דעת הרמב"ם הוא דאפי' למשנה אחרונה יש יום של רבו וביום של רבו הוא של רבו וכמ"ש הב"ח בחו"מ סי' תכ"ב עיי"ש ובודאי כן הוא ג"כ דעת הר"ג וא"כ לפי שיטתו דבריו נכונים מה ולק"מ מיהו גוף הדבר מ"ש דמה שמרויח העבד ביום של עצמו למחר כשהוא עובד לרבו קנה רבו זה צ"ע בעיני וכנ"ל. <b>ויחי</b> <b>ויחי</b> יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. הנה כתב האוה"ח בפ' ויגש ע"פ ויאמר אל תירא מרדה מצרימה שירידת יעקב למצרים הי' כדי להוציא משם הניצוצות הקדושים ששלטה בהם השפחה רעה וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה כי בעוצם קדושתו שאב כל ענפי הקדושה אשר שם מה שאין זולתו יכול עשוהו עיי"ש והנה מ"ש שפחה רעה כוונתו על לילית שהוא שפחה רעה ועיין גם בכסא מלך בסוף תיקוני זהר תקונא תשיעאה דאיתא שם בת"ז ואית שפחה בישא ומפרש בכסא מלך שפחה בישא לילית עי"ש ועיין גם במג"ע על ואתחנן אופן קפ"ד שכתב שסוד ירידת יעקב למצרים הי' להתגבר על לילית עיי"ש. והנה לילית נקראת שבא וכמ"ש במג"ע שם באופן צ' שהוא בסוד ותפול שבא ותקחם [איוב א'] דמתרגמינן לילית חייבתא עיי"ש והנה שב"ע עשר"ה שנ"ה עולה מספר אלף ש"ב והוא שב"א כשנחשוב האלף בסוד אלף או  כשנחשוב האלף משב"א בסוד אלף ושבע עשרה הוא י"ז והוא מספר טו"ב והוא בחי' צ"ע בסוד אמרי צדוק כי טוב. וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרם שנה היינו שיעקב החי' בארץ מצרים הני"ק ששלטה בהם הקליפה הנ"ל ותיקן בחי' צי"ט <b>רש"י</b> ז"ל כתב ויחי יעקב למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. וצריך להבין היכן מרומז כאן עינים ולב וי"ל שזה מרומז בהסמוכין שהפרשה דלעיל מסיימת בתיבת מאד וסמיך לי' ויחי יעקב הגאון החיד"א ז"ל בספרו חומת אנך דרש ג"כ הסמוכין ויחי יעקב לתיבת מאד כי מאד אותיות אדם שיעקב בארץ מצרים גמר תיקונו של אדה"ר עיי"ש] כי האותיות מ"ד מתיבת מא"ד עם ויח"ו יעק"ב עולה ב"פ עי"ן והאות א' הוא לב וכמ"ש בספר אמרי נועם בפרשת ויגש בשם התיקונים שכתב אשר ארו"ן דא
ל"ב נו"ר ופירשו בספרים שאות א' היוא ציור יו"י ובהתחלק הוא"ו האמצעי נעשה י"ו למעלה ו"ו למטה והיא מספר ל"ב ובהכאה יו"פ ו"ו עולה נו"ר עיי"ש ועיון גם במג"ע בפרשת ויקרא סוף אופן פ"א עיי"ש. <b>וגם</b> מ"ש רש"י דיא שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. דלכאורה אינו מובן דאיך מוכח מהסתימה בהפסוק ויחי יעקב שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו ועיין בשפ"ח מ"ש בזה ולדעתי נראה שזה מוכח ג"כ מהסמוכין מאד ויחי יעקב ויש כאן סתימה כי הר"ת "מאד "ויחי "ועקב הם למפרע יו"ם והגאולה מיקרי יום וכמ"ש המהרש"א בח"א בשבת דף קי"ז ובסנהדרין דף צ"ח וכן מפרש רש"י ז"ל בתהלים הפסוק לך יום אף לך לילה לך יום יום גאולתן של ישראל עיי"ש והס"ת מא"ד ויח"ו יעק"ב הם למפרע בי"ד וזה רומז על תרין משיחין וכמ"ש בס' קה"י בהשמטות ערך משיח ע"פ ובני ישראל יוצאים ביד רמה אשר בי"ד ר"ת "בן יוסף ידוד רומז על תרין משיחין עיי"ש ועיי"ש שכתב עוד אשר ביד רומז על משיח בן יוסף כי משיח ב"י אחיזתו ביד ועיקר עלי' צריך להיות למשיח בן יוסף שהוא סוד הוד שבו עיקר הגלות בסוד דוה הוד וז"ש ביד רמה כאשר יתרומם בחי' י"ד אז יהי' יציאת ישראל עיי"ש ולדעתי נראה אשר ביד רומז גם על משיח בן דוד כי יד גי' דו"ד וגם בי"ד ר"ת "דוד "בן "ישי והוא סוד משיח בן דוד. והאותיות האמצעים מתיבות מא"ד ויח"י וטק"ב והם אות א' מתיבת מא"ד והאותיות ו' ח' מתיבת ויח"ו והאותיות ע' ק' מתיבת יעק"ב עולים מספר קפ"ט ועה"כ הוא ק"ץ. נמצא שמרומז בתיבות מא"ד ויח"ו יעק"ב קץ הגאולה וביאת משיחין לכך שפיר דרשינן הסתימה בתיבות מאד ויחי יעקב שרצה יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. <b>מו"ח</b> ז"ל בספרו עטרת ישועה כתב וז"ל א"י לדברי רש"י ז"ל למה פרשה זו סתומה כיון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד י"ל כי פרשה זו סמוך לימי חנוכה והנה ע"י מצות נ"ח נפתחו עיניהם של ישראל כי אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד וגם היא מרומז על אורו של מלך המשיח שיגאלינו משעבוד הגליות וזה שמסיים פרשת ויגש בקפיטל מ"ז ונמשך ד' פסוקים מן קפיטל מ"ז אל פרשת ויחי ואח"כ מתחיל קפיטל מ"ח ואלו הד' פסוקים הה פסוק כ"ח כ"ט ל' ל"א עולה קי"ח מספר כה"ן גדו"ל שנעשה הנס על ידו בפך שמן של חניכה שהי' מונח בחותמו של כ"ג וע"כ הם מן קפיטל מ"ז העולה הויו' אה"י' ראשית יחוד א' מן ג' יחודין דנ"ח כנודע והוא על רמז הנ"ל עכ"ד. ולדעתי נ"ל לרמז סוד חנוכה במה שסמך ויחי יעקב לתיבת מאד ועל אופן אחר דהנה איתא בכוונת לכוין בשעת הדלקת נ"ח לשמות הוי' אהי' הוי' אלקים הוי' אדני העולים מספר נ"ר וגם צריכין לכווין אותם במילואם והיינו ע"ב קס"א ס"ג אלקי"ם מ"ה אדנ"י עולים מספר תצ"ב וכנודע [עיין בס' א"נ ח"ב במאמריו לשבת חנוכה ע"פ אם תשוב משבת רגליך שמביא כן בשם הספרים] והנה להדלי"ק נ"ר חנוכ"ה עם השמות הפשוטים העולים נ"ר ועם השמות במילואם העולים תצ"ב עולים מספר אלף ר"ס והוא מספר מא"ד ויחי"ו יעק"ב האלף בסוף אלף. ויש לרמז זאת גם בפסוק ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה כי ויח"ו יעק"ב באר"ץ מצרו"ם י"ז שנ"ה עולה ג"כ להדל"ק נ"ר חנוכ"ה עם השמות הנ"ל בהתכוללם יחד <b>וישתחו</b> ישראל על ראש המטה. הנה איתא בזהר פרשת פקודי דף ר"נ ע"ב וז"ל עירו"ה קיימא לסטר דרום ודא קיימא לאשגחא לכל אינון דמנחמו למסכנא וכו' ולאינון דעבדי חסד עם מתים ואיהו קיימא קיומא דאמת והאי אתמנא לאדכורא לי' לעילא ולאחזקא דיוקני' לעילא לאעלא לי' לעלמא דאתי עיי"ש והנה איתא בש"ס ברכות דף ה' ע"ב תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי וכו' ועל מיטתו שתהא נתונה בין צפון לדרום והנה בגמרא שם משמע דזה הוא דוקא כשאשתו עמו אמנם בש"ע או"ח סי' ג' סעיף ו' איתא דנכון הוא להזהר אפי' כשאין אשתו עמו שתהא מטתו בין צפון לדרום עיי"ש בש"ע וכבר האריכו בזה האחרונים. והנה רש"י ז"ל מפרש בין צפון לדרום ראשה ומרגלותי' זה לצפון וזה לדרום עיי"ש [הזהר מפרש על דרך אחר ועיין במג"א סי' ג' סק"ז ובשו"ת שב יעקב סי' ג' ובברכי יוסף] ולא ביאר אם הראש לצד צפון והרגלים לצד דרום או להיפך וגם הפוסקים לא ביארו זאת. ונ"ל דצריך להיות הראש לצד דרום והרגלים לצד צפון אחרי שהראש הוא כנגד התורה וכדאיתא במד"ר בפרשת במדבר פרשה ב' שהתורה נקראת ראש עיי"ש והרגלים הם כנגד הפרנסה ועשירות וכמ"ש ואת כל היקום אשר ברגליהם ודרשו רז"ל זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו והנה התורה נמשכת מצד דרום והפרנסה והעשירות נמשך מצד צפון וכמו שאמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפון ע"כ שפיר צריך להיות הראש שהוא כנגד התורה לצד דרום והרגלים שהן כנגד הפרנסה לצד צפון [שוב ראיתי במעדני יו"ט על הרא"ש בברכות שם שכתב שהראש
יהי' לצד צפון עיי"ש אמנם אין הכרע לזה ולפע"ד י"ל כמו שכתבתי] והנה מטתו של יעקב אבינו ע"ה בודאי הו' נתונה בין צפון לדרום כדינא והי' ראשו לצד דרום ורגליו לצד צפון וכאמור וזהו כשאמר יעקב ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת והיינו חסד של אמת והוא החסד שעושין עם המתים והבטיח לו יוסף ע"ז וישבע לו. וישתחו ישראל על ראש המטה היינו לצד דרום ששם הי' ראש המטה והיינו שרמז לו בזה שהמלאך עירי"ה שעומד לסטר דרום לאשגחא על אינון שעושין חסד עם המתים ישלם לו גמולו וע"כ וישתחו בלא ו' השימוש] ישראל "על ראש המטה ר"ת עורו"ם והוא המלאך הנ"ל. <b>המלאך</b> הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו' עיין בס' א"נ שכתב אשר המלאך אותי מכל רע רומז על שבת ובכח מצות שבת הי' ממשיך עליהם הברכות כי הוא מקור הברכות ולזה אמר שמי ושם אבותי אברהם ויצחק כי הם נגד סעודתא דשבתא עיי"ש בדבריו. ולדעתי י"ל עוד בזה דהנה שבת שהוא מקור הברכות בודאי נמשך בשבת כל הטובות אך נ"ל שביתר שאת מסוגל שבת שיתברך אדם בתורה ובפרנסה בתורה כי בשבת ניתנה תורה וגם איתא בזהר יתרו דף פ"ב אשר שבת איהו כללא דאורייתא וכל רזין דאורייתא בי' תליין עיי"ש ועיין גם בספר בני יששכר במאמרי השבתות מאמר א' סי' כ"א מה שהביא שם בשם הזהר אשר שבת הוא יומא דאורייתא. וכתב הוא אשר שב"ת גימ' תור"ה האו' אדניו' הוי' הוא תורה שבכתב ואדנ"י הוא תורה שבע"פ עיי"ש [הוא כתב דתורה שבע"פ הוא אדני דינא דמלכותא ומלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה עיי"ש וכן ראיתי עוד להרבה מחברים שכתבו שתורה שבע"פ הוא נגד שם אדני אולם בזהר פ' תרומה דף קס"א ובפ' ואתחנן דף רס"ד איתא דתורה שבע"פ הוא אלקים] בפרנסה כי איתא בזהר שם דף פ"ח כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין דההוא יומא מתברכין מני' כל שיתא יומין עילאין וכל חד יהיב מזונא לתתא וכו' ועיין גם במנ"ע בפ' בשלח סוד"ה ענין פרשת שכתב שמן שבת יוצאת הפרנסה לעולם עיי"ש. וגם יש לרמז לזה שבשבת נמשך תורה ופרנסה כי יו"ם שבית גי' תוריה קמ"ח [כי שבית נחשב בספרים למספר תש"ג כמספר נחל"ת יעק"ב אברך כנודע. וזהו המלאך הגואל אותי מכל רע היינו שבת וכדברי הא"נ הנ"ל יברך את הנערים היינו שיברך אותם בכל הטובות וביחוד רמז על תורה ופרנסה שיברך אותם בתורה ובפרנסה וזה הוא דקאמר את הנערים דייקא כי אית הנערי"ם גי' ב"פ שלח"ן והוא תורה ופרנסה גם יבר"ך אית הנטרו"ם גי' תור"ה פרנס"ה עם הב' כוללים ולזה קאמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק כי אברהם יצחק יעקב המה חכמה בינה דעת וכנודע ולימוד התור הוא בחב"ד וכנודע ועיין גם בספר קה"י שכתב בכמה מקומות ומהם בערך קושי' שמן חב"ד היא שורש התורה עיי"ש וגם חכמ"ה בינ"ה דע"ת עולה עוש"ר וכבו"ד. <b>בך</b> יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה ואיתא בתרגום יוביע בך יברך ישראל ביומא דמהילתא ועיין בס' א"נ שמפרש כי אפרים רומז על הת"ח ומנשה רומז על התומכי אורייתא ויעקב הקדים אפרים לפני מנשה היינו אף כי המה תומכי אורייתא עכ"ז אפרים והוא הת"ח קודם לו וז"ש בתרגום יוב"ע בך יברך ישראל ביומא דמהולתא היינו כי אז אומרים כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה הרי דגם שם נותנין משפט הקדימה והבכורה אל התורה קודם לחופה הנקראת הפרנסה עדה"כ ראה חיים עם אשה זת"ד ולדעתי נ"ל לפרש כדרכו ובסגנון אחר קצת דהנה ב"ך רומז על התורה שיש כ"ב אותיות התורה וגם בך רומז גם על הפרנסה כי ידוע שהשפעות הפרנסה בא מן תרין מזלין נצר ונקה ותיבת ב"ך באית ך' דמנצפ"ך עילה נצ"ר ונק"ה בהתכוללם יחד. וזהו בך יברך ישראל היינו אם יברך את ישראל עם ב"ך והיינו עם תורה ופרנסה לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה כי באפרים ומנשה נכללו שניהם תורה ופרנסה כי אפרים רומז על התורה ומנשה רומז על הפרנסה וכדברי הא"נ הנ"ל, וז"ש בתרגום יוב"ע בך יברך ישראל ביומא דמהולתא כי אז מברכין את התינוק ג"כ עם תורה ופרנסה כי אומרים אז ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי וזה רומז טל התורה ועל הפרנסה כי רז"ל פירשו הפסוק ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי שהוא ב"פ דם והיינו דם פסח ודם מילה והנה זה א"א לומר דמה שאנו אומרים בשעת ברית מילה ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיו דהכוונה הוא על דם פסח ועל דם מילה דמה שייכות דם פסח לברית מילה אך לדרכינו נ"ל בדרך רמז דהכוונה הוא על תורה ועל פרנסה כי ד"ם עולה מספר לו"ח וב"פ דים הוא ב"פ לוח והוא ב' לוחות והוא התורה וזהו שאומרים ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי היינו בב"פ דים שהוא ב' לוחו"ת וגם ואומר לך בדמיך חיו ואומר לך בדמיך חיו רומז ג"כ על הפרנסה כי ב"פ דמייך עולה
קמ"ח וזהו חיי כי קמח הוא חיותו של אדם והתורה הוא חיותו של אדם וכמ"ש עץ חיים הוא למחזיקים בה וע"כ אליה"ו מלא"ך הברי"ת עולה תור"ה קמ"ח בהתכוללם יחד כי בשעת בר"מ מברכין את התינוק עם תורה ועם קמח וכנ"ל. <b>האספו</b> ואגידה לכם וגו' צריך להבין דמתחלה קאמר האספו ואח"כ קאמר בלשון קיבוץ הקבצו וגם כשאמר הקבצו קאמר ב"פ שמעו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם וגם קאמר שם יעקב ושם ישראל, ועיין בספר כלי יקר שמפרש הא דקאמר האספו הקבצו דמתחלה כשרצה לגלות את הקץ קאמר לשון אסיפה וכשהרגיש שנסתם ממנו הקץ חזר מלשון אסיפה וקאמר הקבצו עיי"ש בטעמו ומפרש שם ג"כ מה דקאמר ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם עיי"ש אמנם לא ניחא דבריו לפמ"ש הבעה"ט דבזה דקאמר הקבצו וגו' אז רצה לגלות את הקץ עיי"ש בבעה"ט. ולדעתי נ"ל בזה דמתחלה כשאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים בזה גילה להם הגליות וכן מורה פשטא לישנא דקרא אשר יקרא אתכם היינו פורעניות וכמ"ש מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב לטהור וגו' והתם הפירוש הוא מקרה על ענין פרעניות וכמ"ש רש"י ז"ל שם כן הכא אשר יקרא אתכם יאמר על פרעניות והיינו הגליות וע"כ הר"ת יקרא אתכם באחרית הימים הם ר"ת "איכה "ישבה בדד העיר ולכך קאמר האספו כי על גלות שייך לשון אסיפה וכדאיתא במדר"ת פ' תזריע אין אסוף אסיפם אלא גלות שנאמר אסוף אאסוף יעקב כלך עיי"ש [עיין בפי' הרד"ק בפסוק זה והוא במיכה בי] ובזה שאמר הקבצו וגו' אז רצה לגלות את הקץ ע"כ קאמר הקבצו שהוא מלשון קיבוץ גליות וכמ"ש ושב וקבצך מכל העמים וגו' וכן נמצא עוד בהרבה מקראות דכתיב לשון קיבוץ על עת הגאולה וע"כ כשאמר הקבצו שרצה לגלות את הקץ קאמר ב"פ שמעו כי ב"פ שמעו גי' הק"ם ע"ל משי"ח אלקיו יעק"ב [ש"ב קפיטיל כ"ג] עם הכולל. וזהו שהוזכר שם יעקב ושם ישראל כי ב' שמות אלו יעק"ב ישרא"ל עולים מספר השמות של משיח המוזכרים בש"ס סנהדרין דף צ"ח ע"ב והן שיל"ה ינו"ן חנינ"ה מנח"ם וכמ"ש במק"א והוא לקמן בפ' בלק עיי"ש בדברינו <b>גור</b> ארי' יהודה מטרף בני עלית. הנה גלות אדום נצמח מההתאבקות השר של עשו עם יעקב שנגע בכף ירך יעקב והוא יוצאי ירכו שיהיו משעובדים תחת ידי אדום וכדאיתא בזהר פנחס דף רמ"ג ובזהר חדש סוף פרשת נח והנה כתבתי במק"א [והוא לעיל בפרשת וישלח] שזהו שאמרו ז"ל ויאבק איש עמו שהעלו אבק ברגליהם היינו שהעלו את גלות אדום כי אבק הוא עפר וגם רש"י ז"ל בפרשת וישלח כתב לשון שהיו מעלים עפר ברגליהם וגלות אדום הוא כנגד יסוד עפר וכמ"ש במג"ע בפרשת במדבר שהד' גליות הם כנגד ד' יסודות אמר"ע וגלות אדום הוא עפר עיי"ש וברגליהם דייקא כי גלות אדום הוא כנגד הרגלים וכמ"ש האר"י דל בלק"ת פרשת שמות. והנה משיח בן דוד דאתי מיהודה הוא יבא לגאלינו מן גלות אדום. וזהו גור אריה יהודה מטרף בני עלית. גו"ר ארי"ה גי' משי"ח ב"ן דו"ד וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן רנ"ב. מטר"ף בנ"י גי' אב"ק עם רגליה"ם הרומז על גלות אדום וכנ"ל ור"ל מטרף בני עלית היינו שתסלק ותעבור גלות אדום. וע"כ הס"ת מטריף בנ"י טלי"ת גי' גלו"ת אדו"ם והר"ת מטרף "בני "עלית גי' יב"ק והגאולה העתידה תהי' בכח שם יב"ק וכמ"ש בספר א"נ בפרשה זו ד"ה א"י האספו עיי"ש. <b>ואגב</b> ארשום כאן מה שצ"ע אצלי דברי המג"ע על ואתחנן שם שכתב שם וז"ל ואראה את הארץ הוא סוד משיח בן דוד ר"ל כשתמלא אותיות אר"ץ כזה אל"ף רי"ש צד"י הנעלם עולה משי"ח ב"ן דו"ד וכו' ההר הטוב הזה והלבנון הוא משיח בן יוסף שנקרא מנח"ם בגי' לבנו"ן אשר עליהם אמר יעקב גור אריה יהודה גו"ר אריה בגי' משי"ח ב"ן דו"ד "מטרף "בני "עלית ר"ת "מנחם "בן "עמיאל שהוא משיח בן יוסף עכ"ד עיי"ש ודבריו צ"ע דבכל הספרים כתבו דמשיח בן דוד הוא מנחם בן עמיאל ומשיח בן יוסף הוא נחמיה בן חושיאל וכן מצאתי ראיתי בזהר פ' שלח דף קע"ג ריש ע"ב דאיתא שם דמנחם בן עמיאל הוא משיח ב"ד עיי"ש וכן ראיתי במג"ע בכמה מקומות שכתב שמשיח בן יוסף הוא נחמיה בן חושיאל וארשום כאן רק שני מקומות. והוא במג"ע פ' וישב ד"ה אלה תולדות יעקב יוסף ובפרשת מטות ד"ה ויקרא לה נבח עיי"ש וצ"ע. ובזה צ"ע אצלי גם דברי הפדר"א פרק י"ט שכתב שם וז"ל ותרם כראם קרני מה ראם קרנותיו גבוהות מכל בהמה והוא מנגח לימינו ולשמאלו כך מנחם בן עמיאל בן יוסף קרנותיו גבוהות ועליו אמר משה בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו ועליו יתיצבו מלכים להרגו וכו' עיי"ש וגם דבריו צ"ע כנ"ל דהלא מנחם בן עמיאל הוא משיח ב"ד ומשיח בן יוסף הוא נחמיה בן חושיאל אך בדברי הפדר"א נוכל לומר שט"ס הוא וצ"ל נחמיה בן חושיאל במקום מנחם בן עמיאל אבל בדברי המנ"ט ואתחנן הנ"ל א"א לומר דט"ס הוא דהא מבואר
להדיא בדבריו שהבאתי לעיל שבדווק כתב כן שמנחם בן עמיאל הוא משיח בן יוסף וא"כ דבריו צ"ע. ולפי האמור שמנחם בן עמיאל הוא משיח ב"ד ראוי לומר דמה שאמר יעקב גור אריה יהודה מטרף בני עלית. קאמר זאת רק על משיח ב"ד בלבד והיינו גו"ר ארו"ה גי' משי"ח ב"ן דו"ד וכדברי המגיע מ"טרף ביני עילית ר"ת "מנחם "בן "עמיאל שמשיח בן דוד הוא מנחם בן עמיאל ולא כמ"ש המגיע שיעקב רמז בזה על התרין משיחין וכנ"ל כי דבר זה צ"ע וכנ"ל. <b>במסורה</b> מטרף בני עלית. עלית ג' דין ואידך עלית משכבי אביך ואידך עלית למרום. ונראה עפי"מ דאיתא במדיר בפרשתינו אמר יעקב לראובן אני איני לא מרחקך ולא מקרבך אלא הרינו תולה אותך ברפיון עד שיבא משה דכתיב בי' ומשה עלה אל אלקים מה שדעתו רואה לעשות בך עושה וכשבא משה התחיל לקרבו ואמר וחי ראובן ואל ימות עכ"ל המדרש ומבואר מדברי המדרש אלו דכשעלה משה למרום נתוודע לו שראובן לא חטא במעשה בלהה ע"כ קאמר יחי ראובן ואל ימות ועיין מזה בפר"ד ובס' ישמח משה מש"ש מה הי' ספיקו של יעקב אי חטא ראובן או לא וכשעלה משה אל אלקים נמסר לו אז ההלכות וידע שעפ"י הלכה לא חטא ראובן במעשה בלהה ע"כ קאמר משה יחי ראובן ואל ימות עיי"ש. וזהו כוונת המסורה עלית למרום היינו משה רבינו שעלה למרום מטרף בני עלית שהעלה את בני מטרף ואיזהו בני זה שנאמר בו עלית משכבי אביך כי משה רבינו אחר שעלה אל אלקים העלהו מטרף שאמר וחי ראובן ואל ימות. <b>זבולן</b> לחוף ימים ישכון. כתב רש"י ז"ל שהי' זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה. והנה איתא בגמרא יומא דף כ"ו אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורו אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר ומקשה שם בגמרא ואימא נמי מיהודה דכתיב יהודה מחוקקי ומשני אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן עיי"ש ומבואר מזה דשבט לוי הוי כמו שבט יששכר והם מסקו שמעתתא אליבא דהלכתא ושבט יהודה הגם דאינם כמו שבט לוי ושבט יששכר שיהיו מסקים שמעתתא אליבא דהלכתא אבל הרי הם ג"כ מעוסקי התורה ועיין גם במג"ע בפרשתינו ד"ה לא יסיר שבט מיהודה שמביא שם דברי הגמרא הנ"ל וכתב סי' ג' שבטים אלו הוא שם שני של ע"ב יל"ו שהוא על מצח פני שור שבמרכבה דמנגחין בקרנוסי עליהם אמר דוד "ישובי "לי "יראוך ויודעי עדותיך עיי"ש ולפי"ז מהראוי לומר שזבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לכל ג' שבטים אלו ולזה יש לרמז שהר"ת "לחוף ימים "ישכון הם ר"ת של ג' שבטים אלו שבשביל ג' שבטים אלו להמציא להם מזון הוא לחוף ימים ישכון. גם יש לרמז אשר לחוף ימים ישכון האותיות שניות הם שמ"ח והענין הוא כמו שאמר משה שמח זבולן בצאתיך ויששכר באהליך ומפרש האוה"ח שם בפ' ברכה דהגם שבעניני עוה"ז בכללות אין לשמוח בהם אמר הנביא שזבולן ישנו בשמחה גם ביציאתו מבית המדרש לסחורה והטעם כדי שיתקיים יששכר באהלו כאומר ויששכר באהליך עיי"ש. וזהו מה שנרמז כאן בפסוק זבולן לחוף ימים ישכון שהאותיות שניות מלחו"ף ימי"ם ישכו"ן הם אותיות שמ"ח והוא אחרי דבאותיות הראשונות לחו"ף ימי"ם ישכו"ן נרמז ג' שבטים הנ"ל העוסקים בתורה וכנ"ל שבשבילם זבולן לחוף ימים ישכון וכנ"ל ע"כ נרמז באותיות שניות אותיות שמ"ח ורומז בזה דמאחר שהוא לחוף ימים ישכון כדי להחזיק ג' שבטים הנ"ל העוסקים בתורה לכן הוא שמח בשכונתו לחוף ימים. <b>מאשר</b> שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. הנה אשר הוא בינה וכמ"ש בס' קה"י ערך אשר בשם הזהר. והנה הפרנסה בא מבינה וכמ"ש בפרע"ח בשטר העמידה פרק י"ט עיי"ש וגם אורייתא מבינה נפקות וכדאיתא בזהר. וזהו מאשר שמנה לחמו היינו מאשר שהוא בינה שמנה לחמו היינו שבא הפרנסה בהרחבה וגם שמנ"ה גי' פרנס"ה והוא יתן מעדני מלך היינו מעדני מלך מלכי המלכים והוא התורה שהוא מעדני מלך מלכי המלכים וע"כ "יתן מעדני מלך ר"ת מי"ם ואין מים אלא תורה וכמאמרם ז"ל. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>ראובן</b> בכורי אתה כחו וראשית אוני ופרש"י היא טפה ראשונה שלו. וראיתי בפי' ריב"א עה"ת שכתב על פרש"י הנ"ל וז"ל והקשה ר"ת מאורליי' דאמרינן אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וי"מ שמעכה בתולי' באצבע ואין נראה להר"א שלא מצינו כן בשום מקום כמו שמצינו במס' סוטה בחמר לכך נראה לפרש טפה ראשונה שלו כלומר שהיתה ראוי' להיות טפה ראשונה שלו אם היתה אמך מתעברת מביאה ראשונה שהרי לא ראיתי קרי מימי כשבאתי לאמך. ובלאו האי קושיא אין לפרש טפה ראשונה ממש שהרי כתוב בפרשת ויצא וירא ד' כי שנואה לאה וגו' ורחל עקרה ותהר לאה וגו' ומדכתיב ורחל
עקרה קידם ותהר לאה משמע דהריון דראובן הוא אחר נשואי רחל והם היו אחר נשואי לאה ז' ימים שנאמר מלא שבוע זאת עכ"ד והנה מ"ש הריב"א דמקרא בפרשת ויצא משמע דהריון דראובן הי' אחר נשיאי רחל והם היו אחר נשיאי לאה ז' ימים כוונתו הוא בזה דכיון שהריון של ראובן הי' אחר נשואי לאה ז' ימים הרי א"א לומר שנתעברה מביאה ראשונה ומטפה ראשונה ממש כיון דלאחר ג' ימים הזרע מסריח ואיני ראוי עוד להזריע. והנה להי"מ הנ"ל שלאה נתעברה מביאה הראשונה וכן כתבו ג"כ התוס' ביבמות דף ע"ו וכ"כ ג"כ הברטנורא עה"ת א"כ קשיא עליהם קושית הריב"א הנ"ל מהא דמשמע בפרשת ויצא שהריון של ראובן הי' אחר נשואי רחל ונשואי רחל הי' אחר ז' ימים מנשואי לאה וזרע לאחר ג' ימים אינו ראוי להזריע והוא קושיא גדולה ועצומה מאוד. <b>ולחומר</b> הנושא נלע"ד ליישב דהנה איתא בש"ס נדה דף ל"ד ע"ב בעי ר"פ שכבת זרע של ישראל במעי עכו"ם מהו ואמרינן בתוך ג' ימים לא קא מבעיא לי' לר"פ כי קא מבעיא לי' לאחר ג' ימים מאי ישראל דדייני במצות חביל גופייהו ומסריח עכו"ם דלא דייני במצות לא חביל גופייהו ולא מסריח או דלמא כיון דאכלו שקצים ורמשים חביל גופייהו ומסריח חיקו ופרש"י כי קא מבעיא לי' לאחר ג' ימים דלגבי ישראלית טהורה כדאמר במס' שבת פרק ר"ע. דדייני יראים וחרדים במצות ומתוך דאגתן מתחממין. חביל חם עיי"ש ומבואר מדברי הגמרא אלו דעכו"ם אי לאו דאכלי שקצים ורמשים הוה פשיטא לן דלא מסריח הש"ז במעיהן אפי' לאחר ג' ימים כיון דלא דייגי במצות לא חביל גופייהו ולא מסריח. וא"כ שפיר י"ל דנתעברה לאה מביאה ראשונה וראובן נוצר מטפה הראשונה ולק"מ קושית הריב"א הנ"ל מהא דפרשת ויצא אחרי דבימי האבות עדיין לא דייגי במצות ושקצים ורמשים בודאי לא אכלו האבות והאמהות וא"כ שפיר הש"ז שבמעי האמהות לא הסריח אפי' לאחר ג' ימים והי' הזרע ראוי לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנה אפי' אחר כמה ימים וא"כ שפיר הריון דראובן הי' מביאה ראשונה ומטפה הראשונה ואף שהריון הי' אחר נשואי לאה ז' ימים מ"מ קלטה הזרע אח"כ וראובן נוצר הימנה כיון שלא נפסד הזרע במעי' של לאה וא"ש. <b>ואין</b> לפקפק בזה ולומר דגם גבי האמהות שייך חביל גופייהו ממצות כיון שהי' להם ז' מצות ב"נ דז"א דנלע"ד דמה דאמרינן דישראל דייגי במצות וחביל גופייהו זה הוא דוקא ממצות עשין שהוא בקום ועשה שעושין המצות בחמימות ע"כ חביל גופייהו אבל ממצות ל"ת שהוא בשוא"ת ליכא בזה חמימות ול"ש חביל גופייהו וכן משמט ג"כ מדברי רש"י ז"ל שבת דף פ"ו ע"ב ד"ה דדיוגו במצות שכתב לקיום מצות עיי"ש וקיום מצות היינו בקו"ע והרי ז' מצות ב"נ כולם הם בשוא"ת חוץ מן דינין שהוא בקו"ע וכדאיתא בסנהדרין דף נ"ח סוף ע"ב ונ"ט ע"א ודינין ל"ש גבי נשים דהא אשה פסולה לדון וא"כ ל"ש לומר דחביל גופייהו ע"י מצות ב"נ. <b>מיהו</b> לפי האמור תקשה קרא דכתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה ופרש"י בחומש שם משום דעד ג"י אם תפלוט האשה ש"ז תחזור ותטמא ומששההתה שלשה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת עיי"ש וכן הוא במתני' בשבת דף פ"ו מנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שהוא טמאה [ואיכא דתני טהורה וכמ"ש בתוס' שם ד"ה תני] שנאמר היו נכונים לשלשת ימים ולפי דברינו הנ"ל קשה טובא דהלא אז קודם שקיבלו את התורה הרי עדיין לא היו דייגי במצות וגם לא אכלו שקצים ורמשים דהרי אכלו מן וא"כ לא חביל גופייהו ולא מסריח הזרע אפי' לאחר ג' ימים וא"כ מדוע הזהירם משה רק על שלשה ימים הלא הו"ל להזהירם על יותר משלשה ימים שלא יגשו אל אשה. אמנם לק"מ עפמ"ש התוס' בשבת שם ד"ה מנין לפולטת ש"ז שנאמר היו נכונים לשלשת ימים וז"ל אעפ"י שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ"מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה עכ"ל עיי"ש וא"כ מאחר דמה שהקפידה התורה אז על הפולטת ש"ז הוא משום שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה הלכך שפיר לא הזהירם רק על שלשה ימים ולא על יותר משלשה ימים כיון דאחר מתן תורה הרי ישראל דיינו במצות ולא תהי' טמאה רק עד ג' ימים כי אחר ג"י מסריח הזרע ולא הזהירם רק על מה שעתיד להיות טומאה במעי של ישראלית והבן. **(על הטוב יזכרו הבחורים המופלגים האחים כמר שלום ומאיר רובין נ"י נכדי כ"ק רבינו המחבר זצ"ל ונכדי הה"ק מסאסוב זצ"ל אשר טרחו בגופם ועזרו למלאכת הקודש זכות אבותיהם הקדושים יגן עליהם ויצליחו בכל מעשיהם)**
<b>ש</b><b>מו</b><b>ת</b> <b>ואלה</b> שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו'. הנה כתב הבעה"ט את יעקב איש ס"ת שבת שבזכות שבת נגאלו והנה גאולה העתידה תהי' ג"כ בזכות שבת וכדאי' במד"ר ויקרא פרשה ג' דאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנאמר בשובה ונחת תושעון וכן איתא ג"כ בכתבי האר"י ז"ל ע"פ ד' מלך גאות לבש אשר גאו"ת לב"ש הם אותיות גוא"ל שב"ת שבזכות שבת יבא הגואל לגאלינו עיין בכנפי יונה ח"ב סי' קכ"ט עיי"ש. והנה איתא בתיקונים תיקון כ"ב ע"פ ובשלום תובלון אשר ב' ווי"ן הם תרין משיחין עיי"ש וכן הוא ג"כ ברע"מ פרשת משפטים דף קט"ו ע"א עיי"ש במ"ש הקם עם ו' עילאה משיח ראשון תקים עם ו' תניינא עיי"ש ברע"מ ובשביבי נוגה שם עיי"ש, וזהו יש לרמז ואל"ה שמו"ת בנ"י ישרא"ל הבאי"ם מצרימ"ה ס"ת גי' גלוית אדו"ם. א"ת יעק"ב אי"ש ס"ת שב"ת, ובית"ו בא"ו ס"ת ב' ווי"ן והן תרין משיחין רומז שהגאולה מן גלות אדום שיבואו הגואלים לגאלינו בב"א תהי' ג"כ בזכות שבת. <b>א"י</b> ואלה שמות וגו' הנה איתא בסידור האר"י ז"ל בכוונת ק"ש שעל המטה שבימי השובבים לכווין ב"פ רמ"ה העולה ת"ץ והוא בסוד רמ"ה ידך בל יחזוון אלא יתוצי במספר ב"פ רמ"ה העולה ת"ץ ובזה יתוצו הדינים ולהנצל נצוצי קרי עיי"ש בכוונת יחוד ג' עיי"ש והנה כאן בפסוק שלפנינו נרמז ענין ק"ש וכמ"ש במג"ע בפרשתינו ובפ' וישב ע"פ והנה אנחנו מאלמים אלמים באופן א' אשר איש וביתו הן תרין יחודין שמע וברוך שם יחוד שמע הוא איש ויחוד ברוך שם הוא ביתו לכן פתח בו' ו"אלה ומסיים בו' בא"ו שהן ו' תיבין של שמע ו' תיבין של ברוך שם עיי"ש במג"ע. וזהו יש לרמז ו"אלה שימות ב"ני י"שראל ב"אים [בלא ה' השימוש בתיבת הבאים] מ"צרימה ר"ת שובבי"ם והס"ת מהנך תיבות גי' ח"ץ מספר ב"פ רמ"ה רומז שע"י הק"ש בימי השובבים יתוצו הדינים. וז"ש ובני ישראל יוצאים בי"ד רמ"ה והוא עדה"כ רמ"ה ידיך בל יחזיון וע"כ הר"ת י"שראל י"וצאים ב"יד ר"מה הם ר"ת רמ"ה ו"דך ב"ל י"חזיון. <b>א"י</b> הרמז הנ"ל עד"א דהנה כתב הבעה"ט א"ת יעק"ב אי"ש ס"ת שבת והנה איתא בסידור האר"י ז"ל בכוונת ב' נרות של שבת נ"ר נ"ר כשתסיר מהם יו"ד ישאר ת"ץ ועי"כ יתוצו הקליפות בכח שם אב"ג ית"ץ ותתחלקם לב' ישאר רמ"ה רמ"ה וזהו רמה ידך בל יחזיון עיי"ש בסידור וזהו יש לרמז ואל"ה שמו"ת בנ"י ישרא"ל הבאו"ם מצרימ"ה ס"ת גי' ת"ץ והוא ב"פ רמ"ה וא"ת יעק"ב אי"ש ס"ת שב"ת ונרמז כאן שם ת"ץ ושבת שיעקב בא למצרים לבער הקליפות משם בכח שם ת"ץ שמכוונין בהדלקת נרות של שבת. וז"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה והוא כמו שכתבנו למעלה בסוף דיבור הקדום. <b>א"י</b> ואלה שמות וגו' את יעקב איש וביתו באו. יש לרמז אשר י"עקב א"יש ו"ביתו ב"או ר"ת איו"ב רומז כמ"ד במד"ר בפרשת וירא דבירידתן למצרים נולד איוב. או רומז עפי"מ שכתב במג"ע בפרשה זו אשר ו"ירא א"ליו ד' ב"לבת ר"ת איו"ב שהראה הקב"ה למשה שע"י איוב יגאלו וכמ"ש ז"ל שמסרו לשטן וכו' מסר לו ת"ש [כן הוא במד"ר בפ' וירא שם] עיי"ש במג"ע. וזהו שנרמז כאן איוב בכניסתן למצרים לרמז שע"י איוב נגאלו והוא כעין שכ' הבעה"ט אשר ישראל הבאים ר"ת וס"ת מיל"ה את יעקב איש ס"ת שבת לומר שע"י שבת ומילה ששמרו במצרים נגאלו. <b>הנה</b> כתב האר"י ז"נ בלק"ת באיוב אשר איוב הי' בן יבמה כי עוץ מת בלא בנים ויבמה בוז אחיו והוליד איוב והי' גלגול תרח עיי"ש ועיין גם במג"ע על ואתחנן אופן קי"ח שכתב לרמז בפסוק אתה החלות להראות את גדלך אשר א"ת ר"ת א"יוב ת"רח שהי' איוב גלגול תרח גדליך גי' יבמ"ה שהי' בן יבמה עיי"ש במג"ע. ולפי דבריהם יש לרמז כאן אשר ביני י"שראל ה"באים מ"צרימה ר"ת יבמ"ה את י"עקב א"יש ו"ביתו ב"או ר"ת איו"ב ותיבת א"ת שבאמצע הוא ר"ת א"יוב ת"רח וכ"ז רומז על איוב שהי' בן יבמה והי' גלגול תרח. <b>את</b> יעקב איש וביתו כתב הבעה"ט את יעקב איש ס"ת שבת שבשביל שבת ששמרו במצרים נגאלו ולדעתי י"ל עוד עפמ"ש הרב הקדוש מהר"ש מאוסטערפאלי ז"ל בשם האר"י ז"ל שהמלאכים שנלקה פרעה על ידם שמם שרע תמוך בישהא וז"ס אלו עשר מכות שהביא עש"ר הוא אותיות שר"ע מכו"ת הוא אותיות תמו"ך שהבי"א הוא אותיות
בישה"א עיי"ש וזהו יש לרמז שהס"ת א"ת יעק"ב אי"ש הם ר"ת תמו"ך ב"ישהא ש"רע רומז שע"י המלאכים אלו יצאו ישראל ממצרים. <b>איש</b> וביתו באו. הנה כתב בס' א"נ בפרשת וארא שהאבות הקדושים השתמשו בהמלאכים מט"ט ואליהו ואלו המלאכים הלכו עם אליעזר והם הצילו אותו כשהטילו לו סם בקערה ועיין עוד שם בא"נ בפרשת וישלח שכתב אשר מט"ט הוא לשמירה על הדרך וכמ"ש הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וכתב רש"י ז"ל שזה מטיט וכמו כן אליהו הוא תמיד לעזרת ישראל ובפרט על הדרך וע"כ אליה"ו במילואו עולה דר"ך עיי"ש. ולפי"ז י"ל שהמלאכים אלו הלכו עם יעקב ובניו למצרים והם מרומזים בתיבות איש וביתו והוא חדא עפמ"ש המג"ע על ואתחנן אופן קי"א ע"פ וירא מלאך ד' אליו בלבת אש אשר מט"ט ואליהו מרומזים בתיבות בלבת אש כי בלב"ת גימ' מט"ט אליה"ו הנביא ואש כי שניהם עלו ברכב אש וסוסי אש עיי"ש והנה בתיבת אי"ש יש אותיות א"ש והאות יו"ד הנשאר מתיבת אי"ש עם תיבת ובית"ו עולה מט"ט אליה"ו הנבי"א ואידך כי אי"ש עם בית"ו בהתכוללם יחד עולה חנ"ך מט"ט אליה"ו סנד"ל. וזהו נמי איש וביתו דייקא כי ידוע שמט"ט ואליהו המה בבחי' יסוד ומלכות בחי דכר ונוקבא מט"ט הוא בחי' יסוד בחי' דכר ואליהו הוא בחי' מלכות בחי' נוקבא וזהו איש שהוא דכר רומז על מט"ט וביתו שהיא בחי' נוקבא רומז על אליהו <b>א"י</b> איש וביתו. הנה הבעה"ט כתב את יעקב איש ס"ת שבת שבזכות שבת נגאלו אולם רש"י ז"ל לקמן בפסוק בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה כתב שבזכות התורה יצאו ממצרים וכן הוא ג"כ במד"ר וזה יש לרמז בתיבות איש וביתו שבזכות התורה יצאו ממצרים כי אי"ש עם בי"ת עולה מספר תשכ"ג והוא מספר הראשי אותיות וסופי אותיות מחמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה בהתכוללם יחד [עיין בדברינו לקמן בפרשת בשלח ע"פ ותעל שכבת הטל] גם אי"ש עם בית"ו והא' מתיבת אי"ש בסוד אלף ואחד עולה מספר אלף תשכ"ט והוא מספר תור"ה כת"ב תור"ה פ"ה. וזהו נמי איש וביתו דייקא כי תורה שבכתב הוא בחי' דכר ותורה שבע"פ הוא בחי' נוקבא וכנודע וזהו איש שהוא בחי' דכר רומז על תורה שבכתב וביתו שהוא בחי' נוקבא רומז על תורה שבע"פ. <b>הנה</b> הבאתי לעיל בשם המג"ע שכתב אשר איש וביתו הן תרין יחודין איש הוא יחודא עילאה וביתו הוא יחודא תתאה. והנני מוסיף על דבריו לרמז אשר אי"ש עם בית"ו בהתכוללם יחד עולה מספר הר"ח מוחודא עילאה ומוחודא תתאה. <b>ויהי</b> כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף הי' במצרים. בזוה"ק דף ה' ע"ב מדייק דאמאי באו דיקא שבעים נפש למצרים ולא יותר ועיי"ש מ"ש בזה וגם מה דקאמר ויוסף הי' במצרים לכאורה הוא שפת יתר וכי אינן יודעין שיוסף הי' במצרים ועיין ברש"י ובאוה"ח מ"ש בזה. ועוד לאלוה מילין דהנה כתב הבעה"ט את יעקב איש ס"ת שבת. וצריך להבין מה ענין שבת להכא והבטה"ט כתב טעם לזה וגם בספרים כתבו עוד טעמים אחרים לזה וגם אנכי אענה חלקי בהקדם לפרש מה שאמר יוסף והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי וידוע שלא נתקיים רק זה שאמר השמש ואחד עשר כוכבים משתחוים לי וכמ"ש רש"י ז"ל כי אמו מתה וחכמז"ל אמרו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ונ"ל בזה בדרך רמז דהנה יוסף הוא לקביל שבת וכמ"ש האוה"ח בפרשת קדושים בשם ז"ח והנה איתא בכוונת שבשבת ע"י שם מ"ב דבריאה שהוא אהי"ה יה"ו יוצאין שבע שמות מרגלאין עיי"ש וזהו דקאמר יוסף השמש ואחד עשר כוכבים משתחוין לו כי שמ"ש ר"ת ש"בע ש"מות מ"רגלאין וכמ"ש בא"נ בפרשת ויצא ט"ס כי בא השמש בשם כ"ק אביו זצ"ל ואחד עשר כוכבים אחד עשר הוא י"א והוא ר"ת אהי"ה י"הו וככ"ב גי' מ"ב והוא שם מ"ב דבריאה משתחוים לי כי יוסף הוא כנגד שבת. ומה שאמר יוסף כן הענין הוא לדעתי כי ע"י ז' שמות מרגלאין מבטלין שנאת חנם וכמ"ש בא"נ בפרשת וישלח בשם הספרים כי ז' שמות מרגלאין עולים מספר תתמ"ט כמספר שנא"ת חנ"ם ולכך שבת נקרא שבת שלום עיי"ש וכיון שאחי יוסף שנאו את יוסף שנאת חנם ע"כ קאמר להם חלום זה. והנה חלום זה קאמר יוסף על ועקב וי"א בניו כי שמש הוא יעקב ואחד עשר כוכבים הם י"א בניו וכפי' הפשוט א"כ לדרכינו הרי יעקב עצמו שהוא השמש הוא בסוד שבע שמות מרגלאין כי שמ"ש ר"ת ש"בט שימות מ"רגלאין וי"א בניו שהם הי"א כוכבים הם בסוד א"היה יה"ו שהם ר"ת י"א והוא שם מ"ב דבריאה העולה ככ"ב. ולפי"ז מה שנאמר כאן ואלה שמות וגו' ומזכיר בפירוש את יעקב עם י"א בניו ראובן שמעון וגו' שבאו למצרים ירמוז שיעקב
עם י"א בניו שבאו למצרים באו בסוד שבט שמות מרגלאין ואה"ה יהיו שיוצאין בשבת וזהו דפתח ואלה שמות כי ואל"ה גי' מ"ב והשבע שמות מרגלאין יוצאין ע"י שם מ"ב דבריאה וכנ"ל וא"כ שפיר נכון הוא מאוד מה שנרמז שבת בס"ת א"ת יעק"ב אי"ש. ולפי"ז אתי שפיר מה שבאו שבעים נפש דייקא דהנה מ"ש בכוונת שבשבת יוצאין שבע שמות מרגלאין ע"י שם מ"ב דבריאה מקיר דבר זה הוא ברע"מ בפרשת יתרו דף צ"ב ואיתא שם ברע"מ שמן שבע שמות מרגלאין נפיקין שבעין ענפין עיי"ש ולכך שפיר באו שבעים נפש דייקא כנגד שבעין ענפין דנפקין מז' שמות מרגלאין וז"ש יצאי ירך יעקב שבעים נפש וקאמר יצאי ירך יעקב ולא קאמר בני יעקב [עיין בס' נועם מגדים בפ' פנחס שמדייק ג"כ כן] כי יעקב עצמו הוא בסוד שבע שמות מרגלאין וכנ"ל והשבעים נפש הם כנגד שבעין ענפין היוצאים משבע שמות מרגלאין לכך קאמר יוצאי ירך יעקב יוצאי דייקא ואיש נמי מה דקאמר ויוסף הי' במצרים כי בא הכתוב בזה לתת טעם למה בא יעקב עם יוצאי ירכו למצרים בסוד השבע שמות מרגלאין ושבעין אנפין לזה קאמר ויוסף הי' במצרים וכיון שיוסף הי' במצרים ויוסף הוא לקבל שבת וכדברי הז"ח הנ"ל ולכך שפיר בא יעקב עם יוצאי ירכו אל יוסף למצרים בסוד הז' שמות מרגלאין ושבעין אנפין. <b>ותקח</b> לו תיבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ופירש"י ז"ל גמא גמי בלשון משנה. ונראה עפי"מ דאיתא בזהר דף י"א אשר כל ענין של משה שהצפינה אותו ג' ירחים ושמה אותו בתיבה רומז הכל על מתן תורה שהי' בחודש השלישי והתיבה הוא הארון שהו' בו הלוחות ותחמרה בחמר ובזפת דא הוא אורייתא שהחמירה קב"ה במ"ע ומצות ל"ת עיי"ש וזה הוא מה שהי' התיבה של גמא דייקא כי גמ"א גי' לו"ח וזה שפירש"י ז"ל גמא גמי בלשון משנה כי גמ"י גי' ג"ן והוא ג"ן סדרים דאורייתא וגם גמ"א עם גמ"י גו' אמו"ן והוא התורה שאמרה ואהי' אצלו אמון ועיין גם בפי' מעשה אורג על הפייט יום א' דשבועות שכתב שם אשר אמו"ן הוא ס"א מסכתות ול"ו שעליהן גמרא שהם כמנין אמו"ן עיי"ש וזהו גמ"א עם גמ"ו העולה אמו"ן רומז גם על תורה שבע"פ. וזהו נמי מ"ש ותחמרה דייקא כי ותחמרה הוא אתווון תור"ה מ"ח והוא נגד מ"ח מעלות שהתורה נקנית בהן וגם הס"ת ותחמר"ה בחמיר ובזפ"ת הוא תר"ה עולה מספר הלכ"ה למש"ה מסינ"י <b>וירא</b> מלאך ד' אליו בלבת אש כתב רש"י זיל בשלהבת אש לבו של אש כמו לב השמים בלב האלה ואל תתמה על התי"ו יש לנו כיו"ב מה אמולה לבתך עכ"ל והנה האבן עזרא כתב וז"ל יש מפרשים בלבת אש בלהבת אש והנכון בעיני. כי פירושו בלב האש כי כן מצינו מה אמולה לבתך עכ"ל והנה מדברי הא"ע נראה בהדיא שפירושו בלב האש הוא פו' אחר ואינו כפי' הי"מ בלהבת אש אמנם משטחיות לשון רש"י ז"ל הנ"ל נראה שדעתו הוא אשר שלהבת אש עם לבו של אש הוא פי' אחר. ונ"ל לפי"ז לרמז בכוונת דברי רש"י ז"ל דהנה איתא במד"ר וירא מלאך ד' אליו בלבת אש ר"י אומר זה מיכאל ר"ח אומר זה גבריאל וכו' כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה וכתב היפה תואר שם דמה שהזקיקו לומר זה גבריאל משום דהוא שרו של אש ומכיון דנגלה בלבת אש היינו גבריאל ולר"י י"ל דלבת אש היינו אור השכינה ולא אש ממש ויתכן שרמזו לדין ורחמים כי דעת ר"י שנגאלו ברחמים ולד"א שהאמצעי הי' מיכאל שהוא ממונה על מדת הרחמים והוא של שלג וכידוע ודעת ר"ח הוא שהי' בדין כאמור וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ולכן אמר שהאמצעי הי' גבריאל שהוא ממונה על מדה"ד עכ"ד ולפי"ז י"ל שרש"י ז"ל בפירושו שלהבת אש לבו של אש נמשך בזה אחר מימרא דר"י שמלאך זה הי' מיכאל ולכן פירש שלהבת אש היינו לא אש ממש רק אור השכינה וזה הוא דקאמר ג"כ לבו של אש כי ל"ב א"ש גי' של"ג והוא מיכאל שהוא של של"ג וכמ"ש היפה תואר הנ"ל וכן הוא ג"כ במד"ר פרשת נשא פ' י"ב ובפרשת שופטים פרשה ה' והבן זה. <b>ואם</b> נימא דגם כוונת רש"י ז"ל הוא אשר שלהבת אש ולבו של אש הם שני פירושים וכמבואר באבן עזרא הנ"ל ורש"י ז"ל תפס שני הפירושים כי שניהם אמת נ"ל לרמז בדברי רש"י ז"ל הנה לפמ"ש רש"י ז"ל בשלהבת אש י"ל דהנה מה שנגלה הקב"ה למשה מתוך סנה דייקא הראה לו בזה הגאולה של מצרים וכדאי' במד"ר ר"א אומר מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים לפיכך נגלה אליהם הקב"ה וגאלם שנאמר וארד להצילו מיד מצרים עיי"ש ועיין גם ברבינו בחיי שכתב מתוך הסנה מתוך ניסן כו המראה הזאת למשה בט"ו בניסן הי' וזהו מתוך הסנה הוא יום הגאולה עיי"ש והנה כתב בס' א"נ בפרשה זו ד"ה א"י ואלה שמות לפרש הפסוק והי' אם לא יאמינו לקול אות הראשון והאמינו לקול האות האחרון
והקשו למה נקרא האחרון הלא אח"כ הי' אות של הדם והי' צריך לכתוב אות השני וכתב הוא לתרץ כי שלשה אותות יש אות שבת ואות תפילין ואות ברית כי שלשתן נקראו אות וכולם נכללו בתיבת שב"ת ר"ת ש"בת ב"רית ת"פילין וזה הי' שלשה אותות שנראה למשה באומרו שלח ידך ואחוז בזנבו וגו' שהם נחש צרעת ודם וזהו והי' אם לא יאמינו לקול האית הראשין היינו באם לא יאמינו שבזכות שבת יצאו מהגלות והוא אות הראשין מתיבת שבת והאמינו לקול האית האחרון היינו בזכות מצות תפילין והוא האית האחרון מתיבת שבת ואם לא יאמינו גם בזה אזי יאמינו באות ברית מילה. אשר בזכות זה נגאלו זת"ד עיי"ש ויוצא מדבריו שהקב"ה קאמר למשה ששלשה מצות והם שבת מילה ותפילין שבזכותן יצאו ממצרים ולפי"ז י"ל אשר תיכף כשנגלה לו בלבת אש בסנה שהראה לו אז שיגאול אותם ממצרים וכדאי' במד"ר וברבינו בחיי הנ"ל הראה לו זאת שבזכות שבת מילה ותפילין יגאול אותם ושלשה מצות אלו מרומזים בתיבות בלבת אש וכפי מה שפירש"י ז"ל בשלהבת אש דהנה שיעור שביתה של שבת הוא ל"א שעות דהיינו מן חצות של ע"ש עד שעה אחת של מוצאי שבת, וכדאיתא במג"ע בפרשת וירא עיי"ש וכ"כ ג"כ בס' בני יששכר במאמרי השבתות ריש מאמר ב' בשם האר"י ז"ל והנה כתב במג"ע בפרשת קדישים ע"פ ונקדשתי בתוך בנ"י שזה הוא סוד תפילין כי יש בתפילין ת"ג תיבות וגם יש בהן ד' בתים וז' ראשון. של שיניין וי"ב תפירות והם כ"ג וכשתצרף ת"ג עם כ"ג עולה תו"ך וז"ש ונקדשתי בתו"ך בני ישראל תוך דייקא והביא ג"כ בשם הזהר שכתב ע"פ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דהכא סתים טעמא דתפילין עיי"ש וזהו בלבת אש ופירש"י ז"ל בשלהבת אש כי לבית א"ש אותיות שב"ת עם ל"א והוא ל"א שעות שיעור שביתה ושלהב"ת א"ש עולה תו"ך ברו"ת והוא תפילין ומילה <b>ולפמ"ש</b> רש"י ז"ל בלבת אש לבו של אש י"ל עפמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן קנ"ט אשר בלב"ת גי' משי"ח בין דו"ד [צ"ל דויד ביו"ד] ונ"ל להוסיף ע"ז דזהו בלבת אש אש דייקא כו א"ש ר"ת א"רי' ש"ור ואר"י' שו"ר עולים מספר תשכ"ב כמנין השמות של משיח המוזכרים בש"ס סנהדרין דף צ"א ע"ב והן ש"ליה ינו"ן חנינ"ה מנח"ם עיי"ש [עיין לעיל בפרשת לך ולקמן בפרשת בלק מ"ש עוד בענין זה] וזה שפירש"י בלבת אש לבו של אש כמו לב השמים בלב האלה וכוונתו בלבת אש באמצע של אש ולדרכינו ר"ל אמצע של אש היינו אותיות אמצעים של אש אך מלת אש אין לו אותיות אמצעים. כי הוא רק ב' אותיות אלא ר"ל האותיות אמצעים של אש במילואו וא"ש במילואו הוא אל"ף שי"ן והאותיות האמצעים הם ל' י' עולים מספר גוא"ל <b>ומה</b> מאד נעים עם האמור בכוונת דברי רש"י ז"ל לבו של אש ליישב מה שיש לדקדק בדברי רש"י ז"ל שכתב לבו של אש כמו לב השמים בלב האלה דאמאי אינו מביא רש"י ז"ל גם. בלב ים שהוא קרא המוקדם. אמנם לפי האמור ניחא בטוב טעם דמאחר דמ"ש רש"י לבו של אש כוונתו האותיות אמצעים של אש במילואו וכנ"ל ולכך לא יכול רש"י ז"ל לכתוב כמו בלב ים אחרי דבלב ים א"א כלל לומר שרומז על אותיות האמצעים של ים כיון דבתיבת ים ליכא אותיות אמצעים. וגם בתיבת ים במילואו ג"כ ליכא אותיות אמצעים ורק אות אחד אמצעי איכא והוא אות ו' מן היו"ד במילואו אבל במים במילואו ליכא כלל אות אמצעי לכן מביא רש"י ז"ל רק לב השמים ובלב האלה. כי בתיבת השמים ובתיבת האלה יש אותיות אמצעים והתם י"ל ג"כ שרומז גם על האותיות האמצעים והבן זה. <b>הנה</b> לפי האמור אשר מה שהראה הקב"ה למשה בלבת אש רמז בזה טל משיח וכנ"ל י"ל נמי דמה שהי' מתוך הסנה רמז בזה ג"כ על הגאולה עתידה והוא עפמ"ש בפרע"ח בשער ר"ח חנוכה ופורים סוף פרק ד' שהגאולות הראשונות הי' מצד הוד וגאולה העתידה תהי' מצד נצח ולכן יהי' הגאולה גאולה נצחיית וקיימת עיי"ש ועיין גם בדברינו לעיל בפרשת ויגש ע"פ אנכי ארד עמך מצרימה וגו' מה שכתבנו שם דלפי"ז נכון הוא מה שהגי' בעלי הגהות הש"ס בגמרא ברכות דף נ"ח שצ"ל והנצח זו מפלתם של אדום ולא כמו שהוא בגמרא שלפנינו והנצח זו מפלתה של בבל. וזהו מתוך הסנה היינו המילוי של הסניה, וכ"כ במג"ע בפרשת וישב לפרש הפסוק מאלמים אלמים בתוך השדה היינו המילוי של שדה עיי"ש וזה ידוע שאות ה' יש לה ג' מילואים א' וה' ויו"ד נמצא המילוי של הסנ"ה הוא א' ה' י' מיך ו"ן א' ה' י' והם עולים מספר נצ"ח. <b>א"י</b> וירא מלאך ד' אליו בלבת אש. הנה איתא במכילתא פרשת בשלח שבזכות אמונה יצאו ישראל ממצרים, והנה ידוע שיש שתי בחי' אמונה אחד הוא אמונת הבורא ית"ש והשנית אמונת צדיקים וצריך שיהא לאדם שתי האמונות, וכן הו'
ביציאת מצרים וכמ"ש ויאמינו בד' ובמשה עבדו ובזכות השתי אמונות יצאו ממצרים. וי"ל אשר תיכף כשנגלה הקב"ה למשה בלבת אש מתוך הסנה שהראה לו אז שיגאל את ישראל מיד מצרים וכנ"ל בדיבור הקדום בשם המד"ר והרבינו בחיי הראה לו שבזכות שתי האמונות והוא אמונת הבורא ית"ש ואמונת צדיקים יגאל אותם וזהו שנגלה אליו בלבת אש כי בלבית עולה אמונ"ה די' אמונ"ה צדי"ק וא"ש ר"ת ש"תו א"מונות. <b>הנה</b> איתא במג"ע סוף פרשה זו אשר ד"פ הסנה בפסוק נגד ד' מלכיות [כן הוא במג"ע שלפני דפוס לובלין] והנה מ"ש בפסוק זה זה ודאי ט"ס הוא וצ"ל ד"פ הסנה בפרשה. כי בפסוק כתיב רק ג"פ הסנה. אולם אף אם נימא כן. ג"כ דבריו צ"ע דהלא בפ' כתיב ה"פ הסנה ועיין גם בבעה"ט מ"ש רמז למה דכתיב ה"פ הסנה שהם נגד ה' עבודות עיי"ש וגם הבעל מג"ע בעצמו במג"ע על ואתחנן אופן ע"ט ואופן ק"ץ כתב שהראה הקב"ה למשה ה"פ הסנה שרמז לו שיהיו ה' בני אדם בעולם שיהיו חייהם כמנין הסנ"ה שהוא ק"כ עיי"ש וא"כ מ"ש המג"ע כאן אשר ד"פ הסנה כתיב בפרשה כנגד ד' מלכיות צ"ט. ורציתי לומר שבכל דברי המג"ע כאן הנ"ל יש ט"ס וכך צ"ל ה"פ הסנה בפרשה כנגד גלות מצרים וכנגד ד' מלכיות אמנם ראיתי במג"ע על ואתחנן אופן קפ"ד שכתב שם שהראה הקב"ה למשה ד"פ הסנים. כי הסנים גי' ק"כ וד"פ ק"כ לקביל ד"פ אלקי"ם שבכל צירוף שם אלקים יש ק"כ צירופים ועולים מספר ת"פ כנגד ת"פ מחנות של לילו"ת עיי"ש וכ"כ גם שם באופן קל"ב וגם התם דבריו צ"ע דבפסוק הרי כתיב ג"פ הסנה ובפרשה הרי כתיב ה"פ הסנה והתם א"א לומר דט"ס יש שם בדבריו דהא התם כיוון דייקא על ד"פ הסנ"ם העולים מספר ת"פ. אך נ"ל שדעת המנ"ע הוא שם באופן קל"ב וקפיד וכן כאן לחשוב רק ד"פ הסנה ואף דבפרשה כתיב ה"פ הסנה בכל זאת אינו חושב רק ד"פ הסנה כי ד"פ כתיב הסנה בלא ו' ופ"א כתיב והסנה בתוספות ו' וגם מה דכתיב והסנה איננו אוכל בתוספות ו' ראיתי לקצת מפורשים שכתבו דמלת והסנה לכאורה הוא מיותר דהי' די לומר והנה הסנה בוער באש ואיננו אוכל ע"כ אינו חושב המג"ע כאן וכן בואתחנן אופן קל"ב וקפ"ד הנ"ל רק ד"פ הסנה. <b>והנה</b> לפי מה שחושב המג"ע כאן וכן בואתחנן אופן קל"ב וקפ"ד רק ד"פ הסנה מלבד מיש הוא ז"ל הרמזים בד"פ הסנה יש אתי לומר עוד עפי"מ דאיתא במד"ר וירא מלאך ד' אליו בלבת אש ללבבו כשיבא לסיני וירא אותן אשות לא ירא מהם עיי"ש [ללבבו מפרש המח"כ לחזק לבו כד"א ואיש נבוב ילבב] ועיין בידי משה על המדיר שם שכתב וז"ל בלבת אש ללבבו כשיבא לסיני שמעתי רמז לזה שדרש נוטריקון בלב"ת ב' לוחית ב' תורות תשב"כ ותשבע"פ ודפח"ח עכ"ל [כן הוא במג"ע על ואתחנן אופן קס"ה אלא שהמג"ע שם לא כתב זאת על דברי המדיר הנ"ל רק לענין אחר] ולדעתי נ"ל שזה מרומז במה שהראה לו ד"פ הסנה כי ד"פ הסנ"ה עולה עדו"ת וגם תלמו"ד הוא חשבון זה ועדות הוא תשב"כ וכטעם לוחות העדות ותלמוד הוא תשבע"פ. <b>כי</b> המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. איתא בתיקונים תיקון מ"ח כי המקום אשר אתם עומד עליו אדמת קדש הוא דא שבת. וראיתי בכתבי קודש של כ"ק מרן אבי הה"ק זצ"ל שהעיר היכן מרומז כאן שבת וכתב כי אדמ"ת קדיש מספר תתמ"ט כמספר השבע שמות מרגלאין של שבת. ונ"ל עוד כי הס"ת אדמ"ת קד"ש הו"א הם אש"ת ואשת הוא בחי' שבת מבחי' אשת חיל שהיא מלכות וכנודע מהספרים ממה שרמזו אשר אשית ר"ת א"ת ש"בתותי ת"שמורו, וגם אש"ת עה"כ טולה שב"ת. עוד כתב שם כ"ק מרן אבי זצ"ל שיש לרמז כאן המוחין כי אשר הוא בינה וכנודע. אתה הוא חכמה כטעם אתה אבינו עומד הוא דעת כי צירופו מוע"ד וזה רומז על דעת המאסף המוחין כי מועד לשון אסיפה וגם כטעם אין אדם עומ"ד על דע"ת רבו ורומז שע"י קדושת שבת נמשך מרחמים עליונים עכדה"ק. ולדעתי נ"ל עוד לפי מה שכתבנו שהס"ת אדמ"ת קדיש הו"א הם אש"ת והיא שבת והנה האותיות הקודמים שבהנך תיבין והיינו הלותיית אד"מ מתיבת אדמת והאותיות ק"ד מתיבת קדש והאותיות ה"ו מתיבת הוא עולים מספר ק"ס והוא מספר השמות הממתיקין את הדינים וכנודע מכוונת הפדיון שעושין עבור החולה וכמ"ש ג"כ בספרים ע"פ ויורהו ד' ע"ץ שהוא ק"ס להמתיק מים המרו"ם שהם פ"ר עם יו"ד אותיות של ב"פ פ"ר ורומזים האותיות הקודמים מאותיות אדמת קדש הוא העולים מספר ק"ס שע"י קדושת שבת נמשכין השמות הממתיקין את הדינים. <b>וזה</b> לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה. ופירש"י וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים
דבר גדול יש לי על ההוצאה זו שהרי עתידים לקבל את התורה על ההר הזה עיי"ש והנה יש ז' ספרי תורות שבכתב וכדאי' בש"ס שבת דף קט"ז ובמד"ר ע"פ חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ספרי תורות, ותורה שבע"פ הם ס"א מסכתות לדעת הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים וי"ל כשאמר הקב"ה למשה שישראל עתידים לקבל את התורה על ההר הזה וכמ"ש רש"י ז"ל הנ"ל הראה לו אז ג"כ השבעה ספרי תירות וס"א מסכתות וזהו דקאמר וזה לך האות כי תיבות וזה לך רומז על הז' ספרי תורות ועל הס"א מסכתות כי וזה ל"ך האות ז' הוא ז' ספרי תורות ושאר האותיות והם ו"ה ליך עולים מספר ס"א והוא ס"א מסכתות. <b>במסורה</b> הבא נא הבא ג' דון ואידך הבא את האנשים הביתה ואידך הבא העיר. ונראה עפ"י מאמרם ז"ל בפסחים דף פ"ז לא גלו ישראל בין האומות אלא כדי להוסיף גרים ופירשו בספרים להוסיף גרים היינו להעלות הנ"ק וכן פירשו נמי מה שאמרו ז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף היינו שיתעלה כל הנ"ק והנה כתב במנ"ע על ואתחנן אופן מ"ח ע"פ אעברה נא וע"פ הצילני נא מיד אחי וע"פ הפרד נא מעלי וע"פ וקח נא מעט מים שבמלת נא נרמזים כל הארבע גליות כי נ"א ר"ת נ"בוכדנצר א"חשורוש והוא בבל מדי גם ר"ת ניקנור א"נטיוכוס שהם שרי יון גם ר"ת נ"ירון א"ספאסיונוס והוא גלות אדום עיי"ש וזה פי' המסורה הבא נ"א היינו הגליות והוא כדי הבא את האנשים הביתה היינו העלאות הנ"ק כי אנשי"ם באות מ' דמנצפ"ך עולה מקב"ץ נדח"ו עמו ישרא"ל וביתיה ר"ת בירכת ד"י ה"וא ת"עשיר והוא פסוק במשלי יו"ד ברכת ד' הוא תעשיר ולא יוסף עצב עמם והוא סוד תיקון אות ברית קודש וכמבואר במג"ע סוף פ' תולדות עיי"ש ואז הבא העיר זה ירושלים וכמ"ש הבעה"ט כאן לפי דרכו בפי' המסורה הנ"ל. <b>ויאמר</b> בי אדני שלח נא ביד תשלח. איתא בפרקי דר"א פרק מ' אמר לפניו רבון כל העולמים שלח נא ביד תשלח ביד אותו איש שאתה עתיד לשלוח וביארו בספרים שעיקר סירובו של משה הי' לפי שידע שעדיין אין מוכשרין לגאולה שלימה ע"כ סירב בשליחתו כי מה בצע בגאולת מצרים אם יצטרכו עוד גליות אחרות ע"כ ביקש שיהא אז התיקון השלם ותהי' הגאולה שלימה. ונ"ל לרמז זאת ג"ר בפסוק שלפנינו והוא עפי"מ שהבאתי לעיל בשם המג"ע על ואתחנן שכתב ע"פ אעברה נא שבמלת נא נרמזים כל הארבע גליות כו נ"א ר"ת נ"בוכדנצר א"חשורש והוא בבל מדי גם ר"ת נקנור א"נטיוכס שהם שרי יון גם ר"ת נ"ירון א"ספסיונוס. והוא גלות אדום עיי"ש במג"ע וזהו שביקש משה וקאמר שלח נא ר"ל שלח והעבר את נ"א והוא הארבע גליות הנרמזים בתיבת נ"א ביד תשלח בי"ד ר"ת דיוד ב"ן י"שי ור"ל שתשלח את הגואל צדק. והוא משיח שאתה עתיד לשלוח אותו ויהי' השתא הגאולה שלימה וגם מלת ביד רומז על משיח בן יוסף והוא עפמ"ש בספר קה"י בהשמטות ערך משיח בשם האר"י ז"ל שמשיח בן יוסף אחיזתו ביד והוא כתב שם שז"ס ובני ישראל יוצאים ביד רמה היינו כאשר יתרומם בחי' יד והוא משיח בן יוסף אז יהי' יציאת ישראל עיי"ש בדבריו וזהו ביד תשלח היינו שתשלח מי שאחיזתו ביד והוא משיח בן יוסף. וזהו דקאמר בי אדני והוזכר שם אדני דייקא כי ידוע אשר אדני הוא בחי' דבר ד'. כי אדנ"י ר"ת דיבר ד"י אישר נ"אמן עיין בס' קה"י ערך אדני והנה איתא בגמ' שבת דף קל"ח ע"ב דבר ד' זה הקץ [כתבתי במק"א הטעם. כי דב"ר די' גו' וה"י או"ר והוא הגאולה העתידה וכדאי' בזהר, ח"א בהשמטות דף רס"ג] ולכך כשביקש משה רבינו ע"ה שיהי' הגאולה שלימה וישלח את משיח וכנ"ל אמר בי אדני דייקא. <b>במסורה</b> על כן הם צעקים וגו' צעקים ב' דין ואידך קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. עיין בבעה"ט כאן מ"ש לפרש כוונת המסורה ולפי פירושו בא המסורה לשלב לכאן סיפא דקרא צעקים אלי מן האדמה עיי"ש בבעה"ט. ועוד לאלוה מילין לפרש כוונת המסורה על דרך שבא לשלב לכאן הך דצעקום אלי מן האדמה דהנה כתב בפרע"ח בשער חג המצות פרק א' שישראל שהיו בגלות מצרים הן היו מאותן הניצוצין של קרי שהוציאם אדה"ר באותן ק"ל שנה ונתגלגלו בדור המבול ואח"כ נתגלגלו בדור הפלגה וגלות מצרים הי' כדי לצרף הנשמות ההם ע"כ מררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים כדי לצרפם עיי"ש והנה איתא בז"ח פרשת בראשית בסתרי אותיות כשחטא אדה"ר נגרש מג"ט לארץ שהוא התחתונה מז' ארצות וכשהרהר בתשובה העלהו הקב"ה אל הארץ הב' שנקרא אדמה ושם צורת בני נשא שהוליד אדה"ר בק"ל שנה מלילית עיי"ש [שוב ראיתי בילקוט ראובני בפרשת בראשית ובילקוט רדשם ערך אדם
שמביאים כן בשם הזהר ולא נמצא זאת בזהר רק בזהר חדש. ושוב מצאתי זאת בזהר בראשית בהשמטות דף רנ"ג ע"ב] זהו כוונת המסורה הם צעקים היינו בגלות מצרים מן העבודה בחומר ובלבנים מי המה הצעקים צעקים אלי מן האדמה היינו הצעקים המה האנשים מן האדמה והיינו מאותן הניצוצין של קרי מאדה"ר שהן באדמה ולאלו מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים כדי לצרף אותן הנשמות. ויש להוסיף עוד ע"ז בדרך רמז צעקים אלי מן האדמה אשר צעקי"ם גי' קר"י, ואל"ו מ"ן האדמ"ה גי' קו"ף ואיתא בזהר פ' תרומה דף קמ"ח ע"ב אשת זנונים [והיא לילות וכמ"ש בכסא מלך בתיקון שתין ותלת] אות דילה הוא אות ק' כגוונא דקופא אצל בני נשא ומפרש בדרך אמת שם כדמיון קוף שהוא רוצה להדמות בכל מעשיו לבני אדם ואינו יכול להתדמות אף כן הקליפה כנגד המוח שהוא הקדושה עיי"ש גם הר"ת א"לו מ"ן ה"אדמה הם ר"ת א"דם מ"בול ה"פלגה. וכ"ז רומז שהנשמות מהניצוצין שצ קרו שהן באדמה שהוציא אדה"ר ע"י לילית שאות דילה הוא ק' שהיא כדמיון קו"ף אצל ב"א ונתגלגלו בדור המבול ובדור הפלגה המה הצטקום בגלות מצרים מן העבודה. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל עפמ"ש בזהר ובתיקונים כשנפתחו נ' שערי בינה יצאו ישראל ממצרים כי בבונה תליא כל חירות וכל גאולה ולכך נזכר בתורה נ' פעמים יציאת מצרים לרמז על נ' שערי בינה ועיין בילקוט ראובני בפרשת יתרו מש"ש בשם ספר שערי אורה מה שכתב הטעם למה הגאולה וחירות תליא בנ' שערו בינה עיי"ש וזהו כוונת המסורה צעקים אלי לאמר ונלכה נזבחה לאלקינו והיינו שצעקים על הגאולה וחירות צעקים אלי מן האדמה אדמ"ה גו' נ' והוא נ' שערי בינה וכ"כ בסידור האר"י ז"ל בכוונת ק"ש בפסוק למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה עיי"ש וגם א"לי מ"ן ה"אדמה ר"ת אמ"ה ואם נחשוב האלף בסוד אלף הוא אלף מ"ם והוא מספר חמשי"ם שער"י בינ"ה. והיינו שהם צעקים על הגאולה וחירות שתבוא מן חמשים שמרי בינה. <b>במסורה</b> תכבד העבודה וגו' תכבד ב' דין ואידך יומם ולילה תכבד עלי ידיך. ונראה עפי"מ דאיתא במד"ר שהיו בידן מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן לפי שהיו נוחין בשבת אמר להם פרעה תכבד העבודה על האנשים וגו' אל יהיו משתעשעין ואל יהו נפשין ביום השבת עיי"ש והנה זה ודאי דאין כוונת המדרש שרצון פרעה הי' דדוקא בשבת לא יהיו נוחין אבל יום אחר בשבוע יהיו נוחין אלא הכוונה הוא שאמר להם פרעה תכבד העבודה ולא יהיו נוחין כלל לא בחול ולא בשבת וז"פ וברור בכוונת המדרש. וזה י"ל ג"כ בפסוק תכבד העבודה וגו' ויעשו בה ב"ה גי' ז' והיינו שיעבדו כל ז' ימים ולא יהיו נוחין כלל בשום יום גם ויעשו עולה מספר ז"פ יו"ם והיינו שיעשו כל ז' ימים. וזהו שמשלב המסורה הפסוק יומם ולילה וגו'. כי יומים וליל"ה תכב"ד על"ו ידיך עולה מספר תשמ"ז והוא מספר חו"ל שבית [שב"ת נחשב בספרים למספר תש"ג כמספר נחל"ת יעק"ב אבו"ך] ובא המסורה בזה לרמז דמה שאמר פרעה תכבד העבודה וגו' היינו שיעבדו בחול ובשבת. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל די"ל שכוונת הכתוב שלפנינו תכבד העבודה וגו' הוא על לימוד התורם דהנה לימוד התורה מיקרי עשיי' וכמ"ש הבעה"ט בפרשת בחקותי ועשיתם אתם אח"ם אותיות אמ"ת ר"ל שתתעסקו בתורה דכתיב בה עשיי' שכל טוב לכל עושיהם עיי"ש וכן משמע מפירש"י ברכות דף י"ד ע"ב ד"ה ומתני פירקן שלימוד מיקרי עשיי' וכ"כ בהדיא בהגהות הב"ח שם עיי"ש וכן הוא בגמ' סנהדרין דף נ"ט דאיתא שם דאפי' עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככ"ג שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הרי שרז"ל דרשו מלת יעשה שהוא לימוד. וזהו ויעשו בם ר"ל שילמדו את התורה כי ב"ה עולם ז' והוא התורה כדכתיב חצבה עמודי שבעה. ואל ישטו בדברי שקר היינו דברים בטלים וכן מפרש התרגום אונקלוס ולא יתעסקון בפתגמין בטלין וקאמר תכבד העבודה על האנשים כי בלימוד התורה צריך אדם לעמול ולטרוח בה הרבה ביגיעה רבה ושפיר נופל עי"ז לשון תכבד העבודה כי זה הוא עבודה כבדה. וזהו שמשלב המסורה הפסוק יומם ולילה תכבד עלי ידך כי תכבד עלי ידך רומז על לימוד התורה והוא עפמ"ש במג"ט על ואתחנן אופן קנ"ז שהתורה ניתנה ג"פ בסיני באהל מועד בערבות מואב ובכל פעם נכרתו עלי' מ"ח בריתות ג"פ מ"ח עולים קמ"ד וז"ס קנני ראשית דרכו קד"ם מפעליו עיי"ש במג"ט וטל"ו ידיך עולם קמ"ד והוא סוד התורה וזהו תכבד עלי ידך היינו לימוד התורם וזהו שאמר יומם ולילה תכבד עלי ידך דייקא יומם ולילה כי גבי התורה כתיב והגית בו יומם ולילה גם יומ"ם וליל"ה תכבד על"י ידיך עולה קו"ל תור"ה.
<b>חידושי</b><b> </b><b>הלכות</b> <b>במד"ר</b> בפרשתינו איתא ויאמר בילדכן את העבריות למה ציום להרוג אותם ע"י המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהן עכ"ל ועיין בחידושי הרש"ש שהקשה דלעיל בב"ר פרשה ל"ד איתא דב"נ חיוב ע"י שליח ומתרץ דאפשר דהכוונה התם דוקא בשכרו וכמו שדרשו שם לעיל מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו וכ"מ ברמב"ם בפ"ב מהל' רוצח ועיי"ש במשל"מ מ"ש בשם הריטב"א עכ"ל, ולא ניחא לו בתירוצו דמלבד דאין זה מספיק אליבא דכ"ע דהנה באמת ברמב"ם בהלכות רוצח שם משמע שדעתו הוא לחלק כן לענין שיהא השליח מחייב בד"ש בין שליח בשכר ובין שליח באמירה בעלמא והמשל"מ שם מביא בשם הריטב"א בפרק האיש מקדש שכתב כן להדיא. אולם הש"ך בחו"מ סי' ל"ב מביא בשם הריטב"א בפרק האיש מקדש להיפך דאפי' בדיבורא בעלמא חייב המשלח בד"ש וכבר כתבתי בספרי אלפי מנשה. על חו"מ בסי' ל"ב דבהריטב"א בפרק האיש מקדש איתא כמו שהביא הש"ך בשמו ולא כמו שהביא המשל"מ בשמו וכתבתי שם דהרמב"ם סובר כתוס' בב"ק דף ניו שהביא הש"ך שם שמחלקים כן להדיא בין שליח בשכר ובין שליח בדיבורא בעלמא וא"כ תירוץ הרש"ש הנ"ל יתכן רק אליבא דתוס' ורמב"ם אבל לדעת הריטב"א וכן הסכים עמו הש"ך שם ליתא לתירוצו ועוד דהנה בב"ר שם פרשה ל"ד מתחלה קאמר מיד איש אחיו זה השוכר להרוג את חבירו ואח"כ קאמר שם דב"נ נהרג ע"י שליח ויליף לה מדכתיב שופך דם האדם ע"י אדם דמו ישפך ועיין בתומים בסי' ל"ב שמביא שם דברי המדרש אלו וכתב דכל המפורשים נתקשו בדברי המדרש אלו חדא דל"ל תרי קראי ועוד למה נקט מתחלה השוכר ולא השולח, ומתרץ הוא ז"ל דכל אחד ענין בפ"ע הוא דהשוכר הוא שלא אמר לי' בתורת שליחות לך הרוג רק אמר לו אם תהרוג תקבל פרס ושולח הוא בתורת שליחות לך הרוג פלוני, ולכך צריך תרתי קראי עיי"ש בתומים וא"כ לפי"ז הרי דעת המדרש הוא דב"נ כשאמר לשליחו לך הרוג פלוני חייב המשלח אפי' בדיבורא בעלמא וא"כ ליתא כלל לתירוץ הרש"ש הנ"ל. <b>ולפענ"ד</b> נ"ל ליישב דהנה אין שליחות לעכו"ם ל"ש אינהו לדידן ול"ש אנן לדידהו וכדאיתא בש"ס ב"מ דף ע"א וכן קי"ל בחו"מ סי' קפ"ח סעיף א' [לחומרא יש שליחות לעכו"ם לדעת כמה פוסקים אולם זה הוא רק מדרבנן עיין רש"י ותוס' ב"מ שם ובמח"א הלכות שלוחין סי' י"ד ובח"ס חאו"ח סי' פ"ד] אך עכו"ם לעכו"ם יש שליחות לדעת כמה פוסקים עיין ש"ך חו"מ סי' רמ"ג סק"ה. ובמג"א סי' תמ"ח ובב"ש באע"ז סוף סי' ה' ובפתחי תשובה שם ובקצה"ח סי' קפ"ח ובאב"מ סי' ה' עיי"ש והנה כבר כתבו הקדמונים דמשנבדל אברהם אבינו ע"ה במילה יצאו ישראל מדין בני נח וא"כ א"ש דברי המד"ר הנ"ל ולק"מ דשפיר קאמר המדרש כאן גבי המילדות העבריות שיפרע הקב"ה מהן ולא מן פרעה כיון דאין שליחות ישראל לעכו"ם ומה דקאמר בב"ר דב"נ חייב ע"י שליח התם הכוונה הוא דב"נ ששלח ב"נ אחר ועכו"ם לעכו"ם יש שליחות. <b>ולפי</b> הנ"ל לא קשה נמי קושית הרש"ש שם על המהרש"א בסנהדרין דף נ"ז שכתב דפרעה ציוה להן להמילדות העבריות להרגן קודם שיצאו לאויר העולם משום דישראל אינו מוזהר על העוברין וכתב הרש"ש דהוא תמוה דאדרבה לדעת רבינא בב"מ דף יו"ד היכא דהשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו וכ"פ הרמ"א בחו"מ רס"י קפ"ב עכ"ד ולפי הנ"ל לק"מ דהא ישראל לעכו"ם אין שליחות וא"כ הכא אף שהישראל השליח לאו בר חיובא הוא לא מחייב שולחו פרעה. ושוב ראיתי בפרשת דרכים בדרך צדקם דרוש י"ז שכתב ג"כ כדברי המהרש"א הנ"ל והוא כתב שם דירא פרעה אולי לא ישמעו אליו המילדות בשפיכת דמים ולפיכך ציוה להמילדות העבריות דוקא ונתן להם עצה להרוג קודם צאתם לאויר העולם ובזה אין המילדות מוזהרים עיי"ש ולפי דבריו לא יוקשם כלל קושית הרש"ש הנ"ל דבכה"ג יש שלד"ע ומחייב המשלח דהרי פרעה לא חש כלל לזה מה שיהא הוא חייב אלא שירא פרעה שלא ושמעו אליו המילדות בשפיכת דמים כיון דהם מוזהרים לכך ציום להמילדות שהן אינן מוזהרים על עוברין ואולי וגם כוונת המהרש"א שם הוא כדברי הפר"ד ולק"מ. <b>הנה</b> לפי"ד המהרש"א והפר"ד הנ"ל שפרעה ציוה להמילדות העבריות להרגן קודם שיצאו לאויר העולם וכן מוכרע בגמרא פ"ג דסוטה וכמ"ש המהרש"א והפר"ד שם דאיתא שם בגמרא שפרעה מסר להמילדות סימן גדול ירכותי' מצטננות וכו' בן פניו למטה בת פני' למעלה וכן היא במד"ר כאן ולמה צריך לסימן זה וע"כ משום שציוה להורגן קודם שיצאו לאויר העולם לכן הוצרך לסימן זה עיי"ש ולפי"ז קשה מה קאמרי במד"ר הנ"ל שאמר פרעה שהקב"ה
יפרע מהן והיינו מן המילדות וכמ"ש המח"כ שם עיי"ש והרי כיון שציוה להרגן קודם שיצאו לאויר העולם ומילדות העבריות אינן מוזהרין על עוברין ומותרין להרוג עוברין א"כ גם מהן לא יפרע הקב"ה. <b>אולם</b> לק"מ דהנה מ"ש המהרש"א והפר"ד הנ"ל שהמילדות העבריות לא היו מוזהרין על עוברין בע"כ דהם אזלי בשיטת האומרים דמשנבדל אברהם אבינו ע"ה במילה יצאו בניו מכלל בני, נח לגמרי אפי' להקל וכ"כ בהדיא הפר"ד שם אמנם דעת המד"ר הוא דלא יצאו מכלל ב"נ רק לחומרא אבל לא להקל וכמ"ש הפר"ד בדרך האתרים דרוש א' עיי"ש וא"כ שפיר קאמר במדיר הנ"ל שאמר פרעה שהקב"ה יפרע מהן והיינו מן המולדות. כיון דלהקל לא יצאו מכלל ב"נ יהיו נהרגים ג"כ על העוברוי, מיהו לפי"ז הרי לכאורה קשיא אמאי ציוה פרעה להרגן קודם שיצאו לאויר העולם דוקא דהא לשיטת המד"ר ל"ש טעמא דמהרש"א והפר"ד הנ"ל. אולם הפר"ד שם מביא בשם המהר"ש יפה שכתב טעם אחר למה שציוה פרעה להרגן קודם שיצאו לאויר העולם והוא משום להסתר הדבר כל שאפשר שתחשוב האם שמת בבטנה עיי"ש וא"כ ניחא שפיר גם לשיטת המד"ר. <b>ודע</b> דמ"ש המהרש"א והפר"ד הנ"ל דמש"ה ציוה פרעה להמילדות העבריות להרוג הולד קודם שיצא לאויר העולם משום דישראל אינו מוזהר על העוברין ומשמע מדבריהם דאין כאן איסור כלל צ"ע בעיני דהא בהדיא כתבו התוס' בסנהדרין דף נ"ט ע"א ד"ה ליכא ובחולין דף ל"ג דיה אחד כותי דעל העוברין דעכו"ם חייב וישראל פטור מ"מ לא שרי דמו איכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי עיי"ש. ורציתי לומר דלק"מ על המהרש"א והפר"ד מהתוס' דיש לומר דדעת המהרש"א והפר"ד הוא דמ"ש התוס' דלישראל לא שרי להרוג עוברין היינו מדרבנן וכן ראיתי בשו"ת אמונת שמואל סי' י"ד שכתב כן דבישראל להרוג עוברין אין בו איסור דאורייתא אלא קצת איסור דרבנן דהא שרינן לכתחלה בחי' ודוחין נפש מפני נפש כשלא הוציא עובר אח ראשו עיי"ש ובודאי כן הוא ג"כ דעת המהרש"א והפר"ד ומ"מ שפיר כתבו שצו"ה פרעה להמולדות העבריות להרוג קודם שיצא לאויר העולם משום שהם אינן מוזהרים להרוג את העוברין כיון דלדידהו ליכא איסור דאורייתא רק איסור דרבנן וקודם שניתנה התורה לא היו משמרים איסור דרבנן וכמ"ש לקמן בפרשת וישב בשם הפרמ"ג שכתב כן בספרו שושנת העמקים עיי"ש אמנם דברי האמונת שמואל צ"ע בעיני. דאי לישראל רק מדרבנן אסור להרוג עוברין שוב שייך מי איכא מידי וכו' וכמבואר בתוס' חולין שם במ"ש שם דר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת לא ס"ל מי איכא מידי וכו' עיי"ש ועיין גם בחי' הר"ן בסנהדרין דף נ"ז ע"א ד"ה כותי בכותי שהקשה שם דאם גזל עכו"ם רק מדרבנן אסור ומה"ת מותר א"כ איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור עיי"ש ומה שמביא האמונת שמואל ראי' מחי' דדוחין נפש מפני נפש אין ראי' דבאמת הרמב"ם כתב הטעם משום רודף וכן הוא ג"כ בש"ע חו"מ ועיין בסמ"ע שם ובנוב"י מהדו"ת חחו"מ סי' נ"ט עיי"ש וצ"ע. <b>ותפתח</b> ותראהו את הילד והנה נער בוכה ופירש"י והנה נער בוכה קולו כנער. והקשה הרא"ם דאלו הן דברי ר' יהודה בסוטה דף י"ב אבל ר' נחמי' השיב לו א"כ עשית למשה רבינו בעל מום אלא וכו' והאיך תפס רש"י ז"ל דברי ר' יהודה ועי"ש מ"ש לתרץ ועיין בספר דברי דוד מבעל טו"ז מ"ש לתרץ. וראיתי בספר בנין אריאל עה"ת שמתרץ דברי רש"י ז"ל אלו על דרך הפלפול דהנה רש"י בסוטה שם פירש הא דעשית למשה רבינו בע"מ והוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר וע"ז יש לתרץ דהא קיי"ל כהן שעשה עבודת לוי חייב מיתה או מלקות עכ"פ ובזבחים דף ק"א אמר רב משה רבינו ע"ה כ"ג הי' ולפי"ז ע"כ לא עשה עבודת לוי שהוא השיר וא"כ אין מום זה דקולו עב פוסל בו דפסול בלוים כשר בכהנים. אבל התם בסוגי' מותיב אדרב מהא דתניא בת"כ אם נאמר קדשי קדשים למה נאמר קדשים קלים וכו' הו"א ק"ק הותרו מכללן לזר מה לאו שהותרו למשה בשמיני למלואים ש"מ דלאו כהן הוי ומשני לא שהותר לזר בבמה וכדברי האומר יש מנחה בבמה. והנה בסוף זבחים איתא דר' יהודה סובר אין מנחה בבמה. וא"כ לדידי' צריך לפרש הך צריכותא דקראי משום שמצינו קדשי קדשים הותרו. לזר היינו משרע"ה ולפי שיטתו של ר' יהודה שפיר מקשה לי' ר' נחמי' לדבריך שאתה סובר אין מנחה בבמה וא"כ משה רבינו לאו כהן הוא אלא זר א"כ עשית למשה רבינו בע"מ בעבודת לוו שפסול לשיר אבל רש"י בפ' אמור כתב הך צריכותא אליבא דמ"ד יש מנחה בבמה ולדידי' י"ל משרע"ה כהן הי' ולק"מ מה שהקשה ר' נחמי' לכך רש"י לשיטתו פירש כאן כר' יהודה עכ"ד והנה דבר חכמה אמר אבל במחילת כהדר"ג אין האמת כן כי
לפי הנראה הגאון בעל בנין אריאל בעת כותבו תירוץ זה לא עיין אז בפירש"י בפנים בפרשת אמור דברש"י בפרשת אמור איתא להיפך שרש"י ז"ל שם כתב בהדיא הך צריכותא דקראי כדעת הס"ד משום דמצינו קדשי קדשים הותר לזר במשה בשמיני למלואים עיי"ש וא"כ נפל תירוצו הנ"ל בבורא. ובאמת דברי רש"י ז"ל בפרשת אמור שם הם תמוהים דאמאי מביא רש"י ז"ל כדעת הס"ד שהותרו לזר היינו במשה והי' לו להביא כמסקנא שהותר לזר בבמה וכדברי האומר יש מנחה בבמה וכבר הקשה עליו הרא"ם בפרשת אמור ועיין בספר ד"ד בפרשת אמור מ"ש לתרץ מה דרש"י ז"ל נקט כדעת הס"ד וגם אנכי הארכתי בזה במק"א לתרץ דברי רש"י ז"ל עיין בחידושינו בחידושי הלכות לקמן בפרשת אמור אבל הא עכ"פ לפי"ד רש"י בפרשת אמור ליתא לתירוץ הבנין אריאל הנ"ל. <b>אך</b> יש לקיים תירוצו של הבנין אריאל הנ"ל עפי"ד רש"י ז"ל בחומש כאן בפרשה זו ע"פ ויחר אף ד' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי וגו' וכתב רש"י וז"ל ריב"ק אומר כל חרון אף נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם וכו' א"ל ר' יוסי אף בזו נאמר בו רושם הלא אהרן אחיך הלוי שהי' עתיד להיות לוי ולא כהן והכהונה הייתי אומר לצאת ממך מעתה לא תהי' כן אלא הוא יהי' כהן ואתה לויי שנאמר ומשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי עכ"ל והנה לכאורה דבריו תמוהים דנראה לכאורה דמפיק מהאי קרא דמשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי שמשה לוי הי' ולא כהן וחלא בזבחים דף ק"ב ע"א איתא וי"א לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה שנאמר ומשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי ופירש"י בניו יקראו על שבט הלוי אבל הוא כהן עיי"ש הרי דהי"א ילפי מהאי קרא שמשה כהן הי' כל ימיו ואף דהי"א שם לאו מהאי קרא בלבד ילפי שמשה הי' כהן אלא אמרו עוד ואומר משה ואהרן בכהניו ואמרינן מאי ואומר וכ"ת לדורות הוא דכתיב ואומר משה ואהרן בכהניו ופירש"י וכ"ת לדורות הוא דכתיב לאחר זמן נכתב כשהיו מייחסים את הכהונה ואת הלוי' ולהכי נקט בניו יקראו דלא היל"ל משה יקרא על שבט הלוי שהרי לא קיים עי"ש אמנם הא עכ"פ ל"ש להוכיח מהקרא דבניו יקראו על שבט הלוי איפכא שמשה לא הי' כהן וראיתי בספר חק נתן בזבחים שם שעמד בזה על דברי רש"י כאן בחומש הנ"ל והוא מביא שם גם ממדיר דיליף ר' סימון מהאי קרא דבניו יקראו על שבט הלוי בלבד שמשה הי' כהן וע"כ מפרש שם דברי רש"י כאן בחומש הנ"ל דכוונתו הוא שפסקה כהונה מבניו אבל הוא הי' כהן וזהו שכתב והכהונה הייתי אומר לצאת ממך ר"ל מזרעך ומה שסיים הוא יהי' כהן ואתה הלוי אין הכוונה על משה עצמו רק על זרעו ולכך הביא מהאי קרא ומשה איש האלקים וגו' דמשמע מני' שמשה הי' כהן אבל לא זרעו עיי"ש בחק נתן. ולפי"ז שוב עולה כהוגן תירוץ הבנין אריאל הנ"ל אחרי שרש"י ז"ל כאן בפרשה זו סובר שמשה הי' כהן ע"כ שפיר לפי שיטתו כאן פירש כאן כר' יהודה וכדברי הבנין אריאל הנ"ל והבן. ולא אכחד שראיתי להרא"ם סוף פרשת צו ע"פ ויקטר המזבחה שכתב שם וז"ל אעפ"י שלא הי' משה כהן שכבר נטלה כהנתו ממנו ונתן לאהרן אחיו כמו שדרשו ז"ל בפסוק ויחר אף ד' במשה. ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי בזבחים בפרק טבול יום והביאו רש"י בפירושו עכ"ד ומבואר בדבריו שהוא ז"ל הבין כוונת רשיי כאן בחומש ע"פ ויחר אף ד' במשה וכו' הנ"ל דדעתו הוא שמשה לא הי' כהן. אמנם לא העיר כלל דא"כ הרי דברי רש"י ז"ל תמוהים בזה שמביא הקרא דמשה איש האלקים וגו' וכנ"ל ע"כ נ"ל עוקר כמ"ש בספר חק לתן הנ"ל. <b>ובהיותי</b> בזה יש אתי להעיר דבזבחים שם פריך לרב דאמר משרע"ה כ"ג סי' מהא דקאמרו ר' יהודה ור"ש לר' נחמי' דאמר מפני אנינות נשרף השעיר והלא פנחס הי' עמהם ואם איתא שמשה רבינו כהן הי' לימא והלא משה רבינו הי' עמהם ומשני שאני משה דטריד בשכינה עיי"ש ולפי פירש"י סוטה הנ"ל בהא דקאמר ר' נחמי' לר' והודה א"כ עשית למשה רבינו בע"מ דהוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר. מה מקשה דלימא והלא משה רבינו הי' עמהם הלא לפי פירש"י סוטה הנ"ל סובר ר' נחמי' שמשה לוי הי' א"כ שפיר לא קאמרי ר"י ור"ש לר' נחמי' הלא משם רבינו הי' עמהם אחרי דלר"נ לשיטתו משה רבינו לא הי' כהן. ועוד אמאי לא פריך הש"ס בזבחים שם לרב דאמר משה רבינו כ"ג הי' מהא דר"י ור"נ בסוטה הנ"ל דמבואר שמשה הי' לוי ולא כהן וצ"ט. ומזה יש ראי' לפירוש המהרש"א בסוטה שם שהוא אינו מפרש הא דאמר ר"נ א"כ עשית למשה רבינו בע"מ כפירש"י שם הנ"ל אלא דלאו משום דלוי הי' אלא כל שינוי שבאדם בברייתו משאר כל אדם נקרא בע"מ עיי"ש ולפי פירושו לק"מ קושיתינו מהסוגי' דזבחים הנ"ל. וראיתי
בעיון יעקב על העין יעקב בסוטה שם שהוא מביא ראי' לפירוש המהרש"א הנ"ל מהא דאיתא בבכורות דף מ"ד אמר רב משה רבינו עשר אמות הי' וכו' א"ל רב שימי לרב א"כ עשית למשה רבינו בע"מ דתנן גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו ה"ז בע"מ ע"כ היינו לאו משום שהוא לוי ופסול בקול קאמר עיי"ש ובמחילת כהדר"ג לא כיון יפה בזה דנהי דהתם בבכורות לאו משום שהוא לוו ולפסול בקול קאמר אבל מ"מ אין ראי' מהתם לפירוש המהרש"א בסוטה הנ"ל דהא התם בבכורות קאמר כן רב שימי לרב והרי רב ס"ל בזבחים דף ק"א הנ"ל שמשה רבינו כ"ג הי' ע"כ שפיר קאמר רב שימי לרב לשיטתו שמשה רבינו כ"ג הי' א"כ עשית למשה רבינו בע"מ דתנן גופו גדול מאבריו וכו' ה"ז בע"מ והיינו בכהן לעבודה וא"כ אין ראי' מהתם לפירוש המהרש"א בסוטה בהא דקאמר התם א"כ עשית למשה רבינו בע"מ דהוא משום דכל שינוי שבאדם בברייתו משאר כל אדם נקרא בעל מום. <b>ו</b><b>אר</b><b>א</b> <b>וידבר</b> וגו' ויאמר אליו אני ד' וארא וגו' ופירש"י וארא אל האבות. ונראה בזה עפמ"ש בתיקונים תיקון חמשין וחמש וז"ל וירא ישראל את היד הגדולה ודתניינא יד החזקה הה"ד וביד חזקה וגו' ורזא דמלה ד' אלקינו ד' יד הגדולה כוז"ו במוכס"ז כוז"ו יד החזקה וכו' וכלא כח פרקין דאתמר בהון ועתה יגדל נא כח ד' וכו' ועוד אות יד דאיתקרו רמה ודא הוי' יוד הי ואו הי ואית יד תנינא אהיו' אלף הא יוד הא ודא כח בזמנא דחבו ישראל אסתלק האי כח מנייהו ואיתמר בהון ילכו בלא כח לפני רודף עיי"ש ועיי"ש עוד בהקדמה שכתב שם ג"כ די"ד פרקין דאצבעון יד ימינא אינון רמיזין ד' אלקינו ד' וי"ד פרקין דיד שמאלא רמיין כח"ו במוכס"ז כוז"ו וסיים שם והכי סליק אי"ה או"ה כ"ח דרמיזין בכסא כבוד מרום מראשון מיד דאסתלקו וילכו בלא כח לפני רודף עיי"ש ועיי"ש בכסא מלך פירושו. וי"ל כשדיבר הקב"ה עם משה רבינו ע"ה מזה שבני ישראל הם בגלותא במצרים ויוציא אותם מתחת סבלות מצרים רמז לו מיד כל הענין הנ"ל שיוציאם ביד הגדולה וביד חזקה שהם ברזא דהויו' אה"י' וברזא דד' אלקינו ד' וכוז"ו במוכס"ז כוז"ו וברזא דאי"ה או"ה וזהו ויאמר אליו אני ד' וארא ופרש"י וארא אל האבות כי אלי"ו גי' הו"י' אהיו'. אנ"י ד' ואר"א ס"ת אי"ה. ו"ארא א"ל ה"אבות וכדפירש"י ר"ת או"ה. ואר"א ר"ת איני ר"אשון ו"אני, א"חרון וכ"כ בס' א"נ לפי דרכו שם. ולפי דרכינו הכוונה היא אני ראשון היינו שמות ד' אלקינו ד' ואני אחרון היינו השמות שבאותיות שלאחריהם והם כוז"ו במוכס"ז כוז"ו והבן. <b>א"י</b> וארא ופירש"י וארא אל האבות עפמ"ש בזהר בפרשת לך דף צ"ד ע"א ע"פ ומבשרי אחזה אלוה מאו ומבשרי ומעצמו מבעי לי' אלא מבשרי ממש וכו' בכל זמנא דאתרשים ב"נ בהאי רשימא קדישא דהא את מני' חמא לקב"ה מיני' ממש וכו' ואי זכי ונטיר שכינתא לא איתפרש מני' עיי"ש ועיין עוד מזה בזהר בפרשת שלח דף קס"ו ריש ע"א עיי"ש וזשפירש"י וארא אל האבות כי אבו"ת ר"ת ו"אתה א"ת ב"רותי ת"שמור ור"ל דמי ששימר הברית יראם אליו הקב"ה ושכינתי". <b>לכן</b> אמר לבני ישראל וגו' כתב הבעה"ט לכן עולה ק' שבזכות אברהם שהוליד בן למאה ויצחק שמצא מאה שערים ויעקב שהוליד כל תולדותיו למאה שנים. יצאו עכ"ד ראיתי בפי' עיטור בכורים על הבעה"ט שכתב שמלת יצאו אין לו שחר ונדחק שם לפרש שעד שנולדו כל בני יעקב יצאו מאה שנים א"נ י"ל שטוב להגי' שצ"ל מאה שנים עד שיצאו ור"ל עד שנאמר לו אותם נבואה ומלכים ממך יצאו ואותם נבואה נאמרה על בנימין באותו פרק שהי' יעקב בן מאה שנים עיי"ש ולא ידעתי מדוע לא הי' ניחא לי' לפרש מלת יצאו כפשוטו והיינו שכוונת הבעה"ט הוא שבזכות אברהם יצחק יעקב יצאו בני ישראל ממצרים וכן איתא ג"כ במד"ר בפרשת שמות פרשה א' סי' מ"ב אעפ"י שעשו תשובה לא יצאו משם אלמלא זכות אבות אברהם יצחק יעקב ובזכותם יצאו עיי"ש] ולדעתי נ"ל לרמז ג"כ כדבריו שבזכות אברהם יצחק יעקב יצאו ועל דרך אחר והוא לכ"ן אמ"ר גי' אמ"ש ואיתא בספר יצירה שלש אמות אמ"ש שהן א"ויר מ"ים א"ש וידוע שהן כנגד ג' אבות כי מים הוא אברהם מדת חסד ואש הוא יצחק מדת גבורה ואויר הוא רוח והוא יעקב מדת תפארת וגם אמ"ר ר"ת א"ש מ"ים ר"וח. <b>ולפי</b> דברי הבעה"ט הנ"ל שתיבת לכן בלבד רומז על אברהם יצחק יעקב שבזכותם יצאו. יש לומר עוד דהנה כתב בספר אמרי נועם בפרשת
ויחי ד"ה א"י האספו שהגאולה העתידה בב"א תהי' בכח השם יב"ק כידוע אשר הגאולה נקראת בשם לידה ושם זה מסוגל ליולדות עיי"ש והנה בודאי גם הגאולה ממצרים הי' בכח זה השם יב"ק מטעם זה שהגאולה נקראת בשם לידה ושם זה מסוגל ליולדות ולפי"ז יש לרמז אשר לכ"ן באות ן' דמנצפ"ך עולה אברהם יצח"ק יעק"ב עם יב"ק רמז שבזכות אברהם יצחק יעקב ובכח השם וב"ק יצאו. <b>א"י</b> לכן אמר לבנ"י אני ד' והוצאתי וגו' ובמסורה לכן אמר ב' דין ואידך לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. ונראה דהנה הבעה"ט כתב שהארבע לשונות של גאולה הנאמרים כאן הם כנגד ד' מלכיות ובאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום וע"כ כתיב בו' ולקחתי כאדם הלוקח בחזקה שהוא קשה מכולם עיי"ש והנה אף דקאמר הקב"ה להגיד לישראל הארבע לשונות של גאולה כנגד הארבע גליות שיגאלם מן הארבע גליות אמנם עיקר הכוונה הי' להודיע לישראל שיגאלם מן הגלות האחרון והוא גלות אדום כי הגאולה מן גלות אדום היא גאולה שלימה שלא תהא אחרי' תו שום גלות עוד וא"כ שפיר עיקר הכוונה הי' להודיע להם לישראל הגאולה מן גלות אדום. וזהו דפתח וקאמר לכן אמר כי לכ"ן אמיר עולה מנח"ם ב"ן עמוא"ל והוא משיח בן דוד שיבא לגאלינו מן גלות אדום בב"א גם אם נחשוב האות ן' מתיבת לכ"ן באות ן' דמנצפ"ך עולה לכ"ן אמ"ר מספר משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוס"ף בהתכוללם יחד. והנה מ"ש הבעה"ט דבאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום וע"כ כתיב בי' ולקחתי כאדם הלוקח בחזקה לדעתי נ"ל עוד דמש"ה כנגד הגאולה מגלות אדום כתיב ולקחתי דאיתא בזהר חדש פ' בראשית שהגאולה מן גלות אדום תהי' בזכות לימוד התורה וכן איתא ג"כ במד"ר פרשת צו דאין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות והכוונה היא ג"כ עיקר על גלות האחרון שתהי' הגאולה שלימה מן גלות אדום בזכות משניות. וזהו דעל הגאולה מן גלות האחרון קאמר ולקחתי כי ולקחתי הוא כנגד לימוד התורה ועדה"כ לקח טוב וכן וקח טוב וגם מלת ולקחתי רומז על לימוד משניות דוקא כי האות ל' ממלת ולקחתיו הוא לימוד וכמ"ש בספר קול אליהו מהגר"א אהא דכתיב עת ספוד עת רקוד דבכל העתים כתיב בל' ובשני עתים הללו כתיב בלא ל' דבא לרמז מה דאיתא בגמ' ניבטלין תיח מפני הוצאות המת והכנסת כלה לכן כתיב גבי שני עתים הללו בלא ל' דהוא לימוד לרמז דאז מבטלין הלימוד עיי"ש וכן מבואר בילקוט ריש משלי אשר אות ל' מורה על לימוד וכמו שמפרש הזית רענן שם עיי"ש וה"נ הכא האות ל' מתיבת ולקחת"ו רומז על לימוד ושאר האותיות וקחת"ו עולה מספר תקכ"ד כמנין הפרקים שבששה סדרי משנה שהן תקכ"ד פרקים וכנודע ורמז במלת ולקחתי שבזכות לימוד התורה ומשניות דוקא תהי' הגאולה האחרונה שהיא מן גלות אדום. וזהו שמשלב המסורה. לכאן הפסוק לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום והרצון בזה לרמז כדברינו דמה דקאמר כאן ארבע לשונות של גאולה כנגד הארבע גליות עיקר הכוונה הוא להודיע לישראל הגאולה מן גלות האחרון ושתהא בזכות לימוד התורה ומשניות דוקא כי מ"ש הנני נותן לו את בריתי שלום מפרש התרגום יוב"ע שם גזר לי' ית קיימי שלים ואעבדיני' מלאך קיים ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא עיי"ש וכוונתו שנותן לו ברית שלום שיהא מלאך קיים היינו שיהא אליהו שהוא מלאך קיים ויבא לבשר על הגאולה מן הגלות האחרון וכמ"ש הנני שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול וגו' וא"כ הרי מה דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום הכוונה היא רק שיגאלם מן גלות האחרון וכמו כן כאן בפרשתינו, דכתיב ג"כ לכן אמר וגו' וקאמר כאן ארבע לשונות של גאולה כנגד הארבע גליות עיקר הכוונה הוא להודיע להם לישראל שיגאלם מן הגלות האחרון. והנה מה שפנחס והוא אליהו יבשר על הגאולה מן גלות האחרון נ"ל דזה הוא ג"כ משום שהגאולה תהי' בזכות לימוד התורה ומשניות דוקא שהוא תורה שבע"פ וכנ"ל ופנחס והוא אליהו הוא יסוד תורה שבע"פ וכמ"ש המג"ע בכמה מקומות לכן יתיר הוא כל הספיקות שבש"ס וכדאיתא בגמרא תיק"ו שהוא ר"ת ת"שבי י"תרץ ק"ושיות ו"איבעיות ע"כ שפיר יהא פנחס והוא אליהו המבשר הגאולה מן גלות האחרון וזה מרומז ג"כ בפסוק הנני נותן לו את בריתי שלום כי הננ"י נת"ן בתורה כתיב נתן חסר ו'] עולה מספר תרט"ו והוא מספר חכמ"ה בינ"ה דע"ת בהתכוללם יחד בסוד הכולל ומשניות הוא לקבל תלת עילאי חב"ד וכמ"ש בספר קה"י בשם המגיד משרים פרשת צו ואת בריתי שלום בריתי היא התורה וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ובריתי שלום מורה על משניות דוקא שמסיימת בשלום. נמצא שנרמז בפסוק הנני נותן לו את בריתי שלום הגאולה מן גלות האחרון ושתהא בזכות לימוד משניות וא"ש המסורה הנ"ל וכנ"ל.
<b>ולקחתי</b> אתכם לי לעם וגו' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. הנה כאן כתיב סבלות מלא ו' ובפסוק שלפני זה דכתיב והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים כתיב סבלת חסר ו'. וראיתי בכתבי קודש מכ"ק מרן אבי הה"ק זצ"ל שכתב טעם לזה כי סבלות מלא ו' מורה על משא יותר כבידה מאם נכתב חסר ורומז בזה הכתוב עפ"י מאמר רעיא מהימנא על פסוק זה וידעתם כי אני ד' אלקיכם שרומז בכאן פקודא קדמאה להאמין בהשי"ת בדרך כלל שהשי"ת ברא כל עלמין וממלא כל עלמין וסיבב כל עלמין וע"ז רומז ג"כ במה שנכתב כאן סבלות מ"ו שמורה על משא יותר כבידה ותגבורות הדינים ח"ו אעפו"כ המאמין שהכל הוא מהשי"ת אזי השי"ת מוציא אותו לחירות ומציל אותו מכל הדינים השולטים עליו עכדה"ק. והנה לפי דבריו שסבלות מלא ו' מורה על משא יותר כבידה יש לומר עוד מה דכתיב כאן סבלות מלא ו' עפמ"ש הבעה"ט אשר ד' לשונות של גאולה נאמר כאן והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי כנגד ד' מלכיות ובאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום וע"כ כתיב בי' ולקחתי כאדם הלוקח בחזקה שהוא קשה מכולם עיי"ש ע"כ כאן בפסוק דולקחתי אתכם וגו' דקאי על גלות אדום כתיב סבלות מלא ו' שמורה על משא יותר כבידה וכדברי כ"ק אבי זצ"ל הנ"ל כי גלות אדום הוא קשה מכולם וכובד הגלות הוא יותר מבשאר גליות. ומלת מצרים דכתיב גם כאן מתחת סבלות מצרים יתכן גם על גלות אדום כי כל המלכיות נקראים ע"ש מצרים ע"ש שמצירות לישראל וכדאיתא במד"ר בפרשת בראשית פרשה ט"ז. וגם יש לרמז לזה אשר סבלות מצרים מלא ו' היינו גלות אדום כי סבלו"ת [מלא ו'] גי' גלו"ת אדו"ם טה"א ומצרים הוא כי כל המלכיות נקראים ע"ש מצרים ע"ש שמצירות לישראל וכנ"ל. <b>שלח</b> את עמי ויעבדני במדבר. הנה אמרו דל אין אין יסורין בלא עון וגם. אמרו ז"ל יסורין ממרקין עונותיו של אדם. והנה מי שהוא אוחז במדת ענוה הקב"ה מעביר מעליו העונות ופשעים וכמאמרם ז"ל בר"ה דף י"ז נושא עון ועובר על פשט למי נושא עון למי שעובר על פשע וכו' למי שמשים עצמו כשירים עיי"ש ועיין ברש"י בסנהדרין דף קי"א שמפרש שמשים עצמו כשירים שירים אין נחשבין כך אינו חשיב בעיניו ואינו מתגאה עיי"ש ולפי"ז מי שמשים עצמו כשירים שאוחז במדת ענוה שעי"ז הקב"ה נושא עונותיו ממילא היסורים בדילין ממנו אחרי שאין יסירון בלא עון והיסורים הם רק למרק העונות ואי ליכא עון ממילא ליכא יסורים וזהו שלח את עמי עמיו ר"ת ייסורין ממרקין ע"ונות ור"ל אם תרצה לשלח את היסורן שהם באים למרק העונות העצה לזה ויעבדני במדבר היינו שהעבדות השם יהא מתוך הכנעה וענוה כי מדבר מורה על הכנעה וענוה וכמו שדרשו רז"ל וממדבר מתנה שמשים עצמו כמדבר שהכל דשין בו. <b>א"י</b> שלח את עמי ויעבדוני במדבר. הנה ידוע מפי הצדיקים שהאכילה הוא עבודה להבורא יתברך שמו כמו תפלה ובפרט האכילה של שבת קודש שהוא מצוה בודאי דהוי עבודה כמו תפלה. אולם יש חילוק בין עבודה של תפלה לעבודה של אכילה דהעבודה של תפלה הוא עם כל הרמ"ח אברים וכמו שאנו אומרים בתפלת נשמת כל חי ע"כ אברים שפלגת בנו וכו' הן הם יודו ויברכו וישבחו וגו' כד"ש כל עצמותי תאמרנה ד' וגו' אבל העבודה של אכילה אינה עם כל הרמ"ח אברים דהא יש אבר אחד ושמו נסכוי שאינו נהנה רק מסעודת מלוה מלכה וכמ"ש הב"י והטו"ז באו"ח סי' ש' בשם הסידורים וא"כ הרי לגבי אבר זה לא הוי האכילה עבודה כיון שאינו נהנה מהאכילה כלל אך בסעודת מלוה מלכא שגם האבר נסכוי נהנה ממנה אז גם לגבי אבר זה הוי האכילה עבודה והוי האכילה בסעודת מלוה מלכא עבודה עם כל הרמ"ח אברים. והנה כתב בס' א"נ בפרשת משפטים ע"פ אם כסף תלוה את עמי אשר תיבת עמי רומז על ג' סעודות של שבת כי עמיו ר"ת מ"לכות ע"תוקא י"עקב ותלו"ה את עמיו רומז על סעודת מלוה מלכא עיי"ש וזהו שלח את עמי שלח הוא לשון לוי' כמו ואברהם הולך עמם לשלחם וכן פירשו במד"ר ויהי בשלח פרעה את העם אין שילוח האמור כאן אלא לוי' עיי"ש ורומז שלח את עמי על סעודת מלוה מלכא וכמ"ש הא"נ הנ"ל ע"פ תלוה את עמי. ויעבדוני במדבר במדב"ר גי' רמ"ח ור"ל שבסעודת מלוה מלכא יעבדוני עם האכילה עם כל הרמ"ח אברים ואפי' עם האבר ששמו נסכוי וכנ"ל. <b>והנה</b> לא שמעת עד כה כה אמר די. עיין בבעה"ט שדרש הסמוכין כה כה כו כ"ה בא"ת ב"ש ל"ץ וב"פ ל"ץ עולה ר"מ וכ"כ מכות לקו במצרים מ' ועל הים ר' וזהו שרמז לו לא תשמע עד שתלקה כמנין כם כם וזהו שנאמר לץ חכה ופתי יערים כמנין לץ לץ עכ"ד. והנה זה הוא רק לר"א דאמר דבמצרים לקו ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים
מכות אבל לריה"ג דאמר דבמצרים לקו עשר מכות ועל הים לקי חמשים מכות וכן לר"ע דאמר דבמצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות ל"ש הרמז של הבעה"ט. ולדעתי יש לרמז כדבריו במלות כה כה גופי' ולא בהאותיות א"ת ב"ש של כה כה עפי"מ דאיתא במד"ר בפרשת שמות פרשה ה' על זה שאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו א"ל הקב"ה רשע מי ד' אמרת במי אתה לוקה הם חמשים מכות כמנין מ"י שהביא הקב"ה על המצריים בים וכו' דיא מי ד' סרס אותו מי ים הים הודיעך ד' עיי"ש במד"ר ובמת"כ שם. והנה מבואר מדברי המדרש אלו דמה דקאמר מתחלה במי אתה לוקה הם חמשים מכות וכו' הוא משום שתפס המדרש לעיקר כריה"ג שבמצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות ומה דקאמר אח"כ ד"א מי ד' סרס אותו מי ים וכו' זה קאמר אליבא דכ"ע. וזהו לא שמעת עד כה כה שרמז לו שלא תשמע את ד' עד כ"ה כ"ה העולם כמנין חמשים והוא חמשים מכות שלקו על הים או שרמז לו כ"ה כ"ה כמנין י"ם שהים הודיעך את השם וכדברי המדרש הנ"ל. <b>א"י</b> עפמ"ש בזהר ובתיקונים דכשנפתחו נ' שערי בינה נגאלו ממצרים ולכך נזכר נ' פעמים יציאת מצרים בתורה לרמז על נ' שערי בינה ועיין בילקוט ראובני בפרשת יתרו שמביא בשם ספר שערי אורה שכתב הטעם שאלמלא נפתחו נ' שערי בינה אין יכולת ישראל לצאת ממצרים לפי ששרו של מצרים כביר ואין יכול לו אלא הבינה שיש למעלה בנ' שערים כי בבינה תלוי' כל חירות וכל גאולה לפי שהוא למעלה מכל השרים עיי"ש וזהו לא שמעת עד כה כה שרמז לו שלא תשמע עד שיפתחו נ' שערי בינה כמנין כ"ה כ"ה. <b>ושמתי</b> פדת במסורה פדת ג' דין חסר ובי' מלאים פדות שלח לעמו והרבה עמו פדות ומפרש הבעה"ט כי זה לא הי' פדות שלם אלא מפני הערוב אבל לעתיד הרבה עמו פדות ויהי' גאולה שלימה עכ"ל. <b>הנה</b> י"ל מה שעל לעתיד שיהי' הגאולה שלימה כתיב פדות מלא ו' דהנה איתא במד"ר בפרשת משפטים פרשה ל' סי' ב' כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ משנים אלה תולדות השמים והארץ ואלה תולדות פרץ וטעם גדול יש להם למה אמר אלה תולדות השמים והארץ מלא מפני שברא הקב"ה אח עולמו ולא הי' מלאך המות בעולם ובשביל כך הוא מלא וכיון שחטא אדם וחוה חסר הקב"ה כל תולדת שבמקרא וכיון שעמד פרץ נעשה תולדות שלו מלא שמשיחנו עומד הימנו ובימיו הקב"ה מבליט את המות שנאמר בלט המות לנצח לפיכך תולדות השמים והארץ ותולדות פרץ מלא עכ"ל המדרש ומבואר דכוונת המדרש הוא שאות ו' רומז על חיים ולכך בהעדר החיים ח"ו נעדר אות ו' וכשיבא משיחינו במהרה בימינו ויהי' בלט המות לנצח ויהי' המשכת החיים אז ישיב אות ו' וכן איתא ג"כ בזהר בפרשת במדבר דף קכ"א ריש ע"א שאות ו' אילנא דחיי הוא עי"ש ועיין גם בזהר ח"א בהשמטות דף ר"ס ע"ב ורס"א דאיתא שם וז"ל ובג"כ וזאת התורה אתחבר ו' בזאת וכדון אשר שם משה סם חיים וכו' עיי"ש ולכך כאן במכות ערוב נהי שהבדיל הקב"ה את ישראל מן הערוב ולא הי' הערוב שולט בהם להשחיתם אבל הרי עדיין מלאך המות שולט בעולם ע"כ כתיב כאן פדת חסר ו' אבל לעתיד שיהי' הגאולה שלימה ויהי' בלט המות לנצח ע"כ כתיב שם פדות מלא ו'. <b>עוד</b> י"ל כי פדו"ת מלא וי גי' גלויות אדו"ם ע"כ כתיב פדות מלא ו' כדי לרמז שהפדות הוא מגלות אדום. <b>ועוד</b> י"ל דהנה איתא בתיקונים תיקון כ"ב ע"פ ובשלום תובלון אשר ב' ווי"ן הן תרין משיחין עיי"ש [עיין גם בזהר בפרשת וירא מ"פ ולא ידע בשכבה ובקומה שכתב דמש"ה כתיב ובקומה בו' כיון דזמין מלכא משיחא לנפקא מני' ובגין כך אשתלים הכא בו' עיי"ש] ולכך בפדות דלעתיד כתיב ב"פ פדות מלא ווי"ן והוא בפסוק פדות שלח לעמו ובפסוק והרבה עמו פדות רמז שלעתיד יהא הפדות ע"י ב' משיחין שהן ב' וויין. ויש לומר עוד אשר ב"פ פדות מלא ו' רומז על התרין משיחין ועל אליהו הנביא שיבוא עם התרין משיחין כי ב"פ פדו"ת מלא ו'] בהתכוללם יחד עולים מספר תתקע"א והוא מספר מנח"ם ב"ן עמיא"ל [הוא משיח ב"ד] נחמי"ה ב"ן תושיא"ל [הוא משיח ב"י] אליה"ו הנבי"א. <b>הנה</b> לפי מה דמבואר מדברי הבעה"ט שהוא מפרש גם הפסוק דפדות שלח לעמו דהכוונה הוא טל הגאולה העתידה שיהי' גאולה שלימה ולא כמו שפירשו שם המפורשים פסוק זה על גאולת מצרים. יש לרמז דהנה איתא בזהר בראשית דף כ"ה ע"ב וז"ל אבל פורקנא לאו איהו תליא אלא בעמלק עד דיתמחי עיי"ש וזהו יש לרמז אשר פדוית של"מ לעמ"ו עולה מחיה אמח"ה א"ת זכיר עמל"ק [עיין בכנפי יונה ח"ב סי' נ"א שחושב שם מחה אמחה
את זכר עמלק למספר תתקע"ד עיי"ש] רומז שימחה זכר עמלק ויהי' הגאולה שלימה. <b>בא</b> <b>בא</b> אל פרעה וגו'. איתא בזוה"ק בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' ר"י פתח אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון כמה אצטריכו בני נשא למהך באורחי דקב"ה ולמינטר פקודי דאורייתא וכו' עיי"ש וצריך להבין שייכות דברים אלו לכאן וכבר כ' בזה בספר נוע"מ ובס' א"נ וגם אנכי אענה חלקי דהנה כתבו בספרים שבמצרים הי' הדיבור של תורה בגלות וכשיצאו ממצרים לא הי' עוד הדיבור בגלות וע"כ נקרא החג פסח כי פס"ח הוא פ"ה ס"ח עכ"ד. והנה מה שהי' הדיבור של תורה בגלות במצרים הענין הוא לדעתי עפמ"ש בספר נועם מגדים בפרשת וישב בשם הזהר אשר גילוי הסודות ורזין דאורייתא אינן נמסרין רק לנטרי ברית והוא ז"ל הוסיף שם דגם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אינו יכול רק מי ששומר הברית עיי"ש ועיין גם בספר בנ"י במאמריו לחודש תשרי מאמר ד' סי' כ"ט שהוא ז"ל הוציא שם כן מדברי הח"ז דמאן דלא נטיר אות ברית א"א להשיג מושכלות בתורה ואפי' פשטיות התורה דהיינו לכווין הלכה לאמתה אינו יכול עיי"ש והנה ידוע שפרעה מנע את בניו מפרי' ורבי' וכמ"ש ז"ל וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ ועי"ז גרם להשפיע חלילה לחוץ למקום הקליפות ולכך שפיר כתבו בספרים שבמצרים הי' הדיבור של תורה בגלות <b>והנה</b> ע"י שמירת שבת קודש מתקנין פגם אות ברית קודש וכמ"ש בס' ר"ח בשער הקדושה פי"ז ד"ה וכן מכלל תשובת העון הזה עיי"ש וגם בספרים כתבו רמז לזה אשר שב"ת עולה לשו"ן מעו"ר וגם אנכי אמרתי שזה סוד מה שדרשו רז"ל וביום השביעי שבת וינפש וי אבדה נפש ר"ל וביום השביעי היינו ביום השביעי שהוא שבת. שבת הוא. לשון חזרה מלשון וישובו המים והיינו ששב וחזר אל הקדושה וינפש וי אבדה נפש היינו הטיפין שאבדה בחי' צ"ע וירדו לבין הקליפות כי נפ"ש עולם צדי"ק יסו"ד עול"ם וכנודע. וא"כ מאחר שע"י כח מצות שבת מתקנין אות ברית ממילא ע"ו כח מצות שבת יכולין להשיג פשטיות התורה וסודות התורה. וזהו שכתב הבעה"ט בפרשת ויקהל הישב"ת וייאמ"ר ר"ת וס"ת תור"ה שעיקר לימוד התורה הוא ביום השבת  עיי"ש וכן איתא ג"כ במדרשים והטעם הפשוט הוא כיון דביום השבת אין העם טרודין במלאכתם ובעסקם ע"כ יכולים ללמוד תורה בדעה צלולה ולפי האמור יש עוד טעם בנו אחרי דע"ו פגם הברית א"א להשיג לא סודות התורה ולא פשטיות התורה וכמ"ש בספר נוע"מ ובי"ו הנ"ל ובשבת שע"י מצות שבת מתקנין אות ברית קודש וכנ"ל וזהו הרמוז ה"שבית ו"יאמ"ר ר"ת וס"ת תור"ה שעיקר לימוד התורה הוא בשבת כי בשבת יוכל להשיג פשטיות התורה וסודות התורה. <b>והנה</b> מה שבכח מצות שבת מתקנין פגם הברית נ"ל הטעם עפמ"ש במג"פ פרשת נח אשר דור המבול שחטאו בעריות פגמו בשם י"ה יו"ד שבאיש וה' שבאשה ונשאר אש [כ"כ ג"כ בלק"ת סוף פרשת אחרי שפגם ג"ע הוא באו"א עילאה שהם ו"ה שבשם עי"ש] וזה שנדונו ברותחין וזה שגברו המים חמש עשרה אמה ששם של י"ה עשה משפט בדור המבול וזה בחזקי' שחטא בברית שלא נשא אשה וכו', וכשקיבל על עצמו לתקן שם י"ה שלקח אשה הוסיפו לו ט"ו שנים ודש חזקי"ה חזק י"ה עכ"ל ויוצא מדבריו שמי שפוגם באות ברית פוגם בשם י"ה ונשאר אש. ולפי"ז שפיר בכח מצות שבת מתקנין פגם זה כי שבת הוא סוד י"ה וכמ"ש בס' א"נ בפרשת שמות ועוד בהרבה מקומות בשם האר"י ז"ל. וז"ש האר"י ז"ל בכוונת רחיצה במים חמין בערב שבת לכווין סוד רשפי אש שלהבת יה דע"י שלהובא דאשא בכח שם י"ה במילואו ובהכאה מגרשין הקליפות עיי"ש בסידור ועיין גם בלק"ת בפרשת וירא בדרוש סוד עמון ומואב עיי"ש ולפי האמור מובן הענין כי עם א"ש שלהבת ו"ה מתקנין מה שנפגם ע"י פגם הברית השם י"ה יו"ד מאיש וה' מאשה ונשאר א"ש. <b>והנה</b> אקדים לך עוד הקדמה אחת והוא מה דנודע שהפוגם באות ברית נקרא רע ונופל לתשי"ו עצמות דקליפה שהן כמנין קר"ו במילואו קו"ף רי"ש יו"ד. <b>ומעתה</b> יתפרש הכתוב שלפנינו בא אל פרעה וגו' ודברי הזוה"ק הנ"ל כי פרע"ם הוא אותיות פ"ה ר"ע וכמ"ש בספרים ופ"ה גי' מיל"ה ורע הוא הפוגם באות ברית שנקרא רע וכנ"ל וקאמר בא אל
פרעה בא דייקא כי בא רומז על שבת כי ב"א בצירוף אותיות א"ת ב"ש הוא אותיות א"ת ב"ש והם אותיות שב"ת ואות א' הנוסף רומז כי א' הוא אחד ושבת הוא יחודה ואין לה בן זוג וכדאיתא במד"ר וכן איתא בזהר רזא דשבת איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד וגם א"ת ב"ש גי' נחל"ת יעק"ב אבי"ך והוא סוד שבת וכנודע. כ"י אנ"י גי' י"ה במילוי אלפי"ן ובההי"ן וביודי"ן וכמו שחשב האר"י ז"ל בכוונת רחיצה במים חמין בע"ש שם ו"ה במילוי אלפי"ן ובההי"ן וביודי"ן שיעלה הו"י', אדנ"י עיי"ש. הכבדתי את לבו הכבדתי ה"א לשון כיבוד הבית וכמו והאחרון הכביד [ישעי' סי' ח'] ופרש"י טיאט את הכל במכבד את הבית עיי"ש וכן הוא במד"ר בפתיחה דאיכה סי' ה' עיי"ש. את לבו ר"ל האמצעי מפרעה וכמו בלב ים והיינו האותיות האמצעים מפרע"ה והם אותיות ר"ע רומז על פגם אות ברית שנקרא רע. ואת לב עבדיו היינו האותיות האמצעים מעבדיו והם עולים מספר תשי"ו שהם תשי"ו עצמות דקליפה והוא דהנה מה שאמר ואת לב עבדיו בודאי היינו ועציו ועיין גם באוה"ח שכתב ג"כ ואת לב עבדיו טעם כובד לב עבדיו לבל יעצהו לשלח עיי"ש הרי שגם הוא ז"ל מפרש לב עבדיו היינו יועציו והנה יועצי פרעה הוי בלעם איוב יתרו וכדאיתא בש"ס סוטה דף י"א והאותיות האמצעים מבלע"ם הם ל"ע ומן אוו"ב הם י"ו ומן יתר"ו הם ת"ר ואותיות אלו ל"ע י"ו ת"ר עולים מספר תשי"ו רומז על תשי"ו עצמות דקליפה וכוונת הקרא הוא שבכח מצות שבת הנרמז במלת ב"א ובכח שם י"ה הנרמז במלת "י אנ"י וכנ"ל יכביד ר"ל יבער את לב שרעה ולב עבדיו שהם אותיות ר"ע ומספר תשי"ו כנגד תשי"ו עצמות דקליפה וכנ"ל כי שבת ושם י"ה הם תיקון לזה וכנ"ל וזהו למען שיתי אותותי אלה בקרבו היינו אותיות התורה כי מלת אלה רומז על התורה וכמ"ש במג"ע בפרשת לך ע"פ ויקח לו את כל אלה שמלת אלה רומז על התורה עיי"ש בטעמיו ועיין גם במד"ר בראשית פרשה י"ב דאיתא שם אלה הוא התורה שנאמר אלה החקים עיי"ש וקאמר למען שיתי אותותי אלה והיינו אותיות התורה כי כשיכניע את הרע ויהא מתוקן הפגם אות ברית אז יוכל להשיג פשטיות התורה וסודות התורה וכנ"ל וזהו דקאמר בקרבו דייקא דלכאורה יש לדקדק אחרי דקאמר הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו א"כ הול"ל למען שיתי אותותי אלה בקרבם וכמ"ש בפסוק שאחר זה ואת אותותי אשר שמתי בם ולדרכינו ניחא דמש"ה קאמר בקרבו דייקא ולא בקרבם כי בזה הכוונה היא רק על פרעה בלבד דייקא כי ר"ל כשיבער אותיות ר"ע מקרב פרע"ה וישאר אותיות פ"ה ישים אותיות התורה בקרבו היינו בתוך הפה ויוכל הפה לדבר בדברי תורה ולהשיג שכליות התורה. וזהו שכתב רש"י ז"ל בא אל פרעה והתרם בו כי והתר"ה אותיות התור"ה גם התרא"ה גי' תור"ה רומז כנ"ל דהכוונה היא כאן על התורה. וזהו שפתח הזוה"ק הכא אשרי העם יודעי תרועה וגו' כמה איצטריכו ב"נ למהך באורחו דקב"ה ולמינטר פקודי דאורייתא כי אשר"י ר"ת א"והבי ד' ש"נאו ר"ע או כמ"ש בס' א"נ בפרשת בלק ובא"נ ח"ב על מועדים במאמריו לר"ה לפי דרכו שם אשר אשר"י ר"ת ר"שפי א"ש ש"להבת י"ה עיי"ש וכוונת הזהר היא שאוהבי ד' שהם שנאו רע ואינם פוגמים כלל באות ברית שהפוגם באות ברית נקרא רע או המתקנין בחי' זו בשלהובא דאשא בכח י"ה ומגרשין הקליפות עי"ז הם יודעי תרועה היינו שיודעים את התורה כי תרוע"ה הוא אותיות תור"ה ע' וכמ"ש בספרים וכן הוא בתיקונים תקונא עסרין וחד וזיל תרועה דאיהי תורה שבעין ענפין. <b>א"י</b> מה שמ ביא הזוה"ק כאן הפסוק אשרי העם יודעי תרועה. דהנה כאן נאמר מכת ארבה והנה כ"ק מרן אבי הה"ק זצ"ל בפירושו על הטעמים זרקא סגול כתב אשר מכת ארבה רומז על הגאולה העתידה כי מכת ארבה יצאה מבינה וגאולת מצרים הי' ע"י בינה וכן יהי' לעתיד ועיי"ש מ"ש בפסוק ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ עיי"ש ויש להוסיף עוד על זה אשר ארב"ה עולה יצח"ק והגאולה העתידה תהי' ע"י יצח"ק וכנודע. וזהו שמביא הזוה"ק כאן הפסוק אשרי העם יודעי תרועה כי ע"י מצות תקיעת שופר נזכה להגאולה שלימה וכמבואר במד"ר בפרשת וירא ועיין גם בספרי מטה מנשה בהמאמרים לר"ה מה שכתבתי כמה רמזים לזה שע"י מצות תקיעת שופר נזכה לביאת משיח עיי"ש בספרי וכעת הנני מוסיף לומר אשר גם בפסוק אשרי העם יודעי תרועה מרומז הגואלום כי ידע"י [בפסוק כתיב ידעי בלא ו' אחר היו"ד] תרוע"ה עולה מנח"ם ב"ן עמוא"ל משי"ח ב"ן דוי"ד [ביו"ד לע"ל יהי' דויד מלא יו"ד וכמ"ש בדה"י דויד מלא יו"ד] וכל התיבות אשר"י הע"ם ידע"י תרוע"ה עולה משי"ח ב"ן דוי"ד משי"ח ב"ן יוס"ף אליה"ו הנבי"א זכו"ר לטו"ב [והוא כמו שאנו אומרים בבהמ"ז הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור. לטוב ויבשר לנו ב"ט ישועות
ונחמות וכמ"ש הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול] בהתכוללם יחד ולכך שפיר מביא הזוה"ק כאן דייקא הפסוק אשרי העם יודעי תרועה. <b>ולמען</b> תספר באזני בנך ובן בנך. איתא במד"ר אשר מכת ארבה נאמר לו למשה ברמז ולמען תספר באזני בנך זו מכח ארבה כמה דתימא עלי' לבניכם ספרו עיי"ש והנה מלבד מה דיליף לה מגז"ש י"ל עוד דהנה במה דקאמר למען תספר באזני בנך ובן בנך יש לדקדק טובא חדא דאמאי קאמר באזני דייקא הלא הול"ל תספר לבנך ובן בנך ואידך מה קאמר בנך ובן בנך הלא הול"ל תספר לבניכם, וכמו במכת ארבה בימי יואל דכתיב עלי' לבניכם ספרו ולא כתיב לא אזני ולא בני בניכם וה"נ כאן הול"ל הכי. אך נ"ל דבהא דקאמר תספר באזני בנך ובן בנך בזה רמז לו על מכת ארבה והוא עפי"מ דאיתא בכתבי האר"י זיל אשר ד' מכות ארבה חושך מכת בכורות וקו"ס הכה אותם בד' מילואי הוי' על הסדר ממטה למעלה ומכת ארבה נמשך ממילוי ההי"ן שהוא שם ב"ן עיי"ש וזהו דקאמר למען תספר באזני בנך ובן בנך דייקא באזני ודייקא ובן בנך כי רמז לו בזה על מכת ארבה כי אזן בניך ובין בניך עולה ארב"ה ב"ן. <b>במסורה</b> ויעל הארבה וגו' וינח בכל גבול מצרים. וינח ב' דין ואידך וינח ביום השביעי ועיין בבעה"ט שמפרש מלמד שנח הארבה בשבת עיי"ש והוא פלא מדוע נח הארבה בשבת וכי צריך הארבה לנוח בשבת ואמאי לא נח גם הצפרדע בשבת. אך לדעתי יש עוד דברים בגו בזה שנח הארבה בשבת דהנה ארבה הוא בבינה וכמ"ש בילקוט ראובני בשם המגיד עיי"ש וכן הוא ג"כ בכתבי האר"י ז"ל והנה ידוע אשר מן בינה דינין מתערין וא"כ ארבה שהוא בבינה הוא דין וגם ארב"ה גי' יצח"ק והוא בחי' דין והנה ידוע שבשבת ליכא שליטת הדינים וכדאיתא בזהר כד עייל שבתא וכו' וכל דינין מתעברין מינה. וזהו שנח הארבה בשבת לרמז שבשבת ליכא שליטת הדינים כלל. <b>ולדעתי</b> י"ל המסורה הנ"ל וינח בכל גבול מצרים וינח ביום השביעי עפי"מ שרשום בזכרוני מה שראיתי כבר בספר אחד ואין על זכרוני כעת באיזה ספר שכתב לתרץ סתירת הגמרא דבמקום אחד אמרו זיל לוו עלי ואני פורע ובמק"א אמרו ז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והרי מאמרים אלו סותרים להדדי וכבר עמדו בזה התוס' ומתרץ הוא שרבותינו ז"ל רמזי בזה ענין בטחון שיש שני עניני בטחון אחד מצד הרחבה שמתנהג עצמו בהרחבה ולוה לו על זה שיהי' לו בהרחבה ובוטח בד' שבודאי יהא לו לשלם ולא יהא נקרא לוה רשע ולא ישלם ושני הוא מצד הצומצים שמסתפק עצמו במיעוט וסומך על בטחון בהשי"ת שהשי"ת בודאי יעזור לו שיהי' לו הרחבה וזהו כוונת שני מאמרים ז"ל הנ"ל לוו עלי ואני פורע זה הוא הבטחין מצד הרחבה ועשה שבתך חול וכו' זה הוא הבטחון מצדה הצומצים זת"ד. והנה שם הבטחון הוא אותיות הקודמים משם אלקיים שהם אכדט"מ העולים מספר ע"ד בסוד בטחו בד' עדי ע"ד וכנודע מהאר"י ז"ל וזהו שמשלב המסורה וינח בכל גבול מצרים עם וינח ביום השביעי כי ויניח גי' ע"ד והוא מספר שם הבטחון הנ"ל וזהו ב"פ וינ"ח רומז על שני עניני בטחון והם אחד וינח בכל גבול מצרים וזה הוא הבטחון מצד הצומצים ומצר כי מצרים הוא לשון מצר ואידך וינח ביום השביעי וזה הוא הבטחון מצד הרחבה כי ביום השביעי מורה על הרחבה וכטעם ביום השביעי כטוב לב המלך ביין גם השביעי הוא לשון שבע וכמו שפירשו ז"ל במד"ר בחודש השביעי שהוא שבע במצות כן הכא יאמר וינח ביום השביעי שהוא שבע בכל מיני טובות יהי' לו מדת בטחון. <b>דבר</b> נא באזני העם. וישאלו איש מאת רעהו וגו' כתב רש"י ז"ל וכן הוא בגמרא ברכות דף ט' שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ויל"ד מה קאמרו אותו צדיק אברהם דלכאורה. מלות אותו צדיק הוא שפת יתר דהי' די לומר שלא יאמר אברהם וכו' דאטו לא ידעינן שאברהם הי' צדיק. ונ"ל דהנה ידוע שמה שהבטיח הקב"ה לאברהם, אבינו ע"ה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הכוונה היא על הנצוצות הקדושים שיוציאו כל הני"ק שהיו במצרים מניצוצי קרי של אדה"ר באותן ק"ל שנים שפירש מאשתי. והנה ידוע שמי שמתקן אות ברית קודש ומעלה את הני"ק מבין הקליפות מיקרי צדיק ויש לרמז זאת ג"כ בפסוק ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אחרי כן ר"ל אחר אותיות כין שהם אותיות ל' ס' עולים מספר צ' והוא בחי' צדיק ורמז בזה שמה שיצאו ברכוש גדול היינו שיוציאו את הני"ק שנפלו בין הקליפות במצרים ויתקנו בחי' צדיק ולמטרה זו כיוונו רז"ל במתק לשונם דקאמרו כאן שלא יאמר אותו צדיק דייקא.
<b>החדש</b> הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. הנה ג"פ חדש כתיב בפסוק זה ועיין בבעה"ט מ"ש בזה ולדעתי י"ל עוד עפימ"ש המג"ט כאן בפרשה זו באופן ג' וז"ל החדש הזה לכם צריך אדם לחדש חידושין בתורה וכו' וז"ש החדש הזה לכם לעצמוכם משא"כ מה שאדם מאסף בשאר קנינים שהם כולם דבר חוץ אבל חידוש התורה הוא לכם עיי"ש [לכאורה צ"ע היכן נרמז כאן תורה אך בודאי כוונתו שמלת הזה רומז על התורה וכמו שדרשו רז"ל במגילה פ"ק הפסוק מה זה ועל מה זה שמא עברתם על חמשה חומשי תורה דכתיב מזה ומזה הם כתובים וכ"כ ג"כ ביפ"ת על המד"ר בפרשתינו אהא דאיתא שם במדרש ד"א החדש הזה לכם הה"ד ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו שהמדרש דורש החודש הזה לכם בשביל התורה שנקראת זה עפ"י מאמרם ז"ל הנ"ל עיי"ש] והנה לחידוש תורם צריך להיות יראת שמים וכמו שאמרו ז"ל אם אין יראה אין חכמה וכן אמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"א גבי לימוד התורה אי איכא יראת ד' אין אי לא לא. וזהו דכתיב ג"פ חדש בפסוק והוא החדש חדשים לחדשו כי החד"ש חדשיים חדשיו בלתי אות ל' ממלת לחדשי כי רק נטפל הוא להמלה עולה וראית שמי"ם ומרמז הכתוב מה שצריך אדם ללמוד תורה ולחדש חידושין בתורם ויהיו צמודים יחד עם יראת שמים. <b>א"י</b> מה דכתיב ג"פ חדש בפסוק זה עפמ"ש בספר בני יששכר במאמרי ר"ח מאמר ד' לפרש הפסוק שלום רב לאוהבי תורתך כי ע"ו לימוד התורה שנדרשת בי"ג מדות מעוררין י"ג מדות של רחמים והי"ג מדות כולם הם של חסד עליון וא"כ הם י"ג פעמים חס"ד והם נקראים שלום רב היינו שלו"ם במ"ם רבתי עולה תתקליו י"ג פעמים חס"ד וזהו שלו"ם ר"ב לאוהבי תורתך עיי"ש והנה כבר כתבנו למעלה בשם המג"ע אשר החדש הזה לכם רומז על לימוד התורה ולחדש חידושין בתורה וזהו דכתיב ג"פ חדש בפסוק כי ג"פ חד"ש עולה תתקליו י"ג פעמים חס"ד רומז שע"י לימוד התורה מעוררין י"ג מדות של רחמים י"ג פעמים חס"ד <b>בעשר</b> לחדש הזה ויקחו להם איש שה. באוה"ח מדייק תיבת להם ותיבת איש ל"ל שלא הי' צריך לומר אלא ויקחו שה וכתב דירצה בזה ע"ד שאמרו ז"ל בפסוק ויקחו לו תרומה אמר הקב"ה קחו אותי עמכם והוא אומר כאן לצד כי זה הוא מצוה ראשונה הודיעם השגת המצוה כי בעשותה ישרה עליו ד' שכינתו וכו' וזהו ויקחו להם איש אין איש אלא הקב"ה כי במצוה זו יקחו להם לקיחה גדולם ועצומה והוא איש שהוא אלקינו מלכינו זת"ד והנה דבריו הקדושים אמתיים הם והנני מוסיף על דבריו הקדושים דמ"ש הטעם שהודיעם כאן השגת המצוה דבעשותה ישרה די שכינתו עליו משום שזה הוא מצוה הראשונה לדעתי נ"ל עוד טעם דמש"ה הודיעם דוקא כאן במצוה זו דבעשיית המצוה ישרה ד' שכינתו עליו דהנה ידוע שאין השכינה שורה על בעלי גאוה וכמו שאמרו ז"ל כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם ורק מי שיש בו מדת ענוה עליו השכינה שורה וכמ"ש אשכון את דכא ושפל רוח והנה מצוה זו שיקחו שם זה מורם על מדת ענוה כי שם הוא בחי' ענוה וכנודע וזה הוא ג"כ הטעם מה שציוה ליקח השה בעשור לחודש דייקא מלבד הטעם שאמרו ז"ל משום שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה י"ל עוד לדרכינו כי עשור הוא יו"ד ואות יו"ד מורה על ענוה, וכנודע כי הוא קטנה מכל האותיות. ולכך שפיר הודיעם דייקא במצוה זו השגת המצוה דבעשייתה ישרה ד' שכינתו עליו וכמ"ש ויקחו להם איש שם וכמו שמפרש האוה"ח הנ"ל כי ע"י ענוה דוקא ישרה ד' שכינתו עליו. <b>א"י</b> בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. בהקדם דברי המד"ר זאת חקת הפסח זש"ה יהי לבי תמים בחקיך אמר דוד רבון העולם כשאני עוסק בחקיך לא יהא רשות ליצר הרע לחצוץ בו וכו' שלא יטעה אותי יצה"ר ואני מתבייש מן הצדיקים ועוד מתוך שהא מטעה אותי אני מונע עצמי מדברי תורה וכו' ואני מתבייש אלא עשה לבו אחד כדי שיהא עוסק בתורה בתמות הה"ד יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש עיי"ש במד"ר וצריך להבין מה שייכות מימרא זו דדוד להכא דייקא. ונראה. דהנה ידוע מספרים הקדושים דע"ו מדת ענוה מכניעין את היצה"ר ומגרשין אותו וכמ"ש רמז לזה. דוד אמר ד' לא גבה לבי במזמור קל"א כי קל"א גו' ס"מ וכן ענו"ה גי' ס"מ להורות ביטולו לגמרי ע"י ענוה וכן הוא ג"כ בזוה"ק שמפרש מאמרם ז"ל יזכור לו יום המיתה שע"י שיזכור לו יום מיתה ובא לידי מדה ענוה ועי"ז יגרשנו ועיין מזה באורך בס' נועם מגדים בפרשת מטות עיי"ש והנה מצות קרבן פסח הוא בשה ושה מורה על ענוה וכנודע וגם כתבתי לעיל שלכך ציוה ליקח את השה בעשור לחודש דיוקא כי עשור הוא יו"ד ואות יו"ד
מורה על ענוה כי הוא קטנה מכל האותיות וכנודע ולפי"ז שפיר יש שייכות למימרא דדוד שהביא המדרש הנ"ל למצוה זו דייקא כי ע"י מצוה זו שהוא מורה שיאחז אדם במדת ענוה עי"ז מבטלין את היצה"ר. וזהו יש לרמז ג"כ בפסוק שלפנינו ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית והמצוה הוא שיהי' שה לבית עיין ברש"י ז"ל והכוונה הוא לפי דרכינו כי לבי"ת ר"ת י"הי ל"בי ת"מים ב"חקיך והוא כמאמר המד"ר הנ"ל זאת חקת הפסח זש"ה יהי לבי תמים בחקיך. <b>אל</b> תאכלו ממנו נא וגו' כי אם צלי אש. יש לתת טעם בדרך רמז למה שציותה התורה לאכול את הפסח צלי אש דייקא. דהנה כתבו בספרים שבשם פסח מרומז השלשה שמות הפרנסה הנרשמים בפסוק פותח את ידך והם פ"או ס"אל ח"תך שהם ר"ת פס"ח וע"כ אמרו ז"ל דבפסח נידון על התבואה אולם הרי יש עוד שם הפרנסה והוא השם דיקרנוסא וכמו שנרשם באבינו מלכנו כתבנו בספר פרנסה וכלכלה בזכות שמך הגדול דיקרנוסא הממונה על הפרנסה. וזה הוא מה שציותה התורה לאכול את הקרבן פסח צלי אש דייקא למען שיהא נשלם בקרבן פסח כל השמות הפרנסה והיינו פאי סאל חתך דוקרנוסא כי פס"ח ר"ת פ"אי ס"אל ח"תך וכמ"ש בספרים וצל"י א"ש גי' דיקרנוס"א. <b>למען</b> תהי' תורת ד' בפיך. הגאון החיד"א ז"ל בפי' כסא רחמים על מס' סופרים בפ"א הל"א כתב דמה שאמרו ז"ל שע"י לימוד התורה תהא הגאולה שלימה זה הוא דוקא ע"י לימוד תורה שבע"פ וז"ס למען תהי' תורת ד' בפיך למע"ן גי' ק"ץ והוא קץ הגאולה תהי' תורת ד' בפיך כלומר תורה שבע"פ גם תור"ת די' בפי"ך ס"ת תכ"ה גי' משי"ח ב"ן דו"ד עה"כ עיי"ש והנני מוסיף על זה שהר"ת ת"ורת די' ביפיך הם ר"ת ת"למוד ירושלמי ב"בלי וגם תלמו"ד ירושלמ"ו בבל"ו עולים מספר משי"ח ב"ן דוי"ד ביו"ד לע"ל יהי' דויד מלא יו"ד וכנודע וכמ"ש בדה"י דויד מלא יו"ד] משי"ח בין יוס"ף אלוה"ו הנבי"א והן השלשה גואלים שיבואו לגאלינו בב"א. <b>והי'</b> כי יבאך ד' וגו' כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך. הנה כאן בפסוק זה כתיב יבאך חסר יו"ד ולעיל בפסוק ח' כתוב והי' כי יביאך מלא יו"ד ועיין ברבינו בחיי שכתב אשר יביאך הראשון דכתיב מלא יו"ד ירמוז על ביאה ראשונה של יהושע שנלחם יו"ד מלחמות וכו' והשני חסר למען יו"ד ירמוז לקיבוץ גליות שלעתיד שלא תצטרך שם מלחמה והזכיר בו כאשר נשבע לך ולאבותיך על היעודים והנחמות המופלאות שהתנבאו לנו הנביאים אחר האבות. ואמר בו ונתנה לך כי אז תהי' לנו הארץ מתנה עולמות ולא תחרב ע"ד עיי"ש. והנה לפי דבריו אשר והי' כי יבאך השני רומז על ביאה דלעתיד נ"ל עוד מה דכתיב יבאך חסר יו"ד דהנה הגאולה העתידה תהי' ע"י תרין משיחין משיח ב"ד ומשיח ב"י והנה גם משה רבינו ע"ה יבא עמהם לגאלינו וכדאיתא בזהר בכמה דוכתי ומהם בפרשת תצא דף רע"ח ע"א דאיתא שם וז"ל רעיא מהימנא וכו' ואנת הדרת לקב"ה ושכינתי' לאתרי' עילא ותתא ובגינך יתפרקון ישראל ויחזרו לאתרייהו ולית חילא למשיחון למפרק לישראל בר מינך עיי"ש ועיין עוד שם בזהר בעמוד ב' מ"ש שם ובגלותא בתראה תרין משיחין ישלח עמך עיי"ש ועיין בכסא מלך בת"ז תקונא עסרין ותרין ותקונא עסרין וחמשא מ"ש שם טעם למה יצטרכו המשיחין למרע"ה עיי"ש. וזהו דוהי' כי יבאך השני הרומז על ביאה דלעתיד וכדברי הרבינו בחיי הנ"ל כתוב יבאך חסר יו"ד כי יבא"ך חסר יו"ד] האלף בסוד אלף עולה מש"ה עם ב"פ משי"ח כי מש"ה נחשב בספרים למספר שמ"ו כמספר רצו"ן וכנודע. <b>ונתנה</b> לך כתב הבעה"ט ונתנה לך ג' תגין על הה"א לומר לך אם תשמור ה' חומשי תורה יתננה לך עיי"ש ועוד לאלוה מילין דהנה ארץ ישראל היא מקום פרנסה כי הוא ארץ זבת חלב ודבש וגם אמרו ז"ל אוירא דארץ ישראל מחכים. והנה במג"ע בפרשת מטות מסעי מביא בשם האר"י ז"ל שכתב שאות ה' יש לה ג' צורות א' ג' ווי"ן ב' ד"ו ג' ד"ו וכתב הוא ז"ל אשר ג' צורות אלו ד"י סיד חכמה ד"ו סוד בינה וו"ו סוד דעת עיי"ש וזהו ונתנם לך ויש ג' תגין על הה"א כי ונתנ"ה ליך באות ך' דמנצפ"ך עולה כל שמות הפרנסה והם פא"ו חת"ך סא"ל דיקרנוס"א והג' תגין על הה"א מורה על הג' צורות של הה"א שהן סוד חכמה בינה דעת וכנ"ל רמז שבארץ ישראל הוא השפעות פרנסה והשפעות חכמה. <b>ויהי</b> כי הקשה פרעה לשלחנו. הנה איתא בזהר בפרשת מקץ דף קצ"ה ע"א שפרעה ידע רק שם אלקים אבל שם הוי' לא ידע ובגין דמשה לא אתא לגבי' אלא בשמא דד' אמר לא ידעתי את ד' וזהו דכתיב ויחזק ד' את לב פרעה דמלה דא הוי
אתקיף לבי' ואקשי לי' עיי"ש. וזהו יש לרמז כ"י הקש"ה פרע"ה לשלחני"ו ס"ת הוי' רומז שהשם הוי' אקשי לבו של פרעה שלא לשלח את ב"י וכדברי הזוה"ק הנ"ל. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>האור</b> החיים בפסוק ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו' כתב וז"ל קשה איך שאל ישאל עבד ד' זבחי אלקים מאיש בזוי וטמא וכו' הגם שאמרה תורה איש איש לרבות נכרים אך לא לשאול ממנו אכן דברי פי חכם חן דקדק בלשונו ואמר ועשינו דהיל"ל לעשות לד' אלקינו אלא נתכווין לומר שהוא יתן בידם מקנה הראוי לזבחים ואנחנו נעשה לד' אלקינו לצורך עצמינו אלא שהוא ימציא להם מתנה שיסתפקו ממנה לזבחיהם לד' עכ"ד. ופלא האיך הי' בהעלם עיניו אז דברי המדרש רבה בפרשתינו דאיתא שם א"ל משה וכו' אלא גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות שנקרוב על שמך עיי"ש הרי שהמדרש מפרש שהזבחים ועולות הם להקריב על שם פרעה ולא להקריבם בשביל ישראל, ומה שהקשה האוה"ח דאיך שאל ישאל עבד ד' זבחי אלקים מאיש בזוי וטמא עיין לקמן מ"ש בזה. <b>גם</b> מ"ש עוד האוה"ח שם עפ"י דבריו הנ"ל דבזה לא קשה אומרו זבחים ועולות לתנא שאמר שאין מקבלין מאוה"ט אלא עולה ולא שלמים והרי מקרא מלא דיבר הכתוב כאן זבחים ועולות ולדברינו לא קשה עכ"ד. גם בזה אני תמה עליו דהלא קושיא זו מקשינן בגמרא זבחים דף קט"ז בהא דפליגי שם ר"א ור"י בריח אי ב"נ קרבו שלמים ח"א קרבו שלמים וח"א לא קרבו ורק עולות בלבד קרבו ופריך בגמרא שם מהאי קרא דכתיב ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לד' אלקינו ופרש"י זבחים ועולות זבחים היינו שלמים וקודם מתן תורה כולהו בני נח. ומשני זבחים לאכילה ועולות להקרבה. ופרש"י ומשני זבחים אינן שלמים, אלא לשון שחיטה בעלמא ולאכילה עיי"ש וא"כ ממילא לא קשה נמי קושיתו מהאי קרא להתנא שאמר שאין מקבלין מאוה"ע אלא עולה ולא שלמים אף אי נימא דכוונת הקרא הוא להקריב טל שם פרעה וכמו שמפרש המד"ר הנ"ל דהא מה דקאמר זבחים ועולות הכוונה היא זבחים לאכילה ועולות להקרבה. <b>איברא</b> נ"ל דהמדרש לפי פירושו הנ"ל דלהקריב על שם פרעה קאמר משה בע"כ דאינו מפרש זבחים לאכילה וכמו דמפרש בגמרא אלא דהמדרש מפרש גם זבחים להקרבה על שם פרעה. דהנה יש להוכיח מפרש"י זבחים הנ"ל שהוא ז"ל הבין דהגמרא מפרש הקרא דוואמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות כפי' האוה"ח הנ"ל דלהקריב בשביל ישראל קאמר משה. דהנה רש"י ז"ל מפרש בהקושיא זבחים היינו שלמים וקודם מתן תורה כולהו בני נח עכ"ל ואי כפי' המדרש הנ"ל דלהקריב על שם פרעה קאמר משה א"כ למאי כתב רש"י ז"ל דקודם מ"ת כולהו ב"נ הלא אף אם לא הי' לישראל דין ב"נ קודם מ"ת אבל פרעה הרי הי' ב"נ ושפיר קשה האיך קאמר משה לפרעה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות להקריב על שמך אלא ע"כ שרש"י ז"ל הבין שהגמרא מפרש הקרא דוואמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות כפי' האוה"ח דלהקריב בשביל ישראל קאמר לכן שפיר הוצרך רש"י ז"ל לסיים ולומר דקודם מ"ת כולהו ב"נ ושפיר קשה למ"ד דב"נ לא קרבו שלמים האיך קרבו ישראל הזבחים היינו שלמים. וצריך לדעת מנין יצא לו לרש"י ז"ל כן הלא דלמא גם הגמרא מפרש הקרא דויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות כמו שמפרש המדרש דלהקריב על שם פרעה קאמר. ונ"ל דיצא לו לרש"י ז"ל כן מתירוצא דהגמרא דמתרץ זבחים לאכילה ועולות להקרבה דהנה מהראוי הוא לפרש זבחים ועולות שניהם על גוונא חדא והיינו דשניהם הם או בשביל ישראל או בשביל פרעה כי זה דוחק הוא לפרש זבחים בשביל ישראל ועולות בשביל פרעה וא"כ מאחר דהגמרא מפרש זבחים לאכילה לישראל ממילא בע"כ דהגמרא מפרש גם עולות להקרבה דהוא בשביל ישראל וא"ש פרש"י הנ"ל מ"ש דקודם מית כולהו ב"נ וכנ"ל. ולפי"ז הרי צ"ל דהמדרש דמפרש הקרא דוואמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות דהוא להקריב על שם פרעה בע"כ דכוונת המדרש הוא לפרש שבין זבחים ובין עולות הוא להקרבה על שם פרעה ולא כהגמרא דמפרש זבחים לאכילה ועולות להקרבה. וא"כ שוב קשיא להמדרש קושית האוה"ח הנ"ל מהאי קרא למ"ד דאין מקבלין מאוה"ע רק עולות ולא שלמים וכן קשה ג"כ קושית הגמרא זבחים הנ"ל מהאי קרא למ"ד דב"נ לא קרבו שלמים.
<b>אך</b> באמת קושית האוה"ח מהאי קרא למ"ד דאין מקבלין מאוה"ע אלא עולות ולא שלמים מעיקרא ליתא דהא קודם מ"ת כולהו ב"נ וכמ"ש רשיי זבחים הנ"ל ועד כאן לא קאמר התנא והוא ר"ט במנחות דף ע"ג דאין מקבלין מאוה"ט אלא עולות ולא שלמים אלא לאחר מ"ת וכמו דיליף לה ר"ע שם מקרא דכתיב אשר יקריבו לד' לעולה עיי"ש וזה הוא לאחר מ"ת אבל קודם מ"ת שפיר ס"ל לר"ע דמקבלין מאוה"ע אפי' שלמים כיון דקודם מ"ת כולהו ב"נ וס"ל ג"כ לר"ע כמ"ד בזבחים דף קט"ז הנ"ל דב"נ קודם מ"ת קרבו שלמים. <b>מיהו</b> קושית הגמרא זבחים הנ"ל מהאי קרא דויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות למ"ד דב"נ לא קרבו שלמים זה שפיר קשיא לפי פי' המדרש הנ"ל דכוונת הקרא דויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות הוא להקריב על שם פרעה ולפי מה שכתבנו דכוונת המדרש הוא דלאו דוקא עולות הוא להקריב על שם פרעה אלא גם זבחים הוא להקריב ע"ש פרעה. <b>אך</b> נ"ל בזה דהנה פלוגתייהו דר"א ור"י בר"ח דבזבחים דף קט"ז הנ"ל דפליגי אי ב"נ קרבו שלמים נמצא ג"כ במדרש רבה במקומות הרבה והוא בפרשת בראשית פרשה כ"ב ופרשה ל"ד ובפרשת צו פרשה ט' ובפרשת נשא פרשה י"ג ובשיר השירים פרשה ד' [בגמרא איתא קרבו שלמים וח"א לא קרבו שלמים ולא קא מפרש מי אמר הכי ומי אמר הכי ובמד"ר איתא ר"א אומר קרבו שלמים ור"י בר"ח אומר לא קרבו שלמים] ושם הותיב ר"א לר"י בריח דאמר דלא קרבו שלמים מקראי דפריך בגמרא זבחים שם ומהאי קרא דוואמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות דמקשה בגמרא לא מקשה במד"ר כלל וצריך להבין אמאי לא מקשה במד"ר גם הך קושיא ונ"ל דהגמרא והמדרש כל אחד ואחד אזיל לפי שיטתי' בפירושא דקרא דויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות דהגמרא דמפרש הקרא דויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות היינו להקריב בשביל ישראל וכפי' האוה"ח הנ"ל וכמו שכתבתי בסמוך והיינו שפרעה ימציא להם מתנה שיסתפקו ממנה לזבחיהם לד' וכמ"ש האוה"ח שם הנ"ל לכן שפיר הי' קשה להגמרא מהאי קרא למ"ד דב"נ לא קרבו שלמים דאמאי קאמר גם זבחים הלא זבחים שהוא שלמים לא קרבו לכן משני בגמרא דזבחים הוא לאכילה ועולות להקרבה. אבל המד"ר דמפרש הקרא דוואמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות היינו להקריב על שם פרעה לפי"ז שפיר לא קשה כלל מהאי קרא למ"ד דב"נ לא קרבו שלמים דהנה לפי פי' המדרש שמשה קאמר לפרעה שהוא יתן בידם זבחים ועולות להקריב על שם פרעה הרי קשה לכאורה כמו שהקשה האוה"ח הנ"ל דאיך שאל ישאל משה עבד ד' זבחי אלקים מאיש בזוי וטמא. אך הדבר ניחא עפמ"ש הרמב"ן בפרשתינו בהאי קרא דויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים שלא אמר משה דבר זה ע"מ לעשות ולא עשה כן אבל הם דברי חיזוק ויאמר כי תכבד מאד יד די עליו ועל עמו עד כי גם זבחים ועולות וכל אשר לו יתן בעד נפשו ובאמת כי כאשר אמר להם פרעה וברכתם גם אותי הי' נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו אבל לא עלה על דעת משה לעשות זבח רשעים תועבה כי ד' חפץ דכאו לא לכפר עליו רק להענישו ולנער אותו ואת כל חילו עיי"ש ברמב"ן ונ"ל דכן הוא ג"כ כוונת המדרש הנ"ל שמשה לא שאל מאת פרעה זבחי אלקים להקריב על שם פרעה אלא שמשה א"ל לפרעה שהוא מעצמו יתן בידם זבחים ועולות להקריב על שמו כדי לכפר על נפשו שלא להענישו ולהאבידו מן העולם ולפי"ז שפיר לא קשיא מהאי קרא למ"ד דב"נ לא קרבו שלמים אחרי דנהי דב"נ לא קרבו שלמים מ"מ פרעה כדי לכפר על נפשו ירצה ליתן בהמות גם להקריב שלמים אבל משה באמת לא יקריב אותם כי ב"נ לא קרבו שלמים ומה גם שלא יקריב אפי' עולות לכפר על פרעה. כי ד' חפץ דכאו ולהענישו ולנער אותו ואת כל חילו וכדברי הרמב"ן הנ"ל ולק"מ והבן. <b>בפסוק</b> כל בן נכר לא יאכל בו פרש"י ז"ל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע. ועיין בצדה לדרך שהקשה דבפרשת לך כתיב מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא וכן בפרשת אמור כתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם וגו' והתם אין פירושו שנתנכרו מעשיו וכו' אלא פירושו גוי גמור בנו של גוי ואמאי הכא מפרשינן בן נכר שנתנכרו מעשיו וכו' ומתרץ שקבלה היתה בידם שפירוש בן נכר האמור כאן אינו כמו בן נכר דעלמא עיי"ש והנה תירוצו הוא דוחק מאד. ולדעתי נראה דלעולם בן נכר משמע אחד נכרי ואחד ישראל מומר שנתנכרו מעשיו וכו' וכדמפרשינן הכא בן נכר לא יאכל בו ושאני התם בקראי דבפרשת לך ודבפרשת אמור דהתם יש הוכחה מהקראי גופייהו דמה דקאמר
בן נכר הכוונה היא רק על נכרי ממש בלבד ולא על ישראל מומר שנתנכרו מעשיו דבפרשת לך הרי כתיב בקרא אשר לא מזרעך הוא וא"כ בע"כ מה דקאמר בן נכר היינו רק גוי בנו של גוי. והקרא דבפרשת אמור הרי הקרא שם מיירי בקרבנות בעלי מומין ובזה קאמר ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה וא"כ בע"כ דכוונת הקרא הוא רק על גוי בלבד ולא על ישראל מומר משני טעמים חדא דבש"ס תמורה דף ז' פריך ומיד בן נכר לא תקריבו ל"ל ומשני דאיצטרך סד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסר אברים ליש במזבח דידהו ל"ש במזבח דידן קמ"ל עיי"ש בגמרא ובפרש"י שם וא"כ בע"כ דאין כוונת הקרא גם על ישראל מומר דהא תקשה ג"כ קושית הגמרא דל"ל האי קרא בישראל מומר וגבי מומר ל"ש תירץ הגמרא. ואידך דהא מקרא זה משמע דדוקא בעלי מומין לא תקבלו מהם אבל תמימים תקבלו מהם וכ"כ רש"י ז"ל בחומש בפרשת אמור שם והרי ממומר אין מקבלין קרבנות כלל ואפי' תמימים דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן מכם ולא כולכם להוציא את המומר וכדאיתא בש"ס חולין דף ה' ע"א עיי"ש ומהנך ב' טעמים בע"כ דאין כוונת הקרא דומיד בן נכר הוא גם על ישראל מומר אלא כוונת הקרא הוא רק על גוי ממש בלבד. ועיין גם בתוס' יבמות דף ע"א ד"ה והני מולין נינהו מ"ש שם גבי ערל ועיין גם במהר"מ לובלין שם מ"ש בביאור דבריהם ותמצא כעין תירוצינו כאן גבי בן נכר עיי"ש. <b>ובהיותי</b> בזה אמרתי להעלות פה מ"ש בזה במק"א בחידושיי על דברי התוס' מנחות דף ע"ג ע"ב דאיתא שם בגמרא איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וכתבו התוס' שם וז"ל תימה דתיפוק לי' מדכתיב גבי בעלי מומין ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו ואין לומר דהיינו ישראל מומר כמו בן נכר דפסח דהא אמרינן בפ"ק דתמורה ומיד בן נכר לא תקריבו ל"ל דסד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים. ל"ש במזבח דידהו ל"ש במזבח דידן קמ"ל עכ"ל והנה דבריהם תמוהים מאוד לכאורה דמה כתבו דמש"ה אין לומר דהיינו ישראל מומר משום הא דבש"ס תמורה הנ"ל הלא בלא"ה אי אפשר כלל לומר דומיד בן נכר לא תקריבו היינו ישראל מומר ומישראל מומר דוקא בעלי מומין לא תקריבו הא תמימים תקריבו דהא איתא בש"ס חולין דף ה' דמישראל מומר אין מקבלין קרבנות כלל ואפי' תמימים משום דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן מכם ולא כולכם להוציא את המומר. ואין לומר דמ"ש התוס' ישראל מומר היינו שהוא מומר לכל התורה רק שאינו מומר לע"ז ולחלל שבתות וממומר כזה מקבלין קרבנות תמימים וכדאי' בש"ס חולין שם. דז"א דהא כתבו התוס' כמו בן נכר דפסח והרי בן נכר דפסח היינו מומר לע"ז וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות ק"פ ה"ז עיי"ש. ואף לפי מה שהוכיח הרא"ם בפרשת בא ממ"ש רש"י שם בחומש בפסוק וכל ערל לא יאכל בו שמתו אחיו מחמת מילה שאינו מומר לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו דבע"כ דעת רש"י אינו כדעת הרמב"ם דבן נכר היינו מומר לע"ז שהוא מומר לכל התורה כולה אלא גם מומר לאחד משאר עבירות שבתורה ג"כ חשיב בן נכר עיי"ש במזרחי וכ"כ רש"י ז"ל גופי' בפסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה בן נכר וז"ל בן נכר מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה עכ"ל הרי שכתב רש"י ז"ל ולא לכל התורה ובע"כ דכוונתו הוא לפרש שהוא מומר לשאר עבירות שבתורה ולא לע"ז דמומר לע"ז הרי הוא מומר לכל התורה כולה. ואף אם נימא דדעת התוס' הוא ג"כ כדעת רש"י ג"כ לא ניחא דבריהם הנ"ל דהא נהי דבן נכר דפסח היינו אפי' מומר לאחד משאר עבירות אבל הרי כש"כ הוא דמומר לע"ז לא יאכל בו וכוונת הקרא בן נכר לא יאכל בו היינו בין מומר לע"ז ובין מומר לאחד משאר עבירות שבתורה וא"כ אם נוקמי הקרא דומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה בישראל מומר וכמו בן נכר דפסח הרי ג"כ יתפרש כוונת הקרא דבין ממומר לע"ז ובין ממומר לאחד משאר עבירות שבתורה לא תקריבו בעלי מומין הא תמימים תקריבו והלא ממומר לע"ז אין מקבלין קרבנות כלל ואפי' תמימים וכנ"ל וא"כ דברי התוס' הם נפלאים מאוד. <b>וי"ל</b> דכוונת התוס' הוא דדוקא לפי מה דמוקמינן בפ"ק דתמורה הקרא דומיד בן נכר לא תקריבו בעכו"ם וגבי עכו"ם ליכא קרא דאפי' תמימים לא שפיר ניתן לומר דדוקא אלה לא תקריבו הא תמימים תקריבו אבל אם נוקמי הקרא בישראל מומר וגבי ישראל מומר דרשינן מכם ולא כולכם להוציא את המומר והיינו דממומר אפי' תמימים לא באמת לא נימא כלל דדוקא אלה לא תקריבו הא תמימים תקריבו. ואין להקשות לפי"ז דא"כ ל"ל גבי ישראל מומר תרי קראי הקרא דמכם דדרשינן מכם
ולא כולכם להוציא את המומר וגם הקרא דומיד בן  נכר לא תקריבו די"ל דהקרא דמכם ולא כולכם איצטרך לאשמעינן דממומר אפי' תמימים לא אבל  כיון דמכם ולא כולכם להוציא את המומר אינו רק  לאו הבא מכלל עשה לכן בא הקרא דומיד בן נכר  לא תקריבו מכל אלה דבקרבנות בעלי מומין ממומר עובר גם בל"ת. *) ולפי דברינו אלה יפול הטעם השני שכתבנו למעלה להא דאמרנו דבע"כ אין כונת הקרא דומיד בן נכר גם על ישראל מומר ולא נשאר לנו רק הטעם הראשון שכתבנו למעלה וכמ"ש ג"כ התוס' מנחות הנ"ל. בשל<b>ח</b> <b>ויהי</b> בשלח פרעה וגו' י"ל עפי"מ שכתבו בספרים  ומובא בס' אינ בפ' שמות אשר הגזירה הי'  להיות ת"ל שנים במצרים כמספר ה"פ אלקי"ם ומה  שיצאו קודם זמן זה משום שהשם אל המתיק דיני  אלקים וכמ"ש אל מוציאם ממצרים עיי"ש וזהו ויהי  בשלח פרעה את העם ווה"ו גי' א"ל והיינו ע"י שם  א"ל שלח פרעה את העם. ולא נחם אלקים ל"א  הוא אתווין א"ל למפרע ונחם הוא לשון חזרה כמו  פן ינחם העם ור"ל שהשם אל חזר את השם  אלקים שהמתיק דיני אלקים ע"כ יצאו ממצרים קודם  זמנם וכנ"ל.  <b>א"י</b> ויהי בשלח פרעה וגו' הנה ידוע מהספרים  אשר פרעה הוא אותיות פ"ה ר"ט וע"כ גרם  הוא לישראל בהיותם במצרים שלא יכול פיהם לומר  שירות ותשבחות לד' כראוי. ואיתא בש"ס ע"ז דף  י"ט ע"א ובמושב לצים לא ישב שלא ישב במושב  אנשי פלישתים מפני שלצנים הי' עיי"ש וא"כ כיון שאנשי פלשתים היו לצנים א"כ גם אנשי פלשתים היו בגדר פה רט כמו פרעה וזהו ויהי בשלח פרעה את העם ויצאו מתחת יד פרעה שהוא פה רע ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ר"ל כי דרך פלשתים הוא קרוב לדרכו של פרעה, והיינו שפלשתים ופרעה שניהם שוין בסגנון אחד כי אנשי פלשתים היו לצנים והם ג"כ בגדר פה רע כמו פרעה ולא רצה הקב"ה להכניס עוד את בנ"י תחת סגנון פה רע. [כעין זה פירש הרב הקדוש הרבי ר' שמעלקי הפסוק קרבו רודפי זימה מתורתך רחקו היינו שרודפי זמה הם קרובים בעניניהם עם אלו אשר מתורתך רחקו כי שניהם הם מעוות שלא יוכל לתקן וכדאיתא בש"ס חגיגה דף ט'] <b>ובני</b> ישראל יוצאים ביד רמה. הנה מה שיצאו ישראל ממצרים הי' בזכות התורה שהיו עתידין  **(<b>אמר</b> <b>הקורא</b>. מי יתננו עפר תחת כפות רגליו להסתופף לעת מועד כעת חום, אנא זעירא דזעירי מן טפלא ונשיא, מאד הקשתי להבין דברי קדשו במקום הזה שרוצה לתקן מסילה בדברי התוס' ולא תיקן כלום שהרי אם נפרש כוונת התוס' כדו לעבור עליו בלאו ועשה בישראל מומר א"כ קושיא מעיקרא ליתא דגם בנכרי נימא דאצטריך קרא לעבור עליו בלאו יתירה. ועוד ק' איך כתבו התוס' דמיירי בישראל מומר דומיא דבן נכר דפסח הלא בבן נכר דפסח כתב רש"י עה"ת דבין ישראל מומר ובין נכרי בכלל וא"כ ע"כ צריך אתה לומר דדומה לבן נכר דפסח בחדא ולא בתרתי לכלול מומר ולא נכרי א"כ הרי זה סותר את דברי עצמו מני' ובי' דלהלן כתב רבינו בענין שהוא רוצה לחלק בין מומר לע"ז למומר לשאר עבירות וכו' דאין לומר דמומר שכתבו התוס' הכא היינו מומר לשאר עבירות שהרי כתבו התוס' דומיא דבן נכר דפסח וכו' עיי"ש הרי שלשון דומיא הוא דומה בדומה ממש בלי שום הפרש וחילוק כלל [על קושיא זו העירני הר' המגיה את הכתבים ומחתה בגחלתן אילך ואילך לסדרן ולהוציאן לאורה כש"ת מו"ה. שרגא פייבל נ"י] ובאחריתו ישגה תמיהתי עוד איך תיסוק אדעתן כלל לומר דבן נכר דהכא היינו מומר ולא נכרי. ממנ"פ אם מצד פשטות המקרא קא אתינן עלה בן נכר בודאי גם נכרי במשמע ואם מצד הדרש קא אתינן עלה שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים הלא א' נכרי וא' ישראל מומר במשמע כפירש"י ואיך יעלה על הרעיון לומר דבן נכר דהכא היינו מומר ולא נכרי. אכן יש מקום אתי לתרץ דברי קדשו ולומר הן הן גבורותיו. גברא רבא אמר מילתא וצריכה לימוד. ואומר דבאמת אין שום הו"א לומר דבן נכר דהכא היינו ישראל מומר ולא נכרי וגם אין שום מקום לומר דאצטריך קרא בישראל מומר לעבור עליו בלאו ועשה דאטו מאן מפקם להאי ישראל מומר מתורת לאוין ועשין שבכל התורם עד שתהא צריך קרא יתירה לאתויי וכיון שאמרם תורה סתם על בעל מום לא תקריבו ממילא על ישראל)**
לקבל וכמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה עיין ברש"י ז"ל שם. והנה ידוע שהשלשה ידות יד הגדולה יד החזקה יד רמה הם חג"ת יד הגדולה חסד יד חזקה גבורה יד רמה תפארת וזהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה היינו בזכות התירה כי יד רמה הוא תפארת ואמרו ז"ל בש"ס ברכות דף ניח תפארת זו מתן תורה גם בי"ד רמ"ה עולה מספר רס"א והוא ר"ת סי' ריבוא א"ותיות ויש ששים רבוא אותיות בתורה וכנודע. וזהו נמי מ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי אש"ר ר"ת שישים ריבוא א"ותיות. <b>והנה</b> מצרים נוסע אחריהם. איתא במד"ר והנה מצרים נוסע אחריהם זה שר של מצרים ושמו מצרים. וראיתי בילקוט ראובני בפרשת בראשית שמביא בשם המג"ע שכתב שהשר הגדול של מצרים שמו אמון מניא עיי"ש ולפי דבריו ג"כ יש לרמז בהפסוק שלפנינו שהשר של מצרים והיא אמון מניא נוסע אחריהם כי ו"הנה מ"צרים נ"וסע א"חריהם ר"ת אמו"ן והם ג"כ אתויון מנויא. אח"כ ראיתי במג"ט על ואתחנן אופן קצ"ג שהוא כתב שהשר הגדול ברקיע שהוא שר גדול של מצרים שנקרא אמן מנא בלא ווי"ן ולא כמו שהביא היל"ר הנ"ל בווי. ולפי"ז הרמז הנ"ל היא כך מ"צרים נ"וסע א"חריהם ר"ת מנ"א והם ג"כ אתווין אמין. <b>הנה</b> בזכות שבת נגאלו ממצרים וכמ"ש הבעה"ט בריש פ' שמות א"ת יעק"ב אי"ש ס"ת שב"ת שבזכות שבת נגאלו והנם בזכות שבת עתידין אנחנו ג"כ להגאל וכדאיתא במד"ר פרשת ויקרא פ"ג דאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנאמר בשובה ונחת תושעון וכן היא ג"כ בגמ' שבת דף קי"ח אילמלי הי' ישראל משמרין שתי שבתות מיד הי' נגאלין וכן הוא ג"כ בירושלמי פ"ק דתענית ובירושלמי שם איתא דאם משמרין אפי' שבת אחת כתיקנה מיד בן דוד בא עיי"ש וזהו דקאמר התיצבו וראו את ישועת ד' כי התיצבו הוא לשון אמת בלשון תרגום דמתרגם על אמת יציב וכ"כ בס' א"נ בפרשה זו לפי דרכו שם בד"ה גם יש לרמז כי תשא את ראש עיי"ש ושבת הוא בחי' אמת וכמו שאמרו ז"ל שאפי' ע"ה אימת שבת עליו וירא למר שקר וכן מבואר בזהר יתרו דף צ' ע"א ששבת הוא ברזא דאמת עיי"ש גם היתיצב"ו ורא"ו גי' שב"ת טעם כ"ד והוא הכ"ד שעות שבו ורמז בזה שבזכות שבת יושעון מיד מצרים וגם רמז בזה ג"כ הגאולה העתידה כי גם גאולה העתידה תהי' בזכות שבת. <b>ד'</b> ילחם לכם ואתם תחרשון. כתב בתרגום יוב"ע אמר להון משה שתוקו והבו יקרא ותושבחתא ורוממו לאלקכון עיי"ש ונראה דעיקר הוא לרומם את אלקי עם ק"ש ובזכות ק"ש הקב"ה מושיע לישראל וכדכתיב בפרשת שופטים והי' כקרבכם אל המלחמה וגו' ואמר אליהם שמע ישראל וכתב רש"י זיל שמע ישראל אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם. ולפי"ז מ"ש התרגום יוב"ע הנ"ל שחוקו והבו יקרא ותושבחתא ורוממו לאלקוכון עיקר הוא ק"ש וכ"כ ג"כ בספרים שקריעת ים סוף הי' ע"י ק"ש וכמו שרמזו בפסוק הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם ע"ד אחד שהם ע"ד אתוון רברבין של ק"ש וגם קריעת ים סוף היינו מספר י"ם סו"ף לחצאין והחצי מן י"ם סו"ף עולה צ"ח והוא מספר ב"פ מ"ט אתוון דתרין יחודון שמע וברוך פעמים בכל יום כ"כ בספרים. וזהו ואתם תחרשון היינו  מומר בכלל. רק דבר זה ניתן לומר דאצטרך מכם ולא כולכם להוסיף איסור עשה על ישראל מומר אבל לאו דלא תקריבו בלא"ה כולל ישראל מומר מבלתי צורך לכפול ולהוסיף לאו דמכל בן נכר לא תקריבו על ישראל מומר. וראי' לזה מעצם לשון הש"ס דתמורה דפריך האי בן נכר לא תקריבו למ"ל ומה פריך למ"ל דלמא איצטריך בישראל מומר להוסיף לאו על עשה אלא ודאי דבשביל זה לא הי' צריך קרא יתירה כלל. ומעתה שא עיניך וראה שכך הם סגנונם וכך הם הגיונם של התוס' בעצמם. וכל דברינו שקועים בעצם לשון התוס' שמתחלה מביאים מן המקרא דבן נכר לא תקריבו ע"כ לא בא המקרא הזה רק לדיוקא להורות היתר בתמימים דאלו לגופי' לאסור בע"מ למ"ל קרא, וע"ז כתבו שוב דאין לומר שיש ראי' ברורה שע"כ אין המקרא בא לדיוקא רק לגופי' שהרי בן נכר דהתם היא דומיא דבן נכר דפסח [כלומר א' נכרי וא' ישראל מימר במשמע דומיא דפסח ממש] וא"כ במומר אין לומר לדיוקא שהרי בהדיא כתיב מכם ולא כולכם להוציא את המומר וא"כ ע"כ צ"ל דלהוסיף איסור לאו על איסור עשה קא אתי וכמ"ש רבינו וממילא באמת לא תקשה כלל קושית התוס' וע"ז כתבו התוס' שזה אינו דא"כ לא פריך הש"ס מידי בן נכר לא תקריבו למ"ל וכמבואר להלן שלא הי' צריך לאו יתירה כלל לא על העיקר ולא על התוספות שעל הכל יש פירכה פשיטא למ"ל. וע"ז תירצו אח"כ דאעפ"כ בנכרי שאני דאיכא למימר שלא בא המקרא אלא להורות 
שאתם תקראו ק"ש כי תחרשו"ן עולה מספר תתקס"ד רומז על ק"ש כי תתקס"ד הוא מספר הר"ת והס"ת של התרין יחודין שמע וברוך וכן שמ"ע ישרא"ל אח"ד עולה ככה וכן עולים ג"כ הי"ח אזכרות שבק"ש עיין בס' ברכ"ע מאמר אילו של יצחק פרק ח' עיי"ש. <b>א"י</b> ד' ילחם לכם ואתם תחרשון. הנה הבעה"ט בפרשת תולדות כתב על המסורה וצא השדה וצא הלחם בעמלק שרמז יצחק לעשו כל הארבע גליות בבל מדי יון אדום ושעחידין ליפול ביד ישראל שהקב"ה ילחם בהם עיי"ש וזה יש לרמז כאן אשר ד' ילח"ם לכ"ם עה"כ עולה בביל מד"י יו"ן אדו"ם רמז בזה שבכל הארבע גליות ילחם ד' בשבילינו וזהו ד' דייקא כי הארבע גליות הם כנגד ארבע אותיות הוי' ובכל גלות יש אות אחד מהשם הוי' וכנודע. ואתם תחרשון רומז על הגאולה שלימה כי אתים ר"ת א"לף מ"אתן ת"שעין והוא קץ הנאמרה בדניאל תחרשוין עולה תשביו מנחים נחמי"ה בהתכוללם יחד והוא אליהו ומשיח ב"ד ומשיח ביי וכן יסד הפייטן בסליחות ליום שלישי של עשי"ת תמהר תשבי מנחם נחמיה וכוונתו בזה על אליהו הנביא ומשיח ב"ד ומשיח ב"י ובמ"ש בספר בני יששכר במאמריו לחדשי תמוז אב. <b>ואתה</b> הרם את מטך וגו' ובקעהו כתב הבעה"מ וז"ל ובקעהו בזכות ויבקע עצי עולה ובזכות בקע לגלגלת קרי בו' בקע וה"ו שבזה השם נבקע המים עכ"ל בבעה"ט בהרבה חומשים איתא קרי בו' בקע וזהו שבזה השם וכו' וכן ראיתי ג"כ בבעה"ט הנדפס בפ"ע דפוס ישן נושן דאיתא שם ג"כ כן קרי בי' בקע וזהו שבזה השם וכו' וט"ס הוא וצ"ל קרי בי' בקע והו שבזה השם וכו'] והנה דבריו אינם מובנים דקאמר דבזכות ויבקע עצי עולה ובזכות בקע לגלגלת קרי בי' בקע והו וכו' דמה שייכות יש זל"ז. ונ"ל דהנה צריך לדעת מדוע נבקע הים ע"י שם וה"ו דייקא ונ"ל דהנה אמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ראה ארונו של יוסף ועיון בספר עבודת ישראל בפרשת שמיני במאמריו ליום ז' של פסח שמביא בשם הרב הקדוש רבי ר' בער ז"ל שאמר הטעם כו מדרך האשה בראיתה איש צדיק היא בורחת ומסתרת עצמה מפניו כן הענין קי"ס עיי"ש ויוצא מדבריו שע"י בחי' צדיק נבקע הים ולפי"ז שפיר נבקע הים ע"י שם וה"ו דייקא כי וה"ו גי' טוב וטוב הוא צדיק וכמו שאמרו ז"ל בש"ס יומא פ"ג דף ל"ח אין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב והנה ויבקע עצי עולה רומז על בחי' צדיק כי עץ נקרא צדיק וכמ"ש ברע"מ בפרשת פנחס דף רל"ו עיי"ש וגם עצ"י ר"ת צ"דיק. יסוד ע"ולם ובקע לגלגלת רומז ג"כ על בחי' צדיק כי בקע לגלגלת הוא השקל ושק"ל עולה צדיק י"סוד ע"ולם וכנודע ולפי"ז עולה כהוגן דברי הבעה"ט דשפיר תליא הך דקרי בי' בקע והו שבזה השם נבקע המים בהא דויבקע מצי עולה ובקע לגלגלת ויש להם שייכות זל"ז והבן. אך המובחר בעיני לומר שיש כאן ט"ס בבעה"ט וצ"ל כאן שני דיבורים על תיבת ובקעהו והיינו דמתחלה צ"ל דיבור בפ"ע ובקעהו בזכות ויבקע עצי עולם ובזכות בקע לגלגלת נבקע המים ואח"כ צ"ל דיבור בפ"ע ובקטה"ו קרי בי' בק"ע והיו שבזה השם נבקע המים ולפי"ז עולה כל דברי הבעה"ט על נכון בפשיטא וכמובן. אך מה שכתבנו הטעם שנבקע הים ע"י שם והיו נכון הו אף לפי האמור שט"ס הוא בבעה"ט וכמובן.  **(איסור לאו ובנכרי אין לשאול למ"ל קרא יתירה כיון דבמזבח דידהו לא הוה מומא הו"א ה"נ בדידן לא להוי מומא קמ"ל קרא יתירה וכו'. והמגיה הנ"ל בחר לו בכאן דרך קצרה דרך היותר פשוט. וחיי הכותב שדבריו קרובים לדברינו. שהוא אומר כיון שיש לפנינו ב' דרכים לדרוש בפ"ק דחולין דף יג' או לומר בכם חלקתי ולא באומות דמקבלים קרבנות מן עכו"ם או לדרוש להיפך דבאומות כלל וכלל לא. א"כ שוב אין המקרא חסר יותר רק לעשות גלוי מילתא בעלמא לדעת באיזה לבחור. וכיון דכתיב מכל בן נכר לא תקריבו ומשמע הא תמימים תקריבו כבר מצאנוהו סגי כח לגלוי מילתא שתבחור באותו דרש שמקבלין קרבנות מן האומות. וע"ז כתבו דאין לומר דמיירי בישראל מומר היינו בישראל מומר ג"כ כנ"ל ובפירוש דרשינן מכם ולא כולכם להוציא את המומר ובע"כ דכוונת הקרא לעבור בלאו ועשה וא"כ ליכא אף גלוי מילתא. א"א לומר כן מכח קושית הגמרא בתמורה דפריך למ"ל. ובע"כ דמיירי רק בנכרי לחוד ונוכל לדייק הא תמימים תקריבו ויש גלוי מילתא לדרוש מכם חלקתי ולא באומות לקבל מהם קרבנות וע"ז תירצו דעכ"פ גבי נכרי נוכל לומר דלהוסיף לאו אתי קרא וממילא ליכא אף גילוי מילתא וא"כ שוב צריך לרבות נכרי מאיש איש. הכל כאשר לכל על דרך הנ"ל שתיהן עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. והקורא ובחר ויאכל מן הזבחים או מן הפסחים. ה"ק חיים סוניאנ)**
<b>ויש</b> לומר עוד מה שנבקע הים ע"י שם וה"ו דהנה איתא במד"ר בפרשת וישב וז"ל בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים הה"ד הים ראה וינס בזכות ויעזוב בגדו בידה וינס עיי"ש וזה הוא נמי מה דאיתא במדרש הנ"ל הים ראה וינס מה ראה ראה ארונו של יוסף הכוונה היא בפשטא כיון דגבי יוסף כתיב וינס לכן הים כשראה ארונו של יוסף וינס. והנה מה דכתיב גבי יוסף וינס הרי כתיב שם וינס ויצא החוצה לפי"ז שפיר כתב הבעה"ט שנבקע הים ע"י שם וה"ו דייקא כי וה"ו ר"ת ו"ינס ויוצא החוצה. <b>וראיתי</b> בדן ידין מהקדוש מהר"ש מאוסטערפאלא על הקרניום במאמר ח' אות ח' שכתב שבשם הששי משם ע"ב שהיא לל"ה היוצא מפסוק ל"הודיע ליבני ה"אדם בו קרע את הים עיי"ש. ונ"ל לתת טעם מדוע דייקא ע"י השם לל"ה קרע את הים עפמ"ש לקמן בשם התיקונים תיקון כ"א שקו"ס רומז על התורה ימא דאורייתא ועיי"ש ג"כ מה שהבאתי בשם הכסא מלך על התיקונים מ"ש לפרש הפסוק ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ומה שהבאתי בשם המג"ע עיי"ש והנה כתב המג"ע בפרשת שמות ד"ה בפירוש אשר משה הוא סוד תורה שבכתב והילל הוא סוד תורה שבע"פ הילל ר"ת ה"וא י"הי' ל"ך ל"פה עיי"ש והנה משה קרע את הים וכדאי' במדב"ר שהקב"ה כביכול נתן ידו על יד משה וכמ"ש בוקע ים לפני משה ומשה הוא סוד תורה שבכתב לכן קרע את הים עם השם לל"ה דייקא כי שם זה הוא הל"ל וכמ"ש הב"ש באע"ז בשמות אנשים אות ה' בשם האר"י זיל והלל הוא סוד תורה שבע"פ והיו שניהם יחדיו סוד תורה שבכתב וסוד תורה שבע"פ וקיים הוא ברזא דתורה וכנ"ל. <b>ואגב</b> ארשום הנה הב"ש שם מביא בשם האר"י ז"ל שהב' שמות מן ע"ב שמות הסמוכין זל"ז והם מה"ש לל"ה רומזים על משה ועל הלל השם מה"ש הוא משה והשם לל"ה הוא הל"ל עיי"ש והנה השם מה"ש הוא שם החמישי מע"ב שמות והשם לל"ה הוא שם הששי וכיון שהשם מה"ש הוא מש"ה ומשה הוא סוד תורה שבכתב ע"כ הוא שם החמישי כנגד חמשה חומשי תורה והשם לל"ה שהוא הל"ל והלל הוא סוד תורה שבע"פ ע"כ הוא שם הששי כנגד ששה סדרי משנה. <b>במסורה</b> ויאר את הלילה. ויאר ב' דין ואידך אל ד' ויאר לנו ונראה עפי"מ שאמרו ז"ל בש"ס חגיגה דף י"ב ובע"ז דף ג' כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ד' חסדו ומ"ט יומם יצוה ד' חסדו משום ובלילה שירו עמו. וכן איתא ג"כ בזהר בפרשת לך דף צ"ב ב"נ דקאים לאשתעשע באורייתא וכו' הקב"ה משיך עליו חוט של חסד דכתיב יומם יצוה ד' חסדו וכתב בספר הגהות מהרצ"א מהגה"צ מדינוב זצ"ל על הזהר שם וז"ל חוט של חסד היינו אות ו' אות חיים וזהו חסדיו חסד ו' חוט של חס"ד עכ"ל והנה מ"ש המהרצ"א שאות ו' הוא אות חיים כן איתא בזהר בכמה דוכתי ומהם בפרשת במדבר דף קכ"א ריש ע"א שאות ו' אילנא דחיי הוא עיי"ש והנה אות ו' מורה ג"כ על עשירות וכמבואר ברע"מ בפרשת תשא דף קפ"ז ע"ב דאיתא שם וז"ל ו' ממוצע בין שני ההי"ן וכו' העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא לא ירבה על י' עיי"ש ועי' גם במג"ע בפרשת קדושים ד"ה לא תעשו עול במשפט שכתב שם וז"ל וכן בן זומא אמר ד' אותיות השם איזהו חכם לקביל י' איזהו גבור לקביל ה' ראשונה בינה איזהו עשיר לקביל ו' כי העשיר עלי' איתמר העשיר לא ירבה ממחצית השקל כדאיתא ברע"מ עיי"ש וכיון בזה לדברי הרמ"מ שהבאתי. נמצא שאות ו' הוא חיים ועשירות וא"כ לפי"ד המהרצ"א הנ"ל דחוט של חסד הוא אות ו' וזהו חסדיו חסד ו' הרי החוט של חסד שהוא אות ו' הוא חיים ועשירות וא"כ כוונת רז"ל הוא דמי שעוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום היינו שממשיך לו חיים ועשירות. ויש להביא גם סמוכין לזה מדברי הזהר בפרשת מקץ דף קצ"ד ע"ב דאיתא שם ע"פ רוצה ד' את יראיו את המיחלים לחסדו מאן אינון מיחלים לחסדו אומא אינון דמשתדלים באורייתא בלילה ואשתתפו בהדי שכינתא וכד אתי צפרא אינון מחכאן לחסדו והא אוקמוה בזמנא דבר נש אשתדל באורייתא בלילה חוטא דחסד אתמשיך עליו ביממא שנאמר יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירו עמי עיי"ש והנה כתיב ג"כ הנה עין ד' אל יראיו למוחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפי"ד הזהר הנ"ל שמפרש הפסוק רוצה ד' את יראיו את המיחלים לחסדו שהמה אינון דמשתדלים באורייתא בלילה שמחכין לחסדו שהקב"ה מושך עליהן חוט של חסד ביום א"כ מה דכתיב הנה עין ד' אל יראיו למוחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב הכוונה הוא ג"כ שעין ד' הוא לאינון דמשתדלים באורייתא בלילה שהמה מיחלים לחסדו להציל ממות
נפשם ולחיותם ברעב וממילא ה"נ מה שאמרו ז"ל דהעוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום היינו חוט של חסד שממשיך לו חיים ופרנסה וכדאמרן. והנה ויאר את הלילה רומז על לימוד התורה בלילה כי ויאר את הלילה קאי על העמוד אש וכמ"ש רש"י ז"ל והוא עמוד התורה שנמשלה לאש וכמאמרם ז"ל שנאמר הלא כה דברי כאש גם את הלילה האות א' מתיבת א"ת הוא לימוד ועדה"כ ואאלפך חכמה וכ"כ בכלי יקר פרשת ויקרא על הא' זעירא שבתיבת ויקרא עיי"ש והאות ת' מתיבת א"ת הוא ר"ת ת"ורה והלילה היינו שלומד תורה בלילה. וזהו כוונת המסורה ויאר את הלילה היינו אם אור תורה מאיר בלילה שלומד תורה בלילה אל ד' ויאר לנו היינו שיאיר לנו עם פרנסה וחיים כי שם אל רומז על פרנסה וכמו שאנו אומרים בברהמ"ז אל זן ומפרנס ושם הוי' רומז על רפואה וחיים וכמ"ש אני ד' רופאך. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל עפי"מ דאיתא בז"ח בפרשת בראשית שהגאולה העתידה תהי' בזכות התורה וכן הוא ג"כ בזהר בכמה דוכתי והנה ויאר את הלילה קאי על העמוד אש וכפירש"י והוא התורה שנמשלה לאש וכנ"ל וזהו ויאר את הלילה היינו שהתורה יאר את הלילה והוא הגלות הדומה ללילה שבזכות התורה נצא מן הגלות ולא יהי' עוד חשכות הגלות וזהו שמשלב המסורה הפסוק אל ד' ויאר לנו כי שם א"ל יש לו מילוי אחת עולה הק"ץ וכנודע ושם הוי' יש לו ד' מילואים עולים רל"ב, וכנודע ושניהם יחד הק"ץ ורל"ב עולים זי"ת וזית הוא דוד בן ישי וכמ"ש בזהר בפרשת שלח דף קס"ה ריש ע"א עי"ש גם זי"ת גי' אד"ם דו"ד משי"ח וכמ"ש בילקוט ראובני בפרשת נח וכ"כ כמג"ע בכמה דוכתי וזהו א"ל ד' ויאר לנו היינו שיאר לנו אורו של משיח גם ויא"ר לנ"ו עולה מספר ש"ג והוא ר"ת ג"אולה שלימה. <b>ויט</b> משה את ידו על הים ויולך ד' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. הנה הבעה"ט והבאתיו לעיל כתב שע"י שם וה"ו נקרע הים והקדוש מהר"ש מאוסטרעפאלי והבאתיו ג"כ לעיל כתב שע"י שם לל"ה נקרע הים ובספר עבודת ישראל במאמריו לפסח בביאור הגדה ד"ה ואילו הוציאנו ממצרים מביא שהשי"ת קרע את הים ט"ו שם קר"ע עיי"ש והנה אלו ואלו דא"ח וכולהו קשוט שע"י כל הנך שלשה שמות נקרע הים וש לרמז כולם כאן בתיבות ברוח קדים עזה שהר"ת ר"וח ק"דום ע"זה הם קר"ע והאותיות שניות והם ו' ד' ז' עולים מספר וה"ו ושאר אותיות והם אותיות ב' ח' מתיבת ברו"ח ואותיות י' ס' מתיבת קדו"ם והאות ה' מתיבת עז"ה עולים מספר לל"ה. <b>ויראו</b> העם את ד' ויאמינו בד' ובמשה עבדו. הנה ידוע שקי"ס הי' ע"י אכתריאל ואדירורון והם הכניעו מרכבת פרעה וחילו עיין מזה בס' ברכ"ע במאמר פתוחי חותם קודש פרק ד' עיי"ש וע"כ באו אז העם לידי יראת ד' ואמונה בד' ובמשה. כי אכתריא"ל גי' יה"א אד"ם ור"א שמים ואדירירו"ן גי' אמונים ביד' ומש"ה. <b>ד'</b> איש מלחמה ד' שמו כתב רש"י ז"ל ד"א ד' שמו אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם וכו', וצריך לדעת מנ"ל לדרוש כן אשר ד' שמו הכוונה היא שמרחם על ברואיו לזון אותם. ואי דדרש הכי משום דכתיב ד' שהוא שם הרחמים אכתי אין זה מספיק דהלא גבי מלחמה ג"כ כתיב ד' וכמ"ש ד' איש מלחמה. ונ"ל דהנה ידוע מכוונת בשער חג הסוכות שהמשכות הפרנסה ושובע בא משם הוי' במילוי יודי"ן ובניקוד סגול. כי הוי' במילוי יודין ובניקוד סגו"ל עולה מספר שב"ע. והנה אבאר לך האיך שם הוי' במילוי יודי"ן ובניקוד סג"ל עולם שב"ע והוא כי הוי' פשוט עולה כ"ו והמילוי ביודי"ן כזה יו"ד הי' וי"ו הי' עולה המילוי מ"ו וכ"ו ומיו עולה ע"ב והנקודות סגול מעשרה אותיות כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י שהם עשרה סגולין עולים ש' ולכך הי' במילוי יודין ובניקוד סגול עולה שב"ע וא"כ איש פירש"י הנ"ל שמפרש ד' שמו שאוחז במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם כי יהו"ה שמ"ו עולה שב"ע ומרומז ג"כ בצירוף תיבת ד' שמו שם הוי' פשוט ובמילוי ביודי"ן ובנוקיד סגול כי ד' הוא הוי' פשוט וכתיב בפירוש ותיבת שמו רומז על מילואו ביודי"ן ובנוקוד סגול כי אות ש' מתיבת שמו עולה מספר הנקודות סגול משם הוי' במילוי יודי"ן ואותיות מ"ו מתיבת שמ"ו עולה מספר המילוי משם הוי' ביודי"ן והכל עולה מספר שב"ע וזה נכון מאוד בכוונת רש"י ז"ל בס"ד. <b>ותקח</b> מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה וגו'. עיין ברש"י ז"ל ובהרמב"ן ז"ל מ"ש הטעם להא דקאמר אחות אהרן עיי"ש, ועוד לאלוה מילין דהנה ים סוף הוא סוד התורה ימא דאורייתא וכמבואר בת"ז תיקון עסרין וחד דאיתא שם וז"ל שם אניות יהלכון בימא דאורייתא וכו' וכמה אניות
מינייהו אתברו ונפלו בימא עד דייתי מורשה דילי' וקרע ימא דאורייתא וכו' הרי מבואר בהדיא דקי"ס רומז על התורה ועיין גם בכסא מלך שם באות נ' שמפרש שם ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים כי פשט התורה נקרא יבשה וסודות התורה נקרא עמקי הים והיינו שהלכו ביבשה בפשט בתוך הים מחובר עם הסוד בלב ים החכמה עיי"ש ועיין גם במג"ע על ואתחנן אופן רמ"ה שכ' אשר י"ם סו"ף גי' ד"פ מ"ט והוא מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא בנגלה ומ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא בנסתר וז"ש לגוזר ים סוף לגזרים ר"ל התורה נחלקת על ה' גזרים הם ה' חומשי תורה לכן ה' שרי תורה נרמזים במלת גזרי"ם עיי"ש במג"ע נמצינו למידין מזה דקו"ס רומז על התורה דבשעת קי"ס נתגלה לישראל ענין התורה נגלה ונסתר והנה י"ל אשר מרים היא כנגד תורה שבע"פ כי מרים היא בחי' מלכות בחי' נוקבא ותורה שבע"פ היא מלכות וכנודע מהתיקונים. וגם תורה שבע"פ הוא בחי' נוקבא וכנודע וזהו ותקח מרים הנביאה את התף בידה ת"ף ר"ת ת"ורה פ"ה וגם ת"ף גי' תלמו"ד ואות ה' הנטפל למלת הת"ף הוא כידוע אשר תורה שבכתב היא סוד ו' משם הוי' ותורה שבע"פ היא סוד ה' משם הוי' ולכך תורה שבכתב הם חמשה חומשים ותורה שבע"פ הם ששה סדרי משנה והוא כדי לייחדא קוב"ה ושכינתי' וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן פ"ב עיי"ש וזהו הת"ף ר"ת ת"ורה פ"ה ה" שהיא סוד ה' משם הוי' וזהו דקאמר אחות אהרן דוקא כי אחות הוא התורה ועדה"כ אמור לחכמה אחותי את ואהרן הוא סוד תורה שבע"פ וששה סדרי משנה וכמ"ש לקמן ע"פ ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת עיין שם בדברינו. <b>ויאמרו</b> אליהם בנ"י וגו' בשבתינו על סיר הבשר באכלינו לחם לשבע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את הקהל הזה ברעב. י"ל אשר בנ"י טענו עם משה ואהרן שבמצרים עשו תשובה מתוך תענוג ואכילה לשובע ובמדבר עושין תשובה מתוך יסורים ורעב דהנה סתם תשובה הוא על פגם בחי' יסוד והוא עפמ"ש בספרים בשם המדרשים והירושלמי שסתם עון הוא עון קרי וא"כ ממילא סתם תשובה הוא ג"כ על חטא זה וכאשר רמזנו ג"כ במק"א בהא דאמרו ז"ל אין ועתה אלא תשובה כי ועת"ה גו' תפ"א והוא ת"פ חיילות של הקליפה לילית ועמה שהן תפ"א והם מביאין את האדם לחטא זה וזהו אין ועתה אלא תשובה ר"ל לעשות תשובה על ועת"ה. וזהו שאמרו בנ"י בשבתונו על סיר הבשר וגו' כי בשבתונו הוא לשון תשובה על סיר הבשר היינו על פגם בחי' יסוד כי סו"ר גי' ר"ע והפוגם בבחי' יסוד נקרא רע וכנודע הבשר הוא אבר היסוד וכמ"ש בזוה"ק בהקדמה על פסוק אל תתן את פיך לחטוא את בשרך עיי"ש. באכלינו לחם לשבע ר"ל שעשו תשובה מתוך תענוג ואכילה. כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב כ"ל הקה"ל גי' כנע"ן והוא סוד נחש וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן רכ"א וגם כ"ל הקה"ל הז"ה ברע"ב עולה מספר תפ"א כמנין המחנות של לילית ועמה שהן תפ"א וכנודע וגם כ"ל הקה"ל הז"ה גי' ז"ר והם הקליפות שבאו מן פגם בחי' יסוד והם נקראים זרים וכנודע וכטעם בנים זרים ילדו [הושע ה'] ועיין גם בזהר פרשת לך דף צ"ג ע"א עיי"ש והיינו שבמדבר מוכרחין המה להמית ולבטל את הקליפות ע"י רעב ולכך אמר ד' אל משה הנני ממטיר לחם מן השמים והוא המן וע"י אכילת המן ג"כ יתקנו בחי' צי"ע ויבערו את הקליפות וכמ"ש בספר א"נ בפרשת אמור דמה שנאמר אצל המן והמן כזרע גד הוא רומז שע"י אכילת המן מאכל רוחני נתקדשו בקדושה נפלאה להעלות כל הני"ק שלא יצא לחוץ האי זר"ע ג"ד וע"כ נאמר גבי המן לקטו ממנו עמ"ר היינו שעל ידו יתלקטו הני"ק של טומאה זו העולה עמ"ר עיי"ש. <b>ותעל</b> שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק בכפר על הארץ. הנה אמרו ז"ל במכילתא בפרשה זו לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. והטעם על דרך הפשוט הוא משום דבשעה שהי' להם מן לאכול לא הי' להם דאגת פרנסה ע"כ היו יכולים ללמוד ולדרוש את התורה וכ"כ בשו"ת נוב"י מהדו"ק חאו"ח סוף סי' ל"ח עיי"ש. ולדעתי י"ל שיש בזה עוד דברים בגו ודברים פנימים דהנה אמרו ז"ל בש"ס עירובין דף נ"ד ע"א מאי דכתיב וממדבר מתנה אם משום אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תלמידו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמידו מתקיים בידו ופירש"י שהכל דשין בו שאין לו גסות הרוח עיי"ש וכן אמרו ג"כ בש"ס סוטה דף כ"א ע"ב אין דברי תורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא ופירש"י מאין תמצא מן העשוי כאין וכן אמרו ז"ל כל המתגאה חכמתו מסתלקת הימנו. והנה ע"י אכילת המן באו ישראל לבחי' ענוה וכמ"ש גבי המן כי לא ידעו מה הוא ור"ל שבאו לתכלית הידיעה אשר לא נדע שידעו
שהם בחי' לא והוא תכלית הענוה, וכ"כ בספר א"נ על מועדים במאמריו לר"ח אייר. וז"ש לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן והוא כיון שבאכילת המן באו לבחי' ענוה ע"כ ניתנה התורה רק להם כי אין התורה מתקיימת אלא במי שאוחז במדת ענוה והוא בעיניו כאפס ואין. והנה אמרו ז"ל בש"ס יומא דף ע"ה שעם המן ירד להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עיי"ש ונ"ל דזה הוא ג"כ מטעם האמור דכיון שבאכילת המן באו לבחי' ענוה וע"י מדת ענוה זוכין גם לעשירות וכדכתיב בהדיא עקב ענוה יראת ד' עושר וכבוד וחיים ע"כ ורד להם עם המן אבנים טובות ומרגליות וזה הוא עשירות וזהו שלקטו מן עמר לגלגלת דייקא וכמ"ש לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת כי עמ"ר עם גלגל"ת עולה ב"פ שלח"ן. <b>ועפי"ז</b> יש לקיים הגירסא בגמרא ברכות דף ה' ע"ב אין אדם זוכה לשתי שלחנות ועיין בתוס' שם שכתבו דגרסינן לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות אבל אין לגרוס אין אדם זוכה דהא כמה צדיקים זוכין לשתי שלחנות עיי"ש בתוס' ועפ"י האמור יש לקיים הגרסא אין אדם זוכה לשתי שלחנות והכי פירושא אין היינו ע"י בחי' אין שהוא מדת ענוה אדם זוכה לשתי שלחנות. <b>והיוצא</b> לנו מדברינו אלו שמשום שבאכילת המן באו ישראל לידי ענוה ע"כ זכו לשתי שלחנות תורה ועשירות. והנה ראשי האותיות וסופי האותיות מן חמשה חומשי תורה ומן ששה סדרי משנה עולים מספר תשכ"ב וזהו ותעל שכבת הטל שכבית רומז על התורה, כי שכב"ת עולה מספר הראשי אותיות וסופי אותיות מחמשה חומשי תורה ומששה סדרי משנה שהן מספר תשכ"ב וכנ"ל והטל רומז על הפרנסה ועשירות וכמ"ש ויתן לך אלקים מטל השמים. והיינו שמרמז הכתוב שבהמן זכו ישראל לתורה ועשירות. ומפרש הכתוב הטעם וקאמר והנה על פני המדבר היינו ע"י מדת ענוה. שהי' להם באכילת המן כי מדבר היא ענוה וכמו שדרשו רז"ל בגמרא הנ"ל וממדבר מתנה שמשים עצמו כמדבר שהכל דשין בו. וגמר הכתוב ואומר דק מחספס דק ככפר כי דיק מחספ"ס דיק ככפ"ר עולה תשט"ו והוא מספר ב"פ שלחין והיינו שזכו ישראל אז ע"י מדת ענוה לשתי שלחנות תורה וגדולה במקום אחד. <b>ויאמר</b> משה אל אהרן קח צנצנת אחת וגו'. ויל"ד מנא ידע משם לצוות זאת לאהרן דייקא וכבר התעורר בזה האוה"ח. ולדעתי נראה דהנה רש"י פירש שטעם הציוו הוא כדי שישראל ילמדו תורה ולא יאמרו מהיכן יתפרנסו. והנה כתבתי בפ' עקב דנתינת המן הי' עיקר כדי שילמדו תושבע"פ א"כ ה"נ מה שציוה ד' להניח מן למשמרת לדורות הי' ג"כ בשביל תושבע"פ וזהו דקאמר למשמרת לדורותיכם לרמז על תושבע"פ כי תושבע"פ הוא משמרת ושומר לתורה שבכתב וכנודע וע"כ למעין יראיו א"ח הלח"ם ס"ת מתנ"ו ולמע"ן ירא"ו א"ת ס"ת תנ"ו כי מתנו ותנו הוא משנה וגמרא וכדאיתא בש"ס נדרים דף ח' ע"א גם למעין ירא"ו א"ת הלח"ם ס"ת גי' מלכו"ת ומלכות הוא תושבע"פ וכנודע. והנה במג"ע בפ' שמות כתב אשר ה"וא י"הי' ל"ך ל"פה ר"ת היל"ל סוד תושבע"פ ור"ל שאהרן הוא סוד תושבע"פ. ושוב מצאתי מבואר להדיא ברע"מ בפ' צו דף כ"ז סוף ע"ב שאהרן הוא סוד תושבע"פ ויש לרמז לזה אשר אהר"ן עולה מספר הר"ת משמות של ששה סדרי משנה שהם זמ"ן נק"ט [וכמ"ש סי' זה בתיקונים בהקדמה ובהרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים] ומעתה כיון דמה שציוה ד' ליקח מלא העמר מן למשמרת לדורות הוא רק בשביל תושבע"פ וכנ"ל ע"כ שפיר ציוה משה לאהרן דוקא שהוא יקח את העמר מן ויניח אותו למשמרת לדורות כי אהרן הוא סוד תושבע"פ וכאמור. <b>ובזה</b> יש לפרש ג"כ המסורה והנח ב'. והנח אותו לפני ד' למשמרת לדורותיכם והנח אל הסלע ולפי דברינו הנ"ל שייכת המסורה הוא כי מה דקאמר והנח אותו לפני ד' למשמרת לדורותיכם הוא בשביל התורה ובשביל תורה שבע"פ דייקא וכנ"ל וזהו שמשלב המסורה הפסוק והנח אל הסלע כי סלע רומז על התורה וכמ"ש בת"ז תיקון כ"א ע"ש וירם משה את מטהו ויך את הסלע עיי"ש וכן הוא ג"כ בש"ס קידושין דף ל' ע"ב דאיתא שם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' ואם ברזל היא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש וגו' וכפטיש יפוצץ סלע והכוונה היא שהוצהיר נדמה לפטיש שהוא ברזל והתורה נדמה לסלע ועיין בתוס' שם מ"ש בשם ר"ת ובתוס' בשבת דף פ"ח ובתוס' סנהדרין דף ל"ך ובחידושי אגדות בסנהדרין שם ועיין גם בפי' הר"ע מברטנורא עה"ת בפרשת וארא עיי"ש גם סלע הוא תורה שבע"פ דייקא וכדאיתא בת"ז שם אורייתא דבע"פ דאיהו סל"ע ע"ל סי' דאינן שיתין מסכתות עיי"ש. <b>איתא</b> במכילתא ותן שמם מלא העומר מן לדור חיכם ר"א אומר לימות המשיח. ואפשר לומר דזהו
שציוה ליקח מן דייקא מלא העמר שרמז בזה שהוא לימות המשיח כי מל"א העמ"ר גי' דו"ד ב"ן יש"י גם מליא העמיר מ"ן גי' משי"ח בין דו"ד אליה"ו גם מל"א עמיר בלי אות ה' מתיבת העמר כי שימושית היא] מ"ן באות ן' דמנצפ"ך. עולה משי"ח ב"ן דוו"ד [ביו"ד לע"ל יהי' דויד מלא יו"ד, וכנודע וכמ"ש בדה"י דויד מלא יו"ד] משי"ח ב"ן ווס"ף אליה"ו הנבי"א בהתכוללם יחד. <b>ויבא</b> עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. אמרו ז"ל לפי שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא עמלק ועיין בספר בני יששכר במאמר מלחמה לד' סי' י"א שעמד על דרשה זו דמאי שייכות לעמלק בזה ועיי"ש מ"ש בזה ולדעתי נראה דהנה תורה שבכתב ותורה שבע"פ הם כנגד ו"ה משם הוי' וכמ"ש במג"ע על ואתחנן אופן פ"ב ואופן רמ"ו ועוד בכמה דוכתי וכן איתא ג"כ בת"ז תקונא תמני סרי עיי"ש והנה עמלק פגם באות ו"ה מהשם וכמ"ש כי יד על כס י"ה מלחמה לד' בעמלק וזהו שאמרו ז"ל לפי שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא עמלק ור"ל לפי שרפו ידיהם מדברי תורה שהם כנגד ו"ה. לכן גרמו שבא עמלק ופגם באות ו"ה. <b>ויאמר</b> משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. מה דקאמר בחר לנו אנשים עיין ברש"י ז"ל מ"ש בזה ועוד לאלוה מילין דהנה הפרשה שלפנינו מסיימת מלחמה לד' בעמלק מדר דר וכתב הבעה"ט אשר מדר דר גי' לימי משיח עיי"ש. והנה הלוחמים עם עמלק לימות המשיח יהיו המשיחין ואליהו הנביא וכמ"ש ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והמושיעים המה משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו עיין מזה בדברינו לעיל בפרשת וישלח ועמלק שהוא מזרעו של עשו א"כ גם הלוחמים עם עמלק יהיו ג"כ המשיחין ואליהו הנביא וזהו בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וקאמר אנשים דייקא כי אנשים האלף בסוד אלף עולה משי"ח ב"ן דוו"ד [לעיל יהי' דויד מלא יו"ד וכנודע וכמ"ש בדה"י דוויד מלא יו"ד] משיח ב"ן יוסיף אליה"ו הנבי"א זכו"ר לטו"ב והיינו שרמז לו בזה גם על לט"ל שהמשיחין ואליהו ילחמו עם עמלק. <b>א"י</b> ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק ודקדקו רז"ל אמאי בחר משה ליהושע דייקא ללחום עם עמלק ולא לאיש אחר וגם מאי קאמר לשין וצא עיין בזהר ובמד"ר ובתרגום יוב"ע וברש"י ז"ל מ"ש בזה ועוד לאלוה מילין דהנה מה שבא עמלק להלחם עם ישראל הוא בא לנקום נקמת עשו על יעקב וכדאיתא בילקוט שמעוני בפרשת חקת אמר עשו לעמלק כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי תן דעתך לגבות את נקמתי עיי"ש. והנה י"ל שמה שיכול עמלק להלחם. עם ישראל זה גרם השר של עשו בהאבקו עם יעקב וזה הוא מה דכתיב ויאבק איש עמו וגו' וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו כי כ"ף ירכיו עולה עמל"ק המ"ן בהתכוללם יחד והיינו שלא יכול השר של עשו לנצח את יעקב נגע בכף ירכו שעמלק והמן שהוא מזרעו של עמלק שהמה ילחמו עם ישראל יוצאי ירכו וזהו ג"כ מה שדרשו רז"ל ויאב"ק איש עמו שהעלו אבק ברגליהם ועיין בס' כנפי יונה ח"ב סי' ל"ו שכתב אשר אב"ק עם רג"ל עולה של"ו ועיי"ש מ"ש בזה ולדרכינו הענין הוא כי אביק עם רג"ל עולה עמל"ק המ"ן בהתכוללם וחד וזהו מה דכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' אשר קרך בדרך. כי ויאב"ק אי"ש עמ"ו עולה קר"ך בדרך וזהו ג"כ מה שדרשו רז"ל ויאבק איש עמו שהעלו אבק ברגליהם כי אב"ק ר"ת א"שר ק"רך ב"דרך וברגליהם דייקא כי רז"ל פירשו אשר קרך בדרך שטימא אותם בטומאת קרי וטומאת קרי אף שעיקר הפגם הוא בבחי' צו"ע אבל נתקלקלו ממילא גם בחי' נצח והוד כי מדת צי"ע כלול מנצח הוד וכנודע וזהו ברגליהם דייקא כי הרגלים הם נה"י וכמ"ש בספר א"נ בפרשת ויצא ע"פ וישא יעקב רגליו עיי"ש וגם רגל"ו עולה נצ"ח הו"ד יסו"ד וכנודע נמצא שמה שעשה עמלק לישראל זה נצמח עוד מהתאבקות השר של עשו עם יעקב שהשר של עשו גרם זאת אז בהאבקו עם יעקב וזהו שבחר משה ליהושע דייקא להלחם עם עמלק כי יהוש"ע עולה מספר אביק עם רגליה"ם והם העלו אבק ברגליהם וכמאמרם ז"ל וזהו דקאמר וצא הלחם בעמלק וצא דייקא כי וצ"א היינו ו"פ צ"א עולה וואב"ק אי"ש עמ"ו. <b>במסורה</b> וצא הלחם בעמלק וצא ב' דין ואידך וצא השדה ונראה עפמ"ש בילקוט חדש ערך נסים ונפלאות סי' כ"ו בשם הזהר וז"ל הא דסליק משה עצמו ממלחמת עמלק וציוה את יהושע הטעם כו ראה את ס"מ שבא לעזור את עמלק אמר הנה ודאי מלחמה גדולה קא חזינא הכא לכן ציוה ליהושע נער לעורר נער דלעילא שהוא מט"ט השולט על כל מלאכי מעלה כיון שיצא יהושע מיד נתעורר האי נער דלעילא עכ"ד עיי"ש. וזהו שמשלב המסורה, וצא הלחם בעמלק טעם וצא השדה כי השדיה גי' מט"ט ומרמז המסורה בזה שאמר משה ליהושע שיצא להלחם עם עמלק ויעורר את מט"ט.
י"ב מיל הא לכ"ע בשבת ניתנה התורה ומתרץ הב"ח דעמודי ענן סבבו אותן מכל צד ודין רה"י הי' להם עיי"ש ולא ידעתי מה קשיא לי' הלא מה די"ב מיל הוי תחום דאורייתא היינו דעד י"ב מיל מותר לילך ורק חוץ לי"ב מיל אסור לילך והרי מלשון דקאמר ר"א שחזרו לאחוריהם י"ב מיל משמע דרק י"ב מיל ולא יותר מי"ב מיל וכן נראה בהדיא ברש"י ז"ל שבת דף פ"ח ע"ב דאיתא שם בגמרא ג"כ הך מימרא דעל כל דיבור ודיבור חזרו לאחוריהם י"ב מיל [שם הבעל המימרא הוא ריב"ל] ופירש"י י"ב מיל זו הוא מדת מחניהם והיו הקרובים לדיבור חוזרין מפחד הקול עד קצה המחנה עכ"ל הרי שכתב שחזרו עד קצה המחנה והרי קצה המחנה הי' בי"ב מיל וא"כ הרי שלא חזרו לאחוריהם יותר מי"ב מיל [ובכל פעם בכל דיבור ודיבור היו חוזרין מלפניהם וכדאי' בגמרא שבת שם שהיו מלאכי השרת מדדין אותן עיי"ש וברש"י שם] וא"כ אין כאן איסור דאורייתא כלל ולק"מ. <b>אך</b> ראיתי בש"ח ובספר משכיל לדוד בפרשת יתרו שמביאים בשם הנח"י שחזרו לאחוריהם יותר מי"ב מיל עיי"ש שמכריח כן מהפסוק ובודאי כן הוא דעת הב"ח אמנם המשכיל לדוד כתב שם כדברינו הנ"ל דהלשון שחזרו לאחוריהם רב מיל לא משמע כדברי הרב נח"י שחזרו טפי מי"ב מיל וגם מביא שם ג"כ פרש"י בשבת דף פ"ח הנ"ל דמפורש בהדיא שלא כדברי הרב נח"י עיי"ש וא"כ לק"מ קושית הב"ח הנ"ל אולם יש להקשות קושית הב"ח הנ"ל לפי"מ דאיתא במכילתא ובילקוט פרשת יתרו רמז רע"ו מימרא זו דחזרו לאחוריהם י"ב מיל בשם ר' עקיבא ועל ר"ע שפיר יש להקשות הקושיא הנ"ל ועל דרך זה דהרי ר"ע סובר דתחום אלפים דאורייתא הוא ויליף לה מקרא דמגרשי הערים דכתיב גבי לוים וכדאיתא בסוטה ר"פ כשם במשנה ובגמרא שם ולדידי' שפיר קשה איך חזרו לאחוריהם י"ב מיל הלא מדאורייתא הי' אסור להו לצאת חוץ לאלפים אמה. ושוב מצאתי קושית הב"ח ותירוצו הנ"ל ברוקח בהל' עירובין סי' קע"ח בלשון אחר וז"ל בשבת ניתנה התורה ואמרינן במכילתא מקול הדיבור חזרו לאחוריהם י"ב מיל הרי יצאו מתחומין י"ל הואיל ועננים מקיפין אותם הוו כמחיצות בני אדם כאלו לא יצאו עכ"ל. ודבריו יש לפרש דכוונתו הוא להקשות הקושיא כדברינו שמקשה רק על המכילתא דאיתא שם מימרא זו בשם ר"ע והרי ר"ע סובר דאלפים אמה הוא מדאורייתא. <b>ובעיקר</b> קושיתם י"ל דלק"מ דהנה מה דאמרינן בשבת דף פ"ו ע"ב דכ"ע בשבת ניתנה תורה הך כ"ע לא קאי רק על רבנן ועל ר"י דפליגי שם אימת ניתנה התורה אי בששה לחודש או בז' לחודש ועליהם קאמרינן דכ"ע בשבת ניתנה תורה אבל באמת לאו דברי הכל הוא דהרי איתא בפדר"א ריש פרק מ"ו ראב"ע אומר ערב שבת בששה לחודש קבלו ישראל את הדברות עיי"ש וא"כ י"ל דהנך דאמרו דעל כל דיבור ודיבור חזרו לאחוריהם י"ב מיל המה סוברים כראב"ע דבע"ש ניתנה התורה. עוד י"ל דהנה כבר כתבתי לעיל דקושית הרוקח והב"ח הנ"ל ל"ש להקשות רק אליבא דר"ע דסובר דתחום אלפים אמה מדאורייתא. והנה איתא בשבת דף פ"ז ששי למאי רבא אמר לחניותן רב אחא בר יעקב אמר למסען וקמיפלגי בשבת דמרה מ"ס אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד וכו' וכתב הר"ן בחידושיו שם וז"ל אתחומין לא איפקוד פי' ואע"ג דאל יצא איש ממקומו דמיני' דרשינן תחומין כתיב במרה האי תנא מפיק תחומין ממגרשי הערים כדדרש ר"ע במס' סוטה ודרש אל יצא אל יוציא עכ"ד וא"כ לק"מ הקושיא הנ"ל אף אליבי' דר"ע דלר"ע לא מיפקדי אתחומין קודם שניתנה התורה וא"ש. <b>ועוד</b> י"ל עפי"מ דאיתא במכילתא ובילקוט פרשת יתרו רמז ש' שהיו ישראל נרתעין לאחוריהן י"ב מיל וחוזרין לפניהם י"ב מול הרי כ"ד מיל על כל דיבור ודיבור נמצא מהלכין באותו יום מאתים וארבעים מיל באותו שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת רדו וסייעו את אחיכם שנאמר מלאכי צבאות ידודין ידודין ידודין בהליכה ידודין בחזרה ולא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקב"ה עיי"ש ועיין גם בז"ר שם שכתב כי נמצא שהיו מהלכים ששים פרסאות ומעשה ניסים היו ט"ו המלאכים שמהלך אדם ביננו עשרה פרסאות ביום עיי"ש ולפי"ז דגם ההליכה שחזרו לאחוריהם הי' ע"י הקב"ה וע"י המלאכי שרת א"כ לק"מ קושית הרוקח והב"ח הנ"ל. <b>יתרו</b>  <b>וישמע</b> יתרו אמרו רז"ל שמע קריעת ים סוף ומלחמות עמלק. עיין בספר אמרי נועם שכתב אשר רמז מצאו בתיבת וישמיע שהוא י"ם עש"ו רומז על קו"ס ומלחמת עמלק זרעו דעשו עיי"ש. ולדעתי נראה הרמז בתיבת וישמע עד"א והוא כי בהיו"ד שבתיבת וישמע יש דגוש וזה ידועה שהאות שיש בו דגוש
הוי כאלו נכפל האות וכמ"ש רש"י ז"ל בכמה מקומות בחומש ובתהלים וא"כ כאן שבאות] יו"ד שבתיבת וישמע יש דגוש הוי כאלו כתיב וישמע בב' יודי"ן וא"כ וישמ"ע עולם מספר תל"ו והוא מספר י"ם סו"ף עמל"ק. <b>א"י</b> וישמע יתרו. הנה לעיל מני' כתיב מלחמה לד' בעמלק מדר דר וסמיך לי' וישמע יתרו ונראה מה דקאמר מלחמה לד' בעמלק מדר דר הכוונה היא עד ביאת משיח ועיין גם בבעה"ט שכתב מדר דר גי' לימי משיח. וזהו שסמך לי' וישמע יתרו כי וישמ"ע יתר"ו גי' משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוס"ף אליה"ו <b>במסורה</b> וישמע יתרו וישמע ב' בטעם גרשום ריש פסוק דין ואידך וישמע הכנעני. ונראה דהנה ידוע שהגליות המה כדי להעלות הני"ק שנתפזרו בין הקליפות והנה הני"ק נקראים מותרות וכמ"ש בלק"ת מהאר"י ז"ל בפרשת עקב. וזהו השייכות וישמע יתרו וישמע הכנעני כי וישמע הוא לשון אסיפה כמו וישמע שאול את העם יתרו הוא לשון מותר והוא הני"ק שהן מותרות וזהו וישמע יתרו היינו שיאסוף המותרות והם הני"ק אל הקדושה ואז וישמט הכנעני היינו שיהא אסופות גליות כי הכנענ"י גי' בב"ל מד"י יו"ן אדו"ם ולכך כתיב שניהם בטעם גרשיום כי גרשיום מורה על הגליות כטעם כו גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד'. <b>ויספר</b> משם לחותנו וגו' את כל התלאה אשר מצאתם בדרך פרש"י את כל התלאה שעל הים ושל עמלק. ויש לרמז לזה אשר תלא"ה גי' י"ם סוף עמל"ק. <b>כי</b> יהי' להם דבר בא אלי. פתח בלשון רבים יהי' להם דבר ומסיים בלשון יחיד בא אלי ועיין בזוה"ק וברש"י ובשפ"ח. ונ"ל בדרך רמז דהנה הרמב"ן ז"ל מפרש מה דקאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו ר"ל שבאים לפני לדרוש אלקים להתפלל על חוליהם ועוד שאני שופט אותם כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי ויעץ אותו יתרו ואמר היה אתם לעם מול אלקים היינו אתה תעמוד להתפלל בעדם אבל במשפט אשר אמרת ושפטתי בין איש ובין רעהו שים לך שופטים עמך עיי"ש ברמב"ן. ולפי"ז נ"ל לומר דמה דקאמר משם כי יהי' להם דבר בא אלי לא קאי למטה על ושפטתי בין איש ובין רעהו אלא דקאי למעלה של כי יבא אלי העם לדרוש אלקים ורצונו בזה לפרש מהו לדרוש אלקים לזה קאמר כי והי' להם דבר בא כי ב"א מורה על דינים וכנודע אשר הא"ב כסדרן הם חסדים ולמפרע בדרך תשר"ק הם דינים ע"כ מלת בא שהאותיות א"ב הם למפרע בדרך תשר"ק מורה טל דינים וכ"כ בספר קדושת לוי בפ' בא לפרש בא אל פרעה עיי"ש והכי פירושו כי יהי' להם דבר בא היינו דינים ח"ו אלו היינו עלי מוטל להתפלל בעדם וכן פירש"י ז"ל ג"כ בפרשת בשלח מה דכתיב מה תצעק אלו עלי הדבר תלוי' עיי"ש ולדרכינו זהו מה דכתיב וישמע משה לקול חותנו ויבחר משה אנשי חיל וגו' ושפטו את העם בכל עת את הדבר הקשה יביאון אל משה ר"ל המשפט בין איש ובין רעהו שפטו האנשי חיל ואת הדבר הקשה היינו הדינים כי דבר הקשה מורה על דין וגם א"ת האלף בסוד אלף היא אלף ת' כמנין ה"פ מנצפ"ך והם דינים הבאים מחמשה אותיות מנצפ"ך וכל אחד מהם כלול מכולם ועולים אלף ת' וכ"כ במג"ט פרשת פנחס לפרש מה דכתיב השיב א"ת חמתי עיי"ש וכן הוא ג"כ בכוונת ברכת אתה גבור עיי"ש יביאון אל משה היינו שהוא יתפלל להמתיק הדינים. <b>והזהרתה</b> אתהם את החקים ואת התורות וגו' כתב הבעה"ט והזהרתה אתהם ב' ההוין יתירים אלו יו"ד דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות עיי"ש ועוד לאלוה מילין מה דכתיב כאן ב' ההי"ן יתירים עפי"מ דאיתא בש"ס ע"ז דף כ' ע"ב א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות וכו' וחשיב שם עשרה מדרגות ועיין במהרש"א בח"א שם שכתב דלזה נתכווין ר' פנחס שחשיב יו"ד מדרגות במעלות המדות כי כן הוא מדותיו ית' ב"ה כמאמר ספר יצירה יו"ד ולא פחות וכו' ועשרה מדרגות יש במלאכיו רוחות ולז"א כי התורה היא ראשית דרכי ד' ומדותיו ית' ב"ה לבוא ממנה בהדרגה ממעלה למעלה עד מטלה העשירית עליונה עכ"ל ועיי"ש עוד שמפרש על נכון סדר המדרגות ממעלה למעלה שהן מתחלת קומו בבוקר וכל מעשה היום עד שכבו בלילה עיי"ש וזהו והזהרתם אתהם את החקים ואת התורות ופתח ואמר בלשון והזהרתה וירצה בזה למדרגה הראשונה שבא ע"י התורה שהיא זהירות וקאמר והזהרתה אתהם בב' ההי"ן יתירים שמספרם יו"ד רמז בזה על כל העשרה מדרגות שהתורה מביאם להם וכנ"ל <b>א"י</b> דהנה חורבן הבית הי' משום ביטול מצות התורה וכמ"ש על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה. והנה בית ראשון הוא ה' עילאה שבשם הוי' ובית שני הוא ה' תותאה שבשם וז"ס ותלכנה
שתיה"ן שתי ההין הלכו בגלותא ונשתיירו אתווין ו"י טוין במג"ט בפרשת שלח ד"ה ערסתכם חסר ו"י ובמג"ט על ואתחנן אופן פ"ד ופ"ה שמביא כן בשם התיקונים עי"ש [עיין גם בזהר דף ט' ע"ב וברע"מ פ' פנחס דף רט"ז סוף ע"א] וזהו והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ולכו בה וגו' וכתיב ב' ההי"ן ותורים רמז בזה להזהיר אותם על קיום מצות התורה ועל הב' ההי"ן שלא ילכו בגלותא שלא יחריבו הב' מוקדשין מפני עזיבת התורה וע"כ יש בפסוק זה י"ו תיבות רומז שלא ילכו הב' ההי"ן מן האותיות י"ו. <b>ויקרא</b> אליו ד' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, פירש"י ז"ל כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים תאמר להם בלשון רכה ותגיד לבנ"י עונשים ודקדוקים פרש לזכרים הקשים כגידין. ועוד לאלוה מילין מה דהוזכר שם יעקב ושם ישראל וגם מה דגבי יעקב קאמר לשון תאמר שהוא רכה וגבי ישראל קאמר לשון תגיד שהוא קשה. דהנה שם יעקב רומז על תורה שבכתב והוא עפמ"ש בספרים שאות יו"ד מיעק"ב הוא עשרת הדברות ואותיות עק"ב הם קע"ב תיבות שבעשרת הדברות וא"כ שם יעקב רומז על תורה שבכתב ושם ישראל כבר כתבנו לעיל בפרשת וישלח ששם זה הוא כנגד תורה שבע"פ עיי"ש בדברינו והנה איתא בתקונים ובזהר פנחס דף רנ"ז אשר תורה שבכתב הוא מסטרא דחסד ותורה שבע"פ הוא מסטרא דגבורה עיי"ש ולכך שפיר כאן שקרא הקב"ה מן ההר למשה שיגיד לישראל שיקבלו עליהם את התורה וכמ"ש בפסוקים דלקמן ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' פתח ואמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ושפיר הוזכר השני שמות יעקב וישראל כי הם כנגד תורה שבכתב וכנגד תורה שבע"פ וגבו יעקב שהוא נגד תורה שבכתב קאמר בלשון תאמר שהוא רכה כיון דתורה שבכתב היא מסטרא דחסד וגבי ישראל קאמר בלשון תגיד שהוא קשה כיון דתורה שבע"פ היא מסטרא דגבורה. <b>אתם</b> ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי פירש"י כנשר הנושא גוזליו על כנפיו וכו', ועיין ברבינו בחיי שכתב דלפי פירש"י הי' ראוי שיאמר ואשא אתכם טל כנפי נשר כי הכוונה היא להמשיל חיבת המקום לחיבת הנשר לבניו שנושאם על כנפיו ועיי"ש שכתב שהזכיר נשרים רמז לשני העמודים עמוד הענן ועמוד האש עיי"ש ועוד יש לדקדק לפי פירש"י דהול"ל כעל כנפי נשרים בכ"ף הדמיון וכן ראיתי בס' ישמח משה שמדייק ג"כ הכי ועיי"ש מ"ש בזה. ולדעתי נ"ל בכוונת הפסוק דהנה מלות ואשא ואביא משמשים בין בלשון עבר ובין בלשון עתיד כי הוא"ו שבריש התיבה לפעמים מהפך המלה על עבר ולפעמים מהפך המלה על לעתיד וכנודע וא"כ מה דקאמר כאן ואשא אתכם וגו' ואביא אתכם אלי י"ל דהכוונה הוא גם על לעתיד שמרמז בזה גם הגאולה העתידה שיגאול אותנו גאולה שלימה ומה דקאמר כנפי נשרים רמז על הגואלים והמה אליהו ותרין משיחין משיח ב"ד ומשיח ב"י כי כנפי נשרים יש לפרש דר"ל המילוי של נשרים וכמו שמפרש בספר ישמח משה בפרשת צו הפסוק שמש צדקה מרפא בכנפו' כי כנף הוא לשון סתר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ור"ל הכנפים מן שמש היינו המילוי עיי"ש וכ"כ ג"כ בס' כנפי יונה, ח"ב סי' פ"ב לפרש מכנף הארץ היינו המילוי של ארץ שהם ל"פ י"ש ד"י עיי"ש כמו כן הכא כנפי נשרים פירושו המילוי של נשרו"ם והמילוי הוא ו"ן י"ן י"ש ויד מ' עולה מספר תע"ו כמספר משי"ח ב"ן דו"ד אלוה"ו וגם יש לפרש כנפי לשון קצוות כמו כנפי בגדיהם ור"ל כנפי נשרים היינו הקצוות מתיבת נישרי"ם והם אות נ' שבראש התיבה ואות מ' שבסוף התיבה והם ר"ת נ"חמיה מ"נחם והם חק משיחין וכידוע אשר משיח ב"י הוא נחמיה בן חושיאל ומשיח ב"ד הוא מנחם בן עמיאל גם ע"ל כנפיו נשרו"ם עה"כ גי' נחמי"ה בין חושיא"ל מנח"ם ב"ן עמיא"ל, ומעתה הכי כוונת הכתוב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגאולת מצרים היתה הכנה לגאולה העתידה ומגאולת מצרים נמשכת גאולה העתידה וכנודע מזוה"ק. ואשא אתכם ר"ל שאשא אתכם לעתיד. על כנפי נשרים על פירושו עם כמו ויבואו האנשים על הנשים בנדבת המשכן. כנפי נשרים היינו הגואלים אליהו ותרין משיחין וכנ"ל. ואביא אתכם אלי ר"ל שאביא אתכם אלי לעתיד שאז תהי' הגאולה שלימה. ושוב ראיתי בת"ז תקונא שתיתאה ותקונא מסרין וחד שמפרש ג"כ ואשא אתכם על כנפי נשרים דהכוונה היא על הגאולה העתידה וא"כ דברינו נכונים ואמתים בס"ד. <b>ויהי</b> קולות וברקים. הנה אמרו ז"ל בש"ס ברכות דף ו' ע"ב שהתורה ניתנה בחמשה קולות עיי"ש וכן הוא ג"כ בזהר בפרשתינו דף פ"ד ע"א ובדף צ' ע"ב ועיי"ש בזהר מ"ש הטעם מדוע ניתנה התורה בחמשה קולות דייקא עיי"ש ולדעתי י"ל עוד טעם עפמ"ש המג"ע בפרשת נצבים שהמצוה הראשונה מהתרי"ג מצות הוא מצות פרו ורבו והמצוה האחרונה
היא כתיבת ס"ת לכתוב כ"א ספר תורה לעצמו ונעוץ סופו בתחילתו שכל אחד מישראל יכתב ס"ת לעצמו ולפרות ולרבות בתורה עיי"ש וזהו שניתנה התורה בחמשה קולות דייקא כי ה"פ קו"ל גו' פר"ת וזה רומז שצריך אדם לפרות ולרבות בתורה. וע"ד שאמרו ז"ל למה נקרא נהר פרת שמימיו פרין ורבין. <b>ויש</b> לומר עוד טעם למה שניתנה התורה בחמשה קולות דייקא דהנה בזכות התורה אנו זוכין לחיים בנים ומזונות שהן כוללת כל הטובות עיין בספרי מטה מנשה במאמרי לר"ח שבט ועיין גם בחיבור זה לקמן בפרשת מסעי בפסוק ומחה על כתף ים כנרת קדמה עיי"ש וזהו שניתנה התורה בחמשה קולות כי ה"פ קו"ל עולה חיי"ם בני"ם מזונו"ת בהתכוללם יחד והיינו שרמז בזה שניתנה התורה בחמשה קולות שבזכות התורה נזכה לחיים בנים ומזונות שהן כוללת כל הטובות. <b>ויתיצבו</b> בתחתית ההר. הנה איתא במד"ר שה"ש פרשה ב' ע"פ הביאני אל בית היין וגו' אמרה כנס"י הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין זה סיני ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא מנין ודגלו ומאהבה. גדולה קבלתי' שנאמר ודגלו עלי אהבה עיי"ש. ויש לרמז שהר"ת ו"יתיצבו ב"תחתית ה"הר הם אותיות ו' ב' ה' והוא צירוף וה"ב והוא אהבה וכמו שדרשו רז"ל בקידושין דף ל' הפסוק על כן יאמר בספר מלחמות ד' את והב בסופה שהעוסקים בתורה לבסוף נעשו אוהבים זל"ז שנאמר ואת והב בסופה. עוד י"ל שהר"ת ויתיצבו בתחתית ההר שהם ו' ב' הי רומז על אהבה כי ו' ב' ה' גימ' אהב"ה, ובאמת אנכי לקמן בחידושינו בפ' חקת כתבתי גם אהא שדרשו רז"ל והב אהבה שהוא כיון שתיבת וה"ב גי' אהב"ה. ורומז כאן הר"ת ויתיצבו בתחתית ההר שעולים מספר אהבה שהתיצבו בתחתית ההר לקבל את התורה מאהבה. <b>אולם</b> הרי בגמרא שבת דף פ"ח איתא ויתיצבו בתחתית ההר איר אבדימי מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו וכו'. ולכאורה צ"ל שהמדרש שדורש הפסוק הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה כנ"ל אינו דורש הפסוק ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם את ההר כגיגית וכן נמי ר' אבדימי שדורש ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם את ההר כגיגית אין דורש הפסוק הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה כדרשת המדרש הנ"ל אך באמת י"ל שאין הדברים סותרים זל"ז חדא עפי"מ דאיתא במדר"ת בפרשת נח שכפיות ההר הי' רק כדי שיקבלו תשבע"פ ולא בשביל תשב"כ כי על תשב"כ כבר אמרו נעשה ונשמע ומרצונם קבלו את תורה שבכתב ולפי"ז י"ל דמה שדורש במדרש הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה שמאהבה גדולה קבלתי' היינו חשב"כ. ועוד דהא אמרינן בגמרא שם שהדר קבלוהו בימי אחשורוש ברצון וא"כ י"ל דמה שאמרו במדרש הביאני אל בית היין זה סיני ונתן לי משם את התורה ומאהבה גדולה קבלתי' אין הכוונה שמאהבה גדולה קבלתי' אז בשעת העמדה אצל הר סיני אלא הכוונה הוא שעל הר סיני נתן את התורה ומאהבה גדולה קבלתי' היינו בימי אחשורוש. ויהי' איך שיהי' אבל הרי עכ"פ לפי"מ דדרשינן ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם את ההר כגיגית לקבל את התורה, והי' באונס הרי לא יתכן מה שרמזנו בר"ת ויתיצבו בתחתית ההר על אהבה. איברא באמת הרי כתב בהפתיחה לספר הפלאה על מס' כתובות דבזה שכפה עליהם את ההר כגיגית לקבל את התורה הראה הש"ת לישראל אהבתו האמיתית לחיותינו ולגדלינו בעולם עיי"ש. ולפי"ז יתכן שפיר מה שאמרנו שהר"ת ויתיצבו בתחתית ההר רומז על אהבה והיינו שרומז שהשי"ת הראה לישראל אהבתו בזה שכפה עליהם את ההר כגיגית לקבל את התורה, וכדברי בעל הפלאה הנ"ל. <b>א"י</b> ויתיצבו בתחתית ההר. הנה אמרו ז"ל אם אין קמח אין תורה והנה באבינו מלכינו כתבינו בספר פרנסה וכלכלה נרשם בזכות שמך הגדול דיקרנוסא הממונה על הפרנסה. וזהו ויתיצבו בתחתית ההר היינו שרמזו בזה בבואם לקבל את התורה שיהא נמשך להם ג"כ פרנסה כי בתחתי"ת הה"ר עולה מספר אלף ת' והוא מספר דיקרנוס"א בהחזרת האלף לאלף או נחשוב האלף מהשם דיקרנוס"א בסוד אלף עולה שם זה מספר בתחתי"ת הה"ר. וזהו נמי מה שפירש"י ז"ל בתחתית ההר ברגלי ההר כי רגלי רומז על הפרנסה וכמ"ש ואת כל היקום אשר ברגליהם ופירשו רז"ל זה ממונו של אדם שמעמידין אותו טל רגליו. וזה יש לרמז נמי במה שדרשו רז"ל בתחתית ההר שכפה עליהם את ההר כגיגית ודייקא כגיגית כי כגיגי"ת. גי' רגליים נצ"ח הו"ד והיינו שרמז להם השי"ת בזה שכפה עליהם את ההר כגיגית לקבל את התורה שיהא נמשך להם ג"כ פרנסה.
<b>עיין</b> בבעה"ט שדרש הסמוכין ויתיצבו בתחתית ההר וסמיך לי' והר סיני מלמד שנתלש ההר ממקומו ונעשה כהר ע"ג הר. ונלע"ד רמז עפי"מ שאמרו ז"ל בש"ס ב"ב דף ח' ע"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם שבזכות לימוד התורה יהי' קיבוץ גליות וזהו שבשעת מ"ת נתלש ההר ממקומו ונעשה כהר ע"ג הר כי במה שנתלש ההר ממקומו בזה רמז על עקירת הארבע גליות כי ה"ר עולה בב"ל מד"ו יו"ן אדו"ם ומה שנעשה כהר ע"ג הר בזה רמז על הגואלים. כי הר ע"ג הר הוא שני הרים וב"פ ה"ר גי' אליה"ו משי"ח ורמז בזה שע"י לימוד התורה יהא נעקרו הארבע גליות ויבאו אליהו ומשיח לגאלינו בב"א. <b>ולדעתי</b> י"ל עוד מה שסמך והר סיני לוותיצבו בתחתית ההר דהנה אמרו ז"ל ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב וכו' והנה איתא במדר"ת בפרשת נח שכפיית ההר הי' רק כדי שיקבלו תורה שבע"פ כי על תורה שבכתב כבר אמרו נעשה ונשמע. והנה והר סיני רומז על תורה שבע"פ כי וה"ר סינ"י עולה מספר שמ"א והוא אותיות אמ"ש וכמ"ש בספר יצירה. והן שלש אמות אמ"ש ואמ"ש הי ג"ר חכמה בינה דעת וכן מביא בס' קהלת יעקב בהשמטות ערך שמא עיי"ש ומשניות שהן כוללת התורה שבע"פ הן לקבל תלת עילאי חב"ד וכמ"ש בספר קה"י בשם המגיד מישרים פרשת צו עיי"ש וגם כתב בשו"ת יהודה יעלה ממהר"י אסאד חאו"ח סי' א' בשם ספר שומר אמונים אשר סונ"י בא"ת ב"ש עולה צ"ז הן סוד ס"א מסכתות של משנה ול"ו מסכתות שעליהן גמרא עיי"ש [כ"כ ג"כ בפי' מעשה אורג על הפייט של יום א' דשבועות ע"פ ואהי' אצלו אמון אשר אמון גי' צ"ז והוא סוד ס"א מסכתות של משנה ול"ו מסכתות שעליהן גמרא] וזהו שסמך והר סיני לויתיצבו בתחתית ההר לרמז שבשביל התורה שבע"פ התיצבו בתחתית ההר והוא כפיית ההר. <b>הנה</b> הבאתי בסמוך מ"ש בספר שומר אמונים לרמז בא"ת ב"ש של סיני ולדעתי יש לרמז בא"ת ב"ש של סיני שהם אותיות ח' מ' ט' מ' שהאותיות ח' מ' הם כנגד מ"ח מעלות שהתורה נקנית בהן והאותיות ט' מ' הם כנגד מ"ט פנים שהתורה נדרשת כי התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא. ואף שכאן אינו מרומז רק פ"א מ"ט מ"מ שפיר יש לומר כדברינו כי כן מצינו ג"כ במד"ר שיר השירים פרשה ב' שדרשו שם תיבת ודגלו שעולה מספר מ"ט שרומז על מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא שהתורה נדרשת עיי"ש ועיין גם ברבינו בחיי בפרשת דברים בפסוק בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת שכתב שהתורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא כמנין מוא"ב עיי"ש. <b>זכור</b> את יום השבת לקדשו. עיין בבעה"ט שכתב שהפסוק מתחיל בז' ויש בו ה' תיבות ועיי"ש מ"ש בזה, וגם אנכי בספרי מטה מנשה במאמר קדושת שבת כתבתי בזה מה שהפסוק מתחיל בז' ויש בו ה' תיבות וגם מה שמסיים בו' עיי"ש בספרי וכעת נ"ל עפמ"ש הצדיק הקדוש מלובלין זצ"ל בספרו זכרון זאת בפרשת נח ע"פ ויולד נח שלשה בנים שם חם ופת אשר שבת משפיע בנים חיים ומזונות וזהו ויולד נח היינו שבת שם חם ופת הם חיים בנים ומזונות עיי"ש בדבריו הקדושים. וזהו מה שהפסוק זכור את יום השבת לקדשו מתחיל בז' ומסיים בו' ויש בו ה' תיבות כי מרמז בזה כשמקדשין את השבת נמשך בנים חיים ומזונות כי ה' ו' ז' רומזים על הנך שלשה דברים ה' רומז על בנים וכמ"ש בספר קה"י ערך בנים בשם הכנפי יונה [הוא בכ"י ח"ב סי' קכ"ז] שאות ה' של שם הוי' הוא מזל בנים בסוד ה"א לכם זרע לפיכך כל האמהות הי' ה' בשמותם לבד רחל ע"כ היתה עקרה עיי"ש גם ה' ר"ת ה"נך ושם זה הוא ממונה על הריון ומרומז בקרא הנ"ך הרה ויולדת בן וכנודע בגמרא נדה דף ט"ז ע"ב איתא דהמלאך הממונה על הריון לילה שמו ועיין באמרי נועם ח"ג במאמריו לזאת חנוכה שמביא בשם כ"ק אביו זצ"ל שאמר אשר ליל"ה גי' הנ"ך] ו' רומז על חיים כי אות ו' הוא אות חיים וכדאיתא בזהר בכמה דוכתי וכן איתא ג"כ במדרש ע"פ וישם ד' לקין אות לבלתי הכות אותו שחקוק לי' אות ו'. ז' רומז על מזונות כי זיין הוא מלשון מיזן זיין וכ"כ רבינו מהרצ"ה ז"ל בספרו בית ישראל [בהחידושים לפרשת תולדות] על אות ז' מתיבת זהב עיי"ש וע"כ ה' ו' ז' עולים מספר ח"י וחי כולל כל הנך שלשה דברים. כי חי הוא חיים ורומז ג"כ על בנים ומזונות כי מי שאין לו בנים חשוב כמת ועני חשיב כמת ומי שיש לו בנים ומזונות הוא חי.
פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתבי כמה פגימת המזבח רשב"י אומר טפח וראב"י אומר כזית ומשני לא קשיא הא בסידא הא באבנא. פי' בסידא טפח או כזית ובאבנא כדי שתחגור בה צפורן ועיין ברמב"ן ובריטב"א שם שכתבו טעמא דמילתא משום דבאבנים כתיב בהדיא אבנים שלמות לכן אפי' פגומה כחגירת צפורן פוסל וסידא ילפינן מעליו דדרשינן וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם וכיון דלא כתיב בי' שלם בהדיא לכן היא בטפח או בכזית ומביאים שם בשם י"מ דאף קרא דוזבחת עליו לאבנים אתא וכ"ת תרי קראי ל"ל חד לתחלת בנינו כדכתיב בהדיא תבנה וחד לכשנפגם אח"כ כדכתיב וזבחת עליו שיהא שלם בשעת זביחה כבתחלה ושיעורא דפגימה בסידא גמירי גמור לה או שמסרו הכתוב לחכמים או שאינו אלא מדרבנן עיי"ש בהרמב"ן ובהריטב"א. והנה נחזי אנן דבין לפי"ד הרמב"ן והריטב"א הנ"ל ובין לפי"ד הי"מ הנ"ל הרי מה דילפינן מהקרא דוזבחת עליו שאין אתה זובח אלא כשהוא שלם לא לענין שחיטה בלבד אתיא האי קרא דאם שחט בשעת שהי' המזבח פגום דהקרבן פסול אלא דאתא גם לענין פיסול המזבח גופי' דהא לפי"ד הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דפגימה בסידא דפוסל ילפינן מעליו הרי הקרא דעליו אתא גם לענין פיסול המזבח גופי' והיינו כשנפגם בסידא דאי לאו האי קרא הו"א דמזבח שנפגם בסידא הוא כשר ולפי"ד הי"מ הנ"ל דמעליו ילפינן דכשנפגמו האבנים אח"כ כשנגמר בנין המזבח דפוסל הרי אתיא האי קרא גם לענין פיסול המזבח גופי' והיינו כשנפגמו האבנים אח"כ כשנגמר בנינו דאי לאו האי קרא הו"א דדוקא בתחלת בנינו פוסל פגימה בהאבנים וכדכתיב בהדיא תבנה אבל כשנפגמו אח"כ כשנגמר בנינו הוא כשר. ולפי"ז א"ש פרש"י חולין הנ"ל ולק"מ קושית הפמ"א הנ"ל די"ל דרש"י סובר כהו"מ הנ"ל דגם קרא דוזבחת עליו לאבנים אתא דקרא דאבנים שלמות תבנה אתא לתחלת בנינו והקרא דעליו אתא לכשנפוגם. אח"כ כשנגמר בנינו והנה בחולין שם בהא דחשיב פגימת המזבח הרי הכוונה הוא כשנפגם המזבח אח"כ כשנגמר בנינו ופשוט הוא וכן משמע נמי מהלשון דקאמר פגימת המזבח ולא קאמר פגימת אבן למזבח לכן שפיר מביא רש"י שם הילפותא דמוזבחת עליו וא"ש ולק"מ והבן. <b>מיהו</b> לפי"ז תקשה דברי רש"י ז"ל שם אח"כ בסמוך בהא דשנינן הא בסידא הא באבנא ופירש"י באבנא כל דהו כדכתיב אבנים שלמות עיי"ש והרי לפי דברינו הנ"ל שרש"י ז"ל סובר כהי"מ הנ"ל הי"ל לרש"י ז"ל להביא גם התם הקרא דוזבחת עליו דקרא זה אתא לכשנפגם אח"כ כשנגמר בנינו. והרי לפי"ד הי"מ הנ"ל דהקרא דעליו אתא לכשנפגם אח"כ. ואי לאו האי קרא הו"א דמזבח שנפגם אח"כ הוא כשר בע"כ צ"ל דמיני' ילפינן נמי דאפי' פגימה כחגירת צפורן פוסל בו כשנפגם אח"כ אחרי דכן הוא באמת דפגימה באבנים גם לאחר שנגמר בנינו פוסל אפי' כחגירת צפורן ובע"כ דילפינן זאת ג"כ מעליו וא"כ שפיר הו"ל לרש"י ז"ל להביא הקרא דוזבחת עליו גם בהא דמשנינן הא באבנא כדי שתחגור בה צפורן וצ"ע. ויש אתי לומר דבאמת מהקרא דוזבחת עליו ליכא למילף דאפי' פגימה כחגירת צפורן פוסל באבנים אחרי דלא כתיב בהאי קרא שלם וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א הנ"ל גבי פגימה בסידא לפי דבריהם דפגימה בסידא ילפינן מעליו אלא מה דפוסל פגימה באבנים גם לאחר שנגמר בנינו אפי' כחגירת צפורן זה הוא משום דכתיב אבנים שלמות תבנה וחזינן דקפדה התורה באבנים בתחלת בנינו שיהיו שלמות ולא יהא בהם שום פגימה כלל ואפי' פגימה כחגירת צפורן לכן ממילא קאמרינן דגם מה דילפינן מעליו דפגימה פוסל באבנים כשנפגם אח"כ הוא ג"כ כן דאפי' פגימה כחג"צ פוסל וכמו בתחלת בנינו וא"כ א"ש דברי רש"י הנ"ל ול"ק הקושיא הנ"ל אך צריך אנו לתת עוד תבלין לזה ועדיין לא צרפתי הדברים בכור הבחינה <b>ודע</b> דמ"ש רש"י ז"ל הנ"ל באבנא כל דהו כדכתיב אבנים שלמות. הלשון כל דהו צ"ע אצלי דהלא דעת רש"י ז"ל הוא דפגימה כחגירת צפורן הוא גדולה מפגימה כל שהוא וכמבואר בב"י ביו"ד סי' ו"ח במה שהביא שם שנשאל רש"י ז"ל בסכין של שחיטה באחד שנראה לו פגימה קטנה ולא רצה רש"י לאוסרה מפני שאין צפורן חוגרת בה עיי"ש והרי מ"ש פגימה קטנה בודאי כוונתו שהי' פגימה כ"ש דהא אין לך פגימה קטנה פחות מכ"ש ומדלא רצה לאוסרה מפני שאין צפורן חוגרת בה בע"כ דדעתו הוא דפגימה כחג"צ הוא גדול מכ"ש ועל זכרוני שכ"כ ג"כ הפר"ח ביו"ד סי' י"ח ואין אתי הספר ת"י לעיין בו. וא"כ מאחר דקאמרינן בגמרא שם וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה הצפורן וזה הוא באבנא וכדמשנינן שם הא באבנא הרי אין הכוונה על פגימה כ"ש ורק פגימה כחג"צ דייקא שהוא יותר מכ"ש וא"כ קשה אמאי כתב רש"י ז"ל באבנא כל דהו. ואפשר לומר דמ"ש רש"י ז"ל כל
דהו אין כוונתו כ"ש ממש שהוא פחות משיעור כחגירת צפורן אלא דבאמת כוונתו כחג"צ ומה דקרי לי' כיס הוא משום דבסידא השיעור פגימה הוא כטפח או כזית והוא שיעורא רבה. לכן קרי רש"י ז"ל לפגימה באבנא שהוא כחגירת צפורן שהוא שיעורא זוטרא כל שהוא וכן מצינו בכמה דוכתי בש"ס דלגבי שיעורא רבה קרו לשיעורא זוטרא כ"ש עיין בש"ס ביצה דף ט"ז ע"ב ובב"ב דף ק"נ ע"א ובתוס' ב"ב שם ד"ה ואיידי עיי"ש. <b>ובענינינו</b> הנ"ל ראיתו דבר פלא בספר יראים להר"א ממיץ סי' שכ"ו שכתב וז"ל ותניא בחולין פ"ק כמה פגימת מזבח רשב"י אומר טפח ראב"י אומר כזית ומוקמינן לי' התם באבנא אבל בסידא שנינו כמה פגימת מזבח כדי שתחגור בה הצפורן עכ"ל. והוא פלא שהוא כתב להיפך מכל הראשונים וה"ה רש"י ותוס' ורא"ש והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם שם שכולם מפרשים דבאבנא כ"ע מודים דפגימה כדי שתחגור בה הצפורן פוסל ובסידא פליגי רשב"י וראב"י זה אומר כטפח וזה אומר כזית עיי"ש וכן מפרש ג"כ הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות בית הבחירה הי"ד כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הצפורן כסכין של שחיטה ה"ז פסולה ובפ"ב שם הי"ח כתב דמזבח שנפגם מבנינו [והיינו מסידו] אם נפגם מבנינו טפח פסול עיי"ש הרי שגם הרמב"ם ז"ל מפרש כוונת הגמרא הנ"ל כפרש"י ושאר מפורשים הנ"ל וא"כ צ"ע אמאי בחר הר"א ממיץ דרך אחר לעצמו להיפך מפרש"י והרמב"ם ושאר הראשונים הנ"ל. <b>ועלה</b> בלבי לומר דמה שמיאן הר"א ממיץ בפירש"י ושאר כל הראשונים הנ"ל הוא משום דהתוס' בחולין שם ועוד בכמה דוכתי הקשו לפי פירושיהם דבאבנא כ"ע מודים דפגימה כחג"צ פוסל א"כ האיך בנו מזבח דאנה ימצאו אבנים בלי פגימה ואם יחלקו בברזל איכא איסור דלא תניף עליהם ברזל וליכא למימר ע"י שמיר דשמיר ג"כ אין עושה אותן שלמות וחלקות שלא תחגור בהן הצפורן אך זה מתרצים שלקחו אבנים של נחל והיו חלוקות אולם הקשו שם עוד דהרי גבי בית המקדש כתיב נמי אבן שלמה מסע נבנה וקאמר ר"י שהי' ע"י שמיר והאיך הי' אבן שלמה ע"י שמיר והניחו בקושיא וקושיא זו הקשו התוס' גם בסוכה דף מ"ט סוד"ה שכל מזבח ובזבחים דף נ"ד ע"ב סוד"ה אבנים והניחו שם ג"כ בקושיא. וי"ל דהר"א ממיץ סובר ג"כ כתוס' בזה שהשמיר אין עושה להאבנים שלמות שלא תחגור בהן הצפורן. וא"כ הי' קשה לו קושית התוס' הנ"ל גבי בנין ביהמ"ק דכתיב אבן שלמה מסע נבנה לכן מפרש הוא מה דמשנינן הא בסידא הא באבנא להיפך מפרש"י ותוס' ושאר כל הראשונים דבסידא פגימה כדי שתחגור בה צפורן פוסל ובאבנא פליגי רשב"י וראב"י למר בטפח ולמר בכזית וא"כ שפיר בנין ביהמ"ק הי' ע"י שמיר וכדאמר ר"י ולא קשה קושית התוס' הנ"ל דהרי אינו פוסל פגימה באבנים אלא כטפח לרשב"י או כזית לראב"י. <b>אולם</b> לא נח רוחי בזה דהרי התוס' בחולין שם ובשאר דוכתי הקשו עוד בהא דאיתא בש"ס ע"ז דף נ"ב גבי אבני מזבח ששיקוצם אנשי יון וגנזים החשמונאים דאמרי היכי נעביד. ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא נינסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא והקשו ליעבדינהו ע"י שמיר ונתיישב להו קושיא זו משום דשמיר אין עושה להאבנים חלקות שלא תחגור בהן הצפורן עיי"ש וגם בזבחים דף נ"ד ע"ב ד"ה אבנים הקשו התוס' עוד אהא דאמרינן בזבחים שם וכ"ת דגייז לי' אבנים שלמות כתיב והקשו דליעבדינהו ע"י שמיר וגם קושיא זו נתיישב להו להתוס' בזה דשמיר אין עושה להאבנים חלקות שלא תחגור בהן הצפורן עיי"ש ואי נימא כדברינו הנ"ל א"כ קושית התוס' שהקשו ליעבדינהו ע"י שמיר במקומה עומדת אחרי דלדידי' הרי באבנים פגימה כחגירת צפורן ג"כ כשר. <b>ולכאורה</b> י"ל קושית התוס' כמ"ש הלב ארי' בחולין שם דאם יעשה ע"י שמיר לא מיקרי ביטול כלל כיון דאין עושה מעשה השבירה בעצמו בהאבן רק מניח עליו השמיר והאבן נשבר מעצמו הוו כע"ז שנשתברה מאלי' דלא הוי ביטול עכ"ד וגם הקושיא הב' של התוס' בהא דזבחים דף נ"ד דאמרינן וכ"ת דגייז לי' אבנים שלמות כתיב ג"כ יש ליישב דהא התם מיירי שכבר נגמר בנין המזבח ונתייבש עיי"ש וא"כ י"ל דמש"ה לא יועיל שם מה שיעבדינהו ע"י שמיר משום פגימה בהסיד דבסוד הרי פוסל פגימה כחגירת צפורן לדעת הר"א ממיץ ושמור אין עושה חלק שלא תחגור הצפורן אמנם כל זה אינו אחרי דתירוצא של הלב ארי' הנ"ל לא מיחוור בעיני חדא דשבירה. ע"י שמיר לא הוי כנשתברה מאלי' אלא דהוי ג"כ כמו השובר בידים אחרי דמניח בידיו את השמיר על האבנים כדי לשברן ועוד דהא אכתי קשה דהול] ליתברינהו [ע"י עכו"ם בידים כדי לבטלן מע"ז ואח"כ יעבדינהו ע"י שמיר לעשות אותן חלקות ותירוצינו הנ"ל על
קושית התוס' הנ"ל בהא דזבחים דאמרינן וכ"ת דגייז לי' אבנים שלמות כתיב ג"כ ליתא דהא לפגימה בסיד יש עצה למלאות הפגימה עם סיד אחר אע"כ דהתם הכוונה היא משים הפגימה באבנים דייקא ולא בהסיד וליתא לתירוצינו. ומעתה הרי לפי"ד הר"א ממיץ דבאבנים כשר פגימה כחגירת צפורן נשארו ב' קושיות התוס' הנ"ל בלי תירוץ. <b>איברא</b> אף כי שערי תירוצים לא ננעלו ויש אתי הרבה הרהורי דברים ליישב ב' קושיות התוס' הנ"ל על דרכים אחרים אולם אין ברצוני להאריך בזה כי בלא"ה דברי הספר יראים הנ"ל הם תמוהים בעיני אחרי דהרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם שם כתבו טעמא להא דפגימה בסידא אינו פוסל אלא דוקא כטפח או כזית ובאבנא אפי' פגימה כחגירת צפורן פוסל משום דסידא כיון דנפיק לן מעליו ודרשינן אבל לא בזמן שהוא חסר ואין חסרונו ניכר אלא בטפח או בכזית משא"כ באבנא דכתיב אבנים שלמות כל שפגימתן גדולה כחגירת צפורן אינן שלמות ועוד סברא הוא כי האבן מתחלתו הוא שלם ראוי להקפיד עליו יותר מן הסיד שהוא מקובץ מדברים נפרדים וטבעו להפריד כל דהו כשמתייבש ואם אדם מקפיד בו הרבה לא תמצא מעולם מזבח כשר עיי"ש [לשון זה הוא יותר לשון הריטב"א. והרמב"ן והרשב"א כתבו ג"כ כן אלא שהם כתבו בקיצור מילין] ולפי"ז דברי הספר יראים הנ"ל שהם להיפך הם תמוהים. דהא אין בזה לא טעמא מקרא ולא טעמא מצד הסברא לכן המובחר בעיני לומר דט"ס הוא בספר יראים וצ"ל להיפך וכך צ"ל ומוקמינן לי' התם בסידא אבל באבנא שנינו כמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה הצפורן. והוא כפרש"י ושאר כל הראשונים הנ"ל. <b>ובעמדי</b> בענין זה אני תמה על דברי המגי' בפי' הרבינו גרשון שבש"ס חולין שם דפוס ווילנא שהר"ג שם כתב וז"ל לא קשיא הא בסידא הא באבנא שתחגור בה צפורן דכתיב אבנים שלמות עכ"ל הר"ג וכתב המגי' שם וז"ל נראה שחסר כאן וצ"ל בסידא כדי שתחגור בה צפורן באבנא. כל דהו דכתיב אבנים שלמות עכ"ל ולא ידעתי מה קאמר וכך הו"ל להגי' דצ"ל בסידא טפח או כזית באבנא שתחגור בה צפורן [או באבנא כל דהו]. וגם אפי' זה לא הי' צריך להגי' אלא הי' די להוסיף בדברי הר"ג עוד תיבת באבנא וכך הו"ל להגי' הא בסידא הא באבנא באבנא שתחגור וכו' ולפי"ז הי' פירושו של הר"ג כפרש"י שגם רש"י אינו מפרש רק מה דאמרינן הא באבנא ואינו מפרש מה דאמרינן הא בסידא עיי"ש. <b>משפטים</b> <b>ואלה</b> המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי. מתחיל פרשת דינין בעבד עברי ועיין ברמב"ן ובכלי יקר מ"ש בזה. ובמד"ר איתא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הה"ד כה אמר ד' שמרו משפט ועשו צדקה. ונראה לי בכ"ז דהנה צדקה מהפכת מדה"ד למדת הרחמים וכמו שאמרו ז"ל ומובא ברש"י ז"ל בפרשת וירא שגדול מתנת עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים. והנה מלת לפניהם יש לדרשו על צדקה מתרי טעמא חדא עפמ"ש התוס' בסוף פ"ק דב"ק דף ט"ז א"ב לפניך זו צדקה שנאמר והלך לפניך צדקיך עיי"ש וה"נ לפניהם זו צדקה ואידך עפי"מ שאמרו ז"ל בש"ס עירובין דף נ"ד ע"ב מנין שחייב להראות לו פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם עיי"ש ומבואר מזה שדרשו לפניהם מלשון פנים וכ"כ המהרש"א בח"א שם וכ"כ גם כן הרא"ם כאן והנה פנים הוא צדקה וכטעם דכתיב בצדק אחזה פניך ועיין גם בשל"ה דף ל"ו ע"ב שכתב אשר מזרח רומז על צדקה כיון שמזרח נקרא פנים ופנים הוא צדקה עיי"ש וזהו ואלה המשפטים ואל"ה היינו ו"פ אל"ה עולה גבור"ה המשפטים הם דינים וכמ"ש כי המשפט לאלקים הוא וגם משפ"ט עולה ה"פ אלקי"ם וכדאיתא בספרים ואם תרצה להמתיק הדינים והגבורות העצם לזה אשר תשים לפניהם ר"ל שתעשה צדקה כי לפניהם הוא צדקה וכאמור ובזכות הצדקה יתהפכו הדינים לרחמים, וזהו שהביא המדרש לכאן הפסוק שמרו משפט ועשו צדקה כי פסוק זה יש לפרשו ג"כ כנ"ל והיינו שמרו משפט אם תרצו להשמר מן משפט שהוא דין שלא יהי' עליכם השראות הדינים ח"ו העצם לזה עשו צדקה. והנה מה שצדקה מהפכת מדה"ד למדה"ר הטעם הפשוט הוא דהנותן צדקה שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות כך השי"ת משלם לו כמדתו ומהפך למעלה מדה"ד למדה"ר וכ"כ ג"כ בס' נועם מגדים בפרשת חקת ועיין גם בכוונת האר"י ז"ל מה דאיתא שם הטעם מה שצדקה ממתוק את הדינים. ולדעתי נראה עוד
עפמ"ש בילקוט ראובני בפרשת בראשית בשם סודי רזיא שמט"ט הוא כולל כל מלאכי רחמים שכן חנו"ך מט"ט עם הכולל גוי' מלאכ"י רחמי"ם [כ"כ ג"כ המג"ע בפ' קדושים ובפ' בלק ועוד בכ"ד] וע"כ נקרא מט"ט שליח צבור כי צבו"ר גי' רחמי"ם עיי"ש. והנה צדק"ה בא"ת ב"ש חוזר לאותיות צדק"ה וא"כ צדקיה נחשב לב"פ צדקיה כיון שחוזר בא"ת ב"ש ג"כ לאותיות צדקה וכן נראה ג"כ מדברי הפרע"ח בשער הזמירות פ"ו עיי"ש והנה ב"פ צדקיה עולה חנו"ך מטיט ועולה ג"כ מלאכיו רחמי"ם ולכך שפיר הצדקה מהפכת מדה"ד למדה"ר כי ע"י הצדקה מעוררין למלאכי רחמים ולמט"ט שהוא כולל כל מלאכי רחמים שיעוררו רחמים ונתהפך מדה"ד למדה"ר. והנה איתא בזהר בפרשתינו דף קט"ו ע"א אשר כי תקנה עבד עברי זה מט"ט עיי"ש וזהו לדרכינו מה שאחר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כתיב מיד כי תקנה עבד עברי כי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם רומז לעשות צדקה שע"י הצדקה מהפכין מה"ד למדה"ר וכנ"ל וזה הוא כיון דע"י הצדקה מעוררין את מט"ט שהוא כולל כל מלאכי רחמים שיעורר רחמים וכנ"ל ולכך קאמר ע"ז כי תקנה עבד עברי שהוא מט"ט ורמז בזה שע"י הצדקה תקנה את מט"ט והוא מעורר רחמים. <b>א"י</b> ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. קאמר ואלה בו' ועיין ברש"י ז"ל ובאוה"ח מ"ש בזה, ועוד לאלוה מילין דהנה י"ל אשר אלם רומז על תורה שבכתב והוא עפי"מ דאיתא במג"ע בפ' לך ע"פ ויקח לו את כל אלה אשר אל"ה הוא אלף לים עולה ה"פ או"ר וחמשה פעמים אור המוזכר בפ' בראשית הוא כנגד חמשה חומשי תורה, וכדאיתא במד"ר פרשת בראשית עיי"ש במג"ע, וא"כ גם כאן תיבת אלה רומז על חמשה חומשי תורם והוא תורה שבכתב גם יש להוסיף עוד אשר אל"ה שהוא אלף ל"ה עולה תור'ם בכת"ב. ומשפטים רומז על תורה שבע"פ כי משפטי"ם עה"כ עולה תלמו"ד. וזהו דכתיב ואלה בו' המשפטים בה', כי תורה שבכתב הוא כנגד ו' משם הוי' ותורה שבע"פ הוא כנגד ה' אחרונה משם הוי' וכמ"ש במג"ע בפ' חקת סוד"ה במדרש ובמג"ע על ואתחנן אופן פ"ב. ועוד בכ"ד וכן הוא בתיקונים תקונא תמני סרו. והנה ללימוד התורה צריך להיות יראה וכמו שאמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"א ע"פ והי' אמונת עתיך וגו' יראת ד' היא אוצרו אמונת זה סדר זרעים וכו' אי איכא יראת ד' אין או לא לא וזהו אשר תשים לפניהם כי לפניה"ם עה"כ עולה ירא"ה ומה מאד יונח בזה דברי המד"ר כאן בפרשתינו דאיתא ואלה המשפטים דוד אמר יראת ד' טהורה עומדת לעד מהו כך אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואם אין בידו יראת חטא אין בידו כלום וכו' עיי"ש והנה לכאורה אינו מובן שייכת הפסוק יראת ד' טהורה ודרשת המדרש לכאן ועיין בפי' מהח"ו על המדרש שכתב שהמדרש מביא כאן הפסוק יראת ד' טהורה והדרשה עלי' אגב פסוק הסמוך לו משפטי ד' אמת צדקו יחדיו והעיקר חסר כאן עכ"ל אבל לפי דברינו הנ"ל איש מה שהביא המדרש לכאן הפסוק יראת ד' טהורה והדרשה עלי' ואין כאן שום חסרון כלל. <b>הנה</b> המדרש שם אהא דקאמר אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואם אין בידו יראת חטא אין בידו כלום קאמר משל לזה משל לאדם שאמר לחבירו יש לי אלף מדות של תבואה יש לו אלף מדות של שמן ואלף של יין א"ל חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהן אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום. כך אדם שינה הכל אמרו לו אם יש לך יראת חטא הכל שלך וכו' ונ"ל מה דנקט המדרש כל הנך שלשה תבואה שמן יין משום דלימוד התורה הוא בחכמה ובבינה ובדעת וכנודע והנך שלשה הם חכמה בינה דעת כי שמן הוא חכמה. וכנודע ויין הוא בינה וכנודע ותבואה הוא דעת וכטעם דאיתא בש"ס ברכות דף מ' ויתפרו סלי תאנה ר"י אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן וקאמר דייקא לשון יודע הרי מבואר שחטה ודגן שהם תבואה הוא דעת. וזהו נמי מה דנקט המדרש אלף מדות כי אלף הוא לשון לימוד מלשון ואאלפך חכמה ונ"ל דזה מרומז ג"כ בפסוק דקאמר אשר תשים לפניהם דבמלת תשים נרמזים הנך שלשם מדות כי תשו"ם ר"ת ת"בואה ש"מן י"ון מ"דות. ובזה ניחא מה שהמדרש נקט מתחלה תבואה ואח"כ שמן ואח"כ יין הלא הול"ל מתחלה שמן ויין שהם חכמה ובינה, ואח"כ תבואה שהוא דעת והוי מרומז בדבריהם חב"ד כסדרן וגם אמאי קאמר המדרש תבואה אמאי לא קאמר חטים או דגן אך לפי האמור שבתיבת תשי"ם נרמזים הנך שלשה ת"בואה ש"מן י"ין מידות לכך נקט גם המדרש תבואה שמן יין וכפי מה שמרומז במלת תשי"ם. <b>א"י</b> ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. הנה סמך לי' בפרשה דלעיל פרסת מזבח ורז"ל דרשו דלכך נסמכה פרשת דינין לפ' מזבח לומר לך
שם ע"פ לא יסיר שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה שבט מיהודה זה משיח בן דוד ומחוקק מבין רגליו זה משיח בן יוסף עד כי יבא שילה זה משה וכן איתא ג"כ עוד בזהר אשר הגואל יהי' משה כמו שהי' הוא הגואל הראשון והרמז מ"ה שיהי' ה"וא שיהי' ר"ת מש"ה עיין באוה"ח בפרשת ויחי ע"פ אסרי לגפן עירה מ"ש בזה עיי"ש] ועיין גם בזהר פרשת תצא דף רע"ח ע"א מש"ש וז"ל רעיא מהימנא וכו' ואנת הדרת לקב"ה ושכינתי' לאתרא עילא ותתא ובנינך יתפרקון ישראל ויחזרו לאתרויהו, ולית חילא למשיחין למפרק לישראל בר מינך עיי"ש ועיין עוד שם בזהר בעמוד ב' מש"ש ובגלותא בתראה תרין משיחין ישלח ממך עיי"ש ועיין גם בכ"מ בת"ז תקונא עסרין ותרין ותקונא עסרין וחמשא מש"ש טעמים למה יצטרכו משיחין למשה רבינו ע"ה עיי"ש ועיין עוד שם בכסא מלך תקונא עסרין ושית ותקונא שבט ותלתין ואנכי כתבתי במק"א הטעם שיצטרכו התרין משיחין למשה רבינו מ"ה עפי"מ דמבואר במד"ר פרשת לך וכן הוא בתיקונים תקונא עסרין ותרין שהגאולה העתידה תהי' ע"י שם ע"ב עיי"ש והנה משה הוא סוד שם. ע"ב כי בהפסוקים דויסע ויבא ויט שבהן ע"ב שמות ויש בהן נ"ו תיבין ורי"ו אותיות ומש"ה עולה מספר מ"ב נ"ו רי"ו [כפי מה שנחשב בספרים מש"ה למספר שד"מ כמספר ד"פ אלקי"ם וכנודע]. והיוצא לנו מזה שהגאולה העתידה תהי' ע"י משה רבינו מ"ה וע"י שם ע"ב ועמו יבואו התרון משיחין. והנה א איתא במד"ר בפרשה זו ע"פ אם חבול תחבול שלמת ריעך עד בא השמש תשיבנו לו אשר משיח נקרא שמש וגם כבר כתבנו במק"א אשר שמש רומז על התרין משיחין עפימ"ש המג"ע בפרשת וישב שמשיח בן דוד מיקרי שלום ומשיח ב"ו מיקרי שלוה א"כ שמש רומז על התרין משיחין כי שמ"ש ר"ת מ"שיחין ש"לום שילום וגם בפסוק השמש בגבורתו יש לרמז על תרין משיחין עוד על אופן אחר והוא כי השמ"ש עם גבור"ה עולה מנח"ם ב"ן עמיא"ל נחמו"ה ב"ן חושיא"ל והן התרין משיחין והנה איתא במד"ר בפרשת ויצא פרשה ע' אשר והי' הוא מפתח של הגאולה עיי"ש ומעתה זהו כוונת המסורה והי' כצאת משה אל האהל כצאת השמש בגבורתו היינו כצאת משה עם השם ע"ב ועם התרין משיחין לגאול את ישראל כי והי' רומז על הגאולה כי והי' הוא מפתח של הגאולה וא"ל האה"ל גי' ע"ב [גם האהיל עה"א גי' גאול"ה] והשמש בגבורתו רומז על התרין משיאין וכנ"ל אז  לא תצאו כצאת העבדים היינו שלא תצאו מן גלותא בחפזון ובמנוסה כמו שיצאו ממצרים וכדברי הזהר בפרשתינו הנ"ל: <b>אם</b> יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה ובמסורה ונקה ג' דין ואידך ונקה האיש מעון ואידך מי שלח יד במשיח ד' ונקה. הנה ידוע שהפוגם באות ברית קודש ר"ל נופל לתשי"ו עצמות דקליפה שהן כמנין קר"י במילואו קו"ף רי"ש יו"ד והנה ידוע מהספרים אשר סתם עון הוא עון קרי והנה גם זה ידוע שע"י לימוד התורה מתקנין עון זה ועיקר הוא ע"י תורה שבע"פ ומשניות דוקא וכמ"ש בספר ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ז וז"ל עוד תיקון לאות ברית קודש ע"י עסק התורה וכו' וביארו בתיקונים שמי שפוגם בנשמה תיקונו ע"י עסק התורה בששה סדרי משנה וכו' עיי"ש והנה כתב במנ"ע בפרשת וירא והביאו ג"כ בספר קה"י ערך מט"ט שעל מט"ט מוטל להוציא טיפין קרי האבודין בסט"א עיי"ש ונ"ל הטעם מדוע מוטל זאת על מט"ט דוקא דכיון דעיקר התיקון לעון זה הוא ע"י לימוד משניות ואיתא בכנפי יונה ח"ב סי' ע"ח שהעוסק במשנה יכווין שמאיר לשם שדי ומקבל הארה ממנה שכן הוא בגי' מט"ט מארי דמשנה עיי"ש ולפ"ז שפיר מוטל על מט"ט דייקא להוציא טיפין קרי האבודין בסט"א ולהעלותם אל הקדושה כיון שהתיקון לחטא זה הוא ע"י לימוד משניות ומט"ט הוא מארי דמשנה. וזהו אם יקום א"ם ר"ת א"בר מ"ולה יקוים באות ס' דמנצפ"ך עולה תשי"ו כמנין קר"ו במילואו ותשי"ו עצמות דקליפה. והתהלך בחוץ היינו שהלך השפע לחוץ בלי מקבל על משענתו על פירושו עם כמו ויבואו האנשים על הנשים בנדבת המשכן משענתו רומז על לימוד התורה עפ"י מה דאיתא בגמרא חגיגה דף י"ד משעון אלו בעלי מקרא משענה אלו בעלי משנה וא"כ משענתו כולל שניהם מקרא ומשנה וגם על משענתו רומז על משניות דוקא כי ע"ל משענת"ו בלי אות ו' הנטפל לתיבת משענתו עולה מתניתו"ן והאות ו' הנטפל רומז לששה סדרי משנה, וזהו על משענתו ונקה המכה היינו שע"י לימוד התורה ומשניות דוקא ונקה היינו שנתקן פגם זה. וזהו שמשלב המסורה ונקה האיש מעון היינו מפגם זה שנקרא סתם עון, מי שלח ידו במשיח ד' ונקה רומז על מט"ט כי י"ד עם משי"ח די' עולה חנו"ך מט"ט שע"י מט"ט ונקה כי מט"ט מוציא הטיפין מהסט"א ומעלה אותן אל הקדושה <b>במסורה</b> ובער בשדה אחר ובער ב' דין ואידך
ובער עלי' הכהן. ונראה דהנה פסוק זה ושלח את בעירה ובער בשדה אחר מפרשינן לי' בגמרא ומובא גם ברש"י ז"ל בנזקי רגל ושן והנה כתיב [משלי י"ט] שן רעה ורגל מועדות ונדרש במד"ר בפתיחה דאיכה בגליות ומובא ג"כ בבעה"ט בפרשת ויצא על המסורה כי רעה היא שן רעה עיי"ש ולפי"ז יש לומר שפסוק זה ושלח את בעירה ובער בשדה אחר דמיירי בנזקי רגל ושן רומז על הגליות וכמו שן רעה ורגל מועדות. והנה עיקר הוא גלות אדום כי הוא הכולל כל ארבע מלכיות וכמ"ש בספר בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ב' סי' מ' וכ"כ במג"ע בפרשת וישב אופן כ"ט עיי"ש וזהו ובער בשדה אחר היינו בגלות אדום כי שדה הוא גלות אדום וכדאיתא במד"ר בפרשת תולדות ע"פ שא נא כליך תלוך קשתך וצא השדה אשר וצא השדה הוא גלות אדום שנאמר ארצה שעיר שדה אדום עיי"ש וזהו נמי מה דקאמר שדה אחר דייקא אחר כי איתא במג"ע בפרשת וישב ד"ה ויחלום יוסף עוד חלום אחר אשר חלום הראשון מורה על ג' גליות הראשונות וחלום השני על גלותא בתראה עשו וז"ש ויחלום עוד חלום אחר ר"ל על עשו שהוא איש אחר אשר עליו קאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר עכ"ד ולפי"ז ה"נ כאן מה דקאמר בשדה אחר מורה על גלות אדום דייקא ואפשר שלזה כיוון נמי רש"י ז"ל במה שמפרש בשדה אחר בשדה של איש אחר דלכאורה אינו מובן מה בעי רש"י ז"ל בזה שהוסיף מלות של איש אחר ולדרכינו יש לומר שרש"י ז"ל כיון בזה לרמז יותר על גלות מעשו שהוא איש אחר אשר עליו קאמר לבן טיב תתו אותה לך מתתו אותה לאיש אחר. והנה איתא במג"ט שם באופן ב' שבתורה וק"ש מבטלין כח הארבע מלכיות שנרמז במלות כי אש קדחה באפיו נוטריקון ב"בל א"דום פ"רס י"ון ובמה מבטלין אותם בתיבת א"ש ר"ת א"נכי ש"מע וזה תורה וק"ש עי"ש. והנה מה שעם התורה מבטלין כח הארבט מלכיות עיקר הוא עם תורה שבע"פ ומשניות דוקא וכדאיתא במד"ר בפרשת צו אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות, וזהו שמשלב המסורה לכאן הפסוק ובער עלי' הכהן כי זה רומז שעם משניות וק"ש מבערין את הארבט מלכיות כי הכה"ן עולה מספר שמנים והוא מספר הר"ת מששה סדרי משנה שהן מ"אומתו י"ציאת ח"מש א"רבעה כ"ל א"בות והן עולין מספר שמנים ועיין גם במד"ר בפרשת נשא פרשה י"ג בפסוק קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה דאיתא שם ג"כ אשר מספר שמנים רומז על משניות כיון שהר"ת מששה סדר משנה עולים מספר שמנים וגם המשניות מתחלת במ' מ"אימתי ומסיימת במ' בשלו"ם עולה מספר שמנים עיי"ש. וגם הכה"ן באות ן' דמנצפ"ך עולה מספר תש"ל וזה רומז על ק"ש כי זה הוא מספר הר"ת מיחודא עילאה ומיחודא תתאה וא"כ נרמז במלת הכה"ן משניות וק"ש. וזהו נמי מה דנקוד תיבות עלי' הכהן בטעמים דרגא תביר כי דרג"א תבו"ר עולים מספר תת"ך והוא מספר ד"פ ה"ר והם הארבע מלכיות שנקראים הרים וכדאיתא במד"ר בפרשת בא פרשה ט"ו אין הרים אלא מלכיות עיי"ש ורומז שעם תורה משניות ועם ק"ש מבערין הארבע מלכיות. אם כסף תלוה את עמי וגו' הנה ידוע אשר כל איש מזרע ישראל צריך לעבוד על ביאת משיח ועל אליהו הנביא שיבא ויבשר על הגאולה וכמ"ש הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום וגו' וכל אדם צריך לראות אשר מצדו לא יהא מניעה לביאתם וצריך לעבוד שיהא לו חלק בביאתם והנה ראשית הוא שיהא אוחז במדת ענוה כי אמרו ז"ל בש"ס סנהדרין אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח וא"כ הרי צריך אדם לאחוז במדת ענוה כי באם יש לו גאות הרי זה מונע ביאת משיח. וזהו אם כסף תלוה את עמי כסף פי' רצון וחשק מלשון נכסוף נכספתי ותלוה פי' חיבור ודיבוק מלשון הפעם ילוה אישי וכן פירשו ג"כ בספרים לפי דרכם. את ממי עמ"י גו' אליה"ו הנבי"א את העני הוא משיח וכמ"ש עני ורוכב על החמור. עמך ר"ל שיהא עמך והיינו שיהא לך חלק בביאת אליהו ומשיח. לא תהי' ר"ל ראשית תהי' בבחי' לא והוא מדת ענוה וגמר אומר לו כנשה ל"ו כנוש"ה [בתורה כתיב כנשה חסר ו' אולם יש אם למקרא] גי' אליה"ו משי"ח בהתכוללם יחד והיינו שמרמז בזה שבאם תהי' בבחי' לא זה יגרום ל"ו כנוש"ה הרומז על אליהו ומשיח שיבואו בב"א. אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. עיין במד"ר שפירשו רז"ל אם חבל תחבל שלמת רעך היינו שהקב"ה ימשכן שתי משכונות ולא לעולם יהיו ממושכנים אלא עד בא השמש עד שיבא משיח שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא עיי"ש וחוץ מדברי רז"ל אשר עד בא השמש רומז על משיח כי משיח נקרא שמש וכנ"ל נ"ל עוד אשר עד בא השמש רומז על משיח עפי"מ דאיתא בגמ' סנהדרין דף צ"ח ע"ב מהו שמו של משיח
דבי ר' שילה אמרו שילה שמו דבי ר' ינאי אמרו ינון שמו דבי ר' חנינה אמרו חנינה שמו וי"א מנחם שמו ועיין בח"א להמהרש"א שכ' דכולהו שמות תוארים וכולהו איתנייהו בי' שילה ע"ש יובל שי למורא ינון ע"ש שררה ומלכות וכו' עיי"ש ואנכי כתבתי במק"א שכל השמות הנ"ל מרומזים בשם משיח כי משי"ח ר"ת מ"נחם ש"ילה וינון חינונם וכן ראיתי אח"כ בספר קול אלי' הנדפס מחדש והוא לקוטי מאמרים מהגאון ר"א מווילנא שכתב ג"כ כן ולפי"ז עד בא השמש רומז על מסיח כי ע"ד ב"א השמ"ש עולה מספר כל ד' שמות מנח"ם שיל"ה ינו"ן חנינ"ה. <b>ושש</b> שנים תזרע את ארצך. עיין באוה"ח שכתב סמך מצוה זו למה שלפני' לומר כדי שלא תטעמו טעם גרות עוד ע"ד אומרו אז תרצה הארץ את שבתותי' וגו' עכ"ד ולדעתי נ"ל לפרש סמוכין אלו כדרכו ובסגנון אחר ובדרך רמז דהנה ידוע שאלף הששי הם ימות המשיח ואז יהי' הגאולה שלימה ולא יוסיף עוד לגרשינו כו לא הי' ראוי להיות גלות רק אלף שנים והוא אלף החמישי ובתחלת אלף הששי הי' ראוי שיבא משיח רק בעונותינו יצאו מה שיצאו וכמו שהבאתי לעיל בפ' לך בשם רבותינו בעלי התוס' ובעה"ט והמג"ע. וזהו שסמך ושש שנים תזרע את ארצך למה שלפניו מה דכתיב כי גרים הייתם לרמז שבאלף הששי יבואו הגואלים ויהי' גאולה שלימה ולא יהי' לנו עוד גרות וזה הרמוז ש"ש שני"ם עולם אלף והוא"ו של תיבת ושש רומז על אלף הששי תזריע א"ת ארצ"ך עם הכולל עולם משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוס"ף אליה"ו הנבי"א זכור לטו"ב כי אליהו הנביא יבא עם התרין משיחין וכנודע <b>ראשית</b> בכורי אדמתך תביא בית ד' אלקיך. האוה"ח מפרש פסוק זה שמרמז שלא ישחית זרעו ושתהי' טפה ראשונה שתצא ממנו מובאת בית ד' ע"ד אי' ביתו זו אשתו ודייק לומר בית ד' לשלול בית אשה זונה עיי"ש וכ"כ ג"כ במג"ע כאן בפרשה זו דיה מאמר עיי"ש. ונ"ל להוסיף על דבריהם דהנה ידוע שע"י שם מ"ב מעלין בחזרה ניצוצות הקדושים מבין הקליפות לתוך הקדושה והנה ידוע שבשם הראשון משם מ"ב שהוא אב"ג ות"ץ ובשם האחרון משם מ"ב שהוא שקוצי"ת הם כלולים כולם וכמו שפירש הה"ק מקעשינוב זצ"ל ומובא בא"נ בפרשת תצא מה דתני במשנה הכל צפוי והרשות נתונה היינו שכל הני"ק צפים למעלה ויוצאין מבין הקליפות ע"י הרשות נתונה היינו שם הראשון משם מ"ב העולה נות"ן ושם האחרון העולה רשו"ת כי הם כוללת השם מ"ב מראשית ואחרית עיי"ש. וזהו ר"אשית ב"כורי א"דמתך ר"ת אב"ר והס"ת ראשו"ת בכור"י אדמת"ך עולה צדי"ק יסו"ד עולים והוא אבר יסוד תבי"א האלף בסוד אלף עולה נות"ן רשות שעל ידם מביאין בחזרה את הני"ק לבית ד' אלקיך והיינו לתוך הקדושה, וגם לפי דברינו אשר תביא עולה מספר שם הראשון ושם האחרון משם מ"ב שעל ידם מביאין בחזרה את הני"ק לבית ד' אלקיך י"ל עוד שזה מרומז ג"כ במלת תביא כי תבי"א ר"ת ת"ביא ב"ית די' א"לקיך, והיינו שנרמז במלת תביא שע"י שם הראשין ושם האחרון משם מ"ב העולים תבי"א וכנ"ל תביא בחזרה את הני"ק לבית ד' אלקיך. <b>ועבדתם</b> את ד' אלקיכם הנה משטחיות לשון הכתובים נראה שהפסוק ועבדתם את ד' אלקיכם הוא מקושר עם מה שלמעלה דפתח וקאמר הנה אנכי שילך מלאך לפניך ונ"ל לפרש התקשרות ההוא. דהנה איתא בש"ס ב"ב דף יו"ד ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך ופירש"י אני בצדק בתחלה ואח"ז אחזה פניך בתפלה. והכי קיי"ל בש"ע או"ח סי' צ"ב ובי"ד סי' רמ"ט דטוב ליתן צדקה קודם תפלה. ונ"ל הטעם מדוע יש ליתן צדקה קידם תפלה דהנה איתא בזהר ומובא בילקוט חדש ערך מלאכים סי' כ"ה ובערך ניסים סו' ז' שהמלאך ממ"ט הוא המביא תפלות ישראל לפני הקב"ה. והנה כבר כתבתי לעיל בריש הפרשה שצדקה בא"ת ב"ש חוזר ג"כ לאותיות צדק"ה א"כ נחשב צדקה לב"פ צדקה וב"פ צדקה עולה חנו"ך מט"ט ולפי"ז שפיר טוב ליתן צדקה קודם תפלה כו ע"י צדקה העולה חנו"ך מט"ט וכנ"ל מעוררין למט"ט שיעלה את התפלה. וזהו ואני בצדק אחזה פני וקאמר אחזה פניך דיוקא והרי הכוונה היא על תפלה וכפי' רש"י הנ"ל ואמאי לא קאמר ואני בצדק אתפלל ולפי האמור ניחא אחרי דע"י הצדקה מעורר שהמלאך מט"ט יעלה את התפלה וכנ"ל ומט"ט נקרא שר הפנים וכנודע ועיין בס' עבודת ישראל בפרשת וישב שכתב שלכך נקרא מטיט שר הפנים ע"ש שהוא פונה פני ד' אל ישראל ופני ישראל אל אביכם שבשמים עיי"ש [במקדש מלך על הזהר בפרשת תצא דף רע"ח ע"א כתב טעם אחר למה שמט"ט נקרא שר הפנים משום שיש לו ב' פנים שנקרא נער וזקן כמש"ה נער הייתי גם זקנתי ואמרו ז"ל פסוק זה שר העולם אמרו עיי"ש] לכך קאמר אחזה פניך דייקא שע"י מלאך מטיט אחזה ג"כ פניך שהוא
פונה פני ד' אל ישראל. והנה מה דקאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך היינו מלאך מט"ט וכמ"ש רש"י זיל והא דקאמר ועבדתם את ד' אלקיכם היינו ק"ש ותפלה וכדאיתא בש"ס ב"ק דף צ"ב וב"מ דף קיז ע"ב. ומעתה שפיר הפסוק ועבדתם את ד' אלקיכם נמשך למה דפתח וקאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך והכי שיעור הכתובים הנה אנכי שולח מלאך היינו מט"ט לפניך היינו בצדקה וכמו שכתבו התוס' בב"ק דף ע"ז ע"ב לפניך זו צדקה דכתיב והלך לפניך צדקך עיי"ש ואז ועבדתם את ד' אלקיכם זו תפלה כי ע"י הצדקה יעלה מט"ט את התפלה לפני הקב"ה ותקובל לרצון. <b>ואל</b> הזקנים אמר. כתב האבן עזרא וז"ל ואל הזקנים הידועים הם שראו השם הנכבד והנה אהרן גם הוא בכור הי' ואולי הי' חור והוא מהשבעים וכו', והנה מ"ש שאהרן גם הוא בכור הי' נ"ל דכוונתו בזה כי כתב שם האבן עזרא לעיל בפסוק ואל משה אמר שהשבעים מזקני ישראל הם הבכורים הקדושים עיי"ש לכך כתב כאן שאהרן הי' בכור וגם הוא הי' מהשבטים זקנים. אמנם גוף הדבר שכתב שאהרן הי' בכור צ"ע דהלא כתבו התוס' בבכורות דף ד' ע"א ד"ה ואהרן בשם מדרש רבה אשר אהרן לא הי' בכור כי מרים גדולה ממנו שלשה שנים כמו שאהרן הי' גדול ממשה שלשה שנים עיי"ש וכן נפלאתי בזה על המהרש"א שהוא כתב ג"כ שאהרן בכור הי' והוא בח"א סנהדרין דף ז' ע"א ד"ה ומקוים בי אם יהרג במקדש די כהן ונביא וז"ל שם אף שעדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ולא הי' מקדש ולא משכן אהרן הי' בכור והעבודה הי' בבכורות בכ"מ בבמה והו"ל ככהן במקדש עיי"ש וכן נפלאתי בזה על בעל ספר טהרות הקודש שכתב ג"כ שאהרן בכור הי' והוא בזבחים דף קי"ב תמה שם על מ"ש רש"י ז"ל שם ד"ה ועבודה בכהנים כדכתיב קרב אל המזבח ותמה הוא שהרי מזה אין ראי' שהעבודה הי' בכהנים דהא זה נאמר אצל אהרן ואהרן בכור הי' עי"ש ופלא האיך אשתמיט להו דבר זה אשר מרים נולדה קודם אהרן וא"כ אהרן לא הי' בכור וצ"ע. ושוב ראיתי במד"ר פרשת נשא פרשה ו' סי' ב' דאיתא שם וז"ל אבל בכורי הלוים שלא טעו בעגל ניתנה הכהונה לאהרן שהי' בכור עיי"ש הרי דגם המדרש קאמר שאהרן הי' בכור  והוא פלא וצ"ע. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>רש"י</b> ז"ל בפסוק וישכם בבוקר ויבן מזבח כתב וישכם בבוקר בחמשה בסיון וכתב המזרחי ומביאו ג"כ השפתי חכמים שרש"י ז"ל כתב זאת להודיענו שעליית משה בהר עם נו"א וע' זקנים לקבל התורה הי' ליום שלאחריו שהוא ו' לסיון אליבא דרבנן דאמרי בששי בסיון ניתנה התורה ולא כר' יוסי דאמר בז' בו עיי"ש ודבריו צ"ע אצלי דהלא מ"ש רש"י ז"ל כאן דבחמישי בסיון בנה מזבח זה הוא מימרא דר' יוסי בשבת דף פ"ח עיי"ש וצ"ע. <b>הנה</b> הטורי אבן בחגיגה דף יא"ו הקשה אהא דתני דבה' בסיון בנה מזבח הא איתא בשבת שם דלרבנן בששי בסיון ניתנה התורה וניסן ואייר דהאי שתא היו מלאים נמצא חג השבועות דהאי שתא הי' בה' בסיון וא"כ איך בנה מזבח בה' בסיון הלא אפי' בנין בהמ"ק אינו דוחה יו"ט ומתרץ דעדיין לא נצטוו על הרגלים עיי"ש. אולם אכתי יש להקשות אהא דאיתא במכילתא פרשת יתרו פרשה ג' והיו נכונים ליום השלישי זה יום ששי שניתנה בו תורה ומה עשה בחמישי השכם בבוקר ובנה מזבח וכו' דברי ר' יהודה וכו' ר' יוסי בר"י אומר בו ביום נעשו כל המעשים עיי"ש ונראה דכוונת ר"י בר"י הוא דבו ביום שניתנה בו התורה נעשו כל המעשים והיינו כל המעשים הנאמר בקרא והם כתיבת ספר הברית ובניית המזבח והצבות מצבות וכדכתיב ויכתב משה את כל דברי ד' וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשר מצבות וגו' וקשה הרי יום שניתנה בו התורה הי' בשבת לכ"ע וכדאיתא בגמרא שבת דף פ"ו ע"ב ואיך עשה כל המעשים אלו בשבת הלא על שבת נצטוו עוד במרה. וראיתי בפי' מרכבת המשנה על המכילתא שעמד ג"כ בזה שכתב שם וז"ל ר"י אימר בו ביום נעשו כל המעשים דברי ר"י קשה להלום אם הפירוש בו ביום שניתנה התורה איך בנה מזבח והציב מצבות בשבת. ואפשר דבנין המזבח הי' בשבת והקרבנות הקריב בשבת וס"ל דעולת תמיד הו' דדוחה שבת עיי"ש ואיני מבין תירוץ זה דנהי דהקרבנות הי' עולת תמיד ודוחה שבת אבל בנין המזבח גופי' אינו דוחה שבת. וגם לא ידעתי אמאי לא מקשה גם האיך כתב ספר הברית בשבת עיין בתוס' מנחות דף ל' ד"ה מכאן וברא"ש בפרק ערבי פסחים מה שהקשו שם להאומרים שמשה רבינו מת
בשבת איך כתב היום מלאו ימי בע"ש עיי"ש]. <b>ואמרתי</b> דלק"מ כי מצאתי ראיתו בפרקי דר"א פרק מ"ו דאיתא שם דראב"ע אומר דבערב שבת ניתנה התורה עיי"ש וי"ל דר"י בר"י סובר ג"כ כראב"ע דבע"ש ניתנה התורה וא"כ לק"מ כל הקושיות הנ"ל. <b>אכן</b> ראיתי ברמב"ן בפרשתינו לעיל בפסוק ואל משה אמר עלה וגו' שמביא שם דברי המכילתא הנ"ל ומפרש דר"י בר"י אומר בו ביום נעשו כל המעשים כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפר העם וכתיבת ספר הברות והשכים בבוקר ממחרת היום לכרות להם ברית על הכל ובנה המזבח וזבח הזבחים וכו' ולקח הספר שכתב מאמש וכו' עיי"ש ברמב"ן. ולפ"ד הרמב"ן הרי ממ"נ קשה על ר"ו בר"י אי סובר דבשבת ניתנה התורה וכדאי' בגמרא דכ"ע בשבת ניתנה תורה א"כ קשה איך כתב משה הספר הברית ביום שניתנה התורה שהי' בשבת ואי סובר ר"י בר"י כראב"ע דבע"ש ניתנה התורה א"כ איך בנה מזבח למחרתו הרי מחרת היום מיום שניתנה התורה הי' בשבת. <b>אך</b> נ"ל דלעולם ס"ל לר"י בר"י כראב"ע דבע"ש ניתנה התורה וא"כ מה שכתב ספר הברית לק"מ דהא כתב בע"ש אלא דקשה איך בנה מזבח למחרתו שהי' שבת. ונ"ל ליישב דהנה כקושיא זו הקשה הפנים יפות בפרשת נשא אהא שכתב רש"י שם וכן הוא בירושלמי רפ"ק דיומא שבז' ימי המלואים בכל יום הי' משה מעמיד המשכן ומפרקו דמשמע דבכל ז' ימי המלואים ואפי' בשבת והאיך העמיד ופירק בשבת ומתרץ דהרבה לוים היו מקיימין אותו וקיי"ל שנים שעשאוהו פטורין ואין איסור מה"ת עיי"ש ודע דלכאורה תירוץ זה צ"ע דהא איתא במדרש תנחומא בפרשת תצא סי' "ה כל ז' ימי המלואים הי' משה מפרקו ב"פ בכל יום וקובעו וכו' ראם כמה הי' יגע בו וא"ת ששבטו של לוי היו מסייעין אותו לאו אז"ל משה בעצמו הי' מפרקו וקובעו ולא סייעו אחד מישראל וכו' עיי"ש וכן היא ג"כ במד"ר פרשת נשא פרשה י"א עיי"ש הרי בהדיא שלא הי' שום אחד מסייע למשה בהקמת המשכן. ואפשר לומר דכוונת הפנים יפות הוא אשר רק בשבת בלבד היו הלוים מסייעין אותו להעמיד המשכן ולפרקו כדי שיהיו שנים שעשאוהו אבל בימי החול הי' משה לבדו מקים ומפרק את המשכן] ועיין גם בפני יהושע בשבת דף פ"ז שכתב למ"ד שנסעו מרפידים למדבר סיני בשבת משום דאתחומין לא איפקוד דלענין איסור הוצאה אפשר שהיו מוליכין וכו' דהו"ל כשנים שעשאוהו וע"כ צ"ל כה"ג נמי במאי דלא חיישינן בסתירת ובנין אהליהם בשבת עיי"ש בפנ"י ד"ר אתחומין לא איפקוד עיי"ש וכמו כן יש לתרץ קושיתיינו הנ"ל י"ל שמשה רבינו לא בנה את המזבח לבדו אלא הי' עוד אחד עמו והו"ל שנים שעשאוהו ולא הי' איסור מה"ת. <b>ועוד</b> יש ליישב עפ"י מה דאיתא בירושלמי שבת פרק כלל גדול הל"ב ובריש פרק הבונה מה בנין הי' במשכן שהיו נותנים קרשים ע"ג אדנים. ופריך ולא לשעה היתה. פי' הרי כשנסעו סתרו את המשכן. ומשני אמר רי יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור כמו שהי' לעולם. אמר ר' יוסי בי ר' בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא לשעה הדא אמרה בנין לשעה בנין עיי"ש. הרי דפליגי בבנין לשעה והיינו כשבונה ע"מ לסתור אי הוי בנין וחייב עלי' בשבת דר' יוסי סובר דלא הוי בנין ומה דבמשכן חשיב בנין התם שאני כיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור לכן חשיב בנין לעולם ור"י בי ר' בון סובר דבנין לשעה הוי בנין. וא"כ י"ל דר"י בר"י דאמר במכילתא הנ"ל בו ביום נעשו כל המעשים הוא סובר דבנין לשעה לא הוי בנין ומה גם לפי מה שראיתי בח"ס חאו"ח סי' ע"ב שמביא שם דברי הירושלמי הנ"ל וכתב שם דהלכה הוא דבנין לשעה לא הוי בנין כיון דאשכחן סתמא דתלמודא דידן בפרק במה מדליקין דף ל"א ע"ב גבי מפני שהוא עושה פחים דאמר גבי סותר ע"מ לבנות במקומו דכיון דכתיב עפ"י ד' יחנו כמקומו דמי ולא דחי לי' ש"מ הכי קיי"ל עכ"ד [מ"ש ולא דחי לי' כוונתו דלא דחי לי' כמו שדחה ר"י בי ר' בון בירושלמי הנ"ל דכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא לשעה א"כ לא הוי כמקומו] וכן יש להוכיח ג"כ מהא דאיתא בש"ס עירובין דף נ"ה דדגלי מדבר כמאן דקביעי חשיבי כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו עיי"ש ולא דחי לי' מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ לא חשיבי קביעי ש"מ דהכי קיי"ל ולפי"ז בודאי דנוכל לומר דר"י בר"י דאמר בו ביום נעשו כל המעשים סובר ג"כ דבנין לשעה לא הוי בנין וא"כ לק"מ קושיתינו הנ"ל כיון דבודאי לא בנה משה את המזבח תחת ההר רק לשעה ולא הוי בנין וא"ש ולק"מ  <b>תר</b><b>ו</b><b>מה</b> <b>ויקחו</b> לי תרומה וגו'. הנה בשל"ה בפרשה זו מדייק
דמתחלה קורא התרומה על שמינו כמ"ש תרומה מאת כל איש ואח"כ קורא התרומה על שמו יתברך כמ"ש תקחו את תרומתי ומתרץ דמי שהוא נותן בנדיבת הלב שולח הקב"ה הברכה במה שנתן שנעשה כפל נמצא שזה המותר הקב"ה הוא הנותן ותרומה זו היא שלו זהו שאמר תקחו את תרומתי עיי"ש ולדעתי י"ל בדרך זה ובסגנון אחר והוא עפמ"ש בשל"ה בפרשת ראה ע"פ איש כמתנת ידו וז"ל איש כמתנת ידו כברכת ד' אלקיך אשר נתן לך ישוב אלו הכפי"ן הוא כך אל יחשוב אדם כשהוא מפזר ונותן מתנת ידו ממש הוא כי משל הקב"ה הוא שהזמין לו וכו' וזהו כמתנת ידו ולא מתנת ידו ממש ואמר כברכת ד' אלקיך בא לומר ולהזהיר ג"כ להיפך שאל תחשוב שברכת ד' אלקיך הוא כפשוטה נותן ומשפיע וזה אינו כי אין הקב"ה נותן ברכה אלא מי שמתעורר מלמטה וברכת ד' בא מברכת האדם וזהו כברכת ד' ולא ברכת ד' כי ברכת ד' בא מברכתך ודברים אלו ישים אדם על לבו כשמפזר ונותן שאינו נותן את שלו רק הופקד בידו מהקב"ה ויחשוב ג"כ שלא יושפע מלמעלה עד שיתעורר מלמטה עכ"ל וזהו דקאמר הכא מתחלה ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו' והוא תרומת האדם שמתעורר האדם מלמטה ואח"כ קאמר תקחו את תרומתי והוא תרומת הקב"ה כי התרומה שאדם נותן אינו נותן משלו כלום רק התרומה הוא משל הקב"ה אלא שהקב"ה אינו משפיע ונותן עד שיתעורר האדם מקודם מלמטה. <b>א"י</b> ויקחו לי תרומה ודרשו רז"ל תרי ממאה. ונראה עפמ"ש הבעה"ט ויקחו לי תרומה דהכוונה היא לימוד התורה כי תרומה אותיות תורה מ' שניתנה למ' יום וכן הוא ג"כ ברע"מ פרשת קרח דף קע"ט ע"א ובת"ז תקונא שיבסר והנה התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים שאינו טהור וזהו שדרשו רז"ל ויקחו לי תרומה תרו ממאה ורמזו שבלימוד התורה תהא התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים שאינו טהור כי ב"פ מ"ט הן מספר מאה חסר תרי ועיין גם ברע"מ שם שמפרש כן ויקחו לי תרומה תרי ממאה לענין ק"ש ליחדא לי' תרי זמנין ביומא במ"ט אתווין דשמע וברוך שם בשחרית וערבית דחסרין תרי ממאה עיי"ש. <b>א"י</b> ויקחו לי תרומה ופרש"י ויקחו לי תרומה לי לשמי ובזוה"ק איתא ויקחו לי תרומה ר"י פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ונראה דהנה כבר הבאתי בסמוך בשם רז"ל שפירשו ויקחו לי תרומה דהכוונה היא לימוד התורה והנה תורה בלא יראת שמים אינו כלום וכמו שאמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"א ע"פ והי' אמונת עתך וגו' אמונת זה סדר זרעים וכו' וסיים יראת ד' היא אוצרו אי איכא יראת ד' אין אי לא לא. וזה שפרש"י ז"ל ויקחו לי תרומה לי לשמי כי תרומ"ה עם שמיי עולה ירא"ת שמיים ומרמז בזה אשר ויקחו לי תרומה דהוא לימוד התורה שצריך להיות צמוד יחד עם יראת שמים וזה שכתב הזוה"ק ויקחו לי תרומה ר"י פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כי רב טובך אשר צפנת רומז על התורה וכמו שאמרו ז"ל אין טוב אלא תורה דכתיב טוב לי תורת פיך וגם אמרו ז"ל במד"ר בפרשת דברים פ' א' סי' י"ז אין צפונה אלא תורה. שנאמר יצפון לישרים תושי' עיי"ש. ליראיך היינו שלימוד התורה הוא דוקא ליראי השם שצריך להיות תורה ויראה צמודים יחד. <b>א"י</b> ויקחו לי תרומה ופירש"י לי לשמי דהנה תרומה היינו צדקה וכמ"ש בספרים עיין בס' חומת אנך מהרב החיד"א ועוד בספרים רבים והנה צדקה מביא רפואה וחיים להגוף וכמ"ש צדקה תציל ממות וגם מביא רפואה להנפש וכמ"ש חטאך בצדקה פרוק דניאל אמר זאת לנ"נ ועיין במדר"ת פרשת משפטים סוף סי' ד' שאמרו שם על זה ומה אוה"ע כך ישראל על אחת כמה וכמה ועיון גם במד"ר פרשת שופטים דאיתא שם שצדקה מכפר יותר מכל הקרבנות] והנה מי שהוא חולה חולי הגוף מיקרי עני וכדאיתא בש"ס נדרים דף מ' ע"א ע"פ אשרי משכיל אל דל אין דל אלא חולה שנאמר מדלה יבצענו ועיין גם בילקוט חדש ערך עניות שמביא בשם הזהר שכ' דמי שהוא מעונה ביסורים אפי' הוא עשיר מיקרי עני עיי"ש ומי שהוא חולה חולי הנפש בודאי דמיקרי עני וכ"כ ג"כ בספר א"נ בפרשת וארא שחולה הגוף נקרא עני כמ"ש יחלוץ עני מחליו וכמו כן עני בדעת שהוא עבדות השם עיי"ש וזהו ויקחו לי תרומה ויקח"ו גי' ענ"י רומז על חולי הגוף וחולי הנפש לי תרומה ודרשו רז"ל תרו ממאה והיינו מאה פחות תרי וכמ"ש ברע"מ בפרשת קרח דף קע"ט ומאה פחות תרו הוא מספר צ"ח עולה ב"פ חול"ה והוא חולי הגוף וחולי הנפש והעצה להתרפאות היא ליתן תרומה והיא צדקה וזשפירש"י ז"ל ויקחו לי תרומה לי לשמי כי תרומ"ה עם הוי' [כי מ"ש רש"י ז"ל לשמי כוונתו הוא לשם הוי' וכמו שאכתוב לקמן בסמוך] גי' רפוא"ה שלימ"ה והיינו שהתרומה שהיא הצדקה מביא רפואה שלימה והיינו רפואת הגוף
ורפואת הנפש. ושוב שמעתי בשם רבינו הגה"ק מוהרצ"ה זצ"ל מזידאטשוב שאמר ג"כ אשר תרומ"ה עם הוי' גו' רפוא"ה שלימיה ונהניתי מאוד. <b>א"י</b> ויקחו לי תרומה וגו' ופרש"י לי לשמי. הנה בספר נועם מגדים מפרש ויקחו לי תרומה דהנה תרומה הוא לשון הרמה והכוונה לרומם אלקינו שהוא אלוה על הכל ואדון הכל והוא אמונה ואחדות הבורא והנה איתא במדרש כל מה שישראל אוכלים בעוה"ז אינו אלא בשביל האמונה וזהו ויקחו ר"ל שיקבלו שפט עשירות ע"י לו תרומה והוא אמונה זת"ד עיי"ש והנני מוסיף על דבריו שהר"ת מ"את כ"ל א"יש א"שר י"דבנו ליבו עולה אמוניה רמז שהתרומה היינו אמונה וגם תרומה הוא תרי מאה ורז"ל דרשו תרי ממאה והבעל נוט"מ שם לעיל דרש תרו מאה ר"ל תרו למאה היינו למאה ברכות בכל יום יהי' תרי הגוף והנשמה עיי"ש ולדרכינו תרו עם מאה עולה אמונ"ה וזה שפירש"י ויקחו לי תרומה לי לשמי כי תרומיה ל"י עם שמ"י טולה כל שמות הפרנסה וסם חת"ך פא"י סא"ל דיקרנוס"א רמז שע"י התרומה יקחו שפע עשירות שנשפע ע"י שמות אלו. <b>עיין</b> בבעה"ט שכתב סמיך לילה לויקחו לי תרומה רמז זמן אכילת תרומה בלילה עי"ש. וגם אנכי אענה חלקי לפרש הסמוכין לילה לויקחו לי תרומה דהנה רש"י ז"ל מפרש ויקחו לי תרומה לי לשמי ועיין בצל"ח ברכות דף ס"ג ד"ה למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומה שמביא בשם הגאון רבי ר' העשיל ז"ל שכתב לפרש כוונת רש"י ז"ל לפי שאם תשטה אשתו אז השם הנכתב בקדושה ימחה על המים שמשקין את האשה אבל אם יתן תרומה לא יבא לידי מדה זו שיצטרך להשקות אשתו מים המאררים וכדאי' בגמ' ברכות שם וזשפירש"י ויקחו לי תרומה לי לשמי היינו בשביל כבוד שמי שלא ימחה על המים עי"ש בצל"ח ולפי דבריו הרי מ"ש רש"י ז"ל לי לשמי הכוונה היא בשביל שם הוי' כי מחיקת השם בסוטה הי' השם הוי' ועיין גם בכתנות אור ובא"נ ועוד בספרים רבים שפירשו כל אחד לפי דרכו דכוונת רש"י ז"ל לי לשמי היינו שם הוי'. וזהו שסמוך לילה לויקחו לי תרומה כי ליל"ה ויקח"ו ל"י תרומ"ה ס"ת הוי' רומז כפירש"י ויקחו לי תרומה לי לשמי והיינו שם הוי' ב"ה וביש וכנ"ל. <b>א"י</b> בהסמוכין לילה לויקחו לי תרומה. דהנה פירשו רז"ל ויקחו לי תרומה היינו לימוד התורה כי תרומ"ה הוא אותיות תור"ה מ' שניתנה למ' יום והנה עיקור לימוד התורה הוא תורה שבע"פ וכנודע והנה באוה"ח בפרשת האזינו מפרש הפסוק יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי אשר לקחי הוא תורה שבכתב ואמרתי הוא תורה שבע"פ עיי"ש וזהו ויקחו לי תרומה והיינו לימוד התורה וכמ"ש ח"ל הכוונה הוא לימוד תורה שבע"פ כי תרומ"ה גו' אמרתיו והוא תורה שבע"פ. וזהו דסמיך לילה לויקחו לי תרומה כי זמן לימוד תורה שבע"פ הוא בלילה וכמבואר במדר"ת סוף פ' תשא ובמדרש שוחר טוב תהלים מזמור י"ט ובתדב"א ח"א פרק ב' ובשל"ה דף קפ"ב בשם הריקאנטי עיי"ש ועיין גם בפי' זקוקין דנורא טל התדב"א שם מש"ש טעם לזה עיי"ש גם ליל"ה הוא אותיות היל"ל והיל"ל הוא סוד תורה שבע"פ וכמו שנרמז בפסוק ה"וא ויהי' ליך ליפה ר"ת היל"ל וכדאיתא במג"ע בפרשת שמות. וי"ל עוד לפי דרכינו דזהו ג"כ מה שסמיך ארבעים יום וארבעים לילה לויקחו לי תרומה כי בארבעים יום ובארבעים לילה יש תתק"ס שעות ותתק"ס עולה מתניתי"ן וגם עולה ב"פ תלמו"ד והוא השני תלמודין בבלי וירושלמי <b>א"י</b> בהסמוכין לילה לויקחו לו תרומה עפמ"ש הבעה"ט ויקחו לי תרומה לי לשמי תרומ"ה אותיות תורה מ' וכל מו שעוסק בתורה כאלו לוקח לי שאין לו להקב"ה אלא די אמות של הלכה בלבד עיי"ש והנה כתב בספר נועם מגדים בפרשת אמור דמה שאמרו ז"ל אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה ואוהב ד' שערי ציון המצוינים בהלכה זהו בלמדם בענוה אבל אם ח"ו ילמדו התורה בגדלות אזי בורח יברח כביכול הקב"ה ממנו ומתורתו כמאמרם זיל אין אני והוא יכולין לדור במחיצה אחת עחי"ש והנה לילה מורה על ענוה וכמו שאמרו דל בפ"ק דסנהדרין אמר ר"א לעולם הוי קבל וקיים ופרש"י קבל חושך ואפל תרגומו של חשך קבל עיי"ש ועיין גם בספר נועם מגדים בפרשת בהר בד"ה אמנם דרכן של צדיקים שמפרש כל העוסק בתורה בלילה שכינה שרוי' כנגדו דבלילה היינו בענוה ע"ד הוי קבל וקיים עיי"ש וזהו שסמוך לילה לויקחו לי תרומה רמז מי שעוסק בתורה כאלו לוקח לי זה הוא דוקא כשלומד בענוה שהוא לילה. <b>א"י</b> ויקחו לי תרומה ופרש"י לי לשמי. בהקדם לפרש הסמוכין לילה לויקחו לי תרומה דהנה כבר הבאתי לעיל בשם רז"ל אשר תרומ"ה הוא אותיות תורה מ' שניתנה למ' יום והנה איתא מ"ח בפרשת בראשית שבזכות לימוד התורה תהי' הגאול וזהו הסמיך לילה לויקחו לי תרומה כי לילה הוא 
הגלות וכמאמרם ז"ל גלות דומה ללילה גם ליליה עם ויקח"ו עולה בבל מד"י יו"ן אדרם. ל"י גו' גוא"ל תרומה הוא התורה ורמז בהסמוכין לילה לויקחו לי תרומה שבזכות התורה יבא הגואל צדק בב"א. והנה איתא בש"ס ב"ב דף ע"ה שלשה נקראו על שמו של הקב"ה והיינו שיהא שמם ד' וכן פרש"י שם וחד מהן משיח דכתיב זה שמו אשר יקראו ד' צדקנו עיי"ש וזהו שפירש"י לו לשמי היינו ל"ו העולה גוא"ל וכנ"ל יהא לשמי היינו שיהא נקרא על שמו והוא לע"ל כשיבא לגאלינו. גם הנה כתיב לא יסיר שבט מיהודה ואיתא בזוה"ק בפרשת בראשית דף כ"ה ע"ב אשר לא יסיר שבט מיהודה דא משיח בן דוד עיי"ש ובאוה"ח פרשת בלק ע"פ וקם שבט מישראל כתב אשר שבט הוא משיח בן יוסף עיי"ש באוה"ח ואלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם אמת וכמ"ש בספר קה"י ערך שבט עיי"ש נמצא שלא יסיר שבט מיהודה היינו משיח ב"ד ומשיח ב"י וזהו שפירש"י ויקחו לי תרומה לי לשמי כי לשמ"י ר"ת ל"א ייסור ש"בט מ"יהודה והוא משיח ב"ד ומשיח ב"י וכנ"ל וגם תרומ"ה עם שמ"ו עולה משי"ח ב"ן דוי"ד [ביו"ד לע"ל יהי' דוי"ד מלא יו"ד וכנודע וכן בדה"י כתיב דויד מלא יו"ד] משי"ח בין יוסף כי תרומה. נחשב בספרים למספר תר"נ כמספר י"פ אדנ"י וכנודע. <b>ולדרכינו</b> י"ל דזהו ג"כ סוד מאמרם ז"ל תרומה תרי ממאה על דרך שמפרש האר"י ז"ל בלק"ת ומובא ג"כ בס' א"נ כאן בפרשה זו ובפרשת ויקרא תרומה תרו ממאה היינו לחבר שני נוני"ן כחדא שהוא נ' כפופה בנו"ן פשוטה ה' תתאה בה' עילאה וזהו תרומה תרי ממאה היינו ב' נוני"ן עיי"ש ולדרכינו י"ל דהכוונה היא תרומה תרו ממאה ב' נוני"ן כי בב' נוני"ן עתיד הקב"ה לפרוק לישראל ע"י משיח דכתיב לפני שמש ינו"ן שמו וכמ"ש ביל"ר בפ' בהעלותך בשם מדרש הנעלם עיי"ש. <b>ובדרך</b> אגב ארשום כאן מה שראיתי למהרש"א בח"א בנדרים דף ל"ט שכתב שלע"ל יהי' משיח נקרא בשם הוי' ומ"ש לפני שמש ינון שמו היינו קודם בריאת העולם לא הי' נקרא שם משיח כולו בשם הוי' אלא ינון שמו והוא ברמז ע"ש הוי' שיש בו י"ו וגם ב' נוני"ן תחת ב' ההי"ן שבשם הוי' עיי"ש. וכוונתו הוא כי נ' במספר קטן הוא ה' או כוונתו הוא כי ב' נוני"ן נ' כפופה ונ' פשוטה הם ה' תתאה והי עילאה וכדברי הלק"ת הנ"ל. ואמינא ג"כ טעמא מדוע קודם בריאת העולם לא הי' נקרא שם משיח כולו בשם הוי' רק ברמז וגם מדוע דייקא הב' ההי"ן היו ברמז ולא אותיות ויו ונ"ל עפי"מ דאיתא בתיקונים ומובא במג"ע על ואתחנן אופן פ"ד ואופן פ"ה לפרש הפסוק ותלכנה שתיה"ן היינו שתי ההי"ן משם הוי' הלכו בגלותא חורבן בית ראשון הוא ה' עילאה וחורבן בית שני הוא ה' תתאה עיי"ש ולכך קודם בריאת העולם לא הי' נקרא שם משיח כולו בשם הוי' רק ינון שמו וב' ההי"ן היו רק ברמז ודייקא ההי"ן ברמז ולא האותיות י"ו כיון דהב' מוקדשין הם כנגד ב' ההי"ן והב' מוקדשין עתידין לחרוב וילכו הב' ההי"ן בגלותא ע"כ היו הב' ההי"ן בשמו של משיח רק ברמז אבל לע"ל שלא יהי' עוד גלות שפיר יהי' גם הב' ההי"ן בשמו של משיח בהתגליא ושפיר יהא נקרא שם משיח כולו בשם הוי'. <b>ושוב</b> ראיתי במהרש"א בח"א בסנהדרין דף צ"ח ע"ב ד"ה שילה שמו שכ' וז"ל ינון ע"ש שררה ומלכות וע"ש בן ד' אותיות כי ב' נוני"ן במקום ב' ההי"ן בא"ת ב"ש וכדאמרינן בפרק הספינה משיח נקרא ע"ש של הקב"ה שנאמר זה שמו אשר יקראו ד' צדקינו. וחנינה שמו וגם בשם זה יש בו שם ד' בחילוף נ' אחד בה' באי"ק בכ"ר ויהי' באותיותיו מן ד' עכ"ל. וחנה מ"ש על שם ינון שהוא ע"ש בן ד' כי ב' נוני"ן במקום ב' ההי"ן בא"ת ב"ש הנה החילוף של אות נ' בא"ת ב"ש הוא אות ט' ולא אות ה' אך בודאי מ"ש בא"ת ב"ש ט"ס הוא וצ"ל ב' נוני"ן במקום ב' ההי"ן בא"ק בכ"ר וכמ"ש המהרש"א אח"כ גבי שם חנינה חילוף נ' אחד בה' באי"ק בכ"ר: אך מ"ש על שם חנינה שבשם זה יש בו ג"כ שם ד' בחילוף נ' אחד בה' ויהי' אותיותיו חן ד' זה לא הבינותי כלל וכי שמו וחנינה בו' בריש התיבה הלא רק חנינה שמו בלא ו' בריש התיבה וא"כ אף אם תחלוף נ' אחד בה' אין בו אותיות חן ד' רק ח"ן הי"ה וצ"ע: ושוב ראיתי בס' ישמח משה בסוף פרשת ואתחנן שמביא שם מ"ש המהרש"א דשם ינון הוא ע"ש בן ד' אותיות כי ב' נוני"ן במקום ב' ההי"ן באית ב"ש ועמד שם ע"ז דהלא נ' בא"ת ב"ש הוא ט' ולא ה' ונדחק שם לפרש דבריו עיי"ש ולפענ"ד נראה כמו שכתבתי דט"ס הוא במהרש"א וצ"ל ב' נוני"ן במקום ב' ההי"ן באי"ק בכ"ר. ופלא בעיני על הבעל ישמח משה מדוע לא העיר כלל על מ"ש המהרש"א על שם חנינה שדבריו אין להם שחר כלל וכנ"ל. <b>א"י</b> ויקחו לו תרומה ודרשו רז"ל תרומה תרי ממאה ורש"י ז"ל פירש ויקחו לו תרומה לי
בכל עצב יהי' מותר ועיין גם בלק"ת מהאר"י ז"ל במשלי ע"פ ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה שכתב שהחיצונים נקראים עצב עיי"ש והנה ידוע שבעון הוצאות ז"ל בנים מתים כשהם קטנים ר"ל עיין בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ז ובאוה"ח פרשת משפטים בפסוק ראשית בכורי אדמתך עיי"ש אמנם מי שעוסק בתורה מתקן חטא זה וכמ"ש בספר ר"ח שם עיי"ש ועיין גם בס' קה"י ערך לילית אות ד' עיי"ש והתורה מביאה ג"כ שמחה וכמ"ש פקידי ד' ישרים משמחי לב. והנה תבנית המנורה היא מכוונת כנגד התורה וכמ"ש בילקוט ראובני דשבעה קנים נגד ז' תיבות שבפסוק בראשית וי"א כפתורים נגד י"א תיבות שבפסוק ואלה שמות ט' פרחים כנגד ט' תיבות שבפסוק ויקרא גובה המנורה י"ח טפחים וטפח י"ח לא הי' שלם ולא הי' רק י"ז טפחים שלמים כנגד י"ז תיבות שבפסוק ריש במדבר כ"ב גביעים כנגד כ"ב תיבות שבפסוק אלה הדברים עיי"ש וזהו פי' המסורה וראה אם דרך עצב בו וא"כ עי"ז נצמח ח"ו פגם בבחי' יסוד וגורם ח"ו מיתה להבנים כשהם קטנים העצה לזה וראה ועשה בתבניתם היינו ראה לתקן זאת ע"ו עסק התורה כי עשה פי' תיקון גם עשה פי' לימוד וכמ"ש הבעה"ט ריש פ' בחקותי לפרש שם ועשיתם אתם אותיות אמת ור"ל שתתעסקו בתורה דכתיב בה עשיי' שכל טוב לכל עושיהם עיי"ש ועיין גם ברש"י ברכות דף י"ד ע"ב ד"ה ומתני פורקן שמשמע שם ג"כ שלימוד מיקרי עשיי' עיי"ש וכ"כ בהדיא בהגהות הב"ח שם עיי"ש וכן הוא בגמרא סנהדרין דף נ"ט ובע"ז דף ג' דאיתא שם דאפי' עכו"ם העוסק בתורה הוא ככ"ג שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עיי"ש הרי שרז"ל דרשו מלת יעשה על לימוד ותבנית המנורה הוא כנגד התורה וכנ"ל וזהו וראה ומשה בתבניתם היינו ראה לתקן זאת ע"י עסק התורה ואז וראה בנים לבניך היינו שלא ימיתו הבנים וזהו ג"כ מה דקאמר לשון וראה כי הפגם בבחי' יסוד נוגע באורות עינים וכמ"ש בלק"ת בפרשת וישב ע"פ ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ד' עיי"ש ועיין גם בספר ר"ח שער הקדושה פרק ח' וע"י עסק התורה מתקנין זאת. <b>הנה</b> בפרשת מנורה ליכא אות ס' ועיין בבעה"ט שכתב הטעם דבזכות נר מצוה ותורה אור סותם פיו של שטן מלהסטין עיי"ש ובעניותינו נ"ל עוד עפ"י הפסוק ויעש כן אהרן ופירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ומפרש בס' א"נ כי ע"י הדלקת השבעה נרות נמשכין זיי"ן אורות החסרים אשר בכוללת עשר הם שבעים וזהו ויעש כן אהרן כ"ן עולה שבעים שהמשיך העי"ן אורות שהוא תיקון המאור עיניו וזהו שלא שינה כי השינה הוא בחי' סתימות העין וע"י המשכות האורות ותיקון העינים נמשכין העינא פקיחא ואינו בבחי' שינה עיי"ש ויוצא מזה אשר ענין המנורה הוא לתקן מאור העינים ולהמשיך עינא פקיחא ולא יהא בבחי' שינה שהוא סתימת העין ולפי"ז שפיר ליכא ס' בפרשת מנורה כי אות ס' מורה על שינה וכטעם דאיתא בספר יצירה המליך אות ס' בשינה והרי המנורה הוא להמשיך עינא פקיחא ולא יהא בבחי' שינה ע"כ ליכא ס' בפרשת מנורה. <b>וכפלת</b> את היריעה הששית אל מול פני האהל הנה איתא בגמ' שבת דף פ"ח בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו סיר מלאכי השרת לכל או"א מישראל וקשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל וכו' ופירקום שנאמר ויתנצלו ב"י את עדים מהר חורב בחורב טענו ובחורב פרקו וכולן זכה משה נטלן דסמיך לי' ומשה יקח את האהל פירש"י את האהל לשון בהלו נרו והוא הי' קורן עור פניו עיי"ש והנה בנין המשכן הי' מכפר על מעשה עגל וכדאיתא במדרש שאמר הקב"ה ובא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל וא"כ ממילא ע"י בנין המשכן הי' תיקון גם לזה שפרקו בנ"י השני כתרים כשחטאו בעגל והנה איתא בתרגום יוב"ע דחמש יריעות הן נגד חמשה ספרי אורייתא ושש יריעות הן נגד ששה סדרי משנה עיי"ש והנה לפ"ד התרגום יונתן אלו שהשש היריעות הם נגד ששה סדרי משנה א"כ היריעה הששית היא נגד סדר טהרות ויש לרמז ג"כ לזה אשר ו"כפלת אי"ת ה"יריעה ה"ששות ר"ת אהו"ה רומז על סדר טהרות כי שם אהו"ה הוא שם הדעת וכנודע ואמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"א ובת"ז בהקדמה ע"פ והי' אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת אשר דעת זה סדר טהרות. ומעתה זהו דקאמר וכפלת את היריעה הששית ור"ל היריעה הששית שהיא נגד סדר טהרות וכנ"ל יכפול אותה ויהי' ב"פ טהרות כי טהרו"ת עולה כת"ר ויהי' ב"פ כת"ר והוא כנגד השני כתרים שפרקו ישראל מעליהם כשחטאו בעגל וזהו דקאמר אל פני האהל היינו נגד השני כתרים שפרקו ישראל כשחטאו בעגל הרמוז במלת האהל שהוא לשון בהלו נרו וכדאיתא בגמרא שבת דף ק"ח הנ"ל וזהו פני האהל פני דייקא כי
הכתרים האירו את פניהם וכמ"ש רש"י הנ"ל דכשנטלם משה קורן טור פניו וכ"כ בתוס' שם וע"י בנין המשכן יהי' להם כפרה גם על זה שפרקו השני כתרים. <b>במסורה</b> והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר. הראית ב' דין ואידך אתם הראית לדעת כי ד' הוא האלקים. ונראה כי עיקר עשיית המשכן הי' בשביל השראת השכינה ובשביל התורה וכדאיתא במד"ר בפרשת ויקהל בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה המשכן בא ואמר לבצלאל א"ל מהו המשכן הזה איל כדי שישרה הקב"ה השכינה בתוכו וילמוד תורה לישראל עיי"ש וזהו שמשלב המסורה לכאן הפסוק אתה הראית לדעת וגו' כי קרא זה נדרש בזהר בפרשה זו דף קס"א ע"א ובפ' ואתחנן דף רס"ד ע"א על תורה שבכתב ועל תורה שבע"פ ד' הוא תורה שבכתב והאלקים הוא תורה שבע"פ עיי"ש והשראת השכינה ג"כ מרומז בפסוק זה כי א"תה ה"ראית ל"דטת ר"ת אה"ל ואהל הוא מלכות ושכינה נקראת מלכות וכנודע גם א"תה ה"ראות ל"דעת ר"ת לא"ה ושכינה נקראת לאה וכנודע <b>איתא</b> במדרש רבה בפרשה זו בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן התחיל מתמיה ואמר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן וכו' אמר הקב"ה וכו' ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה עיי"ש וי"ל מה דקאמר דייקא אמה על אמה שרמז בזה על המשכות י"ג מדות של רחמים כי אמ"ם ע"ל אמ"ה גי' א"ל ונק"ה והם מדה ראשונה ואחרונה מי"ג מדות של רחמים וזה ידוע שהראש והסוף כולל הכל. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>רש"י</b> ז"ל בפסוק ככל אשר אני מראה אותך וגו' ואת תבנית כל כליו וכן תעשו כתב וכן תעשו לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים וכו' כתבנית אלו תעשו אותם. ועיין ברמב"ן שכתב על דברי רש"י אלו וז"ל ולא ידעתי שיהי' זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב עכ"ל וראיתי באוה"ח שתמה על הרמב"ן שנעלם ממנו הסוגי' דמס' שבועות דף ט"ו שדברי רש"י הם דברי הגמרא דאיתא שם בגמרא אהא דתני במתני' אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע"א מנה"מ אמר רב שימי ב"ח דאמר קרא וכן תעשו לדורות ופרש"י וכן תעשו קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כ"ג ואורים ותומים ושבעים זקנים. מתיב רבא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ואמאי נימא וכן תעשו לדורות שאני התם דכתיב וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה עיי"ש בגמרא ובאוה"ח שם. <b>והנה</b> מה שתמה על הרמב"ן מהגמרא הנ"ל נראה שהוא ז"ל הבין כוונת הגמרא הנ"ל דאותם לא ממעט רק ממשיחה דלדורות ל"ב כלים משיחה אבל בשאר דברים שוים כלים למשכן לדורות והקרא דוכן תעשו לדורות קאי גם אכלים לכל הדברים הנ"ל זולת משיחה לכן תמה בזה על הרמב"ן הנ"ל שנעלם ממנו דברי הגמרא הנ"ל דוכן תעשו לדורות קאי גם אכלים. אולם אני תמה על תמיהתו הלא התוס' בשבועות שם במקומו ד"ה וכן תעשו לדורות הקשו וכלים נמי ניבעי ע"א וכ"ת הכתוב תלאו בשירות וכו' וא"כ השתא דכתיב אותם למעוטי משיחה אבל ע"א מיהא לא נימטוט וי"ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומיא דמשה עכ"ל הרי שהתוס' כתבו בהדיא דאותם לא משיחה בלבד ממעט אלא דממעט נמי דוכן תעשו לדורות לא קאי כלל אכלים. וא"כ לק"מ מהגמרא הנ"ל על דברי הרמב"ן הנ"ל. ואדרבה מהגמרא הנ"ל יש לתמוה יותר על רש"י דהא בגמרא מבואר בהדיא דהדרשה דוכן תעשו לדורות מיקר קאי על תבנית הבנין עצמו וא"כ קשה אמאי קאמר רש"י ז"ל וכן תעשו דורות אם יאבד אחד מן הכלים וכו' אמאי לא נקט נמי תבנית הבנין עצמו דכן תעשו לדורות. מיהו צ"ל דרש"י נקט כלים אבל באמת כוונתו דכש"כ הוא תבנית הבנין עצמו. <b>והנה</b> קושית הרמב"ן הנ"ל על רש"י מהא דשלמה שלא עשה כתבנית הזה שעשה משה מתרץ האוה"ח שם על נכון עיי"ש באוה"ח. אולם הא אכתי דברי רש"י ז"ל צ"ע דהא לפי"ד רש"י דוכן תעשו לדורות קאי גם אכלים בע"כ צ"ל דדעתו הוא ג"כ כמו שהבין האוה"ח דמה דאמרינן בגמרא דאותם ממעט כלים לדורות דל"ב משיחה דדוקא משיחה ממעט אבל בשאר דברים זולת משיחה שוים כלים למשכן לדורות וא"כ הרי תקשה לפי"ד רש"י ז"ל קושית התוס' הנ"ל דכלים נמי ניבעי ע"א.
<b>ונ"ל</b> ליישב דהנה קושית התוס' דכלים נמי ניבעי ט"א צ"ע בעיני כי התוס' לא הביאו היכן מצינו דכלים ל"ב ע"א וגם אני בעניי לא מצאתי בשום מקום מפורש דכלים ל"ב ע"א וא"כ נימא דאין הכי. נמי דכלים נמי בעי ע"א. אך נ"ל בזה דהנה זה ברור ופשוט בעיני דמ"ש התוס' דכלים נמי ניבעי ע"א אף דנקטו רק ע"א אבל כוונתם הוא להקשות דניבעי נמי מלך ונביא ואורים ותומים וכמו דבעינן במקדש עצמו דעל כל הנך אמרינן בגמרא דילפינן מוכן תעשו לדורות וכמ"ש רש"י ז"ל בשבועות שם וכן תעשו קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כ"ג ואו"ת ומה דנקטו התוס' רק ע"א נ"ל דזה הוא משום דהקושיא הנ"ל שהקשו התוס' בשבועות בשמעתין קושיא זו הקשו התוס' גם בסנהדרין דף ע"ז ע"ב ד"ה את תבנית המשכן דשם איתא ג"כ הך סוגי' דש"ס שבועות הנ"ל ושם בסנהדרין בהא דתני במתני' שם רפ"ק דאין מוסיפין על העיר ועל העזרות קתני רק ע"א וגם בגמרא שם בסנהדרין דאמרינן דילפינן לה מקרא דוכן תעשו לדורות פרש"י כן תעשו לדורות מה משכן עפ"י משה והוא במקום סנהדרי גדולה אף לדורות עפ"י סנהדרי גדולה עיי"ש ברש"י ובאמת התוס' בשבועות בשמעתין ד"ה שאין מוסיפין הקשו על זה דאמאי לא תני בסנהדרין שם אלא ע"א ומתרצו דהתם לא חשיב אלא מילי דסנהדרין עיי"ש וא"כ מאחר דבמתני' ובגמרא שם בסנהדרין לא מוזכר רק ע"א לכן גם התוס' בסנהדרין שם בקושיתם דכלים נמי ניבעי ע"א נקטו ג"כ רק ע"א והנה לשון התוס' בשבועות בשמעתין בקושיתם דכלים נמי ניבעי ע"א הוא ממש כלשון התוס' בסנהדרין ועיין בתוס' ותראה לכן גם בשבועות לא מוזכר בקושיתם רק ע"א בלבד. ועוד י"ל עפמ"ש התוס' בסנהדרין דף י"ד ע"ב דיה מתני' דלא כהאי תנא דמש"ה במתני' בסנהדרין בהא דאין מוסיפין על העיר ועל העזרות לא קחשיב רק ע"א ולא מלך ונביא ואו"ת דכיון דתני ע"א לא צריכה תו למיתני כולהו עיי"ש בתוס' וה"נ י"ל דהתוס' בקושיתם גבי כלים נקטו ג"כ רק ע"א ולא צריכו תו לנקוט כולהו אבל באמת כוונתם הוא להקשות דכלים נמי ניבעי מלך ונביא ואו"ת וע"א וכמו דבעינן במקדש עצמו. <b>ולפי"ז</b> י"ל שהי' להו להתוס' הוכחה דכלים ליב כלל הנך דברים מכלים שעשו בבית שני דהא בבית שני לא הי' מלך ונביא ואו"ת וכן ראיתי ג"כ בספר תורת חיים בחידושיו לשבועות שכתב כן על מה שהקשו התוס' בשמעתין ובסנהדרין שם בהא דתני דהעמדת סנהדרין לשבטים בעי ע"א סנהדרין דילפינן ממשה דבמקום ע"א הוי קאי א"כ ליבעי נמי מלך ונביא עיי"ש והנה גם על קושיא זו קשה דמה הקשו התוס' הלא דלמא אין הכי נמי וכתב התורת חיים דליכא למימר אין הכי נמי דהא פסק הנבואה בתחלת בית שני כשמתו חגי וזכרי' ומלאכי ומלך נמי לא הוי בתחלת בית שני ואפ"ה הוי העמדת סנהדרין עיי"ש [עיין במהרש"א בסנהדרין דף ט"ז שעמד ג"כ בזה טל התוס' וכתב שהי' פסיקא להו בשום דוכתא בתלמוד או בברייתא דהעמדת סנהדרין לא בעי מלך ונביא עיי"ש וזה דוחק אבל מ"ש התורת חיים הנ"ל הוא מרווח] וא"כ ה"נ בכלים הי' להו להתוס' הוכחה דכלים ל"ב הנך דברים מכלים שעשו בבית שני וכאמור. אולם הוכחה זו דכלים ל"ב הנך דברים מכלים שעשו בב"ש וכנ"ל תליא עוד בפלוגתא דר"ה ור"נ דפליגי בשבועות דף י"ז בהא דתנינן במתני' בשבועות אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספות העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואו"ת וסנהדרין של ע"א וכו' [פרש"י שאין מוסיפין וכו' לפיכך היא קדושה כראשונה] וכל שלא נעשות בכל אלו הנכנס לשם אינו חייב ואיתא בגמרא איתמר ר"ה אמר בכל אלו תנן ור"נ אמר באחת מכל אלו תנן ר"ה אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קדושה לשעתא וקידשה לע"ל ועזרא שקידש בית שני] זכר בעלמא הוא דעבד ר"נ אמר באחת מכל אלו תנן קסבר ק"ר קידשה לשעתא ולא קידשה לע"ל ועזרא קדושי קדיש אע"ג דלא הוו אורים ותומים עיי"ש בגמרא וברש"י ובמהר"י מג"ש ובהריטב"א שם. ולפי"ז מה שהי' להו להתוס' הוכחה דכלים ל"ב כלל הנך דברים מכלים שעשו בבית שני וכנ"ל זה הוא רק אליבא דר"ה דאמר דבכל אלו תנן והיינו דכולם מעכבות וא"כ אי נימא דכלים נמי בעי כל הנך דברים וכמו דבעינן במקדש עצמו א"כ איך עשו כלים בבית שני הרי הי' חסר להם מלך ונביא ואו"ת ובכלים חדשים. ל"ש ק"ר קלע"ל אלא ודאי דכלים לא דמו למקדש וכלים ל"ב כלל הנך דברים ושפיר הקשו התוס' אחרי דוכן תעשו לדורות קאי גם אכלים א"כ גם כלים ניבעי ע"א וה"נ מלך ונביא ואו"ח וכמו המקדש לכן תירצו דאותם בא לגלויי דוכן תעשו לדורות לא קאי כלל אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומיא דמשה. אבל לר"נ דסובר דבאחת מכל אלו תנן הרי ליכא הוכחה
מכלים שעשו בבית שני דכלים ל"ב כלל הנך דברים דהא גם במקדש גופי' לא בעינן כולהו רק סגי באחת מהם וא"כ שפיר גם הכלים עשו באחת מהם וא"כ אליבא דר"נ לא קשה כלל קושית התוס' הנ"ל וממילא שפיר נוכל לומר לדידי' דאותם אתא רק למעט משיחה בלבד בכלים אבל לא אתא לגלויי דוכן תעשו לדורות לא קאי אכלים. ומעתה א"ש דברי רש"י ז"ל בפרשתינו די"ל דרש"י ז"ל סובר כר"נ דבאחת מכל אלו תנן לכך שפיר כתב רש"י ז"ל דוכן תעשו לדורות קאי גם אכלים ולק"מ קושית התוס' הנ"ל וכנ"ל והבן. <b>ושוב</b> מצאתי בספר בנין אריאל בפרשתינו שמביא בשם המפורשים שכתבו דלפי מ"ש רש"י ז"ל בפרשתינו ככל אשר אני מראה אותך המקרא הזה מחובר למקרא שלמעלה הימנו ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך כאן את תבנית המשכן. וכן תעשו לדורות אם יאבד אחד מן הכלים וכו' לפי"ז לא קאי וכן תעשו רק אכלים וקרא דאת תבנית המשכן חוזר למעלה על ועשו לי מקדש והקשו דהוא נגד הגמרא שבועות הנ"ל דעיקר לימוד הגמרא דצריך כל הני לתוספת העזרה מכח המקרא וכן תעשו לדורות משמע דקאי וכן תעשו על כל האמור למעלה גם על המשכן ומתרץ הוא דעת רש"י ותמצית דבריו הוא דוכן תעשו אי קאי על המשכן אי רק על הכלים תליא בפלוגתא דר"ה ור"נ הנ"ל דלר"ה דאמר דבכל אלו תנן קאי וכן תעשו על המשכן ולר"נ דאמר דבאחת מכל אלו תנן לא קאי וכן תעשו רק על הכלים ורש"י ס"ל כר"נ עיי"ש בדבריו והנה מה שהביא בשם המפורשים דלפמ"ש רש"י ככל אשר אני מראה אותך המקרא הזה מחובר למקרא שלמעלה ממנו ומשו לו מקדש וכו' לפי"ז לא קאי וכן תעשו רק אכלים ולא על תבנית המשכן אני בעניי איני רואה שיהא הכרע לזה מדברי רש"י אלו אלא ממ"ש רש"י אח"כ וכן תעשו לדורות אם יאבד אחד מן סכלים וכו' דנקט רק כלים מזה לכאורה נראה דדעת רש"י ז"ל הוא דוכן תעשו לדורות קאי רק אכלים. אולם כבר כתבתי לעיל די"ל דמה דנקט רש"י רק כלים לאו דוקא הוא אלא דכוונתו דכש"כ משכן עצמו. אולם הא עכ"פ בתירוצו של הבנין אריאל הנ"ל לקושית המפורשים הנ"ל מצאתי לי תנא דמסייע למה שכתבתי לעיל דרש"י סובר כר"נ דבאחת מכל אלו תנן וא"כ מה שאמרנו בזה לתרץ שלא תקשה לרש"י ז"ל קושית התוס' הנ"ל דברינו נכונים המה וכראו מוצקים. <b>הנה</b> התוס' במנחות דף נא ע"ב ד"ה ר' יאשיי כתבו דמה דדרשינן בשבועות אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אתיא כר"ע דאית לי' מדת לח במשיחה מבפנים ומבחוץ ומדת יבש חול הוא אבל ר' יאשי' דדרש במנחות שם אותם למעוטי משיחה במדת יבש מבחוץ ור' יונתן דדרש אותם למעוטי משיחה במדת לח מבחוץ המה לא דרשי אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה עיי"ש בתוס' נמצא לפי"ז דמ"ש התוס' סנהדרין ושבועות הנ"ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לדורות לא קאי אכלים זה הוא רק לפי הסוגי' דסנהדרין ושבועות הנ"ל דדרשינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה דהוא אליבא דר"ע אבל לר' יאשי' ור' יונתן קאי וכן תעשו לדורות גם אכלים וא"כ לפי"ז הרי אליבא דר' יאשי' ור' יונתן שוב קשיא קושית התוס' סנהדרין ושבועות הנ"ל דכלים נמי ניבעי ע"א [וה"נ מלך ונביא ואו"ח וכמש"ל]. אך לפמש"ל אליבא דרש"י בפרשתינו שכתב דוכן תעשו לדורות קאי גם אכלים דלא קשה לרש"י קושית התוס' הנ"ל כיון דרש"י סובר כר"נ דבאחת מכל אלו תנן וכנ"ל וא"כ ה"נ י"ל דר' יאשי' ור' יונתן סבירא להו ג"כ כר"נ דבאחת מכל אלו תנן וא"כ גם לדידהו לא קשה כלל קושית התוס' הנ"ל והבן. <b>שוב</b> ראיתי בס' ד"ד עה"ת מרבינו בעל טו"ז שהוא הקשה על רש"י דאמאי אמר רש"י וכן תעשו לדורות אם יאבד אחד מן הכלים וכו' ולא נקט תבנית הבנין עצמו הלא בגמרא שבועות הנ"ל מבואר שאין חילוק בין המשכן לכלים בזה וכתב לתרץ דלאו דוקא נקט רש"י כלים והוא כדברינו הנ"ל עיי"ש. עוד ראיתי בספר דברי דוד שם שהוא מביא ג"כ קושית הרמב"ן הנ"ל על רש"י ותמה הוא ג"כ על הרמב"ן כמו שתמה עליו האוה"ח הנ"ל דדברי רש"י הם דברי הגמרא שבועות הנ"ל ואמאי מקשה הרמב"ן על רש"י יותר מן הגמרא עיי"ש וגם עליו אני תמה כמו שתמהתי על האוה"ח וכנ"ל. <b>תצוה</b> <b>ואתה</b> תצוה את בני ישראל. הנה ידוע אשר ימי השובבי"ם ת"ת המה מסוגלים להעלות הנ"ק מבין הקליפות וע"י שם מ"ב מעלין אותן. והנה בפרשת תרומה הבאתי שהשם הראשון משם מ"ב והוא אב"ג ית"ץ והשם האחרון והוא שקוצי"ת הם כוללת כל השם מ"ב מראשית ועד אחרית ועל ידם
מעלין את הנ"ק והנה הגורמים לזה. שסני"ק יפלו בין הקליפות הם סמאל ומחלת ולילית ורמזנו כ"ז לעיל בפרשת תרומה עי"ש בדברינו. וגם כאן יש לרמז זאת כי ת"צוה א"ת ביני וישראל ר"ת תאב"י ואם נחשוב האלף בסוד אלף הוא אלף תי"ב עולה אב"ג ות"ץ שקוצי"ת ושאר האותיות מן תצו"ה א"ת בנ"י ישרא"ל זולת הר"ת והם צ"וה ת' נ"ו שרא"ל עולים אלף צ"א [כי ישרא"ל נחשב בספרים למספר תק"מ כמנין י"ב פעמים מ"ם וכנודע] כמנין סמא"ל והחיילות של מחלית ולילו"ת ועמהם ועיין בדברינו לעיל בפ' תרומה ותבין הדברים כי קצרתי כאן. וזהו דפתח וקאמר ואתה כי ואתה הוא קדושה וכדאיתא בפסיקתא ומובא בילקוט ראובני בפ' בהעלותך אתם לשון קדושה שנאמר ואתה קדוש עיי"ש ומי ששומר אות ברית קודש מיקרי קדוש וזהו מה דכתיב ואתה את בריתי תשמור וקאמר דייקא ואתה בשמירת הברות כי ואתה הוא קדושה וכנ"ל ומי ששומר אות ברית קודש מיקרי קדוש וה"נ מי שמתקן בחי' צו"ע ומעלה את הנ"ק מבין הקליפות מיקרי קדוש וכנודע ע"כ פתח כאן במלת ואתה. ולכך נמי בריש פרשת משפטים שהוא הפרשה האחרונה מימי השובבי"ם נרמז גם שם מלת ואתה שהוא לשון קדושה והוא ו"אלה המשפטים א"שר ת"שים ר"ת ו"אתה. <b>א"י</b> ואתה תצוה את ב"י ויקחו אליך שמן זית ודקדקו המפורשים מהו מלת אליך דקאמר. ונ"ל דהנה כתב האוה"ח אשר ויקחו אליך שמן זית רומז על לימוד התורה שנמשלה לשמן עיי"ש והנה אמרו ז"ל בש"ס סוטה דף כ"א אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא וזהו דקאמר כאן מלת אליך כי אלי"ך גי' אי"ן רומז אשר לעסוק בתורה צריך לעשות עצמו כמי שאינו וגם משה רבינו ע"ה הי' בחי' אין וכמ"ש והאיש משה עניו מאד וזהו אליך ר"ל למדרגתך שאתה בחי' אין. <b>א"י</b> ואתה תצוה את בנ"י וגו' וקאמר מלת אליך. דהנה כבר הבאתי לעיל בשם האוה"ח שמפרש ויקחו אליך שמן זית היינו שילמדו תורה והנם ללימוד התורה צריך להיות גם יראה וכמו שאמרו ז"ל אם אין יראה אין חכמה ובזה דרשו רז"ל בת"ז תקונא תליתאה מלת בראשית וז"ל שם בראשי"ת תמן ירא"ת מה אשתאר מאינון אתווין ש"ב ורזא דמלה שב ביראת ד' ואי לית דחילו לית חכמה כמה דאוקמוהו אם אין יראה אין חכמה בגין דיראת ד' הוא אוצרא לחכמה עיי"ש וזהו כאשר אמר ויקחו אליך שמן זית זך והיינו שילמדו תורה וכדברי האוה"ח הנ"ל פתח ואמר ואתה תצוה כי ואתיה תצויה גי' בראשיית שהוא אתווין, ש"ב ביראית וכדברי הת"ז הנ"ל והוא משום דאם אין יראה אין חכמה וזהו דקאמר אליך היינו למדרגתך כי משם רבינו ע"ה הוא מקור היראה וכמו שאמרו ז"ל אשר יראה מילתא זוטרתא הוא לגבי משה. <b>במג"ע</b> על ואתחנן והוא בילקוט ראובני בפרשה זו דרש סמיכין שסמך ואתה תצוה אל נחשת שסיים בו פרשה שלפניו וכתב שרמז בו שהי' משה ניצוץ שלישי מן הבל שנתגלגל בשת ובנח ואח"כ נתגלגלו שניהם במשה רבינו ע"ה וזהו נחש"ת ואתה כלומר נ"ח ש"ת ואת"ה עיי"ש. ולדעתו י"ל עוד דהנה האוה"ח מפרש ואתה תצוה את בנ"י וגו' עפי"מ דאיתא בז"ח שהגאולה העתידה תהי' בזכות משה רבינו וע"י עסק התורה וזהו שרמז הכתוב כאן באו' ואתה תצוה את ב"י ע"ד כי מלאכיו יצוה לך [מ"ש ע"ד כי מלאכיו יצוה לך הוא מפרש יצוה לשון חיבור מלשון בצוותא חדא וכ"כ האוה"ח שם לעיל ולא כמו שפי' המפורשים מלאכיו יצוה לך היינו ציוה וכמו הכא ואתה תצוה] או ע"ד אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד ותנאי הוא שיתעסקו ישראל בתורה וז"ש ויקחו אליך שמן זית ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן עיי"ש והנה הגאולה העתידה תהי' בזכות משה וכמ"ש הז"ח אבל לגאול אותנו יבא גם משיח צדקינו וגם אליהו הנביא יבא עמו וכנודע ועיין גם במד"ר סוף פרשת עקב מה שדרשו שם הפסוק בסופה ובסערה דרכו עיי"ש והנה תיבת נחשת ירמוז על משיח ועל אליהו כי אותיות נח"ש מתיבת נחשית גי' משי"ח והאות ת' מתיבת נחשית גי' אליה"ו הנבי"א זכו"ר לטו"ב וזהו הסמוכין נחשת ואתה כלומר נחש"ת הרומז על משי"ח ועל אליה"ו ואתה משה תצוה את בנ"י תצוה היינו חיבור מלשון בצוותא חדא או ע"ד אמרם ז"ל אין צו אלא מלכות ותנאי הוא שיקחו אליך שמן זית זך היינו שיתעסקו בתורה וכדברי האוה"ח הנ"ל. <b>א"י</b> בהסמוכין נחשת לואתה תצוה וגו' עפמ"ש לעיל בשם האוה"ח שמפ' ויקחו אליך שמן זית היינו שילמדו תורה והנה כתב הבעה"ט בפרשת ויקהל אשר הישבית ו"יאמיר ר"ת וס"ת תור"ה שעיקור לימוד התורה הוא ביום השבת עיי"ש וכן הוא ג"כ במדרשים. והטעם הפשוט הוא כיון שביום השבת אין העם טרודין במלאכתם ובעסקם ע"כ יכולין בשבת ללמוד תורה בדעה צלולה אמנם אנכי כתבתי
לעיל בפרשת בא שיש עוד טעם בגו עפמ"ש בספרים בשם הזהר והתיקונים דמאן דלא נטיר אות ברית א"א להשיג סודות התורה ואפי' פשטיות התורה היינו לכווין להלכה לאמתה אינו יכול והנם ידוע שע"י שמירת שבת קודש מתקנין פגם אות ברית קודש וע"כ עיקר לימוד התורה הוא ביום השבת כיון שאז יכול להשיג פשטיות התורה וסודות התורה והנה כתבתי לעיל אשר תיבת ואתה רומז על שמירת אות ברית קודש ועל תיקון אות ברית קודש עפי"מ דאיתא בפסיקתא אשר ואתה הוא לשון קדושה שנאמר ואתה קדוש ומי ששומר אות ברית וכן המתקן אות ברית מיקרי קדוש וזהו מה דכתיב ואתה את בריתי תשמור דייקא ואתה עיין בדברינו לעיל וזהו הסמוכין נחשת לואתה תצוה וגו' כי נחשית גי' יו"ם שב"ת ואתה רומז על שמירת ותיקון אות ברית קודש וכנ"ל תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית היינו שילמדו תורה וכנ"ל ורמז בהסמוכין אלו שעיקר לימוד התורה הוא ביום השבת כי ט"ו מצות ש"ק מתקנין אות ברות קודש ומיקרי קדוש ויכול להשיג פשטיות התורה וסודות התורה. <b>הרוקח</b> בהלכות חנוכה דרש הסמוכין נחשת לואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית וגו' שרומז שבמפלת יון ידליקו נרות חנוכה כי נחשת זה יון וכדאיתא במדר"ת נחשת זה יון עיי"ש ולדעתי נראה דהנה התחלת הנס הי' ע"י יעקב שחזר על פכים קטנים וזה הי' הפך שמן של חנוכה וכדאיתא בספרים וגמר הנס הי' ע"י מתתי' בן יוחנן כ"ג וגם ע"י יהודה מכבי שהוא הי' הכהן משר המלחמה בימי החשמונאים וכנודע וזהו הסמוכין נחשת לואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית וגו' כי ויקחו אליך שמן זית וגו' רומז על נרות חנוכה, וכדברי הרוקח הנ"ל ונחשת רומז על יעקב שעל ידו הי' התחלת הנס וגם רומז על מתתי' ויהודה מכבי שעל ידם הי' גמר הנס כי נחשת זה יעקב וכדאיתא במד"ר פרשת ויקהל פרשה מ"ט וגם נחשת הוא תפארת וכמ"ש האר"י ז"ל בתהילים קפיטיל פ"ד ותפאר"ת טולה מתתיה"ו כה"ן גדו"ל יהוד"ה מכב"י. <b>א"י</b> בהסמוכין נחשת לואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית וגו' לפי"ד הרוקח הנ"ל אשר ויקחו אליך שמן זית וגו' רומז על נ"ח דהנה ע"י מצות נר חנוכה נמשך תורה כי נ"ר מצוה ותורה אור וגם נמשך פרנסה כי נר חנוכה הוא בשמאל והפרנסה הוא מצד שמאל וזהו שמצאו פך אחד של שמן כי שמן הוא התורה וכמ"ש האוה"ח בפרשתינו כי התורה נמשלה לשמן מה שמן מאיר לעולם כך התורה ופך אחד רומז על הפרנסה כי פ"ך אח"ד עולה מספר קי"ג והוא מספר מזוניו וזהו הסמוכין נחשת לואתם תצוה את ברי ויקחו אליך שמן זית וגו' כי ויקחו אליך שמן זית וגו' רומז על נ"ח וכדברי הרוקח הנ"ל ונחש"ת עה"כ גו' תור"ה קמ"ח. <b>הנה</b> בספרי מטה מנשה במאמרי לחנוכה כתבתי לפרש הסמוכין נחשת לואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית וגו' לפי"ד הרוקח הנ"ל אשר ויקחו אליך שמן זית וגו' רומז על נרות חנוכה דהנה ידוע מהספרים אשר חנוכה הוא ברזא דנה"י ומשה ואהרן ויוסף הם נה"י ולזה רמזו רז"ל במה שאמרו מאי חנוכה כי מא"י ר"ת מ"שה א"הרן ו"וסף וזהו הסמוכין נחשת לואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית וגו' כי ויקחו אליך שמן זית וגו' רומז על נרות חנוכה ונחש"ת עולה מש"ה אהר"ן יוסיף [כי מש"ה נחשב בספרים למספר שמ"ו כמספר רצו"ן וכנודע] והנה לדרכינו פה אשר נחשת רומז על תורה ופרנסה לפי"ז נחשת העולה מש"ה אהר"ן יוסיף זה רומז ג"כ על תורה ופרנסה כי משה הוא סוד תורה שבכתב וכמ"ש במג"ע פ' שמות ואהרן הוא סוד תורה שבע"פ וכמבואר ברע"מ פרשת צו דף כ"ז ע"ב דמה שנאמר על אהרן הוא יהי' לך לפה היינו אורייתא דבע"פ עיי"ש ויוסף הוא הפרנסה כי יוסף הוא המשביר. <b>ועשו</b> את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי פרש"י לקדשו להכניסו לכהונה. ע"י הבגדים שיהא כהן לי ולשון כהונה שירות הוא. ודקדקו המפורשים אמאי לא מפרש רש"י ז"ל זאת לעיל בפסוק הקרב אליך את אהרן וגו' לכהנו לי עיין בשפ"ח מ"ש בזה. ולדעתי נ"ל ליישב עפמ"ש המג"ע פרשת אמור אהא דכתיב שם גבי כהנים קדושו"ם יהו"ו לאלקוה"ם שהס"ת מהנך שלשה תיבות הם מו"ם והוא שם של ע"ב ושם זה ר"ת מ"שרתום ואשר מישרתיו עיי"ש וכתב עוד בפרשת פנחס שאהרן הוא כלול מן כל ד' מלאכים שבמרכבה כי אהרן בגי' תתקנ"ו מנין יוצר משרתים ואשר משרתי"ו בגי' רפאל גבריא מיכאל נוריאל עיי"ש וכוונתו בזה אשר אהר"ן באות נ' כפופה ובאות נ' פשוטה דמנצפ"ך גי' תתקנ"ו כמספר משרתי"ו ורפאל גבריאל מיכאל נוריאל עולים ככה כשנכללו יחד בסוד הכולל. ויוצא לנו מדברי המג"ע אלו דשירות של הכהנים תליא בקדושה דמאחר שהם קדושים לאלקיהם ע"כ יש להם השירות ונקראים משרתיו וע"כ אהר"ן בגי' משרת"יו. וזהו
שרש"י ז"ל מפרש לכהנו לי לשון שירות הוא דייקא כאן בפסוק זה ולא בפסוק דלעיל אחרי דכאן כתיב לקדשו לכהנו לי ע"כ מפרש רש"י ז"ל הכא לכהנו לי לשון שירות הוא מאחר שהשירות תליא בקדושה דכיון שהם קדושים לאלקיהם יש להם השירות ונקראים משרתיו וכנ"ל וגם בדברי רש"י ז"ל הנ"ל מבואר דכוונתו הוא לפרש לכהנו לי היינו שירות לי ושירו"ת ל"י גי' משרתי"ו. משא"כ בפסוק דלעיל דלא כתיב לקדשו רק לכהנו לי בלבד ע"כ לא מפרש רש"י ז"ל פירושו הנ"ל התם רק הכא דייקא והבן. <b>מעשה</b> חרש אבן. הנה במג"ע פרשת וישב ד"ה וענין ג' מלאכים מביא מ"ש בזהר פרשת בשלח [והוא בזהר שם דף ס"ד ע"ב] ע"פ אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל שור וחמור אילין תרין כתרי דסמאל דאחידן בהו עע"ז. שור וחמור כד מזדוגא כחדא לא יכלו עלמא למיקם בהו. מבין סטרי דלהון נפיק מתקיפותא דלהון כלב ודא חצופא מכולהו וכו' עכ"ל הזהר שמביא המג"ע שם והמג"ע שם מאריך עוד קצת בענין זה ואח"כ כתב וז"ל ורזא דא לדעתי מבואר בענין תיבות שור וחמור דנפקי מן אותיות אמצעות שלהם כלב שכן ו' מן שור מ"ו מן חמור הרי כלב [כ"כ ג"כ בהגהות מהרח"ו בגליון הזהר שם בדף ס"ה ע"א לפרש מ"ש הזהר מבין סטרי דלהון נפיק כלב עיי"ש] ורזא דא שנים מרגלים חר"ש שהוא שור חמור אשתיורו אתוון ו' מ"ו שהוא כל"ב עכ"ל. מ"ש חרש שהוא שור חמור דבריו סתומים ואינם מובנים ועיין במג"ע בפרשת בלק ד"ה אמרו ז"ל שכתב שם ג"כ כן ע"פ מרגלים חרש אשר חרש הוא שור חמור ושם כתב ביתר ביאור וז"ל מרגלים חרש שהוא סוד חמו"ר שו"ר שכן התחלות חמור פותח בח' ומסיים בר' וכן שור פותח בש' ומסיים בר' הרי חרש מורה על ב' סטרין אלו רק נשארו אתווין מ"ו ו' הרי מנין כלב שדולג מבין שני קליפות אלו עכ"ל והנה כתב בכלי יקר בפרשתינו ע"פ ועשו את האפוד דבכולם כתיב ועשית וכאן נאמר ועשו לפי שאמרו ז"ל שהאפוד בא לכפר על ע"ז וכאן עברו ישראל ועשו את העגל ע"כ יתעסקו כולם במעשה אפוד להיות לכולם לכפרה עיי"ש וזהו דקאמר גבי אפוד מעשה חרש אבן מאחר דבהאפוד הי' מתכפרין על מעשה העגל ובמעשה עגל הרי נתדבק בהו הקליפות שור חמור כלב וכמ"ש בזהר הנ"ל דבקליפות אלו אחידן בהו עע"ז וזהו דקאמר מעשה חרש אבן כי חר"ש הוא סוד חמו"ר שו"ר וכדברי המג"ע הנ"ל ע"פ שנים מרגלים חרש ואב"ן גי' כל"ב עה"כ וגם לפמ"ש במג"ע שהקליפות חמור שור כלב הם משחית אף חמה עיי"ש ע"כ הר"ת מ"עשה ח"רש א"בן הם ר"ת מ"שחות ח"מה א"ף רמז בזה דקאמר מעשה חרש אבן שהאפוד הוא תיקון למה שנתדבק בהו הקליפות הנ"ל. <b>א"י</b> מעשה חרש אבן. הנה האפוד הי' לכפר על חטא עגל והנה בע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה והיו צריכין כפרה על המחשבה ועל המעשה וזהו מעשה חרש אבן מעשה כתיב בהדיא מעשה וחרש הוא המחשבה וכמו אל תחרש על רעיך רע ופירשו מחשבה ואבן רומז ג"כ על מחשבה ומעשה כי אב"ן הוא אותיות א"ב ב"ן וכמ"ש התרגום אונקלוס ורש"י ז"ל בפרשת ויחי בפסוק משם רועה אבן ישראל ואב הוא מחשבה ובן הוא המעשה וכנודע. <b>א"י</b> מעשה חרש אבן. הנה כ' בס' א"נ בפרשה זו אשר חושן ואפוד הם ימי החול ויום השבת ימי החול נקראים אפוד ושבת נקרא חושן עיי"ש בדבריו בפסוק ולא יזח החושן מעל האפוד והנה איתא בפרע"ח בשער שבת פרק א' אשר מן יום רביעי והלאה צריך אדם להכין עצמו במעשה ובדיבור ובמחשבה לקבל הארת שבת ביום ד' במעשה וביום ה' בדיבור וביום ו' במחשבה עיי"ש וזהו דכתיב גבי אפוד מעשה חרש אבן כי חר"ש ר"ת רביעו ח"מישי ש"שי. ואבן באות נ' דמנצפ"ך גי' שב"ת כי שב"ת נחשב בספרים למספר תש"ג כמספר נחל"ת יעק"ב אבי"ך וכנודע ומעשה הרי כתיב בהדיא בקרא מעש"ה חרש אבן והס"ת מעש"ה חר"ש אב"ן הם אותיות ה' ש' ן' עולים מספר מחשב"ה והאותיות הנשארים מתיבות חר"ש אב"ן והם אותיות ח"ר א"ב עולים עה"כ מספר דבו"ר רומז אשר ביום רביעי חמישי ששי צריך אדם להכין עצמו במעשה ובדיבור ובמחשבה לקבל הארת שבת. <b>ושמת</b> את שתי האבנים על כתפת האפד וגו' עיין בבאר מים חיים שמדייק דאמאי הוו שתי האבנים על כתפות האפוד דייקא ולא במקום אחר וכתב הטעם שזה הוא להורות הדמיון הזה שצריך לישא את ישראל על כתפיו להגן עליו ולהצילו מכל רע עיי"ש בדבריו הנעימים. ולדעתי נראה עוד דהנה כתב הבעה"ט ע"פ ולקחת שתי אבני שהם אשר שתי אבני שהם הן כנגד ב' לוחות שה"ם במילוי שי"ן ה"י מ"ם גי' הלוחו"ת עיי"ש ונ"ל להוסיף על דבריו דהנה בעשרת הדברות נכלל כל תורה שבכתב וכל תורה שבע"פ וכמבואר בבעה"ט בפרשת יתרו ע"פ וידבר אלקים את כל הדברים האלה עיי"ש וא"כ כיון שהשתי אבני שהם הם כנגד ב' 
לוחות הרי הם ג"כ כנגד ב' תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ ולזה יש לרמז ג"כ אשר שת"י אבנ"י שה"ם גו' תור"ה. כתיב פ"ה גם א"ת ש"תי א"בני ש"הם ר"ת א"ש א"ש והוא הב' תורות וכדאיתא בתיקונים והמד"ר בשיר השירים ע"פ סמכוני באשישות ב' אשות תורה שבכתב ותורה שבע"פ ולכך היו האבני שהם על כתפות האפוד דייקא כי הב' כחפין הם כנגד חכמה ובינה וכמ"ש בס' קה"י ערך כתף בשם עץ חיים עיי"ש וחכמה ובינה הם כנגד תורה שבכתב ותורה שבע"פ תורה שבכתב הוא חכמה ותורה שבע"פ הוא בינה וכמבואר בזהר בכמה דוכתי וזה מרומז ג"כ במ"ש על כתפת האפד וכתיב כתפת חסר ו' כי כתפ"ת חסר ו' ר"ת תיורה כ"תב ת"ורה פ"ה. <b>וזה</b> אשר תעשה על המזבח. הנה איתא בגמ' מנחות דף צ"ז ע"א המזבח עץ שלש אמות גבוה וגו' זה השלחן אשר לפני ד' פתח במזבח וסיים בשלחן ר"י ור"א דאמרי תרווייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים שלחנו של אדם מכפר עליו ועיין בח"א להמהרש"א שם שכתב דמש"ה שלחנו של אדם מכפר עליו משום שאומרים עליו דברי תורה וכדמשמע במתני' בפ"ג דאבות עיי"ש בח"א וזהו וזה אשר תעשה טל המזבח היינו שתלמוד תורה על השלחן כי וזה רומז על התורה כי התורה נקראת זה וכדדרשינן בפ"ק דמגילה הפסוק מה זה ועל מה זה שמא עברתם על חמשה חומשי תורה דכתיב מזה ומזה הם כתובים וכ"כ ג"כ ביפ"ת על המד"ר בפרשת בא אהא דאיתא שם במדרש ד"א החודש הזה לכם הה"ד ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו שהמדרש דורש החודש הזה לכם בשביל התורה שנקראת זה עפ"י מאמרם ז"ל הנ"ל עיי"ש אשר תעשה רומז על לימוד כי לימוד התורה מכונה בשם עשיי' וכמו שמפרש הבעה"ט בריש פרשת בחקותי ועשיתם אותם שתתעסקו בתורה דכתוב בה עשיי' שכל טוב לכל עושיהם עיי"ש וכן משמע ג"כ מפרש"י ברכות דף י"ד ע"ב ד"ה ומתני פירקן שלימוד מיקרי עשיי' וכ"כ בהדיא בהגהות הב"ח שם עי"ש וכן מבואר ג"כ בגמ' סנהדרין דף נ"ט דאיתא שם עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככ"ג שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עיי"ש הרי שדרשו רז"ל יעשה על לימוד. טל המזבח היינו על השלחן כי השלחן דומם למזבח וכמבואר בגמרא מנחות הנ"ל וכ"כ בהדיא הרמ"א באו"ח סי' קס"ז ס"ב שהשלחן דומה למזבח ועיין גם בלחם חמודות פרק כיצד מברכין שמביא בשם הגאונים שהשלחן נקרא מזבח עיי"ש. ובזה ניחא דברי הבעה"ט כאן שכתב על המזבח כבשים בני ס"ת לחמ"י עכ"ד וכוונתו בזה ללמוד תורה על השלחן כי לחמי הוא התורה וכמ"ש לכו לחמי בלחמי, <b>א"י</b> וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד. עיין בבעה"ט שכתב על המזבח כבשים בני ס"ת לחמי. שנה שנים ר"ת וס"ת השמ"ש שהיו שוחטין אותו כנגד השמש. ועוד לאלוה מילין דהנה ידוע שע"י מצות צדקה מתקנין פגם אות ברית קודש וכמ"ש בספרים ע"פ יש מפזר ונוסף עוד ומובא בא"נ בפ' פנחס עיי"ש ועיין גם בדברינו לקמן בפרשת מצורע מש"ש בזה בפסוק סור מרע ועשה טוב ובפסוק זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו עיי"ש והנה כתיב חכם לב יקח מצות ונ"ל דכוונת הקרא הוא על מצות צדקה והוא עפי"מ דאיתא בגמרא ב"ב דף ט' אמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר והעדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל וגו' מצוה אין כתיב כאן אלא מצות עיי"ש וא"כ שפיר ניתן לומר דמה דכתיב חכם לב יקח מצות היינו צדקה. וכן איתא ג"כ בהדיא במד"ר בפרשת וירא חכם לב יקח מצות זה אברהם לפי שחרב מקומה של סדום ופסקו העוברים ושבים וכו' אמר מה אני מפסיק צדקה מביתו הלך ונטה לו אהל בגרר עיי"ש הרי שהמדרש דורש חכם לב יקח מצות על מצות צדקה. וזהו וזה אשר תעשה על המזבח. ז"ה הוא יסוד וכמ"ש במג"ע ריש פרשת בלק ע"פ לכה נא ארה לי את העם הזה דאעלו בברית קדושא שנקרא זה עיי"ש גם וז"ה גי' ח"י והוא יסוד צדיק ח"י עלמין גם ו"זה אישר ת"עשה ר"ת או"ת והוא אות ברית קודש. תעשה הוא לשון תיקון. ע"ל המזב"ח גי' ג"ס מו"ח ויסוד עולה עד הראש ובראש הוא ג' מוחין חב"ד והפוגם באות ברית קודש ח"ו פוגם בג' מוחין חב"ד וכנודע. גם ע"ל ר"ת. ע"ין ליב גם מ"ל המזביח גי' עי"ן ל"ב ועיקר החטא בא ע"י עינא וליבא שהן תרין סרסורי דחטאה והיינו שמרמז הכתוב שתתקן בחי' יסוד צדיק חי' עלמין עם השלשה מוחין והעין והלב. ובמה תתקן זאת לזה בא הרמז בס"ת מע"ל המזב"ח כבשי"ם בנ"י שהם לחמיי ובר"ת וס"ת שנה שנים שהם השמ"ש וזה רומז על צדקה כי לחמיו ר"ת ח"כם ל"ב י"קח מ"צות והשמש רומז אשר חכם לב יקח מצות הנרמז בס"ת על המזבח כבשים בני שהוא צדקה דייקא וכנ"ל כי השמש רומז על
צדקה שהיא משפיע אור להלבנה וגם כתיב שמש צדקה. <b>הנה</b> לפי האמור אשר חכם לב יקח מצות היינו צדקה י"ל דמש"ה קאמר חכם לב דייקא מבי טעמים חדא משום שצדקה צריכין ליתן בהשכל שלא לבייש את העני וכמ"ש אשרי משכיל אל דל ולכך כתיב חכם לב דייקא ואידך כי גבי צדקה כתיב נתון תתן אפי' מאה פעמים ועיין בדן ידין על קרניים מיש ע"פ סוד מה דקאמרו דייקא מאה פעמים עיי"ש ולכך כתיב חכם לב דייקא כי חכים ל"ב עולה מספר מאה. <b>א"י</b> על דרך הנ"ל ובסוגנן אחר עפי"מ דאיתא בש"ס ברכות המאריך בשלחן דלמא אתי עניא ויהיב לי' מאריכין לו ימיו ושנותיו דכתיב המזבח עץ גבוה ג' אמות וכתיב וידבר אלי זה השלחן וגו' פתח במזבח וסיים בשלחן בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. וזהו וזה אשר תעשה על המזבח היינו על השלחן כי שלחנו של אדם דומה למזבח וכמבואר בגמרא ברכות הנ"ל וכ"כ בהדיא הגאונים והרמ"א והבאתים לעיל שהשלחן נקרא מזבח: ומה תעשה על השלחן לזה בא הרמז בס"ת על המזבח כבשים בני שהם לחמ"ו וברית וס"ת שנה שנים שהם השמ"ש וזה רומז שתעשה על השלחן צדקה כי לחמי ושמש רומז על צדקה וכנ"ל. <b>א"י</b> וזה אשר תעשה על המזבח וגו' וכתב הבעה"ט אשר על המזבח כבשים בני ס"ת לחמי. שנה שנים ר"ת וס"ת השמש. די"ל שהכתוב מרמז לסדר י"ב חלות על השלחן בשבת וזהו וזה אשר תעשה ז"ה גו' י"ב על המזבח היינו על השלחן כי שלחנו של אדם נקרא מזבח וכנ"ל והרמז לחמי שבס"ת על המזבח כבשים בני וכמ"ש הבעה"ט זה מורה אשר ז"ה העולה, י"ב שצריך לסדר על השלחן היינו י"ב חלות והוא לחמ"ו והרמז השמ"ש שברית וס"ת שנה שנים וכמ"ש הבעה"ט זה מורה שהסידור י"ב חלות על השלחן היינו בשבת דוקא עפמ"ש בא"נ בפ' משפטים ע"פ אם חבל תחבל עד בא השמש תשיבנו לו אשר שבת נקרא שמש עיי"ש ועיין גם בקרניים מאמר י"ב ובדן ידין שם שכ' שסוד שמש מתלבש בשבת עיי"ש. והנה ידוע מהאר"י ז"ל שהו"ב חלות רומזים על המשכות החסדים כי י"ב פעמים לח"ם עולה י"ג פעמים חס"ד וזהו ליום תמיד רומז על המשכות החסדים כי יום הוא חסד וכנודע וכמ"ש יומם יצוה ד' חסדו וגם תמי"ד הוא ג' מילואי אהי' כנודע מקור הרחמים והחסדים וגם מרומז בפסוק זה שבכל השלשה סעודות צריכין לסדר י"ב חלות כי המזב"ח כבשו"ם עם הכולל עולה ג"פ סעוד"ה. <b>עוד</b> י"ל במ"ש הבעה"ט הנ"ל על המזבח כבשים בני ס"ת לחמ"ו ושנה שנים ר"ת וס"ת השמ"ש עפמ"ש הרבינו בחיי בפרשת שופטים ע"פ ולשמש או לירח וז"ל אעפ"י שצוותיו בקרבן התמיד לעשות שני כבשים האחד בבוקר והאחד בערב והם כנגד מדת יום ומדת לילה המשפיעים אורה וכח בשני המאורות שהם השמש והירח לא צויתי לעבוד לשמש ולירח עכ"ד ויוצא מדבריו שהשני תמידין הם כנגד השמש והירח והם משפיעין להשמש ולהירח אורם וכח. וזה הרמוז כאן לחמו עם השמש כי לחמ"ו גי' לבניה עה"כ והיינו שנרמז כאן השמש עם הלבנה שהתמידין הם כנגד השמש והלבנה ומשפיעים להם אורה וכח וכנ"ל. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>רש"י</b> ז"ל בפסוק והי' פי ראשו בתוכו וגו' לא יקרע כתב וז"ל לא יקרע כדי שלא יקרע והקורעו עובר בלאו שזה ממנין לאוין שבתורה. ודברי רש"י אלו לכאורה תמוהין דבש"ס יומא דף ע"ב איתא אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודלמא הכי אמר רחמנא נעביד לי' שפה כי היכי דלא נקרע ומשני מי כתיב שלא יקרע עיי"ש והאיך כתב רש"י כאן תרתי כדי שלא יקרע וגם הקורעו עובר בלאו וראיתי בספר צדה לדרך שעמד בזה וכתב דמ"ש רש"י כדי שלא יקרע כך הוא מנהגו של רש"י לפרש המקרא לפי פשוטו הנראה בעינו אף שאין דעת הגמרא כן ומ"ש רש"י אח"כ והקורעו עובר בלאו או או קאמר עיי"ש. אמנם אנכי אמרתי לתרץ דמה דמשני מי כתיב שלא יקרע הכוונה היא דאי הוי כתיב שלא יקרע שפיר הוי אמרינן דלא אתא רק לטעמא בלבד כדי שלא יקרע אבל השתא דכתיב לא יקרע שמעינן מני' תרתי לטעם וללאו. ומצאתי אח"כ במרגניתא טבא ובלב שמח על הספר המצות להרמב"ם בשורש ה' שכתבו ג"כ כן. <b>ת</b><b>ש</b><b>א</b> <b>וידבר</b> ד' אל משה לאמר כו תשא את ראש בניי וגו'. הנם ידוע שחסרון הפרנסה גורם ביטול
תורה ועבדות השם וכמו שאמרו דל אם אין קמח אין תורה וכן שמעתי מפי חכם אחד שפירש מה שאמרו ז"ל רצונינו לעשות רצון מלכינו אלא שאור שבעיסה מעכב שהשאור שבעיסה הוא הפרנסה והיינו שחסרון הפרנסה מעכב מלעשות רצון מלכינו. והדבר מוטל על צדיקי הדור להשפיע לבני ישראל פרנסה ועי"ז יוכלו ללמוד תורה ולעבוד את הבורא בלי מניעה ובלבול הדעת וכ"כ בס' א"נ בפרשת משפטים עיי"ש והנה השפעת הפרנסה בא מתרין מזלין נצ"ר ונק"ה וכנודע ותרין מזלין אלו עולים מספר תק"א כמנין רא"ש וזהו וידבר ד' אל משה משה הוא הצדיק הדור וגם פשטותא דמשה בכל דרא ודרא כמאמרם ז"ל כי תשא אח ראש בנ"י היינו אם תרום את ראש בנ"י והוא פרנסת ישראל המרומז בתיבת רא"ש וכנ"ל גם רא"ש הוא אותיות שא"ר ושאר הוא הפרנסה וכמו שאמרו ז"ל שארה זו מזוני לפקודיהם פי' חסרון מלשון ולא נפקד ממנו איש והיינו מם שחסר להם פרנסה אז ונתנו איש כפר נפשו לד' ונתנו היינו לימוד ע"ד שדרשו רז"ל בש"ס ב"ב דף ח' ובמד"ר פרשת צו הפסוק גם כי יתנו בגוים עיי"ש אי"ש כפ"ר גי' תורים, והיינו שילמדו תורה גם איש כפר נפשו לד' היינו שימסור נפשו לד' והוא עבודה. <b>א"י</b> כי תשא את ראש בנ"י וגו' הנה כתבנו במק"א והוא במאמרינו לפ' שקלים שנתינת מחצית השקל הוא ברזא דאכתריאל ראש מעולם הבריאה וכמו שכתבנו שם רמז לזה אשר מ"חצית ה"שקל י' גר"ה גי' כחריא"ל י"ה ד' צבאות [כי אכתריאל נחשב בספרים בלא א' הראשונה וכמו שהבאתי שם בשם המג"ע סוף פרשת פנחס שכתב אשר כמ"ס ר"ת כ"תריאל מ"טט ס"נדל וכתב שם אשר אכתריאל נחשב בלא א' הראשונה עיי"ש] והנה בילקוט ראובנו בפ' בראשית בד"ה אליעזר עבד אברהם [והוא ביל"ר שלפני דפוס ווארשא בדף ס'] מביא בשם העשרה מאמרות שכתב שתיקון המחשבה הוא ע"י אכתריאל שר הבריאה עיי"ש נמצא שנתינת מחצית השקל הוא מסוגל לתקן המחשבה כי תיקון המחשבה הוא ע"י אכתריאל ונתינת מחצית השקל הוא ברזא דאכתריאל וכנ"ל וגם מחצית השקל שהוא יו"ד גרה מורה ג"כ על המחשבה כי יו"ד היא המחשבה וכמו שכתב רש"י ז"ל בפרשת בשלח ע"פ אז ישיר משה שהיו"ד הוא ע"ש המחשבה עיי"ש וזהו כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם כי תשא הוא לשון הרמה וראש הוא המחשבה שהוא בראש ולפקדיהם, הוא לשון חסרון מלשון ולא נפקד ממנו איש והיינו אם תרצה להרים ולתקן את המחשבה מה שחסרו ופגמו בנ"י במחשבה יתנו מחצית השקל שהוא ברזא דאכתריאל הוא מסוגל לתיקון המחשבה וכנ"ל וע"כ כ"ו ת"שא א"ת ר"אש ב"ני י"שראל ל"פקדיהם ר"ת כתריא"ל עם ב' והב' הוא ר"ת ב"ריאה כי אכתריאל הוא בבריאה. <b>וזה</b> יש לכוין ג"כ בדברי הירושלמי במס' שקלים דאיתא שם זה יתנו כל מאן דעבר בימא ולכאורה אינו מובן מאי שיאטי' דימא הכא ולדרכינו הנ"ל י"ל שרז"ל רמזו בזה על תיקין המחשבה ע"י נתינת מחצית השקל כי י"ם ר"ת י"וד מ"חשבה וזהו דקאמרו זה יתנו כל מאן דעבר בימא היינו כל מאן דעבר ופגם במחשבה יתן מחצית השקל כי נתינת מחצית השקל הוא מסוגל לתיקון המחשבה וכנ"ל. <b>עיין</b> בבעה"ט שכתב סמך קרנותיו לכי תשא רמז למה שאמרו רמה קרנו של ישראל בכי תשא. ועיין בספרי מטה מנשה במאמר קדושת שבת שכתבתי שם דמה שאמרו רמה קרנו של ישראל בכי תשא הכוונה היא שיהיו נגאלין מן הגלות גאולה שלימה וזהו שסמך קרנותיו לכי תשא הרומז על הרמת קרן ישראל בכי תשא וכדברי הבטה"ט זה רומז על הגאולה שלימה כי קרנותיו דכתיב לעיל היינו קרנות המזבח והיינו ארבע קרנות וד"פ קר"ן עולה מספר משי"ח ב"ן דוי"ד משי"ח ב"ן יוס"ף אליה"ו הנבי"א זכו"ר לטו"ב עיי"ש בדברינו. וכעת נ"ל עוד על דרך אחר עפמ"ש בספר קה"י בהשמטות ערך משיח שעיקר העלי' צריך להיות למשיח בן יוסף כי משיח בן יוסף הוא בסוד הוד שבו עיקר הגלות בס"ד דוה הוד ואחוזתו ביד שהוא סיד כנ"צ דמנצפ"ך שהוא סוד הזרוע ויד ואצבטות עיין מזה בקה"י לעיל ערך נצח והוד] וכ"ז נקרא יד וז"ס ובני ישראל יוצאים ביד רמה היינו כאשר יתרומם בחי' יד שהוא משיח בן יוסף אז יהי' יציאת ישראל עיי"ש וזהו הרמוז בהסמוכין קרנותיו לכי תשא על הרמת קרן ישראל שיהיו נגאלין גאולה שלימה כי ארב"ע קרנו"ת מזב"ח עולה אלף פ"ו והוא מספר משי"ח ב"ן יוס"ף עם מספר שמו שהוא נחמ"ה ב"ן חושיא"ל שעיקר הרמה צריך להיות למשיח בן יוסף וכאשר יתרומם משיח בן יוסף יצאו ישראל מן גלותא וכדברי הקה"י הנ"ל. <b>א"י</b> מה שסמך קרנותיו לכי תשא דהנה ידוע שהשקלים הוא לכפר על עון קרי וכדכתיב גבי שקלים לכפר על נפשותיכם ונפ"ש עולה צדי"ק יסו"ד עול"ם וגם שק"ל עולה ככה וגם אותיות שלפני שקיל
הם רצ"ך עולה קר"י ועיין גם במג"ע על ואתחנן אופן ע"א שכתב אשר נתינת השקלים הוא רפואה על חיילותי' של לילית שעולים כמנין שקלי"ם ולכן פתח פרשת שקלים בלשון כי תש"א כי תש"א גי' סמא"ל רש"ע ונרמז בו זכר ונקבה היפך אתווין אש"ת עיי"ש במג"ע והנה יש עוד קליפה הגורמת לפגום בבחי' צו"ע להוציא ז"ל ושמה מחלת וכנודע וזהו דכתיב גבי שקלים זה יתנו כי ז"ה יתנ"ו גי' מחלית. והנה חיילותו' של לילית הם ת"ס כמנין שמה ועמה הן תפ"א וחיילותי' של מחלית הם תע"ח כמנין שמה ועמה הן תע"ט וכולם עולים מספר תתק"ס וכנודע ועם הדכר שהוא סמא"ל עולים מספר אלף צ"א. והנה קרנותיו דכתיב לעיל היינו קרנות המזבח והן ארבע קרנות וזהו שסמך קרנותיו לכי תשא שהוא פרשת שקלים כי ארב"ע קרנוית המזב"ח עולה אלף צ"א כמספר ס"מ וב' קליפות הנ"ל רומז שהשקלים הוא תיקון לבחי' צי"ע ולהכניע הס"מ וב' קליפות הנ"ל. <b>א"י</b> מה שסמך קרנותיו לכי תשא עפמ"ש בס' א"נ ח"ג במאמריו לפרשת משפטים שקלים לפרש הפסוק כי תשא את ראש וגו' כי אמרו ז"ל במס' תענית דהוי כופנא ומותנא ר"ל ורצו לבקש רחמים אמרו תרתי לא עבדי רק ליבעי רחמי אשובעא וכיון דיהיב שובעא לחיי יהיב ולהבין מדוע לא עבדי תרתי וכי קצרה ידו חלילה אמנם הענין הוא כי המשכות החיים בא ע"י צדקה וכמ"ש וצדקה תציל ממות והנה כאשר יחדל אביון מקרב הארץ א"כ אין באפשר לקיים מצות צדקה וא"כ איך אפשר להמשיך חיים ולזה לא יוכלו לבקש תרתי כי באם נמשיך שובעא לכל אדם אין כאן מצות צדקה אך העצם בזה ליתן צדקה להקב"ה היינו לעבודת המשכן וקרבנות אז יוכל להיות שניהם ביחד שלא יהא אביון בקרב הארץ והמשכת החיים יהי' ע"י הצדקה שניתנים להקב"ה וזהו כי תשא את ראש וגו' שתרצה להרים ראשן בכל טוב בהשפעות פרנסה וגם תרצה שלא יהא בהם נגף רק להמשיך חיים ואיך אפשר לפעול שניהם כאחת העצה לזה ונתנו איש כפר נפשו לד' שיתנו צדקה כביכול לד' על עבודת אוה"מ זת"ד עיי"ש והנה מלת קרנותיו דכתיב למעלה מכי תשא את ראש וגו' זה כתיב גבי מזבח מקטר קטורת והנה קטורת מביא חיים ועשירות וכמו שאמרו ז"ל שהקטורת מבטל מותנא וגם אמרו ז"ל שהקטורת מעשרת וזהו קרנותיו דקאי על המזבח קרנותיו של מזבח היינו האותיות קצוות מתיבת מיזב"ח [כן מפרש ג"כ בס' בנו יששכר במאמר שקל הקודש סי' י"א הפסוק וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק עיי"ש] והן אותיות מ"ח והוא ר"ת מזונות ח"יים וזהו שסמך קרנותיו לכי תשא וגו' לרמז שע"י הצדקה שנותנין להקב"ה כביכול לעבודת אהל מועד ממשיכין תרתי ביחד מזונות וחיים וכדברי הא"נ הנ"ל. <b>ונתנו</b> איש כפר נפשו. כתב הבעה"ט ונתנו אם תקראנו למפרע יהי' ג"כ ונתנו לומר לך שכל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו ולא יחסר לו בשביל זה כלום עכ"ד ואני מוסיף. על דבריו אשר אי"ש כפ"ר נפ"ש עולה כל שמות הפרנסה שהם פא"י חה"ך סא"ל דיקרנוס"א רומז שהצדקה גורם שהשמות הפרנסה ישפיעו לו פרנסה ועשירות. ולדעתי י"ל עוד מה דכתיב ונתנו איש וגו' דהול"ל ויתן איש או ונתן איש וגו' בלשון יחיד ואמאי קאמר ונתנו בלשון רבים ונ"ל דהנה נתינת מחצית השקל הוא כדי לכפר על מכירת יוסף ועל מעשה עגל וכדאיתא בירושלמי שקלים פ"ב לפי שחטאו בחצי היום יתנו מחצית השקל ולפי שמכרו את בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל או"א טיבעה לפיכך והא כאו"א נותן שקלו טיבעה עיי"ש בירושלמי. והנה יוסף איקרי שור וכמ"ש בכור שורו הדר לו וכ"כ רש"י ז"ל בפרשת ויחי ע"פ וברצונם עקרו שור וגם העגל הי' כתבנית שור וכמ"ש וימירו את כבודם בתבנית שור וזהו ונתנו איש כפר נפשו כי אי"ש כפ"ר נפש"ו ס"ת שו"ר רמז בזה שנתינת מחצית השקל הוא כדי לכפר על עון שו"ר אמנם הרי כאן בהס"ת אי"ש כפ"ר נפש"ו לא נרמז רק פעם אחד שו"ר לזה קאמר ונתנו והוא למפרע ג"כ ונתנו זה מורה על ב"פ נותן וגם ונתנו שהוא לשון רבים מורה ג"כ על ב"פ נותן כי מיעוט רבים שנים ונותין גי' שו"ר וב"פ נות"ן הוא ב"פ שו"ר רומז על מכירת יוסף שנקרא שור ועל מעשה עגל שהי' שור שיתכפר ע"י נתינת מחצית השקל. <b>ועשית</b> כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה. הנה בהכיור צריך להיות מים כשיעור כדי לקדש בו ד' כהנים עיין בגמרא זבחים דף י"ט ובהרמב"ם פרק ה מהלכות ביאת מקדש עיי"ש. ונ"ל לתת טעם לזה בדרך רמז עפמ"ש המג"ע בפ' פנחס שאהרן הוא כלול מן כל ד' מלאכים שבמרכבה כי אהר"ן בגי' תתקנ"ו [כוונתו לחשוב אהרן באות נ' כפופה ובאות ן' דמנצפ"ך] מנין יוצר משרתים ואשר משרתי"ו בגי' רפא"ל. גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל עיי"ש והנה כל הכהנים זרע אהרן נקראים משרתים
כי לשון כהונה שירות הוא וכמ"ש רש"י ז"ל בפרשת תצוה ע"פ לקדשו לכהנו לי וכה"א בגשתם אל המזבח לשרת וא"כ כל הכהנים הם בסוד יוצר משרתים ואשר משרתי"ו והם כלולים מן כל ד' מלאכים שבמרכבה. ולכך הי' צריך להיות מים בכיור כדי לקדש בו ד' כהנים כנגד ד' מלאכים שבמרכבה וזהו שציוה הקב"ה לעשות כן להכיור כי כיו"ר עם כ"ן באות ן' דמנצפ"ך עולה משרתי"ו ועולה רפא"ל גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל. <b>א"י</b> הטעם שצריך להיות מים בכיור כשיעור לקדש בו ד' כהנים. בהקדם הקרא ויקחו לי חרומה ופרשיו לי לשמי ופירשו בספרים כי תפלתן של ישראל בוקעת והולכת דרך ש"ץ אוירים כמנין שמי"ם בסוד ואתה תשמע השמו"ם וזהו ויקחו לי תרומה רומז על תפלה וכדאיתא במדרש ויקחו לי תרומה לרומם אותי בתפלתם [גם תרומה גי' קו"ל תפלים וכ"כ בא"נ] וזשפירש"י לי לשמי כי ל"י עם שמיי גי' ש"ץ כמנין שמים ע"כ דבריהם. והנה לדעתי י"ל רמז זה גם על לימוד התורה כי גם לימוד התורה בוקעת והולכת דרך ש"ץ אוירים כמנין שמי"ם וז"ס דכתיב גבי מתן תורה וההר בוער באש עד לב השמים כי אש הוא התורה שנמשלה לאש ובוער עד לב השמים רומז שלימוד התורה בוקעת והולכת דרך ש"ץ אוירים כמנין שמו"ם. וזהו ויקחו לי תרומה רומז גם על לימוד התורה וכמ"ש הבעה"ט בפרשת תרומה שם וכן איתא ג"כ בת"ז תקונא שיבסר וברע"מ פרשת קרח דף קע"ט ע"א וזשפירש"י לי לשמי כנ"ל. והנה הכיור והכן והמים רומזים על לימוד התורה כי מים הוא התורה וכמאמרם ז"ל אין מים אלא תורה וכ"ן עולה ע' ויש ע' פנים לתורה והכיור איתא במג"ע על ואתחנן אופן קס"ט אשר כיו"ר גי' רל"ו והוא כנגד השיעור קומה של הקב"ה כביכול שהוא רל"ו אלפים רבבות פרסאות בסוד גדול אדונינו ור"ב כ"ח ועי"יש מ"ש הענין בזה שנרמז בהכיור השיעור קומה כביכול ולדרכינו הענין הוא מה שנרמז בהכיור השיעור קומה עפי"מ שהביא בס' א"נ בפרשת ויגש בשם הספרים שכתבו בנוסח ברכת התורה לעסוק בדברי תורה אשר עוס"ק עולה רל"ו והוא שיעור הקומה כביכול לתקן ע"י לימוד התורה עיי"ש וזה הוא מה שנרמז בהכוור השיעור קימה כי הכן והמים שבכוור הוא התורה וכנ"ל ע"כ נרמז בהכיור עצמו השיעור קומה כי רומז לתקן השיעור קומה כביכול ע"י לימוד התורה. וזהו שהי' הכיור והכן של נחשת דייקא כי איתא במד"ר פרשת ויקהל סוף פרשה מ"ט נחשת זה יעקב ויעקב הוא עמוד התורה וכדאיתא בזהר ריש פרשה ויצא עיי"ש ומאחר שהכיור והכן והמים שבכיור הוא כנגד לימוד התורה וכאמור. ע"כ הי' הכיור והכן של נחשת דייקא וגם נחשת ר"ת נ"ובלת ח"כמה ש"למעלה ת"ורה וכמ"ש בספר קה"י ערך נחשת. ומעתה לפי דברינו אלו שהכיור והכן והמים שבכיור הוא כנגד לימוד התורה ולפי מ"ש למעלה שלימוד התורה בוקעת והולכת דרך ש"ץ אוירים כמנין שמו"ם זה הוא הטעם שצריך להיות מים בהכיור כשיעור כדי לקדש בו ד' כהנים כי ד"פ כה"ן עולה ש' ועם מי"ם הוא צירוף שמי"ם. <b>א"י</b> הטעם שצריך להיות מים בכיור כדי לקדש בו ד' כהנים ע"ד הנ"ל. ובסגנון אחר. הנה כתבנו למעלה שהכיור והכן והמים שבכיור רומז על לימוד התורה ולתקן ע"י לימוד התורה השיעור קומה כביכול שהוא כמנין כיו"ר והנה לימוד תורה שבע"פ הוא עיקר וזהו מה שרמזו בספרים שהבאתי לעיל בנוסח הברכה לעסוק בדברי תורה אשר עוס"ק גי' רל"ו שהוא השיעור קומה כביכול לתקן ע"י לימוד התורה ולעסוק הכוונה הוא על תורה שבע"פ כי בתורה שבע"פ צריך לעסוק ולעמול בה וכן מבואר בב"ח באו"ח סי' מ"ז עיי"ש ועיין גם בטו"ז באו"ח שם סק"א ובפרמ"ג שם במ"ז ס"ק יו"ד עיי"ש וזהו שהי' צריך להיות מים בכיור כשיעור כדי לקדש בו ד' כהנים כי כיו"ר כ"ן מיים עם ד"פ כהין עולה תורה פ"ה רומז אשר דוקא עם לימוד תורה שבע"פ מתקנין השיעור קומה כביכול. <b>ורחצו</b> אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וגו' או בגשתם אל המזבח וגו' ורחצו ידיהם ורגליהם. הנה כתיב כאן ב"פ ורחצו ושניהם נקוד בטעם תביר. וראיתי בכתבי קודש של כ"ק מרן אבי זצ"ל שהוא מדייק ג"כ זאת וכתב טעם לזה מדוע נקוד בטעם תביר. ולדעתי נראה עפמ"ש הרמב"ן ז"ל טעם לרחיצת הידים והרגלים וזיל ועל דרך האמת בעבור היות ראשי האדם וסופו הידים והרגלים כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותם והרגלים למטה והם בצורת האדם רמז ליו"ד ספירות שיהי' כל גופו ביניהם וכמו שאמר בספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במילת הלשון ובמילת המטור לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הוא לקדושה תרגם אותם אונקלוס עכ"ל ועיין גם ברבינו בחיי שכתב ג"כ כן וביתר ביאור קצת וז"ל וע"ד הקבלה טעם לרחיצת הידים והרגלים לרמוז על עשר ספירות שהן ראשית האדם עשרם בהגביהו ידיו למעלה
וסופו עשרה וכו' ולכך תרגום אונקלוס מלת ורחצו לשון קדושה שאמר ויקדשון ולא קאמר ויסחון כמשפטו בשאר המקומות לרמז כי הכהן העובד מתלבש ומתקדש בקדושת יו"ד ספירות ויש בצורת האדם דוגמא להם בעשר אצבעות הידים וברית הפה בינתים וכן עשר אצבעות הרגלים וברית המעור בינתים עכ"ל, וזהו דנקיד תיבת ורחצו בטעם תביר כי תבי"ר אותיות בריית וכתיב ב"פ ורחצו. ושניהם נקוד בטעם תביר לרמז על ב' בריתין ברית הלשון וברית המעיר שיתקדשו שניהם ועי"כ נתקדש כל הגוף וכנודע. <b>עיין</b> בבעה"ט שכתב סמך כיור לפרשת שקלים לומר שהגשמים נעצרין בשביל פוסקי צדקה ואינן נותנין עיי"ש ועוד לאלוה מילין עפי"מ דמבואר בדברי הבעה"ט הנ"ל שפרשת שקלים רומז על צדקה וכן מבואר ג"כ בבעה"ט לעיל בפרשת שקלים עיי"ש וכן מבואר ג"כ ברש"י פיק דב"ב דף יו"ד ע"ב והנה ע"י הצדקה נמשך פרנסה וכמו שאמרו ז"ל עשר בשביל שתתעשר וגם חיים נמשך ע"י הצדקה וכמ"ש וצדקה תציל ממות וכן הוא אומר רודף צדקה וחסד ימצא עושר וכבוד וחיים. וזהו שסמך כיור לפרשת שקלים כי כיו"ר כין מי"ם עולה פרנסיה עה"כ וגם כיו"ר כ"ן באות ן' דמנצפ"ך עולה א"ש רו"ח מי"ם עפ"ר בהתכוללם יחד וזה רומז על חיים כי מיתה הוא ע"י התפרדות היסודות וחיים הוא כשארבע יסודות הם כולם ביחד בלי פירוד כלל וכנודע וגם המים שבהכיור, רומז ג"כ על חיים וכטעם דכתיב מים חיים וגם איכא מ"ד בזבחים דף כ"ב דגם בהכיור בעינן מים חיים. <b>א"י</b> מה שסמך כיור לפרשת שקלים דהנה כבר כתבנו במק"א והוא במאמרינו לפרשת שקלים שבזכות השקלים נזכה להגאולה שלימה ועיין גם במאמרינו לקמן על המסורה קיל ענות אנכי שמע וזהו שסמך כיור לפרשת שקלים כי הכן שהי' עם הכיור מבואר בהדיא בתרגום יוב"ע בפרשת פקודי שהוא כנגד משיח בן יוסף עיי"ש בת"י ע"פ ומשחת את הכיור ואת כנו עיי"ש וכיו"ר כ"ן מי"ם עולה דוויד בין וש"י [לעתיד. יהי' דויד מלא יו"ד וכמ"ש בדה"י דויד מלא יו"ד כי זה רומז על לעתיד וכנודע מהספרים. <b>א"י</b> מה שסמך כיור לפרשת שקלים עפי"מ שכתבנו לעיל שהכיור והכן והמים שבהכיור רומז על לימוד התורה והנה הלומד תורה צריך לשבר עצמו ולהשפיל עצמו וכמ"ש הבעה"ט בפרשת תרומה דמש"ה היו מדותיו של הארון שבורות בחצאי אמות עיי"ש והנה נתינת השקלים שציותה התורה לתת דייקא מחצית השקל ולא שקל שלם מורה על שברון רוח וכמו שכתבנו במק"א והוא במאמרינו לפרשת שקלים וזהו שסמך פ' כיור לפ' שקלים לרמז שהלומד תורה צריך לשבר עצמו ולהשפיל עצמו. <b>עוד</b> י"ל מה שסמך כיור לפרשת שקלים ע"ד הנ"ל ובסגנון אחר ע"פ מש"ל שהכיור והכן והמים שבהכיור רומז טל לימוד התורה והנה ללימוד התורה צריך להיות יראה וכמו שאמרו ז"ל אם אין יראה אין חכמה וכן אמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"א ע"פ והי' אמונת. עתיך חוסן ישועות וגו' יראת ד' הוא אוצרו אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו' אפ"ה יראת ד' הוא אוצרו אי איכא יראת די אין אי לא לא. והנה י"ל אשר ענין מחצית השקל רומז על יראה כי מחצית השקל הוא יו"ד גרה ויו"ד הוא יראה וכמ"ש בספר עבודת ישראל בפרשת ראה בשם הזוה"ק גם כתוב גבי שקלים ונתנו איש כפר נפשו אי"ש כפ"ר גו' ירא"ת גם כתיב בקע לגלגלת מחצית השקל ובק"ע גלגלית [בלא ל' הנטפל שבריש המלה כי אינו רק נטפל להמלה ועיין בספר ברכ"ע במאמר מאה ברכות סוף פרק ה' שכתב ג"כ גי' על בקע גלגלת שעולה אברהם יצחק יעקב] מחצי"ת השקיל עולה מספר המכיון ראשו"ת חכמ"ה ירא"ת די' גם מחצית השקל הוא י' גרה וי' גר"ה גי' רי"ח והוא ר"ת ריאשית ח"כמה ויראת די' היו"ד משתמשת לשתי תיבות וכן מצינו כמה פעמים בספרים שאות אחת משתמשת להרבה תיבות ועיין גם בספר קה"י ערך אדם שכתב אשר אד"ם ר"ת אשרי משכיל אל דל וא' משתמשת לשתי תיבות כמו דניאל אל אדני עיי"ש] וזהו שאמרו ז"ל באחד באדר משמיעין על השקלים ויל"ד מדוע קאמרו משמיעין דייקא ולא קאמרו מכריזין וכן ראיתי ג"כ בספר אוהב ישראל שמדייק כן ולפי האמור ניחא כי שמיעה הוא יראה וכדאיתא בזהר פרשת פנחס דף ר"ל ע"א שנאמר שמעתי שמעך יראתי עיי"ש וזהו שסמך כיור לפרשה שקלים לרמז אשר ללימוד תורה צריך להיות יראה וע"כ הקדים פרשת שקלים להכיור כי צריך להקדים היראה וכמו שאמרו ז"ל כל מי שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. <b>ויאמר</b> ד' אל משה קח לך סמים כתב הבעה"ט קח לך סמים ס"ת חכם חמרא וריחני פיקחין. ונ"ל עוד דהנה אמרו ז"ל אשר קטורת הוא לבטל מותנא והנה המשכות המים הוא
מצד החכמה וכמ"ש והחכמה תחי' בעלי' וכן איתא בכתבי האר"י ז"ל במצות ביקור חולים ע"פ אשרי משכיל אל דל אשר משכיל הוא חכמה משם בא הרפואה אל החולה הנקרא דל. ולדעתי זהו שאמרו רז"ל כל מי שיש לו חולם בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים וקאמרו חכם דייקא כי הרפואה וחיים בא מצד החכמה. והנה איתא עוד בכתבי האר"י ז"ל בכוונת ביקור חולים כוונה לסלק המות מן החולה לכווין שם מה"ש עיי"ש ושם זה הוא שם אחד מע"ב שמות והוא נרשם בק"ש בפרשת והי' אם שמוע על תיבת אל. והוא הרמוז כאן גבי קטרת שהוא מבטל מותנא אשר ק"ח ליך סעו"ם ס"ת חכ"ם ומש"ה ק"ח ליך סמים ס"ח חכמ"ה רומז שהחכם יש ג"כ בכוחו להמשיך חיים ורפואה כמו עם הקטורת כי החיים והרפואה הוא מצד החכמה גם נרמז כאן השם מה"ש והוא שם המסוגל לסלק את המות והוא בתיבות א"ל מש"ה כי משים אותיות מה"ש ועיין גם בב"ש באע"ז בשמות אנשים אות ה' שמביא בשם האר"י ז"ל ששם מה"ש רומז על משם עיי"ש ותיבת א"ל רומז על מה שנרשם בק"ש שם מה"ש טל תיבת א"ל. <b>אך</b> את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם וכתב רש"י ז"ל וז"ל אות גדולה הוא בינינו שבחרתי בכם בהנחילו לכם את יום מנוחתי למנוחה עכ"ל וראיתי בכתבי קודש של כ"ק מרן אבי הה"ק זצ"ל שכתב שרש"י ז"ל מוסיף אות גדולה ומה מקרא חסר אם לא נאמר גדולה רק כי אות הוא ביני וגו' אמנם רש"י מרמז על מ"ש בזהר ובסידור שהשבח שאנו אומרים בשבת אל אדון על כל המעשים הם אתווין רברבין דבינה לכן כל אות שיר בפ"ע וזהו ג"כ מרומז בדברי רש"י שהוסיף אות גדולה. עכ"ד ונ"ל להוסיף על זה דהנה איתא בגמרא שבת דף קי"ח ע"ב אמר ר' יוחנן משום רשב"י אילמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שנאמר כה אמר ד' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתרי' והביאותים אל הר קדשי וגו' וזהו שהוסיף רש"י ז"ל אות גדולה וכוונתו על בינה וכדברי כ"ק אבי זצ"ל כי רמז בזה על הגאולה שלימה ע"י שמירת שבת כי הגאולה תהי' מבינה וכנודע. וזהו נמי מ"ש רש"י בהנחילו לכם את יום מנוחתי למנוחה היינו להגאולה שלימה וכן מפרש כ"ק אבי זצ"ל בפרשת ראה הפסוק כי לא באתם עד עתה אל המנוחה הגם שהי' לנו שילה וירושלים עדיין אינו מנוחה עד שיעבור הרמז של עת"ה וכמ"ש הבעה"ט בפרשת וישלח ע"פ ואחר עד עתה ואז יהי' מנוחה לחי העולמים ומנוחה לישראל בב"א כי"ר עכדס"ק וכמו כן כאן מ"ש רש"י ז"ל יום מנוחתי למנוחה היינו להגאולה שלימה שיהי' מנוחה לחי העולמים ומנוחה לישראל וע"כ יש לרמז עוד לזה אשר שבית עם או"ת [כי שבת אות הוא וכמ"ש בקרא] עולה משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוסיף אליה"ו הנבי"א [כי שב"ת נחשב בספרים למספר תש"ג כמספר נחל"ת יעק"ב אביך וכנודע] והם השלשה גואלים שיבואו לגאלינו בב"א. <b>וביום</b> השביעי שבת וינפש וסמיך לי' ויתן אל משה ועיין בבעה"ט שדרש הסמוכין אלו מלמד שניתנה תורה בשבת. ולדעתי י"ל עוד דהנה עיקר יצירת האדם הוא רק לעסוק בתורה וכמו שאמרו ז"ל אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. ואוי לו לאותו אדם שעוסק רק בעניני עוה"ז ואינו עוסק בתורה אך מי שמחזיק אנשים הלומדים את התורה זה חשיב ג"כ כאלו הוא עוסק בתורה וחולקים בשכר בשוה עיין מזה במשנה זבחים פ"א מ"ב ובפי' הרע"ב שם ובש"ס סוטה דף נ"א ובמד"ר פ' נשא פרשה י"ג ובבעה"ט פרשת במדבר ע"פ מטה זבולן עיי"ש וביו"ד סי' רמ"ו סעיף א' במחבר וברמ"א עיי"ש ועיין גם באוה"ח פרשת בלק ע"פ כנחלים נטוי וגו' שכתב דאפי' העוסקים בעניני עוה"ז ואינם לומדים תורה. אלא שמחזיקים ידי האנשים הלומדי תורה עומדים בשורש הקדושה עם הלומדי תורה עיי"ש. והנם התלמידי חכמים הם בבחי' שבת כל ימי השבוע ולאו דוקא ביום השביעי בלבד כי הם בבחי' שבתא דכולא שתא וכנודע מהזהר אבל מי שאינו עוסק בתורה הרי אצלו אינו שבת רק שבת בלבד שהוא יום השביעי אבל לא כל ימי השבוע וכולא שתא. וזהו וביום השביעי שבת ר"ל מו ששבת רק ביום השביעי והיינו שאינו בבחי' שבתא דכולא שתא אלא יום השביעי בלבד הוא שבת אצלו והוא מי שעוסק רק בעניני עוה"ז ואינו עוסק בתורה. וינפש ר"ל וי נפש [כן דרש ג"כ האר"י ז"ל לפי דרכו ומובא בילקוט ראובני וינפש וי נפש עיי"ש וכן דרשו רז"ל וינפש וי אבדה נפש] היינו וי לאותו נפש אחרי דאדם צריך לעסוק בתורה ויהי' בבחי' שבת בכולא שתא אך התיקון לזה הוא ויתן אל משה היינו שיתן ממונו אל הת"ח להחזיק את הת"ח כי הת"ח נקרא משה וכדאיתא בש"ס חולין דף צ"ג ע"א אמר רב ספרא משה מו אמר רחמנא וכו' אמר רבא משה מי אמר רחמנא וכו' ופירש"י משה ת"ח וכן מצינו עוד שאמרו זל"ז משה שפיר קאמרת.
<b>שוב</b> מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. הנה ידוע שהחרון אף ושליטת הדינים ר"ל באים מחמשה אותיות מנצפ"ך כפולים העולים מספר פ"ר ומהם מתפשטים כל הדינים והגבורות לאין קץ וכמ"ש בפרע"ח בשער העמידה פרק י"ח בכוונת ברכת אתה גבור עיי"ש והנה ידוע מכוונת הפדיון שהוא ק"ס פרוטות שע"י שמות העולים מספר ק"ס נמתקין הפ"ר דינים וכמ"ש בספרים ע"פ וירהו ד' עץ וגו' ומובא גם בא"נ בפרשת ואתחנן אשר ע"ץ גי' ק"ס להמתיק מים מרים שהם פיר עם יו"ד אותיות של מנצפ"ך כפולים עיי"ש וזהו שוב מחרון אפיך והנחם על הרעה לעמך הרעיה גי' סיר לעמ"ך גי' ק"ס והיינו שע"י השמות העולים ק"ס ונחם מהפ"ר דינים וישוב מהחרון אף. <b>במסורה</b> קול ענות אנכי שמע. ענות ב' דין ואידך יום ענות אדם נפשו: הנה בילקוט ראובני פרשת מסעי מביא בשם העשרה מאמרות אשר לולא חטא העגל הי' כל ד' מלכיות נכללים בתוך גלות מצרים וזהו אלה מסעי בנ"י אלה היינו אלה אלהיך ישראל גרם מסעי בנ"י והוא הגליות וע"כ הר"י א"לה מ"סעי ב"ני י"שראל הם ר"ת א"דום מ"די ב"בל י"ון עיי"ש וכן מבואר ג"כ במד"ר בפתיחה דאיכה סי' י"ג שחטא העגל גרם את הגליות עיי"ש. והנה במג"ע פ' וישלח כתב שהראה הקב"ה ליעקב אבינו ע"ה שבכל גלות יהי' אות אחת משמו יתברך ומפרש בזה הפסוק לולא ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם וגו' היינו לולא שהי' ד' צבאות עמנו בקום עלינו אדם רע בליעל והוא ד' מלכיות וחשב ד' מלכיות זה אחר זה נגד גלות בבל אזי חיים בלעונו נגד מדי אזי מים שטפונו נגד יון נחלה. עבר על נפשינו. המים הזידונים נגד אדום עיי"ש ומורם מדברי המגיע אלו אשר בקום עלינו אדם הוא הארבע מלכיות ועיין גם בח"א להמהרש"א במגילה דף י"א ד"ה לולי ד' וגו' בקום עלינו אדם מה שהביא שם בשם מדרשים עיי"ש וגם אנכי מוסיף נופך משלי דאם נחשוב המ' שבמלת אד"ם למ' פתוחה ולמ' סתומה דמנצפ"ך טולה אד"ם מספר גלו"ת ב"בל מ"די י"ון אדו"ם בהתכוללם יחד בסוד הכולל, והנה כתב במג"ע בפרשת וישב אופן ב' ט"ס כי אש קדחה באפי שבכח תורה וק"ש מבטלין כח הסט"א שהם הארבע מלכיות וזהו אש קדחה באפיו ר"ת ב"בל א"דום פ"רס י"ון ובמה מבטלין אותם א"ש נוטריקון א"נכי ש"מע והוא תורה וקי"ש עיי"ש ומעתה זהו פי' המסורה הנ"ל קול ענות אנכי שמע ענות אדם היינו ע"י קול ענות והוא חטא העגל עי"ז הוא ענות אדם היינו ענות ארבע מלכיות והוא הגליות כי אד"ם רומז על הגליות וכנ"ל והתיקון לזה הוא אנכי שמע היינו בתורה וק"ש אנכי הוא התורה שמע הוא ק"ש דבתורה וק"ש מבטלין כח הארבע מלכיות. <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל דהנה חטא העגל גרם את הגליות וכנ"ל והנה איתא במדרש על שחטאו בשש שעות בחצי היום יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמוסין. וא"כ כיון דנתינת השקלים הוא כפרה על חטא העגל הרי בזכות השקלים יהא קיבוץ גליות ויהי' הגאולה שלימה מאחר שהגליות המה מחמת חטא העגל ונתינת השקלים מכפר על חטא זה ואף שעכשיו אין לנו ביהמ"ק לקיים מצוה זו בפועל לתת השקלים אולם האמירה והזכירה שאנו קורין פרשת שקלים בכל שנה עולה לרצון לפני המקום כאלו אנו מקיימין מצוה זו בפועל וכידוע מהספרים הקדושים וכן הי' בימי מרדכי ואסתר שעמדה מצות נתינת השקלים להציל את ישראל מגזרת המן וכמו שאמרו ז"ל שאמר הקב"ה כבר קדמוך שקלי בני ואף שלא הי' נותנין אז השקלים כי לא הי' אז ביהמ"ק אך האמירה והזכירה פרשת שקלים עמדה להם כאלו הי' נותנין שקלים עיין בספר בני יששכר במאמר שקל הקודש מאמר ב' סי' ו' וסי' י"ג וה"נ בגלות זה עומדת לנו זכות מצוה זו ונתכפר חטא העגל ותהי' הגאולה שלימה ולזה יש לרמז אשר שק"ל גי' גאולים שלומ"ה וזהו נמי כוונת רבותינו דל בש"ס ב"ב דף יו"ד שאמרו ששאל משה להקב"ה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא היינו בזכות השקלים תהא הרמה נצחיית לקרן ישראל שתהי' הגאולה שלימה. והנה הגאולה תהי' ע"י משה רבינו ותרין משיחין משיח ב"ד ומשיח ב"י וכמו שהבאתי בחיבור זה כמה פעמים בשם הזהר והתיקונים [עיין לעיל בפרשת משפטים על' המסורה לא תצא כצאת העבדים] והנה כתב במג"ע בפרשת וישב שמשיח ב"ד מיקרי שלום ומשיח ב"י מיקרי שלוה עיי"ש. ומעתה זהו כוונת המסורה הנ"ל קול ענות והוא חטא העגל אנכ"י שמ"ע גי' בביל סריס יו"ן אדו"ם רמז שע"י חטא העגל יהי' הארבע גליות וע"ז משלב המסורה הפסוק יום ענות אדם נפשו כי אד"ם נפש"ו עולה שקליים עה"כ וירם ענוית אד"ם נפשיו עולה מש"ה שלוים שלו"ה [כי מש"ה נחשב בספרים למספר שמ"ו כמנין רצו"ן וכנודע.] רמז שזכות השקלים יהא נתכפר חטא העגל ויבא משה עם התרין משיחין לגאלינו גאולה שלימה בב"א.
<b>בפסוק</b> והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. צריך להבין מדוע האריך לומר אחיו ורעהו וקרובו ועיין גם באוה"ח שמדייק דמאחר שאמר את אחיו א"כ למה הוצרך לומר את קרובו הרי אחיו הוא קרוב שבקרובים עיי"ש ונראה עפמ"ש המג"ע בפרשת ויקרא אופן פ"ט דבעשיית העגל פגמו ישראל בג' אורות ונסתלקו מהם לכן נהרגו כשלשת אלפי איש שרומזים לג' אלפין לג' אורות שנסתלקו מהם עיי"ש ולפי"ז יש לומר שלכך קאמר משה רבינו ע"ה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו כי אחי"ו רעה"ו קרוב"ו [בתורה כתיב קרבו חסר ו' אולם יש אם למקרא] כשנכללו יחד בסוד הכולל עולים מספר ג"פ או"ר גם הר"ת א"חיו ר"עהו ק"רבו עולה מספר ש"א והוא ר"ת שילשה א'לפים והיינו שמשה רבינו ע"ה רמז בזה להרוג כשלשת אלפי איש כנגד השלשה אורות שפגמו בהן. ובזה יונח ג"כ מה דכתיב ויעשו בני לוי כדבר משה ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש ויש להפליא על בני לוי דנהי שמשה רבינו ע"ה ציוה להם שיהרגו אבל הרי לא קאמר להם שיהרגו סכום רב כזה כשלשת אלפי איש אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא דבאמת משרע"ה רמז להם ג"כ על סכום זה וכאמור. <b>הנה</b> בהלוחות הי' רי"ו טפחים ועיין ברבינו בחיי בפרשה זו ובמאורי אור מערכת אות ר' סי' ד' שכתבו שהרי"ו טפחים שבהלוחות הם נגד רי"ו אותיות שבע"ב שמות עיי"ש ולדעתי י"ל עוד טעם לזה שהי' בהלוחות רי"ו טפחים כי ללימוד התורה צריך להיות גם יראה וכמו שאמרו ז"ל אם אין יראה אין חכמה ולכך הוי' בהלוחות רי"ו טפחים כי רי"ו גי' ירא"ה. [החידושי הלכות לפ' תשא כבר נדפסו בריש ספר מטה מנשה עיי"ש]. <b>ויקהל</b> <b>ויקהל</b> משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם. הנה איתא בירושלמי שבת בפרק אלו קשרים ר' ברכי' בשם ר' בא לא ניתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בהם בדברי תורה וכן הוא ג"כ בפסיקתא ר' חגי אומר לא ניתן שבת אלא לת"ת [עיין בספרי מטה מנשה במאמר קדושת שבת מה שהארכתי בזה] והנה במג"ע בפרשת לך כתב ע"פ ויקח לו את כל אלה אשר אלה רומז על חמשה חומשי תורה כי אל"ה הוא אלף ל"ה עולה ה"פ או"ר דכתיב במעשה בראשית שהוא כנגד חמשה חומשי תורה וכדאיתא במד"ר ובמג"ע על ואתחנן אופן רמ"ו כתב ע"פ אלה הדברים אשר דיבר משה אשר הדברים הוא תורה שבע"פ כי במלת דברים יש בו אותיות רב"ו עם ד' מ' וד' מ' הם ר"ת מ' ד"ורות כי מ' דורות הי' ממשה רבינו עד רבי עיי"ש ועיין בחידושינו בפרשת דברים שאנכי הוספתי על דברי המג"ע הנ"ל אשר אליה שהוא אלף ל"ה עולם תור"ה בכת"ב ודברו"ם עולה זמ"ן נק"ט והם ר"ת של שמות מהששה סדרי משנה עיי"ש וכעת נ"ל להוסיף עוד אשר דברים רומז על תורה שבע"פ כי דברים משמע שנים וכדאיתא בגמרא שבת דף ט' ע"א עיי"ש בגמרא וברש"י שם וב"פ דב"ר עולה מספר תי"ב והוא ר"ת ת"למוד וירושלמי ב"בלי גם חי"ב היא אותיות בי"ת' ובית הוא מלכות בסוד ביתו זו אשתו וכמ"ש בספרים ומלכות הוא פה ותורה שבע"פ קרינן לה וכדאיתא בתיקונים. והנה לימוד התורה מיקרי עשיי' וכמבואר ברש"י ברכות דף י"ד ע"ב ד"ה ומתני פירקן וכ"כ בהדיא בהגהות הב"ח שם וכן הוא בגמרא סנהדרין דף נ"ט דאיתא שם אפי' עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככ"ג שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הרי שרבותינו ז"ל פירשו מלת יעשה עסק התורה. וזהו כשאמר משה לישראל מצות שבת פתח וקאמר אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם ור"ל שציוה ד' ללמוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ ובשביל זה הוא מצות שבת כי לא ניתן שבת אלא לתלמוד תורה וכנ"ל. עיין בבעה"ט שכתב לעיל כתיב כי קרן עור פני משה סמך לו פרשת שבת לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר ימים עיי"ש ועוד לאלוה מילין דהנה איתא בש"ס שבת דף פ"ח בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא מלאכי השרת לכל או"א מישראל וקשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל פירקום וכולן זכה משה שנאמר ומשה יקח את האהל וכתבו רש"י ותוס' שם שקירון עור פניו של משה הי' מהכתרים האלו כשנטלם משה קרן עור פניו עיי"ש והנה איתא בפרע"ח בשער שבת פ"ח בסוד ישמח משה במתנת חלקו דבכל ערב שבת מחזיר משה לישראל הכתרים שלהם שנטל מהם בשעה שחטאו בעגל ומאלו הכתרים יורשים ישראל
תוספות שבת בכל ערב שבת עיי"ש וזהו שסמך פרשת שבת לקרן עור פני משה לרמז שבשבת יחזיר משה לישראל את הכתרים שנטל מהם שעל ידם קירון עור פניו של משה. וגם לפי מה דאיתא בגמ' שם אמר ר"ל עתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר ופדוו' ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם עיי"ש ג"כ יש לפרש הסמוכין האלו כדברינו הנ"ל עפי"מ דאיתא בירושלמי פ"ק דתענית אלו היו ישראל משמרים שבת אחת כתיקונה מיד הי' בן דוד בא מ"ט וכו' ואומר בשובה ונחת תושעון בשובה ונייח תתפרקון וכן הוא ג"כ במד"ר פרשת ויקרא פרשה ג' אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנאמר בשובה ונחת תושעון וזהו שסמך פרשת שבת לקרן עור פני משה לרמז שע"י שבת יקחו בחזרה את השני כתרים שנטל משה מהם שעל ידם קירון עור פניו של משה כי בזכות שבת תהי' הגאולה ואז יחזיר הקב"ה לישראל את השני כתרים וכמאמר דר"ל הנ"ל. <b>א"י</b> עד"א ובדרך רמז עפי"מ שהבאתי לעיל בשם הירושלמי והמדרש דאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת וכן איתא ג"כ בכתבי האר"י ז"ל ע"פ ד' מלך גאות לבש אשר גאו"ת לב"ש הם אותיות גוא"ל שב"ת שבזכות שבת יבא הגואל צדק עיין בספר כנפי יונה ח"ב סי' קכ"ט וזהו שסמך פרשת שבת לקרן עור פני משה כי תיבות קר"ן עו"ר פנ"י מש"ה עולה אלף ק"י [כפי מה שנחשוב בספרים מש"ה למספר ד"פ אלקי"ם] והוא מספר משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוס"ף אליה"ו הנבו"א רמז בזה שבזכות שבת יבואו הגואלים בב"א. <b>כל</b> נדיב לב יביאה את תרומת ד'. כתב הבעה"ט היל"ל יביא אלא בשביל שמדבר בנדבת המשכן שמתנדבים תכשיטי זהב וכסף כלי הנשים אמר יביאה פי' שלא יביא מכל תכשיטי אשה אלא מרצונה עיי"ש ולדעתי י"ל עוד מה דכתוב יביאה בה' עפי"מ דאיתא במד"ר בפרשה זו כשעשו העגל אמר הקב"ה למשה ועתה הניחה לי וגו' אמר לי' בדוק אותן שיעשו את המשכן וכו' אמר משה לפני הקב"ה כתבת כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור הרי הביאו ה' חח ונזם טבעת עגול וכומז עכ"ל המדרש וזהו דכתיב יביא"ה היינו יבי"א הי' והוא החמשה דברים הנ"ל. ולפי"ז י"ל הטעם כאשר נצטוו על נדבת המשכן קאמר בלשון תרומה כי תרומ"ה הוא תרו"ם ה' והיינו להפריש ה' דברים הנ"ל כדי לכפר על מעשה עגל. <b>ולהורות</b> נתן בלבו. הנה איתא במד"ר בפרשה זו בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה המשכן בא ואמר לבצלאל א"ל מהו המשכן הזה א"ל שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה עיי"ש ומורם מזה שעיקר תכלית בנין המשכן הי' רק כדי שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו וילמד תורה לישראל ולפי"ז הכי שיעור הכתובים וימלא אותו רוח אלקים וגו' ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת היינו שמילא אותו רוח אלקים האיך לעשות בנין המשכן וכל כליו בזהב ובכסף ובנחשת. ולהורות נתן בלבו היינו שבצלאל מצד עצמו נתן בלבו להורת והיינו שכיוון אל תכלית העשוי' שהוא שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו וילמד לישראל תורה וזה מרומז בתיבת להורת כי להורו"ת הוא אותיות לתור"ה והמילוי של להור"ת כזה למ"ד ה"י ו"ו רי"ש תי"ו עולה שכינ"ה כי שכיניה נחשב בספרים למספר שפ"ו כמספר לשו"ן והיא נקראת לשון הקודש עיין במאורי אור ערך לשון וביאיר נתיב שם ועיין גם בכנפי יונה ח"ד סי' מ"א.  <b>א"י</b> ולהורת נתן בלבו עפמ"ש המנ"ע על ואתחנן אופן ק"נ שהמשכן נבנה ע"י ב' שמות הוי, אהיו' וז"ס שאמרו ז"ל בברכות דף נ"ה יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ בהם דייקא כי בה"ם. עולה הוי' אה"י עיי"ש ואפשר לומר דמה שנבראו שמים וארץ ע"י שמות הוי' אהי' היינו ע"י שמות אלו במילואם שהן ד' מילואי הוי' וג' מילואי אהיו' והן ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קנ"א קמ"ג כי שמי"ם ואר"ץ עולה ככה וא"כ גם המשכן נבנה ע"י שמות אלו במילואם. וזהו ולהורת נתן בלבו בלבו דייקא כי ולהור"ת עם בלב"ו עולה מ"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קנ"א קמ"ג רומז שבצלאל כיון בלבו להשמות אלו ובהם בנה את המשכן פקודי <b>אלה</b> פקודי המשכן וגו' הנה בספר אמרי נועם מפרש אלה פקודי המשכן וגו' עפי"מ דאיתא שהמקדש הראשון נחרב בעון תורה והתיקון לזה הי' שבזמן אחשורוש קבלו ע"ע עול תורה ותיקון לבית המקדש השני הוא ע"י תפלה כדאיתא במד"ר פנה אל תפלת הערער וכו' תכתב זאת לדור אחרון וזה
אלה פקודי המשכן פקודי היא לשון גאולה כמ"ש פקוד יפקוד אלקים אתכם ואמר הכתוב אשר אלה ענינים הם תיקון הבתי מוקדשין שנתמשכנו ב"פ המקדש ראשון משכן העדות שנתקן מחדש ע"י העדות שהוא התורה וזאת הי' תיקון למקדש ראשון ואשר פקד עפ"י משה הפקודה העתידה להיות שיהי' ע"י משה כמ"ש ברע"מ פרשת משפטים הקם תקים עמו הקם זה משיח ראשון תקים זה בן עמרם הוא עבודת הלוים כי אין עבודה אלא תפלה ביד איתמ"ר גי' קו"ל תפל"ה שהגאולה העתידה תלוי רק בתפלה עכ"ד והנה מ"ש שהגאולה העתידה תהי' ע"י תפלה באמת כן מבואר מדברי המדרש שמביא הא"נ הנ"ל אולם בזהר בכמה דוכתי איתא בהדיא דגאולה העתידה תהי' בזכות התורה והוא בזהר ח"א בהשמטות דף רס"ג ע"א דאיתא שם וז"ל ורוח אלקים דא רוחא דמשיח מיד דיהא מרחפת על אנפי מיא דאורייתא מיד יהא פורקנא הה"ד ויאמר אלקים יהי אור עכ"ל וכן איתא ג"כ בזהר ואתחנן דף ע"ר ע"א דבזכות התורם יפקון מן גלותא וכן איתא ג"כ בז"ח בפרשת בראשית והבאתי דבריו בחיבור זה כמה פעמים ומובא ג"כ באוה"ח בפרשת תצוה דשלשה גאולות הראשונות הי' בזכות אברהם יצחק יעקב וגאולה העתידה תהי' ע"י עסק התורה ובזכות משה עיי"ש וכן איתא ג"כ במד"ר בפרשת צו אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם עיי"ש ולפי"ד הזהר וסמד"ר פרשת צו הנ"ל דגם גאולה העתידה תהי' בזכות התורה ועפי"ד סז"ח הנ"ל שהגאולה העתידה תהי' ע"י עסק התורה ובזכות משה נ"ל לפרש הפסוק שלפנינו אלה פקודי המשכן וגו' כדרכו של הא"נ הנ"ל ובסגנון אחר דהנה מה דבזכות התורה תהי' הגאולה העתידה זה הוא דוקא בזכות לימוד תורה שבע"פ וע"י לימוד משניות דוקא וכדאיתא במד"ר הנ"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות וזהו אלה פקודי המשכן משכן העדות פקודי הוא לשון גאולה וכדברי הא"נ הנ"ל המשכן משכן היינו הגאולה של שתי בתי מוקדשין שנתמשכנו ב"פ זה הוא בזכות העדות והוא התורה תהי' הגאולה. אשר פקד עפ"י משה היינו שתהי' הגאולה ע"י משה עבדת הלוים עבדית גי' אלוהיו משי"ח ב"ן דו"ד הלוים רומז על משיח בן יוסף כי הלוים הם בחי' הוד צד שמאל וכנודע ומשיח בן יוסף הוא הוד וכדאיתא בזהר פנחס דף רמ"ג גם עבדית הלויים גי' משי"ח ב"ן יוס"ף עם הכולל ונרמז במלות עבדית הלוי"ם תרין משיחין ואליהו כי אליהו יבא עם התרין משיחין וקאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן בא בזה לרמז מה הוא העדות שהוא התורה שתהי' הגאולה בזכות התורה ע"י משה עם המשוחין לזה קאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן שזה רומז על תורה שבע"פ ומשניות דוקא כי איתמר רימז על תורה שבע"פ כי איתמ"ר הוא אותיות אמרת"י ואמרתי הוא תורה שבע"פ וכמ"ש האוה"ח בפרשת האזינו בפי' הפסוק יערף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי אשר לקחי הוא תורה שבכתב ואמרתי הוא תורה שבע"פ עיי"ש בן אהרן הכהן בן הוא מלכות כי בחי' מלכות נקראת בן וכנודע ומלכות היא תורה שבע"פ וכדאיתא בתיקונים מלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה ואהרן הכהן רומז על משניות דוקא כי הר"ת משמות הששה סדרים שהן זמ"ן נק"ט [וכמ"ש סי' זה בת"ז בהקדמה והרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים] עולה מספר אהר"ן והר"ת מהתחלות הששה סדרים שהן מ"אימתי י"ציאת ח"מש א"רבעה כ"ל א"בות עולה מספר הכה"ן. <b>ראיתי</b> בכתבי קודש של כ"ק מרן אבי הה"ק זצ"ל שכתב דכמו שנרמז כאן השני חורבנין של בהמ"ק וכמ"ש רש"י ז"ל והוא מדרש חכז"ל המשכן משכן שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין כמו כן נרמז בג' תיבות אל"ה פקוד"ו המשכ"ן הגאולה העתידה כי ג' תיבות אלו מספרם תרנ"א שמספרם י"פ אדנ"י וזה רומז על הגאולה העתידה וכמבואר בהאר"י ז"ל על פסוק ותרן לשון אולם שמפרש פסוק זה על הכנ"י שהוא עכשיו מחמת חורבן ביהמ"ק בבחי' אלם אמנם כשהשו"ת יוציא להכנ"י מהגלות אז תתגדל בכל קומתה ותהי' י"פ אדנ"י כמספר תר"ן עכ"ד ונ"ל להוסיף על זה דלפי דבריו אשר אלה פקודי המשכן רומז על הגאולה העתידה ע"כ אל"ה פקוד"ו המשכין עולה מנח"ם נחמי"ה אליה"ו הנבי"א זכו"ר לטו"ב והן השלשה גואלים משיח ב"ד ומשיח ב"ו ואליהו הנביא. <b>בקע</b> לגלגלת מחצית השקל. הנה כתב בספר בני יששכר במאמר שקל הקודש שע"י נתינת מחצית השקל הי' התעוררת הי"ג מדות של רחמים וכתב שם רמז לזה שהר"ת מכל הפסוק כל העובר על הפקודים וגו' עולה תתקל"ו כמנין י"ג פעם חס"ד. ולדעתי יש רמז לזה גם מפסוק שלפנינו בקע לגלגלת מחצית השקל אשר בק"ע עם גלגל"ת עולה י"ג פעמים מד"ה בהתכוללם יחד רמז שע"י נתינת מחצית השקל מעוררין את הי"ג מדות ש"ר.
<b>במסירה</b> בקע לגלגלת מחצית השקל בקע ב' דין ואידך בקע משקלו. הנה כבר כתבנו לעיל בפרשת תשא שבזכות השקלים תהי' הגאולה שלימה וכתבנו גם רמז לזה אשר שק"ל גי' גאולים שלימה. והנה בקע משקלו ירמוז על משיח ועל אליהו הנביא והוא דהנה כתיב שלח אורך ואמתך וגו' ופירש"י שלח אורך ואמתך מלך המשיח שנדמה לאור שנאמר ערכתי נר למשיחי ואליהו הנביא שהוא אמיתי נביא נאמן עיי"ש ולדעתי ז"ש אתה תקים תרחם ציון כי תרח"ם עולה או"ר אמ"ת והוא משיח ואליהו והיינו עם משיח ואליהו תרחם ציון. והנה בקע משקל"ו עולה ג"כ מספר תרח"ם כמנין או"ר אמ"ת וא"כ בקע משקלו רומז על משיח ועל אליהו גם תיבת משקליו לבד עולה משי"ח בין דוד אליה"ו. וזה כוונת המסורה בקע לגלגלת בקע משקלו היינו בזכות בקע לגלגלת והוא השקלים תהא בקע משקלו היינו שיבואו הגואלים משיח ואליהו הרמוזים בתיבות בקע משקלו וכנ"ל. <b>במסירה</b> בקע לגלגלת. לגלגלת ג' דין ואידך עמר לגלגלת חמשת חמשת שקלים לגלגלת. הנה ע"י מדת ענוה אדם זוכה לתורה וכמו שאמרו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא ופרש"י מאין תמצא מן העשוי' כאין. וכן אמרו ז"ל כל המתגאה חכמתו מסתלקת הימנו וגם לעשירות וחיים אדם זיכה ע"י מדת ענוה וכדכתיב בהדיא בקרא עקב עניה יראת ד' עושר וכבוד וחיים. והנה כתב בכלי יקר בפרשת תרומה שנתינת מחצית השקל רומז על מדת ענוה שיחזיק אדם במדת ענוה ולפיכך כתיב במחצית השקל העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כדי שלא יהא מקום לשים אחד להתפאר על חבירו לומר תרומתי גדולה מתרומתך ולכך נעשו האדנים מתרומות מחצית השקל כי כל האדנים היו שוים ארד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת עיי"ש בדבריו וגם אנכי כתבתי במק"א דלכך ציום הקב"ה לתת מחצית השקל דייקא ולא שקל שלם כי מחצית מורה על ענוה וכמ"ש הבעה"ט בפרשת תרומה דמש"ה בארון היו כל מדותיו שבורות בחצאי אמות ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר עצמי ולהשפיל עצמו עיי"ש וכמו כן מחצית השקל רימז על שברון רוח. וזהו כוונת המסורה הנ"ל בקע לגלגלת מחצית השקל שהוא רומז על ענוה שיחזיק אדם במדת ענוה עי"ז יזכה לתורה ולעשירות. ולחיים וזהו עמר לגלגלת חמשת חמשת שקלים לגלגלת כי עמ"ר עם גלגלית עולה ב"פ שלח"ן והוא תורה ועשירות. וחמשת חמשת שקלים לגלגלת רומז על חיים כי שקליים עם גלגלית עולה מספר תתקמ"ו וחמשת חמשת הוא עשרה ותתקמ"ו עם י' עולה תתקנ"ו וזה עולה א"ש רו"ח מי"ם עפ"ר בהתכוללם יחד והוא חיים כי מיתה הוא מ"ו התפרדות היסודות וחיים הוא כשהארבע יסודות הם נכללים כולם ביחד וכנודע. <b>במסורה</b> והיתה להיות להם משחתם לכהנת עולם. משחתם ב' דון ואידך משחתם בהם מום בם. ונראה דהנה מוים הוא שם האחרון משם ע"ב וכתב במג"ע בפרשת אמור אשר קדושי"ם יהי"ו לאלקיה"ם ס"ת שם מוים עיי"ש וזהו פי' המסורה והיתה להיות להם משחתם לכהנת עולם משחתם בהם מום בם היינו שע"י משוחתם לכהנת עולם מום בם והיינו שיהיו קדושים לאלקיהם שנרמז שם מו"ם בס"ת קדושי"ם והו"ו לאלקיה"ם וכנ"ל <b>א"י</b> בכוונת המסורה הנ"ל דהנה כתב במג"ע בפרשת פנחס וז"ל אבל עתה שהכהונה הוא ע"י אהרן שהוא מיסוד אימא אהרן הוא כלול מן כל ד' מלאכים שבמרכבה כי אהרן בגי' תתקנ"ו מנין יוצר משרתים ואשר משרתיו בגי' רפאל גבריאל מיכאל נוריאל עכ"ל וכוונתו בזה אשר אהר"ן בנ' כפופה ובנ' פשוטה. דמנצפ"ך בגי' תתקנ"ו כמספר משרתי"ו וגם ד' מלאכים שבמרכבה שהם רפאל גבריאל מיכאל נוריאל עולים ג"כ ככה כשנכללו יחד בסוד הכולל ועליהם קאי מה שאנו אומרים בנוסח התפלה יוצר משרתים ואשר משרתיו היינו ד' מלאכים שבמרכבה כן הוא כוונת המג"ע. והנה י"ל דמה דקאמר כאן ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי והיתם להיות להם משחתם לכהנת עולם הכוונה הוא למשוח את בני אהרן כמו לאהרן אביהם. ועי"ז יהיו גם כהונת בני אהרן כמו אהרן והיינו שיהיו גם הם כלולים מן כל ד' מלאכים שבמרכבה וכמ"ש המג"ע על אהרן. והנה כתב במג"ע בפרשת אמור אשר מישרתים. ו"אשר משרתיו ר"ת, שם מו"ם, וכ"כ בסידור האר"י ז"ל וזהו והיתה להם משחתם לכהנת עולם לכהנ"ת עולים עם הכולל גי' מרכב"ה שלימ"ה שהן הד' מלאכים מיכאל גבריאל רפאל נוריאל (כ"כ ג"כ בספרים ע"פ רכב אלקים רבתים וגו' אשר רבתי"ם גי' מרכביה שלימ"ה שהן הד' מלאכים הנ"ל עיין בא"נ פרשת חיי] ורמז בזה שע"י משיחתם יהיו גם הם כלולים מן כל ד' מלאכים שבמרכבה כמו אהרן וזהו שמשלב המסורה משחתם בהם מום בם
כי מו"ם ר"ת מ"שרתים ואשר מ"שרתיו שהם הד' מלאכים שמרכבה וכנ"ל. <b>ויקם</b> משה את המשכן. כתב בספר נחל קדומים אשר ג"פ הקמה כתיב בפרשה א' תקים את המשכן שני הוקם המשכן שלישי ויקם משה את המשכן וכתבו המפורשים שהם כנגד ג' מוקדשין וכתב הוא אשר ויקם משה את המשכן הוא כנגד בית השלישי כי הגאולה העתידה תהי' בזכות משה כדאי' בז"ח וזה רומז ויקם משה את המשכן ויש לרמז ר"ת משה את המשכן מאה לתקן י"ס כל אחד כלולה מעשר וס"ת תנ"ה גי' ג' אהיה במילואם עכ"ד. והנה מיש אשר משה את המשכן ר"ת מאה וכו' עד סוף כל דבריו הנ"ל לא הבינותי מאי שייכות יש להדברים אלו להא שכתב דויקם משה אח המשכן הוא כנגד בית השלישי כי הגאולה העתידה תהי' בזכות משה. אך לדעתי נראה בזה דהנה גאולה העתידה שתהי' בזכות משה תהי' בכח חמשים שערי בינה ושם אהי' שהוא בבינה וכמו שהי' גאולת מצרים וכנודע וזהו הרמוז שהר"ת מ"שה א"ת ה"משכן הוא מא"ה והס"ת תנ"ה גי' ג' מילואי אהי' כי מא"ה האלף בסוד אלף עולה חמשי"ם שטר"ו בינ"ה ורומז הר"ת והס"ת שהגאולה העתידה תהי' בזכות משה ובכח חמשים שערי בינה ושם אהי'. ויש לרמז עוד לזה דהנה גאולה העתידה שתהי' בזכות משה תהי' ע"י תרין משיחין וע"י אליהו שיבא עם התרין משיחין והנה הס"ת מש"ה א"ת המשכ"ן הם ה' ת' ן' וכאשר נחשוב האות ן' בן' דמנצפ"ך עולים ה' ת' ן' מספר אלף ק"ם והוא מספר משי"ח ב"ן דו"ד משי"ח ב"ן יוסיף אליה"ו נבי"א [הה"א מהנביא שמושית היא ועיין גם בספר נועם מגדים בפרשת שלח שכתב ע"פ שלח לך אנשים שהאותיות א' נ' מתיבת אנשים ר"ת א"ליהו  נ"ביא]. <b>חידושי</b> <b>הלכות</b> <b>באבן</b> עזרא בפסוק ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד כתב וז"ל מחלוקת היא י"א כי יום השמיני למליאים הי' ר"ח ניסן והוצריכו לומר כי בכ"ג לאדר הקים משה את המשכן והנה יום תחלת המלואים הי' משה סותרו ובונה להרגיל הכהנים וכו' והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחודש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסעו הארון והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן הי' הטמאים לנפש אדם והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחודש ויש כדמות ראי' ע"ז האחת למה לא הזכיר הכתוב שהי' משה מקים המשכן וסותרו ואנה יהי' פתח אהל מועד אחר שיהי' נסתר כי כתיב ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים עכ"ד ומבואר מזה דמה דאמרינן בגמ' שבת ומובא גם ברש"י ריש פ' שמיני דשמיני למלואים הי' בר"ח ניסן לאו ד"ה הוא כי ר"ע דאמר בספרי דהטמאים לנפש אדם היו מישאל ואלצפן לדידי' יום שמיני למלואים הי' בשמיני לניסן וכ"כ בהדיא המזרחי בפ' צו בפסיק קח את אהרן ובריש פ' שמיני גם מבואר דמה דאמרינן דמשה הי' מעמיד המשכן ומפרקו זה הוא רק למ"ד דשמיני למלואים הי' בר"ח ניסן אבל למ"ד דהי' בשמיני לניסן לדידי' לא הי' משה מפרק את המשכן בז' ימי המלואים וכ"נ דעת המזרחי שכ' בפ' צו שם וז"ל וא"ת בשלמא לר"ע היינו דכתיב ופתח אהל מועד תשבו אבל לתנא דת"כ מאי ופתח אה"מ וכו' לפי"ז צריך לפרש במקום פתח עיי"ש וכ"ז כתב ג"כ הרדב"ז בתשובה חלק ששי סי' ב' אלפים רכ"ב עיי"ש וטעם פלוגתתן נ"ל דהנה למ"ד דשמיני למלואים הי' בר"ח ניסן הרי הי' הקמת המשכן עוד בכ"ג לאדר בהתחלת ימי המלואים וא"כ קשיא הרי כתיב בהדיא בקרא ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד וכן גבי עשי' כתיב ויהי בחודש הראשון באחד לחודש הוקם המשכן. ולמטן שלא יוקשה מקראי אלו צ"ל דבכל יום מז' ימי המלואים הי' משה מעמיד את המשכן ומפרקו ומה דכתיב באחד לחודש תקים את משכן היינו שיעמיד את המשכן לקיום ולא יסתירנו עוד. אבל למ"ד דשמיני למלואים הי' בשמיני לניסן וא"כ לדידי' התחלת הקמת המשכן הי' בהתחלת ימי המלואים בר"ח ניסן וכמ"ש בקראי הנ"ל וא"כ לדידי' אין אנו מוכרחין לומר שהעמידו ופרקו אלא מיד בהתחלת ימי המלואים שהי' בר"ח ניסן הי' עמידתו לקיום ולא פירקו כלל כן נ"ל בביאור דברי הראב"ע והרדב"ז ופשוט הוא, מיהו צריך ליישב שלא יהא קשה לדבריהם מספרי פ' נשא דאיתא שם וז"ל ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן מגיד הכתוב שכל ז' ימי המלואים הי' משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו ואותו היום העמידו משחו ולא פרקו וכן איתא ג"כ בירושלמי יומא פ"ק ובמד"ר פ' נשא פרשה י"ב סי' י"ח מנין לפירוקין איר זעירא ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ביום שכלו
הקימותיו ועיין עוד במדיר שם סי' י"א דאיתא שם כל ז' ימי המלואים הי' משה מעמיד את המשכן ומפרקו בכל יום ב"פ וכו' שאינו אומר ביום הקים אלא ביום כלות יום שכלו הקמותיו עיי"ש וא"כ לפי"ז גם למ"ד דשמיני למלואים הי' בשמיני לניסן צריך לומר דבז' ימי המלואים הי' משה מעמיד ומפרקו דהלא כן משמע מקרא דויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וכדברי המדרש והירושלמי הנ"ל. אולם הדבר ניחא דהנה במד"ר שם סוף סי' י"ד איתא ביום כלות ביום הקים אין כתיב כאן אלא ביום כלות ביום שכלו המזיקין מן העולם עיי"ש והנה מדברי הרדב"ז שם נראה דמה דאמרינן דבז' ימי המלואים הי' משה מעמיד המשכן ומפרקו זה הוא דוחק אלא דלמ"ד דשמיני למלואים הי' בר"ח ניסן מוכרחין אנו לומר כן עיי"ש היטב ברדב"ז וגם הראב"ע הרי מביא ראי' שלא הי' משה מפרק את המשכן מהא דכתיב פתח אה"מ תשבו אלא דלמ"ד דשמיני למלואים הי' בר"ח ניסן הרי מוכרחין אנו לדחוק ולומר כן ומעתה י"ל דהספרי והירושלמי והמד"ר הנ"ל שדרשו הקרא דויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ביום שכלו הקמותיו הם סוברים השמיני למלואים הי' בר"ח ניסן ומוכרחין לומר שבז' ימי המלואים הי' משה מעמיד ומפרק אבל מ"ד דשמיני למלואים הי' בשמיני לניסן ולדידי' לא פירק משה את המשכן כלל הוא ידרש הקרא דויהי ביום כלות משה כדברי המדיר הנ"ל ביום שכלו המזיקין מן העולם וח"ל לדחוק שהו' משה מעמיד המשכן ומפרקו ולק"מ. <b>סליק</b><b> </b><b>ספרי</b><b> </b><b>בראשית</b><b> </b><b>שמות</b>